דברים שיכולים להשתבש

לא יהיו כסאות. לא יהיה מי שיפתח את המקום. ירד גשם ואף אחד לא יבוא. ירד שלג ויסגרו את ירושלים. יהיה פקק עצום וכל מי שיבוא יתקע בו ולא יגיע. התגים ישכחו בבית. הקופות ישכחו בבית. התוכניות ישארו על המושב האחורי. המחשבים לא יתחברו למקרנים. המרצים לא יגיעו. המרצים יגיעו, אבל יתבלבלו בשעה. המרצים יגיעו, בזמן, אבל עם דלקת גרון קשה. יגמרו הדפים. יגמרו העטים. הכרטיסים ילכו לאיבוד. לא יהיה אוכל. יהיה יותר מדי אוכל והוא ימרח בכל מקום. הקב"ט יסגור אותנו באמצע. הקב"ט יגיע כדי לסגור אותנו באמצע אבל לא יהיה ממילא אף אחד, כי כולם יהיו תקועים בפקק בגלל השלג. יכעסו עלי. אני אריב עם מישהו ואפוצץ את הכנס.

להמשיך?

בינתיים הסיוט שהיה לי על הכנס היה קשור לחולצות – היו לי שלושה חלומות ברציפות ובכל אחד מהם היה סיבוך חולצתי אחר. באחד כולם רצו סווטשרים והתעצבנו שיש רק חולצות קצרות. בשני כולם רצו חולצות קצרות אבל היו רק סווטשרים, ובשלישי היו רק חולצות ארוכות שכולם רצו ובגלל זה לי לא נשארה חולצה.
הגיוני.

למה דוקא עכשיו בלי פאניקה נפל?!?

(ובלי קשר, בטוויטר הכנס מ.נהלת וה-ע' הכלוא במרתף שרים קומבאיה ביחד).

חסר זמן = אפס עדכונים

(אזהרת ציניות)
עדכון פעם בחודש. זה משהו לשאוף אליו…
(/אזהרת ציניות)

הכנס, חברים יקרים, מתנהל מעולה בלעדי. נועה עושה עבודה מדהימה, הדס עושה עבודה מדהימה, ולמרות הכחשות אינסופיות, אהוד עושה עבודה מדהימה ביותר. בלעדיו לא היה לנו פלאייר או תוכניה. או פרויקט. או אלף ואחד דברים אחרים שאני לא מעלה בדעתי כי אני לא עושה כלום.

ועכשיו – שוויצים:
1. סיפורו של הבנזוג עלה לפרויקט הרצח באוריון אקספרס. הוא כתב על מהנדס שכלוא במשרד שלו (מעניין מאיפה הוא שאב את ההשראה). מה שאהבתי בסיפור זה גם הרובוט המקורי, גם את הדרך שבה הבנזוג האניש אותו ובעיקר את הדרך שבה הסיפור כתוב. יש שם את הסיפור של המהנדס מול הבלש ובמקביל את השיחות של הרובוט מול המחשב הראשי, שיש להן סבטקסט משלהן.
2. הגיבור שלי השתתף בתסכית שכתבתי שהוקלט על ידי מספרי הסיפורים. הוא גם שיחק נהדר, גם נשמע להוראות הבימוי וגם נענה לכל הכללים (לא לזוז מהמיקרופון, לשמור על שקט בזמן הקלטה של מישהו אחר…)
3. קני – אין מה לעשות, הבחור פשוט נפלא. אני אצטרך לעמוד מאחורי זה גם בעוד שבוע וחצי, אבל לפחות בינתיים אנחנו מסתדרים. הוא מצליח לאזן את כל הדברים הבלתי אפשריים שאני מעלה, ומחזיק את הכנס בתלם. כן, הוא יכחיש את זה. אל תאמינו לו. בלעדיו לא היה כנס. חוץ מהדבר הקטן הזה, פשוט תענוג לעבוד עם אדם יציב, בעל הגיון ברזל וחושומור מופרע כמו שלי.
4. תינוקת – ראויה לשוויץ משל עצמה. מדברת, הולכת, מקשקשת, מספרת לעצמה סיפורים, שרה את השפן הקטן… מהממת כמו אחיה הגדול. וכמו עם אחיה אני מרגישה שעיקר התפקיד שלי בתור אמא שלה זה לא לקלקל את מה שיש בה.

חג שמח (עד העדכון הבא בטח כבר יהיה פסח) ומאורות מהנה!

הכיף והיפוכו

זה עובד ככה – יש אתר. יש עדכונים קבועים של פרויקט הכתיבה ההו-כה-מגניב של הבנזוג וקני. יש גם עדכוני חדשות יומיים באדיבות רץ החרבות הנהדר, שגם החליט שמאד בא לו להריץ רצועת משחקי לוח וקלפים, אז הוא קיבל חדר ליום שלם כדי לעשות את מה שהוא אוהב.
יש עדכונים של האירועים המיוחדים של הכנס.
יש אפילו תוכניה, שעכשיו מעצבים אותה כדי שהיא תהיה נהדרת ומוכנה לעלות לאתר (בינתיים יש את יומן התוכניה המוטרף שקני לקח על עצמו לעדכן, ומרוב שהוא מוצלח לא בא לי להחליף אותו בתוכניה האמיתית…).
אז מה לא בסדר?

אני מרגישה כל הזמן שאני מפילה עוד ועוד דברים על ה"אחרים" כלומר – נועה, קני, הבנזוג וסקיפי. כאשר החבצלת ניהלה את פנטסיקון, היא והמכשפה החביבה עלי שלטו ב-ה-כ-ל. החל מרשימת המרצים, תקצירי ההרצאות, שמות העולים לזוג משמיים, מצב האתר ונאומי הנשיא הצ'רקסי.
אני? אני מעבירה מיילים שגויים למעצבת שלנו, מקבלת נזיפות מהכלבלב שאני עושה שתי עריכות על משהו שהוא כבר אישר לפרסום, זורקת על קני פגישות וטלפונים שאני לא מגיעה אליהם, מנצלת את הבנזוג בתור מזכיר נייד, נותנת לנועה לנהל למעשה את הכנס, הופכת את סקיפי לאחראית לוגיסטיקה, דוכנים, חסויות….

אני לא רוצה, ומעולם לא רציתי, לעשות הכל לבד. אבל אני כן מרגישה שאני לא מספיק "מנהלת" ויותר נגררת אחרי זרם האירועים. זה טוב לסמוך על האנשים שעובדים איתך. זה גרוע לנטוש אותם לבד בתירוצים של "אני לומדת עכשיו, ולא זמינה למיילים".

יש לנו לוגו והוא מהמם!

מיצי כל כך מוכשרת! מיצי כל כך יפה! מיצי נהדרת! כולם לסגוד למיצי!
וגם לדורה! כי גם היא כל כך מוכשרת! וגם היא כל כך יפה!