Posts Tagged ‘וושינגטון דיסי’

היום העשרים ואחד, או – נסיעה והופעה

הבוקר התחיל בזה שהבנזוג גילה שהוא התבלבל בתאריך. אתמול הוא מצא הופעה של ה double clicks המעולות, אבל היא בדיוק הסתיימה. הבוקר הוא הבין שהמחשב שלו עדיין בשעון ישראל, וההופעה לא הסתיימה, אלא תתרחש הערב בשמונה בניו יורק! סיכמנו שננסה להגיע לחדר הבא ואז נחליט לגבי יציאה.

עשינו כביסה ומדיח. תמיד כשאנחנו עוזבים איירבנבי אני עושה מדיח ומנקה, אבל הפעם המקום היה כל כך מושקע שהחלטנו גם לשים מכונת כביסה עם המגבות והמצעים לפני שיצאנו.

הזמנו מונית (ליפט, הספיקה לנו פעם אחת של נסיעה במחיר מופרז), ויצאנו לתחנת הרכבת המרכזית של אמטרק.

אחרי התברברות וקפה מצאנו את התור שלנו ועמדנו בערך בנימוס.

הזהירו אותנו שהרכבת איטית, שהשירות לא יעיל ושלא נצפה לסטנדרטים האירופאים. עם זאת לא היה לנו מושג כמה הרכבת איטית, כמה השירות לא יעיל, וכמה הכל רחוק מסטנדרטים אירופאים.

הכל התחיל כשהרכבת איחרה. לא אמרו בכמה, לא כרזו כשהיא הגיעה, והעליה לרכבת אורגנה ע"י אשה אחת, מותשת וצרודה מרוב קריאות. לא היה דוכן מודיעין נגיש ולוחות המודעות היו חסרי תועלת. אפילו הכריזה בתחנה לא הודיעה כשהרכבת הגיעה.

זו נסיעה של שלוש שעות וחצי, בערך במהירות של מאה קמ"ש, שזה יותר מהיר ממה שהיינו עושים במכונית בפקקים, אבל יותר איטי ממה שמצופה מרכבת.

הספסלים קרובים אחד לשני, קרון המסעדה הוא היחיד שבו יש רביעיה עם שולחן, אין אפשרות לקנות מקומות שמורים, ובאופן כללי – מזכיר מאד את תחלואי רכבת ישראל.

לפחות התארגנו מראש לנסיעה עם הפרק האחרון של העונה השביעית של משחקי הכס, כך שהיה לנו מה לעשות חצי מהנסיעה. אני רק מקווה שלא ספיילרנו לאף אחד בקרון. אמנם הקפדנו לדבר בשקט ולקרוא למקומות בעברית, אבל הבעות הפנים שלנו בהחלט חשפו מה שחשבנו על רגעים מסוימים, כולל "אוי!" או "וואהו!!" במקומות ספציפיים.

הילדים, כרגיל, העסיקו את עצמם עם הסלולריים. זה אמנם נוגד כל מיני רעיונות חינוכיים, אבל בחייאת. שלוש שעות וחצי בקרון לא נוח. תנו לילדים מסך!

במקום לקחת מונית או תחתית החלטנו ללכת ברגל, בתקווה שהקרסול של הבנזוג יחזיק מעמד, ויצאנו למנהטן.

וואו.

אחרי הרחובות הרחבים מרובי התיירים ומעוטי התושבים של וושינגטון, חטפנו מעט הלם תרבות.

בשעה שלוש הרחובות הומים אנשים, והכבישים הומים מוניות צהובות. כולם הולכים ממקום למקום, אף אחד לא משתרך, מביט בחלונות ראווה או סתם מתעכב, כי ההמון סוחף. הנהגנו נוהל "כל ילד אוחז ביד של הורה", ולמרות זאת כמעט איבדנו ילד אחד שהמשיך ללכת אחרי מעבר חציה בזמן שעצרנו לשפר אחיזה במזוודה.

בכל פינה צצים דברים מוכרים. ציפיתי שבכל רגע יופיע איזה אוונג'ר או ברוס וויליס. הלכנו לאורך השדרה החמישית, עקפנו את התור לאמפייר סטייט ואפילו הצצנו למבנה של הסיפרייה ובה רוחות הרפאים.

אין שמיים והכל מוקף בבניינים ענק. נו, מנהטן.

הגענו למלון וגילינו שבסופו של דבר לא הזמנתי שינה + ארוחת בוקר, וזה מבאס נורא כי יקר כאן. לא יקר כמו בארץ, אבל משמעותית יותר יקר מאשר בסנט לואיס.

כשעמדנו להכנס למעלית מישהי נדחקה על פנינו ונכנסה פנימה. לא הספקתי להתעצבן מהאמריקאים החצופים, שממש התקלקלו מאז הפעם הקודמת שהיינו כאן, והיא מיד פנתה אלינו בעברית וצחקה ש"בטח אתם כועסים שעקפתי אתכם". ובכן, אנחנו עם שלוש מזוודות, ארבעה תיקי גב, שני ילדים, אחרי נסיעה ארוכה מדי וכרגע גילינו שניו יורק תהיה יקרה משציפינו. תגידי תודה שלא דרסתי אותך עם המזוודה הכבדה.

החדר חביב למדי, אבל ממש לא מה שהתרגלנו אליו בטיול עד עכשיו – המיטות צרות יחסית ואין אינטרנט. כלומר, אין וויפי שזה עוד איכשהו נסבל, אבל גם אין קליטה סלולרית וזה ממש מעצבן. אוף, ניו יורק, את לא נחמדה!

אבל!

אז התברר לנו שלבנזוג איכשהו דוקא יש אינטרנט, והוא מצא לנו מקום חביב לאכול בו. סנדביץ' מתוחכם ואספרסו סביר אחד מאוחר יותר, וניו יורק כבר נראתה חביבה יותר. בנוסף קיבלנו ביקורת מעולה מבעלת הדירה באיירבנבי. מסתבר שבגלל עבודות ברחוב סגרו את אספקת המים, והיא היחידה שהצליחה לעשות כביסה בזכות המכונה ששמתי בבוקר. הידד!

ואז!

הבנו שאנחנו יכולים להספיק להגיע להופעה!

חזרנו לחדר עם שני ילדים שבעים יחסית (הגדול ביקש עוד המבורגר כפול, כי הוא עדיין היה רעב, וברגע שנכנסנו לחדר הוא התנפל עליו), שמתי אודם בורדו ויצאנו. הפעם תפסנו מונית צהובה, ולו בשביל החוויה הניו יורקית.

כמו בסרטים, עלינו על גשר ברוקלין, וכמו בסרטים נתקענו שם בפקק. חיפשנו את המפלצות, אבל אף אחת לא תקפה! זה כמעט כאילו סרטים אינם אמינים!

