זה עובד ככה – יש
אתר. יש עדכונים קבועים של
פרויקט הכתיבה ההו-כה-מגניב של הבנזוג וקני. יש גם
עדכוני חדשות יומיים באדיבות רץ החרבות הנהדר, שגם החליט שמאד בא לו להריץ רצועת משחקי לוח וקלפים, אז הוא קיבל חדר ליום שלם כדי לעשות את
מה שהוא אוהב.
יש עדכונים של
האירועים המיוחדים של הכנס.
יש אפילו תוכניה, שעכשיו מעצבים אותה כדי שהיא תהיה נהדרת ומוכנה לעלות לאתר (בינתיים יש את
יומן התוכניה המוטרף שקני לקח על עצמו לעדכן, ומרוב שהוא מוצלח לא בא לי להחליף אותו בתוכניה האמיתית…).
אז מה לא בסדר?
אני מרגישה כל הזמן שאני מפילה עוד ועוד דברים על ה"אחרים" כלומר – נועה, קני, הבנזוג וסקיפי. כאשר החבצלת ניהלה את פנטסיקון, היא והמכשפה החביבה עלי שלטו ב-ה-כ-ל. החל מרשימת המרצים, תקצירי ההרצאות, שמות העולים לזוג משמיים, מצב האתר ונאומי הנשיא הצ'רקסי.
אני? אני מעבירה מיילים שגויים למעצבת שלנו, מקבלת נזיפות מהכלבלב שאני עושה שתי עריכות על משהו שהוא כבר אישר לפרסום, זורקת על קני פגישות וטלפונים שאני לא מגיעה אליהם, מנצלת את הבנזוג בתור מזכיר נייד, נותנת לנועה לנהל למעשה את הכנס, הופכת את סקיפי לאחראית לוגיסטיקה, דוכנים, חסויות….
אני לא רוצה, ומעולם לא רציתי, לעשות הכל לבד. אבל אני כן מרגישה שאני לא מספיק "מנהלת" ויותר נגררת אחרי זרם האירועים. זה טוב לסמוך על האנשים שעובדים איתך. זה גרוע לנטוש אותם לבד בתירוצים של "אני לומדת עכשיו, ולא זמינה למיילים".