Posts Tagged ‘וורלדקון’

דברים שלמדתי בוורלדקון (!!!!1)

אני עושה הפסקה קצרה בין רשומות טיול כדי לרכז במקום אחד את כל שיעורי הכתיבה שלמדתי. הרשמים האלה נאספו בעיקר בפאנלים או בשיחות בבית קפה, אם הייתי עירנית מספיק כדי לרשום אותם.

פאנל – בעיות בספר השני

הפאנל התרכז בשאלה אילו בעיות אופייניות לספר השני, ומה הדרך היעילה לפתור אותן. הועלו מספר רעיונות, והתמקדתי באלה שרלוונטים אלי.

(מוסיפה בהערת ביניים – לייזה הזכירה בשיחה שבספר שני, כלומר, ספר המשך, לרוב בוחרים אחת משתי דרכים: או שבוחרים כמה דמויות בודדות מהספר הראשון וממשיכים איתן, או שבוחרים דמות משנית מהספר הראשון ומשתמשים בה כדי לחקור איזורים של העולם שטרם נחקרו. יש עוד אפשרויות, אבל אלה העיקריות.)

בספר השני פעמים רבות לא יהיה סיום מספק כמו בספר הראשון, וזה לגיטימי. הסיבה היא שהספר השני אמור לרמז (בי ןהשאר) על העלילה הגדולה, הנבל הגדול של כל הסדרה, ולא רק הנבל של הספר הראשון. זה יכול להיות אותו נבל, אבל הרעיון הוא שיש קשת עלילתית גדולה שמקיפה כמה ספרים, ולכן זה בסדר שהספר השני לא יסגור הכל.

איך להכניס מידע מהספר הראשון בלי להעיק על הקורא/ת שכבר מכיר/ה את הדמויות ו/או לא זוכר/ת כלום?

  • פלאשבקים של אדם עם PTSD – הרי דברים איומים ונוראיים קרו בספר הראשון. אפשר להשמש בכך כדי לפתח את הדמות הזו בספר ההמשך, ובו זמנית לעזור לקוראים להזכר במה שנאמר.
  • פרולוג – כולם הסכימו שזו דרך פחות מקובלת היום, אבל עדיין אפשרית.
  • החלק הכי חשוב – *לא חייבים להכניס מידע מהספר הראשון*. מה שחשוב הוא שהקורא/ת ת/יקבל את כל המידע הרלוונטי כדי להבין ולהינות מהספר. אין צורך להזכיר את כל סיבוכי העלילה בספר הקודם, אלא אם זה חיוני להבנת הספר השני. קריטי שהעלילה של הספר השני תהיה מוכלת בתוך עצמה, בלי להתלות על מה שקרה בספר הראשון.

טעויות להמנע מהן

  • להכניס באופן מכוון לספר הראשון דברים שאפשר יהיה להרחיב בספר השני: דמות שקופצת לרגע, קטע מהעולם שלא ייחקר באותו ספר וכו'. מקומות שאפשר יהיה להשתמש בהם אחר כך.
  • לא להגביל את הדמויות יותר מדי, כי המגבלות יישארו להמשכים. למשל – דמות שלא יכולה לתקשר עם העולם היא דמות שאולי תעזור ליצירת עלילה מעניינת, אבל ההמשכים יהיו כאב ראש נוראי (נאמר ע"י משתתפת פאנל שכתבה דמות שלא מתקשרת עם העולם, ובסיפור השמיני באותו עולם היא עשתה כישוף כדי להסיר את המגבלה הזו).

נקודות קריטיות

  • לא לבזבז זמן על אקספוזיציה. רק מה שחשוב לעלילה של הספר צריך להיות בו. כל השאר יכול לעוף.
  • אם זה לא משרת את העלילה של הספר – שלא יהיה בסדר. גם אם בספר הראשון נאמרו כל שושלות היוחסין של כל הדמויות, אם זה לא חיוני לספר השני, אין צורך לחזור על כך.

אחת הפאנליסטיות צחקה שהחיים שלה נהיו קלים בהרבה מהרגע שהיא הפסיקה לכתוב סדרות ועברה לכתוב רק ספרים שעומדים בזכות עצמם. זה אכן נכון, ומעניין. קל יותר לכתוב ספר בודד מאשר סדרה, ובכל מקרה אם ניגשים לסדרה כדאי לתכנן אותה (גם אם לא כותבים אאוטליין) כדי שיהיו קצוות חוט להרים בהמשך הדרך.