הגענו לחור בברוקלין, והשומר בכניסה ביקש לראות את תעודת הזהות שלי (מה שגרם לי להודות לך לו, כי כבר שנים שאף אחד לא חשב שאני מתחת לגיל 21), והיו עדיין כרטיסים! יאי! והדאבלקליקס עשו מינגלינג! אז הלכנו לדבר איתן, כמובן. הן ממש ממש מגניבות והיה נפלא לדבר עם הנשים שמאחורי השירים. קנינו את הדיסק החדש שלהן והן חתמו עליו ואפילו נתנו לנו מדבקות לילדים שנשארו בבית! ואז קנינו עוד מדבקות כי למה לא?

להופעה היו שלושה חלקים: הראשון היה של דניאל, זמרת פולק ששרה וניגנה על יוקללי, והשירים שלה היו מקסימים. הבנזוג הבטיח לזכור לקנות אותם אח"כ. החלק השני היה של ג'יי שהקריא שני סיפורים קצרים שלו. הם היו מצוינים וקורעי לב, אבל לא הספקתי לתפוס אותו אחרי ההופעה לשאול איפה עוד אפשר להשיג דברים שלו.

בשלב הזה הרגשתי ממש בסרט. הופעה בפאב שהיא בעצם הקראת טקסטים פמיניסטים נוקבים, עם קהל שמריע לסופר, ואנשים שמזמינים וויסקי.

מיתרונות ההופעה – מזג אויר קריר ממש, מיזוג תקין, ואף אחד לא מעשן! לא בפאב, לא בחוץ ולא בחדר האחורי! יאי!

החלק השלישי היה הדאבלקליקס המגניבות, שהתחילו את ההופעה בלהקדיש את השיר הראשון לילדים שלנו! שנשארו לבד בחדר, בלי וויפי (כך ממש), ובלי שיכלו להגיע להופעה.

זה היה ממש מקסים מצידן, ואחר כך כל שאר ההופעה היתה עוד יותר מופלאה. הן שרו כמה שירים מוכרים וכמה מהאלבום החדש. כולם נוקבים ומצחיקים, וגרמו לקהל לשיר איתן (בייחוד בשיר בו הן לבשו חליפת בננה).

כשחזרנו לחדר מצאנו שני ילדים דבוקים למסך. אמנם לא היה להם אינטרנט, אבל הם הצליחו למצוא משחקים אחרים. מחר ננסה להוציא אותם לסנטרל פארק. בתקווה שהם ירגישו קצת התפעלות מהעיר.

לילה טוב ניו יורק! אני מקווה שלא תהיי מעצבנת בהמשך!

מודעות פרסומת

היום העשרים, או – עוד חלל!

אחרי כל ההתלהבות אתמול, החלטנו לחזור היום למוזיאון האוויר והחלל. אמנם זה היום האחרון שלנו בוושינגטון ויש עוד המון דברים שלא ראינו וחווינו, אבל חלל!

הדבר הראשון שעשינו היה לאכול במקום לא משהו אבל יקר מדי. מבאס להוציא המון כסף על אוכל בינוני. הגדול הזמין סטייק, ולמרות זאת לא שבע, כראוי לגילו המתבגר. מסכן. קשה לחיות עם קיבה ללא תחתית.

הקפה גם הוא היה בינוני למדי, ולכן במקום ללכת ישר לרכבת הלכנו לסטארבאקס. הקפה שלהם לא מדהים, אבל גם לא דלוח וחסר טעם.

הבנזוג והילדים הסתערו לתוך המוזיאון בזמן שאני ישבתי בחוץ, סיימתי את ספל הקפה הענק שלי והתעדכנתי בטוויטר. חיוני לשפיות.

בתוך המוזיאון החלטנו להתחלק לזוגות: הקטנה איתי, הגדול עם הבנזוג. הם חקרו את כל הטילים, החלליות, המטוסים והמפות, בזמן שלי היה זמן קצוב להראות לקטנה דברים חשובים לפני שתגמר לה הסבלנות.

הבעיה היא שהקטנה לא מאד אוהבת מוזיאונים, אבל כן משתדלת לבלות איתנו. לכן לקחתי אותה לדברים הגדולים – פרידום, ג'מיני, לונר מודול, וי 2, והסברתי לה ממש בקצרה על כל מוצג תוך שאני משתדלת להשתמש בדברים שהיא כן מתעניינת בהם. הוי 2, למשל, זו הזדמנות לקשר לילדי פיוונסי ונרניה. תוך חצי שעה גמרנו ריצה על כל הקומה ועברנו לחפש דברים אינטראקטיבים. היא מאד אוהבת מסכי מגע וחידות, ולשמחתי המוזיאון מלא במסכי מגע וחידות. מהר מאד התחלתי להכנס לתצוגות בחיפוש אחרי משהו לעשות, כי היא חולפת על פני מוצגים, אלא אם יש ידית לסובב או כפתור ללחוץ עליו. זה בסדר, ומתאים לגיל שלה. לכן היא התעכבה מאד בתערוכת האופטיקה, לשמחתי, ויכולנו לבדוק איזו עדשה יוצרת איזה פיזור. לעומת זאת החלק של קביעת קו האורך היה רק שעונים, ולכן פחות משך אותה.

אחרי שלושה שעות ריצה במוזיאון היא ביקשה ללכת לחנות המזכרות. חקרנו את כל קומות החנות, והיא דפדפה ברוב הספרים שהיו שם. בסופו של דבר קרסנו בקומה העליונה, מול הספרים, איפה שיש ספסל נוח, ושם היא ביקשה (וקיבלה) רשות לפתוח את הסלולרי. היא האזינה למוזיקה וציירה, אני קראתי, וכך העברנו את שאר הזמן עד שהבנזוג והגדול הצטרפו אלינו.

השעה היתה קרובה לחמש, והוחלט להתקפל. לכולנו כאבו הגב, הרגליים או גם וגם, וכולנו היינו רעבים.

בחרתי מסעדת פירות ים זולה, שמתגאה בלחמניות עם לובסטר/שרימפסים/סרטן. המסעדה אכן הציגה מחירים סבירים, רק שהבור-ללא-תחתית הידוע בכינוי "הגדול" עדיין היה רעב. חמש מנות לשלושה אנשים זה כבר פחות זול. לא נורא. מסעדה אחרונה בוושינגטון.

או, לפחות, כך חשבתי, כי בדרך למטרו מצאנו גלידריה עם שלט "אפוגטו" בכניסה. אין ברירה! היינו חייבים להכנס! הילדים קיבלו גלידה וניל-שוקולד צ'יפס ושוקולד-שוקולד צ'יפס, והבנזוג ואני קיבלנו אפוגטו.

קפהההההה!

זה היה קפה סביר לגמרי! כמעט טעים! וואהו! ועם גלידה בפנים!!

