לא יהיו כסאות. לא יהיה מי שיפתח את המקום. ירד גשם ואף אחד לא יבוא. ירד שלג ויסגרו את ירושלים. יהיה פקק עצום וכל מי שיבוא יתקע בו ולא יגיע. התגים ישכחו בבית. הקופות ישכחו בבית. התוכניות ישארו על המושב האחורי. המחשבים לא יתחברו למקרנים. המרצים לא יגיעו. המרצים יגיעו, אבל יתבלבלו בשעה. המרצים יגיעו, בזמן, אבל עם דלקת גרון קשה. יגמרו הדפים. יגמרו העטים. הכרטיסים ילכו לאיבוד. לא יהיה אוכל. יהיה יותר מדי אוכל והוא ימרח בכל מקום. הקב"ט יסגור אותנו באמצע. הקב"ט יגיע כדי לסגור אותנו באמצע אבל לא יהיה ממילא אף אחד, כי כולם יהיו תקועים בפקק בגלל השלג. יכעסו עלי. אני אריב עם מישהו ואפוצץ את הכנס.
להמשיך?
בינתיים הסיוט שהיה לי על הכנס היה קשור לחולצות – היו לי שלושה חלומות ברציפות ובכל אחד מהם היה סיבוך חולצתי אחר. באחד כולם רצו סווטשרים והתעצבנו שיש רק חולצות קצרות. בשני כולם רצו חולצות קצרות אבל היו רק סווטשרים, ובשלישי היו רק חולצות ארוכות שכולם רצו ובגלל זה לי לא נשארה חולצה.
הגיוני.
למה דוקא עכשיו בלי פאניקה נפל?!?
(ובלי קשר, בטוויטר הכנס מ.נהלת וה-ע' הכלוא במרתף שרים קומבאיה ביחד).