פאנל – ספרי שמע

  • בספרי שמע לא מקריאים את ה"הוא אמר" וכו'. כאשר כותבים ספר ישירות כספר שמע אפשר פשוט לסמן למקריא/ה מי אומר/ת מה, והמקריא/ה ת/יעשה את העבודה כמו שצריך. זה נכון להרבה הוצאות, חוץ מאשר לאודיבל וחברה נוספת, ששתיהן מתעקשות שהספר יוקרא בדיוק כפי שנכתב, כולל תגיות הדיאלוג.
  • חיוני להקריא את הספר לפני ההגהה האחרונה. רק כך תופסים טעויות רציניות, כולל משפטים שסותרים את עצמם, מילים שקשות להגיה, וכמובן – דיאלוגים שלא זורמים.
  • אין אפשרות לרפרף קדימה בספר שמע, ולכן אנשים מפסיקים להאזין וזהו. זה בניגוד לספר קריאה, שבו אפשר פשוט לדלג על התיאורים המשעממים ולהמשיך לקרוא. לכן בספרי אודיו (אם כותבים ישירות לאודיו) קריטי לשמור על מתח אחיד לאורך הסיפור ולא לאפשר נקודות "בריחה" מהסיפור.
  • בספרי אודיו יש אפשרות להשתמש בצלילים להעברת מידע נוסף. למשל – החלקה על מדרון מושלג, צליל הגעת אימייל, ואפילו אפשר להשתמש בצלילים על מנת לרמז על גיל ומצב הדמויות. למשל – שימוש בצליל של שיחת וואטסאפ לעומת צליל של AOL.
  • יש אפשרות להקליט את הספר בשלב מוקדם של העריכות. כלומר לפני הגהה סופית. כך, אם יש טעויות בספר, אפשר לתקן אותן ולהקליט, והוא עדיין יהיה זהה לתוצר המודפס (זה במקרים של אודיבל, שהם מחייבים שהספר המוקלט יהיה זהה לספר המודפס).
  • אפשר ורצוי לכתוב על הטקסט שיוצא להקלטה "נא ליצור קשר עם הכותב/ת" ולצרף מייל / טלפון בשביל שאם למקליט/ה יהיו שאלות אפשר יהיה ליצור קשר עם הכותב/ת. כך נמנעות טעויות הגהה והקראה, וספר השמע יוצא טוב יותר.

שיחה עם טמפסט – בית קפה

  • לעשות תחקיר ראוי על האוכלוסיה שאותה רוצים להכניס לסיפור – מקורות תרבותיים, היסטוריים, וכו'. חיוני לדבר עם נציגים של האוכלוסיה הזו כדי לוודא שלא מדובר בסטראוטיפים שיש לנו אלא להכניס עומק (אדם אמיתי) לסיפור שלנו.
  • לדעת שכל מה שנכתוב, ליברלי ככל שיהא, יהפוך למיושן בעוד 20 שנה, אם החברה תמשיך להתקדם לכיוון ליברלי.
  • צריך להכיר את הנקודות העיוורות שלנו כבעלי פריבילגיות (עור לבן, מין, סיסג'נדר וכו'). רק מתוך הכרת הנקודות העיוורות אפשר לכתוב דמויות מאוכלוסיות מוחלשות בצורה מכבדת.
  • אין בעיה להכניס דמות משנה (לא POV) שהיא חלק מאוכלוסיה מוחלשת, כדי לתת ייצוג לאכולוסיה הזו בסיפור. חיוני לשים לב שלא מכניסים את הדמות הזו כסטראוטיפ אלא נותנים לה נפח ותפקיד ראוי בסיפור.
  • אפשר להשתמש ב sensitivity reader – קורא/ת שמגיע/ה מהאוכלוסיה המוחלשת ושיכול/ה לעלות על בעיות בהצגת האוכולוסיה הזו בסיפור. מומלץ לשלם לקורא/ת הזה, כי לא מדובר בקריאת בטא רגילה ולא מדובר במעגל החברים הקרוב.
מודעות פרסומת

היום השישי, או – היום אחרון של וורלדקון!!!1 :(

יום נישואין שמח לנו! אנחנו נשואים כבר 17 שנה! סקווווויייי! ובאמת שאין דרך טובה יותר לבלות את יום הנישואין שלנו מאשר בוורלדקון.

הבנזוג מיהר לקפה בוקר עם אדה פאלמר, ולכן הכל השתבש. לא הצלחנו לארגן את הילדים, ארוחת הבוקר לא היתה משהו, והטראם איחרה לראשונה מאז שהגענו להלסינקי. היו דיבורים על שביתת רכבות בגלל מזג האוויר, אבל הטראם כביכול לא היתה אמורה לשבות. הבנזוג החליט ללכת ברגל, ואז הטראם הגיעה, עמוסה לעייפה. מסתבר שביום שבו יש כלום וקצת מעלות, כולם נוסעים בתחב"צ.

הגדול עלה לטראם והעיר שיש המון גיקים בדרך לוורלדקון, מה שגרר התקף צחוק מהיר מכל דוברים העברית בקרון (אנחנו ואהוד, אבל אנחנו צוחקים בקול רם!).

מתישהו השבוע איבדנו את הסוודר האדום של הקטנה, ולאור העובדה שהלסינקי נתקפה בגל קור, החלטתי להתחיל את הבוקר בסיבוב דוכנים. נקנה סווטשירט כנס בעשרים יורו, חשבתי לעצמי, לא נורא המחיר. יהיה לנו זכרון חביב מהכנס וגם משהו שיחמם אותנו למשך היומיים הקרובים (בעוד שלושה ימים כבר נהיה במיזורי ונזיע את משקלנו ב…אה… זיעה).