מהגלידריה כבר חזרנו הביתה. הגדול בא איתי לעשות מעט קניות שיספיקו לערב ולארוחת בוקר (חלב בקרטון קטן לקורנפלקס לשני אנשים, שתי נקטרינות וכיכר לחם קטנה). הקטנה והבנזוג המשיכו הביתה, כי הקרסול של הבנזוג חזר לעשות צרות.

הבאסה הגדולה של הערב היתה התגלית שאמנם יום ראשון, ואנחנו אמנם בארה"ב, אבל לדירה שבה אנחנו מתאכסנים אין HBO, ולכן לא נוכל לראות את הפרק האחרון של העונה של משחקי הכס בטלוויזיה, אלא נאלץ (שוב) להוריד…

במקום זה ראינו פרק נוסף של הדיפנדרס, שהדבר הטוב היחיד בו היו שורות מעולות של ג'סיקה ג'ונס, עשינו קצת כביסה, ארזנו, והלכנו לישון.

כלומר, כולם הלכו לישון חוץ ממני. אני הייתי עם קפאין אמיתי בדם ולא הצלחתי להרדם. לפיכך גמרתי ספר, סידרתי את המנוי שלנו לספרים אלקטרוניים של הסיפרייה העירונית, הורדתי את האפליקציה שמאפשרת לקרוא את הספרים הנ"ל, וסידרתי אינספור פעמים את הכרית. נו, לפחות מחר אוכל לקרוא את תבונה ורגישות בנסיעה.

בתוכנית למחר: רכבת!

היום התשעה עשר, או – חלל!

כמובטח, היום היה יום חלל.

הילדים קמו בבוקר עם אפס מצב רוח. עייפים, מטורטרים, יותר מדי מוזיאונים וטיולים ופחות מדי בית וקביעות. הם כן היו חמודים ומלאי רצון לשתף פעולה, אבל הגדול אמר, "אולי אפשר שנישאר ביחד היום?" ולפיכך הם נשארו בבית בזמן שהבנזוג ואני הסתערנו על מוזיאון התעופה והחלל, שאמנם אין בו מעבורת חלל, אבל יש בו המון דברים חלליים אחרים.

התחלנו במנת אספרסו מרובעת בסטארבאקס, ואף אחד לא אמר לי "זה המון קפאין" או "את לא תצליחי לישון בלילה" כמו בארץ, כשבחורה מבקשת שלושה אספרסואים בקפה שלה. נקודה לטובת סטארבאקס. הקפה אפילו היה סביל!

הגענו ברכבת לתחנה אחרת מהרגילה, והתברברנו קצת בדרך, אבל הצלחנו למצוא את המוזיאון. בדרך דיברנו על המוזיאונים שראינו. הסכמנו שאכן אין מספיק מידע על מוצגים, ושחלקם היו מאורגנים בצורה לא ברורה. ביחד, הנמכנו ציפיות לקראת המוזיאון הקרוב. מקסימום נסיים את המוזיאון בחצי שעה ונצא לאכול משהו במקום.

<הפסקה לצורך העלאת המתח>

<עדיין הפסקה>

המוזיאון הזה אדירררררררר!!!11

בכניסה יש את הפרידום 7, את ג'מיני 4, את מודול הנחיתה על הירח, דגם של וייקינג, וטיל בליסטי. על התקרה תלויה הרוח של סנט לואיס, דגם של ספוטניק, ו Spaceship one, והכל מלווה בהמון שלטים מאירי עיניים, עם ציטוטים מרוממי רוח, מידע, תמונות, ומגניביות אדירה.

המוזיאון הזה הוא הראשון מבין המוזיאונים שביקרנו שיש בהם זרימה הגיונית בין המוצגים, שיש מספיק מידע כדי לדעת על מה מסתכלים, שהסידור בין החללים והסידור בתוך החללים הגיוני ומושך את העין, שהמעברים בין תצוגות הגיוניים ומרתקים, וש*לומדים בו*. הוא גם הראשון שמציג את כל החלקים של ההיסטוריה הרלוונטית. טילים באליסטים, וי-2 ותצוגת החלל נמצאים ביחד ומקושרים אחד לשני, כך שאפשר להבין איך דבר אחד הניע את הדברים האחרים.

זה מוזיאון ענק! מגניב! אדיר! מוזיאון חלל כמו שמוזיאון חלל צריך להיות! עם המון דברים מגניבים, כמו אבן ירח לליטוף! ומסך מגע בגובה כמה מטרים כדי שאפשר יהיה להעיף בועיות של פיסות מידע למעלה ולראות איך הן מתחברות. יש בו אפילו חתול! כלומר, תמונה של חתול, בתוך צריף שמראה איך פעם הכינו בלונים פורחים.

יש שם את המטוס המקורי (!!) של האחים רייט, כולל דגם אופניים, אחד האחרונים שלהם ששרד לפני שהם עברו להרוויח כסף מלבנות מטוסים. יש שם את הדגם של האנטרפרייז המקורית (מסוג נושאת המטוסים), ואת הדגם של האנטרפרייז המקורית (מ-TOS), שגרמה לשנינו לזמזם את נעימת הנושא. יש שם נחיר פליטה של סאטורן חמש, מוצמד למראות כך שאפשר לקבל הערכה איך נראים חמישה נחירי פליטה. יש שם דגם של סקיילאב (!!!!), שאפשר לסייר בתוכו ולהבין איך דברים נראו פעם. יש שם שירותים של אסטרונאוטים, באמצע התצוגה, עם שלט שואמר "הרבה ילדים שואלים איך אסטרונאוטים הולכים לשירותים בחלל, כנראה כי מבוגרים מתביישים לשאול." יש שם את חליפות החלל של האנשים הראשונים שנחתו על הירח באפולו 11, ואת החליפות של האנשים האחרונים שנחתו על הירח, באפולו 17. יש שם תערוכות (שנמנענו מהן) של התעופה במלחמות העולם, כולל הסברים על לוחמת אוויר-קרקע. יש שם דגם של אפולו-סויוז, שיתוף הפעולה הראשון בחלל בין אמריקאים לסובייטים. יש שם דגם מערכת השמש על פי מידה יחסית של הפלנטות! יש שם רכבי נחיתה על מאדים! יש שם הכל! חוץ מספייס איקס, משום מה.

בילינו שם יותר משבע שעות, והיינו מבלים יותר אם הגב והרגליים לא היו דורשים את המנוחה שלהם. היה שם כל כך כיף שבמקום לצאת לחפש מזון נורמלי אכלנו צהריים במקדונלדס במתחם. היה כל כך כיף שהבנזוג הצליח לשכנע אותי לנסות סימולטור טיסה, מהסוג שמנענע אותך, הופך אותך, ואחר כך משאיר אותך על הראש. היה כל כך כיף שהתחלנו להחליף מילים אקראיות במשפט ב"חלל", כמו למשל, "רוצה לאכול חלל?" או "תסתכל! יש חלל מאחוריך!"