הגענו עם פתיחת הדוכנים, וכמעט מיד מצאתי סווטשירט חמוד של ה-scouts מ Attack on Titan. היתה אפילו את המידה שלי! רק שהסווטשירט החמוד עלה 45 יורו. כן, כן. אפילו בשער חליפין של יורו ל-4.5 ש"ח מדובר במחיר פי שניים וחצי יותר ממה שהתכוונתי לשלם. לפיכך נפרדתי מהמוכר, והמשכתי לכיוון דוכן המרצ'נדייז של הכנס שבו (כך הנחתי) אמצע משהו זול יותר.

ובכן, תשמחו לדעת שסווטשירט וורלדקון עולה 50 יורו. במחיר הזה אני מעדיפה לקפוא יומיים.

הסתובבנו עוד קצת בין הדוכנים, בעיקר בשביל להעביר את הזמן עד שהקפה של הבנזוג יסתיים. בסוף נמאס לי וכולנו פנינו כאחד לקפה פייזר שהיה נטול תור כמעט! המתנו רק עשרים דקות עד שהגענו לקופות! הילדים ביקשו (וקיבלו) שוקו עם קצפת, אני הזמנתי לעצמי עוגה מוזרה, שהיה בה וניל באמצע, ציפוי פודינג אוכמניות מלמעלה, ושום טעם בין לבין. אכלנו, דיברנו, והבנזוג הצטרף אלינו, כולו מלא באושר מהשיחה עם אדה פאלמר (שהיא אדם מופלא להפליא). היה שווה לעמוד בתור ארבעים דקות בשביל שהוא יחייך ככה!

ריקה ואני החלטנו על "יום פאנלי כתיבה": קודם כל פאנל על כתיבת סצינות קרב (חשוב לי), אחר כך פאנל על הקלטת ספרי שמע (כי מארי רובינט קוואל שם), ולסיים בפאנל על שימוש בהיסטוריה כחלק מבניית העולם בסיפור. זו היתה תוכנית מצוינת חוץ מהבעיה הקטנה – הפאנל על כתיבת סצינות קרב היה משעמם ולא חידש כלום. המנחה לא הנחתה, אלא נתנה שאלה כללית ואחר כך ירדה מהבמה (בחיי), הפאנליסטים הסתבכו בתוך עצמם בניסיון למצוא מוצא ובסופו של דבר התדרדרו לאמירות כלליות כמו "אסור שהקורא/ת ת/ידע מראש מי ת/ינצח בקרב" או "חשוב שהסיכון בקרב יהיה ממשי". ובכן, תודה באמת. כי עד היום היינו בטוחות שהדרך הנכונה לכתוב קרבות היא כשידוע מי עומד/ת לנצח ושהסכנה המשמעותית ביותר תהיה בזבוז זמן. רגע שעה שבה שתינו היינו בטוויטר / פייסבוק הספיקו לי והצעתי שנתקפל. ריקה הסכימה, והציעה שנלך להתמקם ליד החדר בו יהיה הפאנל הבא. רק לתפוס מקום, כי התורים חזרו להיות איומים משום מה.

מצאנו חדר ישיבות עם קירות עליהם מצוירים דגים (אמא'לה), והתיישבנו ליד דלת החדר בו ייערך הפאנל. זו היתה ההחלטה הטובה ביותר של היום, כיוון שתוך עשר דקות כבר התחיל להאסף תור. בפעם הראשונה בוורלדקון היינו הראשונות בתור! הו, האושר! הוא, השמחה! הו, הנחת בלהגיד לאנשים "זו התחלת התור, לכו לשם!" זה היה נפלא, עד שאמרתי את זה לאדם לא מוכר שענה לי, "אני דיוויד ד. לוין. אני מנחה את הפאנל", ואז לא ידעתי איפה לקבור את עצמי.

הוא היה ממש נחמד, התיישב לידינו ונתן לנו כרטיסי ביקור חתומים (!). אחרי כמה רגעים התברר לי שדוקא כן קראתי כמה וכמה סיפורים שלו, שפורסמו ב"בלי פאניקה"!

הפאנל עצמו היה נפלא. הפאנליסטים כללו את דיויד, שהנחה אותו, את מארי רובינט קוואל שהיתה מצחיקה, משעשעת, חכמה ומלאת הומור (בעיקר כשהיא תיארה את תלאותיה בהקראת "הרומן האוקראיני הארור", כפי שהיא כינתה אותו), אבל גם את המפיק ואת העורכת המוזיקלית של Escape pod, פודקאסט סיפורי מד"ב, פנטזיה ועוד. הם הוסיפו את הניסיון של "מאחורי הקלעים", והיו מהנים וכיפים.

דיוויד בקושי הנחה, ומארי השתלטה מעט על הפאנל, אבל זה היה בסדר כי היא (כאמור) חכמה, משעשעת, ויש לה המון ניסיון בספרי שמע.