אני ממש שמחה שקודם הלכנו למוזיאון שבשדה התעופה ואחר כך באנו לכאן, כי כל דבר יהיה מאכזב אחרי המוזיאון הזה.

ולפיכך אאחל לכל הקוראות והקוראים חלל שמח! ואלך לאכול משהו.

היום השמונה עשר, או – וואו, כמה מוזיאונים…

אכלנו את שאריות ארוחת הערב מאתמול, בתוספת קורנפלקס לחובבי החלב (כולם חוץ ממני) עם שדרוג – במקום חלב פושטי הילדים (והבנזוג) קיבלו half & half, הלוא היא הגרסה האמריקאית ל"למה לשים רק חלב בחלב אם אפשר לשים גם שמנת ולקבל השמנת יתר!"

חסנו על הקרסול של הבנזוג ועל הגב של הגדול (שמסיבה כלשהי החליט לקחת איתו את המחשב הנייד שלו לכל מקום היום) ובמקום ללכת ארבעים דקות נסענו במטרו.

הרכבת התחתית בוושינגטון היא בדיוק באמצע בין הרכבות העירוניות שאנחנו מכירים מלונדון, פריז והלסינקי לבין הרכבות העירוניות בסנט לואיס. מצד אחד, יש לה יותר מאשר שני קווים כמו בסנט לואיס, ותדירות הרכבות נאה למדי. מצד שני, היום נסענו בשעות העומס, ונסענו בין תחנות מרכזיות, והיא לא היתה עמוסה בכלל. מה שגורם לי לחשוב שאולי בניגוד להלסינקי, פריז ולונדון הרכבת כאן היא לא אמצעי תחבורה משמעותי עבור התושבים.

שמנו פעמנו אל ה  Natural history museum במטרה לראות דינוזאורים. זה מוזיאון ענק, עם המון מוצגים, והמון דברים אינטראקטיבים. אחרי הקפה החיוני התחלנו במה שמוגדר כ"אגף הנוער", ובו המון, אבל המון דברים סופר מגניבים. חידות, מוצגים שניתן למשש ואפילו חקירה אפידמיולוגית! תהליך פתרון החקירה האפידמיולוגית היה משהו כזה: הגדול רץ איתי לשם. קראתי את סיפור המקרה הראשון. אמתי לגדול מה מחולל המחלה, מה זמן הדגירה, מה ה R0, ומי חולה האפס, ואז אמרתי לו, "אבל בו נשחק בכל מקרה", ופתרתי הכל שוב לבד. אני חושבת שאני צריכה לעבוד על החלק של שיתוף פעולה עם אחרים… הגדול פשוט ישב, צחק, ואמר, "זו העבודה שלך, בעצם?" וקיבל "כן!" מלא התלהבות.

הקטנה והבנזוג בינתיים עברו על כל מוצגי המאובנים, החרקים, אבני החן והעצמות, צפו במיקרוסקופ ופתרו חידות אחרות. היה נפלא, ולדעתי האיזור הטוב ביותר במוזיאון. מומלץ בחום.

מהאיזור האינטראקטיבי התפרשנו ברחבי המוזיאון. אני רציתי לראות מומיה, השאר הלכו לראות את תצוגת הפרפרים. בעודי בוחנת גופה בת כמה אלפי שנים ומגיעה למסקנה שגופה היא גופה, הבנזוג הגיע – הכסף אצלי ומסתבר שדוקא הכניסה לתצוגת הפרפרים עולה כסף! מיהרתי אל החרקים, מקפידה לא להביט לשום מקום חוץ מאשר לשטיח המרתק, ומצאתי את כולם. הקטנה שינתה את דעתה והחליטה שכיוון שאסור ללטף פרפרים היא לא מעוניינת בתצוגה הזו יותר. הגדול דוקא רצה להכנס, אבל לא לבד, והבנזוג העדיף לא להכנס למקום חמים ולח אם הוא לא חייב. אז התפצלנו. שוב. הקטנה והבנזוג הלכו לגיאולוגיה לבחון אבני חן, והגדול ואני נכנסנו לצלם פרפרים.

כאן המקום לציין שאני לא יכולה להמנע מלהשוות בין המוזיאון הזה לבין המוזיאון הבריטי, ולבאסתי המרובה למעט החלק האינטראקטיבי לבני נוער שדגמנו, הם זהים. גם מבחינת מגוון המוצגים וגם מבחינת המידע על כל מוצג. המוזיאון האמריקאי מנצח כי המיזוג כאן טוב בהרבה, והמסעדה מעולה. מצד שני, אם לא רוצים לחצות את האוקיינוס, המוזיאון הבריטי בהחלט מספק את הסחורה מבחינת חיות. וזה לפני שנזכיר את המוזיאון הפיני, שהיה מעולה בכמה וכמה רמות, וגם הקטנה ציינה שהיא נהנתה ממנו בהרבה. כשהיינו בתצוגת הפרפרים הבריטית היא היתה מגניבה באותה מידה, עם אותה כמות של פרפרים שהסתובבו בכל מקום, מינוס הקטע שבו אסור לנשוף עליהם.

איפה הייתי? אה. כן. פרפרים.

הגדול ביקש וקיבל את המצלמה שלי, והסתובב איתה מאושר, עושה פורטרטים לפרפרים במגוון צבעים. הוא גם היה חמוד ויצירתי, גם הקשיב לרעיונות שזרקתי לו, והחלק הכי חשוב – הזכיר לי את עצמי. בערך בגיל הזה ביקשתי מאבא שלי את המצלמה שלו, והסתובבתי איתה בטיולים משפחתיים. רק שאז כל תמונה היה צריך לפתח והתקמצנו על פילמים, ואילו היום המגבלה היחידה היא כמות הזכרון על הכרטיס.

מהפרפרים אזרתי אומץ והלכנו להסתכל על תערוכת החרקים. אני גאה לציין שהחזקתי מעמד שתי אלמנות שחורות וטרנטולה אחת, אבל טרנטולת גוליית שברה אותי, ונסתי החוצה. הגדול נשאר בתערוכה, מלטף ג'וקים ומאכיל עכבישים. או משהו. הבנזוג והקטנה חזרו אלינו, והבנזוג נכנס לג'וקיאדה מרצונו החופשי, בעוד שהקטנה ואני החלטנו לעשות את הדבר הבוגר וללכת לאכול.

המסעדה במוזיאון מעולה, עם מבחר מטורף של מנות וקרובה לשלוש (!) חנויות מזכרות כך שאפשר לתכנן איפה נוציא כסף בזמן שמוציאים כסף! גאוני. אחרי האוכל וחנות המתנות שכנעתי את המשפחה לוותר על המסך הסיבוב במוזיאון וללכת למוזיאון ההיסטוריה האמריקאית כי קראתי שיש שם את צלחות הפטרי המקוריות של סר אלכסנדר פלמינג, ובניגוד לעוד מאובן, את זה אני *חייבת* לראות.

מוזיאון ההיסטוריה האמריקאית נראה כאילו אנשים אמרו לעצמם "מעניין מה נוכל לשים כמרצ'נדייז?" ואז סידרו את הכל בתערוכות אקראיות. בחיי שלא הצלחתי להבין למה דברים מסוימים נכנסו ל"סיפורים אמריקאים", מה נכנס לתחבורה ומה סתם הסתובב בתערוכה מתחלפת באולמות הכניסה השונים. אפילו האנשים בדוכן המודיעין לא ידעו להגיד לי איפה נמצאות צלחות הפטרי, כי דברים יכולים להיות בכל מקום במוזיאון הזה. הדבר היחיד שהם ידעו להגיד לי בוודאות הוא שהנעליים של דורותי לא נמצאות במקום שבו הן אמורות להיות. ובכן, תודה.

בלית ברירה התחלנו להסתובב בכל המוזיאון. רק ש:

  1. ההיסטוריה האמריקאית כפי שהיא מוצגת במוזיאון היא צרה מאד, וממוקדת מרצ'נדייז בצורה קיצונית. למשל, הפינה של אלה פיצג'רלד מכילה שמלה, תקליט חתום, וסרטון של אלה שרה, אבל מופרדת לגמרי מכל מה שקשור לג'אז, סול או היסטוריה שחורה (ובוא לא נתחיל בכלל עם איך שמציגים את ההיסטוריה השחורה. רמז – עבדות זה רע, איזה מזל שעכשיו יש זכויות שוות והכל ורוד!).
  2. כל מה שלא מצטלם יפה או לא ניתן לתמצות בפסקה קצרה לא נמצא במוזיאון. חסרה זרימה והצגה הגיונית של נושאים. מטרה של מוזיאון היא לא להיות רפרוף של דברים לא קשורים. מטרה של מוזיאון היא להעשיר את הידע.
  3. המוצגים פזורים בצורה לא הגיונית בעליל. מבחינה רפואית, למשל, יש תצוגה של "דברים ממלחמת העולם הראשונה" ליד המדרגות הנעות, תצוגה של "התפתחויות מדעיות ברפואה שקשורות ללב" (שלא כוללת את השתלת הלב הראשונה, כי מה לזה ולהתפתחות מדעית ברפואה שקשורה ללב?) במדור טכנולוגיה, וכן הלאה.

התייאשתי מלחפש את צלחות הפטרי, אולם הבנזוג והגדול סירבו לתת לי לנוח. "הגענו לכאן במטרה, ואנחנו נשיג אותה!" הם אמרו. הבנזוג לקח את הקטנה לנוח כי היא היתה עייפה ואומללה, והגדול ואני והמשכנו להסתובב. בשלב מסוים פתחתי את הסלולרי וחיפשתי. האתר של המוזיאון טען בתוקף שהצלחות נמצאות באולם שנקרא "סיפורים אמריקאים". היינו באותו אגף. הסתובבנו בו. פעמיים. מצאנו את אריק ובנץ. לא מצאנו אף צלחת פטרי. אחרי חצי שעה של הסתובבות באותו אגף אפילו לגדול נמאס. אני כבר הגעתי לשלב ה"אני סתם כאן כדי לראות מה עוד יש כאן", ואז מצאתי גלגל. אדום. גדול. ולידו, ממש ממש בקטן, צלחת פטרי מעופשת!

מסתבר שהסיבה שצלחות הפטרי של סר פלמינג הן סיפור אמריקאי כי הפניצילין הציל חיים של אנשים במלחמת העולם השניה. מדהים.

(מבינים למה אני מתכוונת כשאני אומרת שמוצגים לא קשורים לכלום?)

כשנחנו על זרי הדפנה בצורת ספסלים הבנזוג איתר גם את הטלפון של אלכסנדר גראהם בל, הנורה של אדיסון ועוד מוצגים. הגלגל האדום? הוא היה מפורד דגם טי. לגמרי המקום הטבעים לשים צלחת פטרי.

אבל! מספיק להתלונן על המוזיאון. מה שחשוב הוא שהשגתי תמונה עם העובש! ואת המטרה הרפואית של היום! ביחד עם תמונת המשאבה של ג'ון סנואו אני מרגישה שכיסיתי את כל צרכי מצגות האפידמיולוגיה שלי לעתיד.

בתוכנית למחר: עוד חלל!

היום השבעה עשר, או – מטוסים עליך!

הבוקר התחיל בהכנת ארוחת הבוקר המסורתית שלנו כשאנחנו בארה"ב. כלומר, הכנו ארוחת בוקר כזו רק פעם אחת, אבל מאז רציתי להכין אותה שוב. שימו לב! ארוחת הבוקר המסורתית היא: פנקייקים מתערובת מוכנה! כן, כן, לוקחים תערובת מוכנה, מוסיפים לה מים, והופס – יש אוכל! הפעם אפילו לא טרחתי לערבב עם מיץ תפוחים כדי לבדוק אם יש שינוי בטעם.

חתכנו ירקות והתלבטנו אם להכין סנדביצ'ים לדרך. מצד אחד – היה ברור לכולנו שנהיה רעבים בהמשך היום. מצד שני – היה ברור לכולנו שאף אחד לא יאכל את הסנדביצ'ים, ושבטוח יהיה משהו מזון-מהיר-כלשהו לאכול. ארזנו רק מים, ויצאנו לנסיעה הארוכה ביותר מאז שהגענו לכאן. בפעם הקודמת שנסענו כל כך הרבה חיכה לנו ליקוי חמה בקצה. הפעם מוזיאון.

מוזיאון האוויר והחלל בוושינגטון מחולק לשני חלקים – חלק אחד במרחק עשר דקות נסיעה מהדירה שלנו, ובו המון דברים מגניבים, והחלק השני בוירג'יניה, במרחק שעתיים נסיעה מהדירה שלנו ובו מעבורת חלל. אתמול התלבטנו לאיזה מוזיאון לנסוע היום, והחלטנו על הרחוק משניהם כדי שאם נרצה לחזור, נוכל. לקח לנו שעתיים להגיע למוזיאון, ולכן ברור שמיד התיישבנו לאכול. המשהו-מזון-מהיר של מוזיאון האוויר והחלל הוא מקדונלדס. לצערי הרב התברר שזה הסניף היחיד בעולם שלא מחזיק קפה לוואצה, או שפשוט לא יודע להכין את קפה הלוואצה שיש לו, כי מה שהגישו לי היה בקושי-קפה. לפחות זה בא בכוס ענקית.