מהפאנל הוחלט לרוץ לאכול צהריים לפני הפאנל הבא. הבעיה היתה שבדרך פגשנו את טד צ'אינג ובת זוגו ונסחפתי לשיחה על פוליטיקה אמריקאית (אופס). נופפתי שוב לאסטרונאוט שמסתובב בוורלדקון, קיבלתי חיבוק מטד (יאי!), ונשארו לנו עשר דקות לאכול לפני הפאנל הכתיבתי האחרון שתכננו – שימוש בהיסטוריה לבניית העולם.

הזכרתי שהתורים היום היו מזעזעים, נכון?

אז הם היו מזעזעים. עד שהגענו לפאנל (חמש דקות לפני שהוא היה אמור להתחיל) לא נותרו מקומות באולם, לא היה מקום לעמוד, ולמעשה היה תור שהשתרך מחוץ לחדר, של אנשים שניסו לתפוס פה ושם מילים מהדיון. התייעצות מהירה, והחלטנו לאוץ לפאנל אחר, בחדר גדול בהרבה, על איך מד"ב שוגה בפרטים לגבי המקצוע של משתתפי הפאנל. רציתי לשמוע אותו כי אחד המשתתפים הוא זיהומולוג, והנחתי שיהיה משעשע.

באופן לא מפתיע, גם החדר הזה היה מפוצץ באנשים. אוף.

מתוסכלים לאללה הזדחלנו חזרה ללובי, כשקיבלתי הודעה מלייזה – הם מפרקים את הדוכן של לוקוס, והציעה שנבוא לאסוף גליונות לעצמנו. מיהרנו לדוכן, פרצנו את מחסום השומר בכניסה לחדר הסוחרים (כי כבר התחילו לפרק את הדוכנים, ולא היתה כניסה לאנשים "רגילים") בעזרת הטיעון המבריק, "באנו לעזור לאנשים של לוקוס".

פראן, האשה עם השמלות המדהימות בייקום, שמחה לראות אותנו ומיד התחילה לארוז לנו ארגז. אמרתי בשקט שאין לנו מקום לארגז, והיא נתנה לנו רק לבחור כמה גליונות וללכת. בחרתי. הצעתי לאהוד, שאמר, "אני מנוי שלהם", מה שגרר פרץ צחוק מאנשי לוקוס.

החבאתי את הגליונות המוברחים בתיק שלי, יצאנו החוצה, ו…

ובכן…

נגמר.

נגמר וורלדקון. אבל ממש. הדוכנים ופרקו, נשאר רק אירוע הסיום, ואפילו לא נשאר אדם אחד שיחלק סרטים קטנים.

הסתכלנו על תצוגת פרסי ההוגו מכל השנים, שגם אותה החלו לפרק, והחלטנו להתאגד לתמונה קבוצתית מתחת לשלט הקרטון הענק של הדובה שמלווה את כל הכנס. כי הלסינקי ודובים. או משהו.

דכאון פוסט-כנס עטף אותנו, עד שנזכרנו שיש לנו ארוחת ערב עם דריל, מסיבת סיום כנס במלון של ריקה, ובכלל – יש לנו עוד יומיים בהלסינקי! מה לנו ולעצב?

יצאנו ללובי, ושם נתקלנו בבועז ודניאלה שעמדו בתור הבלתי נגמר לפייזר. הלכנו להתחבק, למסור להם ד"ש לנמש, ואז ראיתי את אדה פאלמר. לא יכולתי פשוט ללכת בלי להודות לה על הפוסט שהיא פרסמה הבוקר. זה פוסט על התמודדות עם מגבלות, יצירה וחיי היומיום. ניגשתי אליה, הודיתי לה, סיפרתי לה ששלחתי את הפוסט לחברים עם מחלות דומות ושהפוסט נגע לליבנו מאד.

היא חייכה, הודתה לי, ואז (!) הזמינה (!!) אותנו למסיבה פרטית שהיא עורכת הערב.

הו, כן. ממש כך.

היא הפנתה אותנו לג'ון וולטון (כן, הסופרת זוכת ההוגו) לקבל את ההזמנה. אז הלכנו לג'ו וולטון, שישבה בשולחן עם עוד מלא אנשים סופר-ידועים, ואמרנו בשקט שאדה פאלמר הזמינה אותנו, והאם אפשר לקבל את הכתובת, בבקשה. ובמקום להגיד "מה פתאום?!" או לצחוק עלינו, או סתם להתעלם, ג'ו וולטון נתנה לנו את הכתובת של המסיבה הפרטית שלה ושל אדה.

הו מיי.

שזה היה ממש נחמד, עד שאהוד הזכיר לי שיש לנו ארוחת ערב עם דריל ולייזה! ושקבענו אותה לפני די הרבה זמן! אופס.

אני, בהיותי נטולת חוש זמן, מיד הסברתי שהכל יהיה בסדר. אהוד והבנזוג לא נראו כאילו הם מסכימים איתי, אבל ממילא התכוונו ללכת למלון ולהתקלח, והנחתי שאחרי שננוח קצת גם הם יבינו שאי ןשום בעיה להיות בשני מקומות שרחוקים אחד מהשני שעה נסיעה, באותו זמן.

בעודי מסבירה את זה, דידי הופיע.

הוא הופיע, שאל לאן אנחנו הולכים ולפני שהספקתי לענות הוא אמר, "את רוצה להכיר את מארי? כי היא עכשיו נכנסה לקפה פייזר".

מבטים מבועתים עם אהוד ויואב, ויואב אמר, "לכי." אז הלכתי.

דידי הכיר (שוב) ביני לבין מארי, שזיהתה אותי מכל הגמגומים שהיו לי עד עכשיו כשנפגשנו. גם הפעם המוח שלי לא הכזיב ואכן לא הייתי מסוגלת לדבר כמו בנאדם מרוב התרגשות. היא היתה מקסימה להפליא והציעה שנדבר על משהו אחר, שלא קשור לשום דבר שרציתי לשאול אותה. אמרתי שהדבר היחיד שאני יכולה לחשוב עליו הוא מזג האוויר. היא אמרה, "נכון, יש מזג אוויר נאה היום. לא?"

משם המצב השתפר, אבל ממש קצת. הלכנו איתה לשבת עם חברות שלה, ורוב הזמן ביליתי בללהג או לשתוק. אז צ'רלי סטרוס הצטרף לשולחן, ומאותו רגע המוח שלי סופית הודיע שהיה נחמד, אבל הוא יוצא לחופש. ליהגתי עוד קצת, ואז מארי היתה צריכה ללכת, ופתאום המוח שלי חזר לעבוד! קסם! בשלב הזה גיליתי שאיתי בשולחן יושבות סופרות ועורכות, והצלחתי להחליף לפאזת ה"אדם הנורמלי שמסוגל להרכיב משפט", מה שהיה ממש נחמד מצד המוח שלי.

אחת היושבות בשולחן היתה טמפסט, עורכת וסופרת. דידי סיפר על הספר שלי (טוב בהרבה מאיך שאני מסוגלת להציג אותו), וטמפסט שאלה למה אני לא מתגאה בספר. הסברתי שאני סובלת ממקרה קשה של תסמונת המתחזה, ובשבל הזה צ'רלי סטרוס (!!) אמר שגם הוא סבל מהתסמונת המון שנים, עד אחרי ההוגו השני (!!!) שלו. בשלב הזה טמפסט הציעה שבכל פעם שאני אסבול מהתסמונת, שאדמיין אותה מחטיפה מכות לקול הקטן בראש שלי.

משם השיחה התגלגלה לכתיבה באופן כללי, והתוודיתי שחשוב לי לכתוב אנשים אחרים, אבל מעבר ללעשות תחקיר, אני לא בטוחה איך לוודא שאני מציגה אנשים שונים ממני (במובן של אוכלוסיות מוחלשות) בצורה טובה. היו לה המון הצעות טובות, ובשלב הזה ביקשתי סליחה, הוצאתי פנקס והתחלתי לסכם את מה שהיא אמרה. לשמחתי המרובה היא היתה סבלנית, מעניינת ונעימה, והיה ברור שהיא חוזרת על דברים שיצא לה להגיד הרבה פעמים.

היה ממש ממש כיף, וטמפסט היא אחד האנשים הכי נחמדים שיצא לי לפגוש בכנס.

כשכיבו את האורות בפייזר יצאנו החוצה. השעה היתה חמש וחצי. מאוחר מכדי לחזור למלון, מוקדם מכדי להגיע לפגישה שקבענו עם דריל ולייזה. יצאתי לחצר הקדמית להסתובב קצת ולראות מה קורה, והאדם שנתקלתי בו היה כמובן לייזה. היא מיד תפסה אותי וצירפה אותי לקבוצה הענקית של עורכים/סופרים/מו"לים שישבה בחוץ. היתה לי הרגשה שהיא גם ניסתה להיות נחמדה, אבל גם חיפשה מישהו לדבר איתו שלא בעיניני עבודה. היא הראתה לי תמונות מהטיול של דריל ושלה בבוקר, וקשקשנו קצת על הילדים עד שהבנזוג, אהוד והילדים הגיעו. הבנזוג היה מקסים, כרגיל, וגם היה לבוש יפה (כי יום נישואין!). עברנו לשולחן צדדי ביחד עם דידי בנסיון להחליט לאן הולכים לארוחת ערב, אבל אז התחיל טפטוף! נסנו למבטחי המלון, רק שבמנוסה איבדנו את דידי. אוי.

הוחלט על מסעדה נפאלית משלוש סיבות: קרובה יחסית, לא יקרה, והכי חשוב – יש מגוון שיהיה אוכל לילדים. *מאד* עוזר לצאת למקומות עם אנשים שיש להם ילדים. באמת. דריל סיפר איך הוא היה מביא סנדביצ'ים לבן שלו למסעדות, כי הילד לא היה מוכן לאכול שום דבר אחר…

האוכל במסעדה היה נחמד. השירות איטי כמו בכל מקום אחר בהלסינקי. הגדול השתלב מעולה בשיחה, כולל שאלות כתיבה שגם דריל וגם לייזה ענו עליהן בכבוד ובצורה מלאה. זה היה כל כך נחמד! באופן כללי, שני הילדים הפתיעו אותי לטובה, אבל הגדול באופן מיוחד. הוא התנהג בצורה בוגרת ואחראית כל הזמן, בלי להשבר אפילו לא פעם אחת. הוא ממש הופך למבוגר מול עיני, וזה מפעים וקצת עצוב, כי הוא כבר לא התינוק הקטן שלי אלא נער.