התחלנו את הסיבוב בסימולטורים. כלומר, הילדים והבנזוג. אני הרגשתי היטב את הקפה בגרון והעדפתי שלא לגלות מה סף ההקאה שלי. אחרי שהשלושה טולטלו היטב הם חזרו אלי, מחוייכים ומאושרים. שוטטנו באיזור התעופה במטרה להגיע לקצה ובו האנולה גיי. כן, כן, אותו מפציץ שאחראי להפלת פצצת האטום על הירושימה ונגסאקי נמצא במוזיאון ומשקיף על כולם, כסוף ומבהיק ומלא היסטוריה. כשצילמתי אותו (בשבע מאות פריימים, כי שוב לא לקחתי את עדשת עין הדג של אבא שלי), נעמדו לידי תיירים יפנים ודיברו עליו. תחושת הניתוק וההזרה שלי הגיעה כמעט לקצה. לא היה לי מושג אם להתנצל בשם המערב, או לפתח איתם שיחה לגבי איך הם מרגישים כשהם מסתכלים עליו. לכן בחרתי באפשרות השלישית וברחתי.

באמצע המוזיאון יש אגף מיוחד שמוקדש לחלל, ובמרכזו מעבורת החלל דיסקברי, שהיתה המטרה העיקרית שלנו בטיול היום.

הנה משהו שאתם לא יודעים על מעבורת החלל דיסקברי: היא גדולה. יותר גדולה. עוד יותר גדולה. ממש, אבל ממש ממש גדולה. לעמוד לידה זו חוויה מלאת יראה ואושר. המין האנושי בנה אותה! תראו מה אנחנו מסוגלים לעשות! ולמי אכפת שמעבורת החלל היא סוס שתוכנן על ידי ועדה! היא עדיין עצומה ומדהימה, וגרמה לי המון גאווה. המעבורת מוקפת בהמון דברי חלל. למשל – Freedom 7, הקפסולה שהטיס אלן שפרד לחלל. או הג'מיני. או הכפפות של ניל ארמסטרונג. ואפילו המצופים של אפולו 11! טוב, המצופים לא באמת מעניינים. הסבירו לנו שהמצופים נמצאים על דגם של אפולו ששימש את האסטרונאוטים לאימונים, אבל זה היה משמעותית פחות כיף.

הבנזוג והילדים מצאו מדריך שעשה סיור חינם לכולם, והצטרפו אליו. השתרכתי מאחור, מאזינה בחצי אוזן ובעיקר מצלמת דברים. המדריך הוביל אותנו דרך מסדרונות שונים אל סדנת העבודה, ואז הצביע על קפסולה (שצילמתי), ואמר, "זה אפולו 11. עכשיו מנקים אותה לקראת סיור בין מדינות".

הו! האפולו 11! היא מיד זכתה לבוק שלם (שאני מקווה שלפחות חלקו יהיה בפוקוס), ולחיוכים מרובים. ואז המדריך שאל איך קראו לאסטרונאוט השלישי, זה שלא ירד לירח (מייקל קולינס). יחיד שידע את התשובה היה הבנזוג, כמובן. טוב, בשביל זה אני לוקחת אותו למקומות של חלל. נפרדנו מהסיור, שהמשיך אל האנולה גיי, וחזרנו לסייר בין מוצגי החלל. בין השאר מצאנו שם את פרס ההוגו לשנת 1956.

סיימנו את המוזיאון כולו בשעה חמש, עברנו דרך חנות המזכרות שהיתה נחמדה, והבנזוג והילדים זרו לסיבוב סימולטורים נוסף בזמן שאני עמדתי בתור כדי לקנות ספרים וגרביים מגניבים. אם במקרה יוצא לכם להגיע למוזיאון הזה – הוא מגניב מאד ויש בו דברים מעניינים. עם זאת מבחינת תעופה (לא מבחינת חלל), המוזיאון בלה-בורז'ה עדיף. הוא מכיל יותר מוצגים ומאורגן בצורה טובה יותר מבחינת מגוון כלי הטיס והסוגים השונים של כלי תעופה המופיעים בו.

אחרי שחזרנו לדיסי החלטנו לא לחזור ישר הביתה אלא לעשות סיבוב בשני מונומנטים נוספים – אנדרטת וושינגטון ואנדרטת לינקולן. הטיול לאורך השדרה איפשר לי לדבר עם הילדים עוד קצת על עבדות ומלחמת האזרחים האמריקאית, ולהשחיל כמה מילים על מלחמת העולם השניה מנקודת המבט שאיננה-יהודית, כי בין שני המונומנטים נמצאת אנדרטת הזכרון לחללי מלחה"ע השניה. האנדרטאות ענקיות, מרשימות, ונראות בדיוק כמו בכל הסרטים.

בדרך בינהן הבנתי איך אני מרגישה לגבי וושינגטון – כמו גאל דורניק שמגיע לטרנטור בפתיח של "המוסד". בחור כפרי שגדל כל חייו במושבה מרוחקת, ופתאום מגיע לבירת האימפריה, שכולה בניינים גבוהים וקודים התנהגותיים לא ברורים לו. אפשר לראות איך דיסי מנהלת את כל האימפריה שהיא ארה"ב רק על פי הבניינים הענקיים שלה, וההקפדה על העצמת המורשת שלה. כל שביב אצולה מקבל פסל, כל משפחה מקבלת שלט ברונזה. שימו לב, השלטים אומרים, אנחנו לא באנו לשחק. לא, לא. אנחנו באנו לנהל את העולם ולעשות את זה *נכון*. קצת משעשע לראות את ההסברים על הבריטים הרעים והעבדות (שהיא פויה), כשעברו כל כך הרבה מאות שנים מאז הכרזת העצמאות, וכשיש פער מעמדות כל כך אדיר בארה"ב, וגזענות לא סמויה בכלל.

הספקנו להציץ בבניין המחלקה של יבשת אמריקה של ארגון הבריאות העולמי, אבל נהיה מאוחר מאד והגיע הזמן לחזור הביתה ולישון. אכלנו שאריות פנקייקים וכמויות מסחריות של בייקון (המתבגר הערה הכל לקירבו, וייתכן שנותר רעב), ויאללה, לישון. מחר יום מוזיאונים נוסף!

היום הששה עשר, או – בוקר טוב וושינגטון!

קמנו בבית! אשכרה בית. זו הסיבה שאני כל כך מחבבת נסיעות דרך airbnb. לא רק המחיר, אלא ההרגשה שאנחנו בבית אמיתי עם העצמאות הנלווית, ובלי התחושה שהחדרן יכול לגעת בדברים שלנו.

מצאנו בית קפה יחסית קרוב עפ"י החיפוש "פנקייקים", שהוכרזו כמטרה ע"י הילדים. הזמנו הרבה יותר מדי אוכל, אבל הכל היה טעים ובסוף היה מילקשייק!

לאור השעה החלטנו לא ללכת היום למוזיאון האוויר והחלל, אלא להתחיל את הסיבוב במול – רצף המוזיאונים ובנייני האומה האמריקאית. בלי להכנס, כמובן! אין לנו זמן לזה.