אחרי האוכל נפרדנו מהבנזוג, שבעידודי יצא למסיבה של אדה. אנחנו נסענו ל Dead Dog Party, מסיבה מסורתית בסיום וורלדקון שבה יושבים בלובי ושותים בירה. זה נחמד ועוזר להרגע אחרי כנס, רק שכשהגענו התברר שאלה אנשים שיושבים בלובי ושותים בירה, ובחייאת. אנחנו רוצים הביתה ולישון.

נפרדנו מדריל ולייזה, הגדול קיבל חיבוק ענק מדריל, ואחר כך חייך בלי הפסקה והיה חמוד. הקטנה רק נופפה בנימוס ושמרה על מרחק. לייזה אמרה שהיא שמחה להכיר אותי, וזה היה ממש ממש כיף לשמוע!

יצאנו מהמלון, ובזה הסתיים וורלדקון (פעם שנייה להיום) רשמית. נגמר השבוע שלי, והחל מעוד יומיים מתחיל השבוע של הבנזוג, ובו אני אהיה אמא במשרה מלאה והוא יהיה בכנס ויצטרף לעבוד במינגלינג ובלהיות רציני.

היום החמישי, או – וורלדקוןןןןןן!!!!!!11111 (לא חשבתם שזה ישתנה, נכון?)

אנחנו כמעט בסוף הכנס. יום שבת, וכל החברים נחים, בזמן שאנחנו נאלצים להתרוצץ, לקפץ ולרוץ בין מליון דברים מרתקים, מעניינים, שונים ומשונים. זו עבודה קשה, אבל מישהו חייב לעשותה!

הבוקר התחיל בתכנון סופר-מורכב של ניסיון לצאת מוקדם, החלפת מקומות ובסופו של דבר כולנו יצאנו באותה שעה מהמלון. הבנזוג מיהר לפאנל על מאדים (מפתיע), ואני מיהרתי ללא-לעשות כלום, כי הייתי צריכה לשים את הקטנה בחדר השקט, בו היא השתלטה על כורסא, התחברה לסלולרי ואטמה את העולם למשך כמה שעות.

באופן כללי הילדים לא נהנים כל כך מוורלדקון. הגדול עוד מצליח למצוא מדי פעם פאנל או הרצאה שמעניינים אותו, אבל הרוב רציני מדי עבורו או לא מתאים ליצירות שהוא מכיר ואוהב. הקטנה בכלל לא מוצאת את עצמה. חדר הילדים הוא לצעירים מדי לדעתה, חדר בני-הנוער למבוגרים מדי, האירועים כולם באנגלית, אין ילדים אחרים בגילה שמתרוצצים במתחם, והיא מבלה את רוב הזמן שלה מחוברת לסלולרי. אני אומרת לעצמי שזה בסדר, ושנפצה אותה בהמשך הטיול, ומאד מקווה שזה אכן נכון.

הנושא של ילדים בוורלדקון מאד מוזר לי. מצד אחד – יש המון חובבים/ות בערך בגילאים שלנו, מה שאומר שסביר שיש להם ילדים בערך בגיל של שלנו. מצד שני – אין כמעט בכלל ילדים במתחם, והמעט שיש ממש קטנים. לא ראיתי בני נוער, אפילו לא בקרב קוספליירים. כמעט כולם בני עשרה-מאוחרים או עשרים וקצת. הקהל מאד מבוגר, וזה עצוב. זה אומר שאין דור המשך שמגיע לוורלדקון. הסיבה שאנחנו מביאים את הילדים שלנו היא לא כי זה נוח. היא כי חשוב לנו שהילדים יגדלו באווירה שמעודדת מד"בפ, חשיבה יצירתית, גישור על פער גילאים וחיבה משותפת לנושאים כלל- עולמיים. אם החובבים לא מביאים את הילדים שלהם לוורלדקון, איך הילדים ידעו שמד"בפ זה משהו שגם מבוגרים עושים?

אני יודעת שהמחיר של כניסה יומית הוא אדיר, והמחיר לארבעתינו הוא גבוה מאד. עם זאת, זה מחיר ששווה לגמרי את הרגעים בהם הגדול מתרועע עם סופרים מכל העולם, או כשהקטנה מתרוצצת עם שובל תגים ארוך כמעט כמוה. אני לא מבינה את החובבים שלא מביאים את הילדים שלהם, ומסרבת להאמין שאנחנו היחידים שחושבים שחיוני לשלב את הילדים בחיים היום-יומיים ובדבר שמהווה נדבך כל כך חשוב ביחסים שלנו.

אני מאד מקווה שהמקום של ילדים ובני נוער יגדל עם השנים, כי אחרת קהילת המדב"פ לא תצליח ליצור המשכיות.

אחרי שהורדתי את הקטנה בחדר השקט נתקלתי באהוד שעמד בתור, ולידו לייזה. שאלתי אותם לאיזה אירוע הם מחכים.

"לשלי." אמרה לייזה, מה שמייד שינה את התוכניות שלי, והחלטתי להכנס לפאנל הזה. הגדול בא איתי, והצטער לגלות שמדובר בחמישה אנשים שיושבים ומדברים על ביקורות ספרים. אני, לעומת זאת, התמוגגתי. זה היה פאנל מרתק! לייזה דיברה על ביקורות ספרים מנקודת המבט של ההוצאה. היו דוברים שהסבירו על ביקורות מנקודת המבט של המבקר, והיתה גם נציגת הנוער, אשה צעירה שמבקרת ספרים ביוטיוב. היא דיברה על כך שהעולם של ביקורות ספרים עובר מהעיתונות המודפסת לשיחות וראיונות אונליין, אינסטגרם, גודריד ואמצעים נוספים שמאפשרים יצירת קשר עם הקהל. נראה היה שהדרך ה"מסורתית" לביקורת ספרים הולכת ונכחדת, ואילו הצעירים מוצאים לעצמם דרכים חדשות לגלות מה יעניין אותם. לא רק זה אלא שלביקורות ה"מסורתיות" אין אפילו דרך לתקשר עם הדור החדש של קוראי ספרים. הם לא מחפשים אדם כמו גארי וולף שיכתוב משהו עמוק ומקיף על הספר הנוכחי שהוא קורא, מתוך הקשר לתחום שבו הוא עוסק, אלא מישהו בגילם שיתקצר עבורם את הנושא, יוסיף מה הוא עוד אהב, ויאללה, לדרך. זה בו זמנית מרתק ומפחיד, וביליתי חלק ניכר מהפאנל במחשבה מה יקרה עם הספר שלי. ברור לי שהשוק האמריקאי מתקדם בהרבה משלנו במובן של שיווק והתאמת הספר לקהל יעד ספציפי, ובכל זאת אני לא יכולה להמנע מלחשוב על כך שבעוד עשר שנים אני אצטרך משהו דומה ליוטיוב כדי לקדם את הכתיבה שלי. מפחיד.

מהפאנל חטפנו את לייזה לכוס קפה מהירה. כלומר, היא ניסתה לנער מישהי שעקבה אחריה, ושמחנו לספק לה אליבי. בדרך תחקרתי אותה על תהליך קבלת הספרים לביקורת (הוצאה עצמית נדחית אוטומטית, הוצאה גדולה ממוינת עפ"י הז'אנר, הוצאות נישה מתקבלות לביקורת, וכל השאר עובר תחת ידיה להחלטה האם הספר מעניין או לא). מסתבר שכמו אהוד גם היא נעקצה על ידי ספר רדיואקטיבי הנעוריה ולכן חסינה לספוילרים. היה נפלא לשמוע אותה מדברת על התחום שהיא אוהבת, על מעלותיו וחסרונותיו. אם כי, כמו כל אמריקאית מנוסה, היא וידאה שלא ישתמע מדבריה שום דבר עוקצני מדי. הכל בסך הכל בסדר, כך נראה.

הגדול ואני המשכנו להחתים את ג'ו הולדמן על הספר שלו, "מלחמה לנצח". אהבתי את הספר, ורציתי לספר לו כמה נהניתי, רק שכמו במקרה של סילברברג הוא לא השקיע בכלל בחתימה, אלא רק כתב "לקרן וליואב" עם חתימה שלו, ולא ממש רצה לדבר. אפילו לא ביקשתי ממנו תמונה. רק לחצתי את ידו, הודיתי ל ועל הספר, ויאללה, להמשיך. מאוכזבת זו לא מילה.

אני לא מבינה מה הקטע של סופרים מפורסמים ומבוגרים וחוסר היכולת להיות נחמדים לאנשים! בזכות אנשים כמוני יש להם פרנסה. אם לא הייתי קונה את הספרים שלהם, הם לא היו יכולים להיות סופרים במשרה מלאה. אז אני לא מצפה מהם לכתוב הקדשה סופר-מפורטת ומקסימה כמו של דריל, אבל בחייאת. לפחות תראו כאילו אתם לא סובלים נורא.

הגדול ביקש, וקיבל, שני ספרים על "סיוטים פינלנדים". איורים עם פאנצ'ים קצרצרים על בחור פיני בשם מאט והדברים הנוראיים ביותר שקורים לו. למשל, כשנגמר הקפה בעבודה. מאיזור המסחר אצנו לאבידות ולמציאות לחפש את הסוושירט שלי שנעלם לפני מספר ימים ומאז לא נודעו עקבותיו. האנשים החביבים באבידות ומציאות מצאו אותו, בזמן שאני מצאתי את השלט החביב שכתוב עליו "היום יום שבת", כדי להזכיר לסגל הכנס מתי אנחנו. לדעתי בהחלט נוהג שאפשר לאמץ לארץ.