ההחלטה לא להכנס לבניינים החזיקה מעמד עד שהגענו לבניין הראשון, סיפריית הקונגרס. חייבים ללכת לסיפרייה, נכון?

המבנה מפואר מבחוץ, אבל העושר האמיתי הוא מבפנים. כבר בכניסה יש עותק (אחד משלושה) של התנ"ך של גוטנברג. דפוס שחור, אבל עיטורים ואותיות בתחילת פסקה באדום ובכחול שצויירו ידנית. הספר מוחזק בקופסה אטומה וחשוכה, וכמובן שאסור לצלם אותו עם פלאש.

הארכיטקטורה של הסיפרייה מקסימה, ויש ציורים על כל קיר ועיטורי שיש על העמודים, אבל הקטנה זעפה." איפה כל הספרים?"

פנינו לספרנית, שמיד כיוונה אותנו לשלושה מקומות בהם יש ספרים – סיפריית ג'פרסון, הסיפרייה עצמה וסיפריית הילדים.

סיפריית ג'פרסון מכילה את התרומה המקורית של ג'פרסון לספריית הקונגרס. מסתבר שהבריטים המרושעים שרפו את דיסי, כולל את סיפריית הקונגרס. ג'פרסון תרם את כל הספרים שלו, מעל 6,000 ספרים לסיפרייה, ובתמורה שינה את כל הערכים שלה. במקום ספרים ייעודיים למה שחברי קונגרס "אמורים" לקרוא, כעת הסיפרייה הכילה גם סיפרי שירה, גינון ובישול, כי למה לא, בעצם.

בסיפריית הקונגרס היום יש מליוני ספרים על מעל 1200 ק"מ של מדפים. החלק של ג'פרסון נמצא באגף ייעודי, ובו הספרים מסודרים במעגל, כמו הסידור המקורי של ג'פרסון, כך שניתן להרגיש איך אדם קרא אותם פעם. בין השאר יש שם את הספרים של ניוטון, הומרוס, מקיאוולי ועוד.

מהאגף של ג'פרסון המשכנו לאגף המרכזי. גם כאן היינו צריכים לעמוד בתור, אבל זה השתלם! במעלה מדרגות שיש אפשר היה לצפות על הסיפרייה, אליה כמובן אין לנו, פשוטי העם, גישה. כדי להכנס לסיפרייה עצמה צריך להיות מעל גיל 16, להגיש בקשה מראש, להסביר מהו המחקר שרוצי לערוך, ולקוות שיאשרו את הבקשה. רק אחר כך אפשר להכנס ולגעת בכל הספרים שיש שם.

טיפסנו במעלה מדרגות השיש והשקפנו מלמעלה על כל הספרים שיש בעולם. טוב, בארה"ב. שכחתי כמה אני אוהבת ספרים. לא רק את הקריאה, את הספרים עצמם. את המגע של הנייר, את הצורה של הכריכה, אפילו את הדרך בה הם מסודרים על המדפים. חלק מהסיבה שאני כותבת היא כדי ליצור עוד דברים יפים כמו הדברים שאני אוהבת.

אחרי שראינו את כל הספרים שיש, החלטנו לדלג על אגף הילדים ובמקום זה הלכנו לחנות המזכרות. כידוע, הדבר הכי שווה בכל מקום אמריקאי הוא חנות המזכרות, וגם חנות המזכרות של סיפריית הקונגרס לא איכזבה. המון דברים סופר-מגניבים, שנאלצנו לוותר עליהם כי יש לנו עוד הרבה נסיעה בעתיד הקרוב, והרבה סיכון לאובר-וויט. התפשרנו על דברים קטנים, קלים או בלתי ניתנים להשגה במקום אחר, והתקפלנו משם.

היה מוקדם יחסית ולכן החלטנו במקום לחזור הביתה להמשיך את הסיבוב במול. שוב, מתוך כוונה ברורה לגמרי לא לעצור בשום מקום! לא נכנסים יותר לאף בניין! לא מתפתים לאף מוזיאון!

רק לארכיון הקונגרס, כי בחייאת, יש שם את מגילת העצמאות.

מחוץ לארכיון עצרנו ללקק גלידה. לא סתם, אלא גלידה פושטית ממכונה, מה שנקרא "גלידה אמריקאית" אצלנו בלבנט. היה צונן ומרענן, וכיסה את הבגדים של הקטנה בכתמי שוקולד כראוי לכל גלידה טעימה.

נכנסנו לארכיון, בכוונה ברורה ללכת היישר למגילת העצמאות, להגיד לה שלום (אסור לצלם בפנים, כמובן), ולצאת. רק שבכנסיה עצרה אותנו מגילה אחרת: המגנה כרטא.

אופס.

הצלחתי לפספס את המגנה כרטא כבר כמה פעמים, כי בכל פעם שהיינו בלונדון שכחתי ללכת לבריטיש מוזיאון, בעיקר כי אני סתומה. ועכשיו, הי! מגנה כרטא! כלומר, אחד משלושת העותקים שלה ששרד, כולו מהוה ובשפה בלתי קריאה, אבל יאי! זכויות! דמוקרטיה! מסמך בן אלף! סקווווי!

הקטנה מצאה מסך אינטראקטיבי של המסמך, שאיפשר לתרגם אותו לאנגלית במהירות, וכולם שמחו. אחרי שנפרדנו לשלום מהמגנה, נתקלנו במסמך נוסף בפנים – העצומה שדרשה הענקת זכות בחירה לנשים. רק עכשיו שמתי לב לנושא התצוגה – זכויות. זכויות נשים, זכויות שחורים, זכויות אזרח. המוצגים כולם משויכים למסך כלשהו, והכל מלא בחידונים, מסכי מגע, לחצנים ועוד דברים שמאפשרים אינטראקציה של הקהל עם הניירות המצהיבים. הסתובבנו לנו בתערוכה בשמחה מרובה עד שהבחנו בשעה, ונאלצנו לקצר את השיטוט ולרוץ אל מגילת העצמאות.

נכנסנו לחדר בכיוון ההפוך, ולכן התחלנו מהסוף (ספוילר – האמריקאים הכריזו על עצמאות, וחתמו על תיקונים לחוקה) והלכנו עד ההתחלה (בה וושינגטון אומר למלך ג'ורג' שזה ממש לא נחמד מצידו לא לאפשר לאמריקאים להשפיע על החיים שלהם). בהתחלת התערוכה נתקלנו בתיירים הולנדים שהפנו את תשומת ליבנו לכך שאנחנו הולכים בניגוד לכיוון התנועה. בתמורה אמרנו להם שאנחנו מגיעים מהעתיד, ו"לא תאמינו מה קורה ב-1776". היה משעשע למדי.

מגילת העצמאות עצמה דהויה לגמרי, ואי אפשר לזהות את החתימות של אף אחד. היא גם ארוכה לאללה – ארבעה גיליונות גדולים! כמה מלל רק כדי להגיד שכולנו בסדר, ויאללה, בואו נשמור על חופש אחד מהשני?

(מדמיינת את אהוד מתחלחל למקרא השורות האלה).

ממגילת העצמאות המשכנו לחדרי ארכיון נוספים, כולל חדר ובו צריך לנחש האם פיסות מידע מסוימות נמצאות בארכיון או לא, לזהות אישים על פי רמזים מתעודת הלידה שלהם, וקטעים מודגשים מדיונים משמעותים. כשהבנזוג מצא עבורי את הטקסט של ועידת הקונגרס לגבי האיידס, ומצא עבור עצו את חקירת הצ'לנג'ר הגיעו השומרים לספר לנו שהארכיון נסגר, ושעלינו לפנות אותו.

לפיכך מיד רצנו לחנות המזכרות להשחיל עוד כמה דולרים לטובת המנגנון הקפיטליסטי. אך, אויה! נתקלנו בחנות הראשונה שהיתה לא-משהו. בכלל לא משהו. ארבעתינו לא הצלחנו למצוא ולו דבר אחד שנרצה לקחת הביתה, כולל לא מגילת העצמאות האמריקאית. באסה.

למרות הנפילה בחנות המזכרות יצאנו מהארכיון מלאי מצב רוח מרומם, והחלטנו להמשיך לטייל במטרה להגיע עד הבית הלבן. חלפנו על פני מוזיאונים, בנייני ממשל, עוד מוזיאונים, עוד בנייני ממשל, עוד מוזיאונים, עוד בנייני ממשל, הגענו למשרד האוצר ומעבר לסיבוב – הבית הלבן!

שנראה בול, אבל בול, כמו במליון התמונות שלו. כלומר, לבן. לא מרשים כמו בניינים אחרים בסביבה, אפילו לא ממש גדול. יש מבנים גדולים בהרבה ומפוארים בהרבה. הדבר הייחודי שבו הוא הצבע. יכול להיות שהיינו מתלהבים יותר אם היינו מגיעים לכאן בתקופת השלטון של הנשיא הקודם. כרגע זה בעיקר בית לבן.

בשלב הזה נגמרו לכולנו הרגליים וחזרנו ברכבת הביתה. עצרנו בדרך לקניות בסופר, כי airbnb מה שאומר – מטבח! קנינו את כל הירקות והפירות שהצלחנו למצוא וגם חומרים לארוחות בוקר. נהיה רק ארבעה ימים נוספים בוושינגטון, ולכן אין סיבה לקנות הרבה אוכל. רק מספיק כדי לחסוך מעט מהוצאות המזון. הסופר עצמו היה מאורגן נהדר, אבל נתקענו בקופה. זו קופה אוטומטית שדורשת מיומנות מסוימת בהזנת המצרכים, ולכן התעכבנו המון. אחד העובדים עזר לנו מאד, כולל להכניס את מספר הטלפון שלו כך שקיבלנו הנחה בקניה. יאי!

לארוחת ערב נבחרה פיצה קפואה שזכתה לשם "פיצה מקפיצה", בשל טעמה המשובח שהזכיר לבנזוג ולי את האייטיז הנשכחים. התנור בדירה אמנם ענק, אבל התבנית הבודדה שיש כאן היא קטנטנה, ולכן חיממתי את הפיצה בחלקים – שלושה משולשים בכל פעם.

אכלנו, התקלחנו, והלכנו לישון בדירה אמיתית לשם שינוי.

היום החמישה עשר, או – שוב בדרכים…

אכלנו ארוחת בוקר עם ננסי ופול בדיינר האמריקאי היותר-מדי-טיפוסי. הוא הזכיר לי קצת את stranger things. מישהו ששמע איך התקופה אמורה להיות, ודחף פנימה יותר מדי מאפיינים. הדיינר הוא מודל של איך נראו דיינרים אמריקאים בשנות החמישים, ולא דיינר אמריקאי אמיתי משנות החמישים.

האוכל היה סביר, ואכלתי סלט! אפשר היה לשמוע את אנחת הרווחה של המעיים שלי…

חזרנו לחדר לארוז, ופתחתי סוף סוף את הצ'ימידן המתקפל שהיה עד כה ארוז בתוך אחת המזוודות. עם הכביסה המלוכלכת והספרים מוורלדקון כבר היה ברור שאלא אם אחלק את תכולת המזוודה בקפדנות, נגיע לאובר וויט בקלות. במקרה של חברת דלתא, עדיף מזוודה נוספת על פני אובר וויט.

הקטנה היתה אחראית לדחוס את הכביסה המלוכלכת ואת הנעליים לצ'ימידן, הגדול היה אחראי להכין לי ערימות שאוכל לארוז למזוודות, והבנזוג היה אחראי לשכב ולנוח כי הוא עיקם את הקרסול ובקושי מצליח לדרוך.

נסענו לשדה התעופה ברכבת, ושמנו לב (שוב) שאנחנו הלבנים היחידים עליה. אני לא יודעת אם זה נובע מפער שכר משמעותי, כך שללבנים יש רכב, אם זה כי רוב אוכלוסיית סנט לואיס היא שחורה, או כי היחידים שמשתמשים ברכבת הם אלה שאין להם ברירה.

באופן כללי מדהים לראות כמה מעט לבנים נמצאים באמת ברחוב, לפחות בסנט לואיס. גם ילדים לא רואים כמעט. למעשה, בכל חמשת הימים שלנו בסנט לואיס ראינו רק את הילדים האחרים בכנס או ילדים של תיירים. אפילו בראשון בערב, שהיה מפוצץ ברחוב, היו רק בני נוער ומבוגרים. איפה כל הילדים?

נסענו לשדה התעופה, עמדו ב(עוד) תור, טסנו במטוס קטן, ירדנו בדטרויט, אכלנו אוכל לא רע, עמדנו ב(עוד!) תור, טסנו במטוס עוד יותר קטן, ונחתנו ברבע לאחת עשרה בלילה בוושינגטון דיסי.

במקום להזמין ליפט או אובר לקחנו מונית של שדה התעופה, מה שעלה לנו כמעט מאה דולר עם טיפ. מצד אחד – אני בעד העסקה הוגנת וברור לי שאובר וליפט לא משלמות לנהגים שלהם כמו שצריך, לא נותנות זכויות סוציאליות, ובאופן כללי הן כל מה שרע בקפיטליזם. מצד שני – מאה דולר למונית.

הדירה שלנו לימים הקרובים היא דירת airbnb, שנמצאת בקומה שניה (בלי מעלית). אבל היא חמודה, מרווחת, והכי חשוב – עם דלת לחדר של הילדים! יאי, פרטיות!!

כמו כן, בניגוד לדירה בקווינס, כאן יש מגבות! ומטבח מלא בדברים שאפשר לבשל עליהם! ואין ריח מוזר מהארונות!