אחרי מציאת הסווטשרט אצנו-רצנו אל הפאנל שלי. השתתפתי בפאנל עם צ'רלי סטרוס על קוראי בטא וקריאת בטא. זה נשמע ממש מגניב על הנייר, והיה מגניב בהרבה במציאות. חזרתי על מה שעשיתי בפאנל שלנו לפני יומיים. כלומר – לכתוב את השאלה ברגע שהמנחה שאולת אותה, ולכתוב לעצמי נקודות תוך כדי דיבור של אחרים, כך שכשהגיע תורי לדבר יכולתי להשמע רגועה, חביבה ומשעשעת. זו היתה התוכנית, בכל אופן. במציאות חמש שניות לפני שהפאנל התחיל דריל הגיע לשמוע את הפאנל, ומיד ניסיתי לקבור את עצמי מתחת לאיזה שטיח ולנסות להרכיב משפטים אחידים. מה לעשות, כשסופר כל כך מעולה מגיע לשמוע אותך מדברת – את נחנקת. אלה הכללים!

למרות הפאניקה, הצלחתי להחזיק מעמד, והפאנל (כך אומרים לי) היה אחלה לגמרי.

מהפאנל זרמנו לאכול צהריים עם סו סוקול, מנחת הפאנל. היא לבד בכנס ככל הנראה, ולכן שמחה להצטרף אלינו. היא אקטיביסטית ויש לה הרבה דברים מעניינים להגיד, רק שהיא מעט תלותית. השיחה הצליחה להסתובב בצורה חביבה למדי, וריקה ואהוד נטלו את ההובלה מהר מאד מה שאיפשר לי להרגע קצת מהבלגן, ולמהול את הקפאין בדם שלי עם אוכל אמיתי (מרק תפוחי אדמה וסלמון). הילדים הזמינו המבורגר דג. ההמבורגר הגיע עם יותר מדי רוטב לדעת הקטנה. מלאת אומץ (וסוכר!) הלכתי להחליף אותו עבורה. שניהם חיסלו את ההמורגר, הבנזוג ואני חיסלנו את המרק שלנו וחוץ מהעלות השערורייתית של האוכל, היה נחמד ביותר.

באמצע האכול הבנזוג אמר שמאחורי יושב אסטרונאוט. היות שאין לי עכבות, וממילא נמצאים רק פעם אחת בוורלדקון, ניגשתי לדבר איתו. ביקשתי יפה סליחה שאני מפריעה לו באמצע הסטייק, הצגתי את עצמי כרופאה, ואמרתי שחברים (כלומר, בועז) אמרו לי שההרצאה שלו אתמול היתה מצוינת ושיש לי FOMO בגלל זה. הוא צחק, הודה לי, ונפרדנו. אני לא מאמינה שהוא יזכור אותי, אבל אני יודעת כמה זה כיף כשאומרים לך שנהנים מההרצאה שלך, ומשתדלת להעביר את זה הלאה.

חזרנו לאולם הסוחרים לסיבוב נוסף. אם זה נדמה שאנחנו מסתובבים שם הרבה – זה נכון. כל המסעדות נמצאות בקומה נפרדת מאולמות ההרצאות, אין בית קפה נורמלי שמנקז אליו את כל באי הכנס (או רובם, בכל אופן), ובית הקפה הסביר שנמצא באותה קומה עם אולמות ההרצאות סובל מבעיית שירות איומה. יש בו תור בלתי נגמר, והקפה שלהם לא מספיק טוב להצדיק את השירות האיטי להחריד שלהם. לפיכך הדבר היחיד שנשאר לעשות הוא להסתובב ולהסתכל על מקומות מהם עדיין לא לקחנו תגית לצרף לתג השם שלנו.

אבל! אז! התברר שיש חתימות למארי רובינט קוואל, הידועה בכינויה "אומג! היא כל כך מוכשרת! ויפה! ומצחיקה! וכל מה שהיא אומרת חכם!" מהפודקאסט writing excuses.

אז כמובן שהלכתי לעמוד בתור, שלשמחתי התקצר פלאים כי כולם נהרו לעמוד בתור לרובין הוב ולגררמ.

הדבר הראשון שאמרתי לה היה "את מארי רובינט קוואל!"

והיא אמרה, "נכון!"

משם השיחה רק התדרדרה. אני ניסיתי למצוא דרך אלגנטית להגיד לה שהיא נפלאה ושאני מאזינה לכל מה שיש לה להגיד, והיא בתמורה השתדלה לא להתפוצץ מצחוק ככל שהתפתלתי במילים של עצמי. מי שנחלץ לעזרה היה אהוד, שאמר שהספר שלי עומד לצאת במרץ, ומארי בירכה אותי על כך, ומיד איבדתי את הנשימה. מה שלא השתפר כששאלתי אם אפשר להצטלם איתה, והיא הסכימה.

בקיצור, מזל שאהוד וריקה היו בסביבה לקחת אותי לעירוי חמצן דחוף ולצחוק עלי כשניסיתי לדבר…

אחרי שהצלחתי להזכר איך הולכים (מסתבר שזה רגל אחת ורק אחר כך הרגל השניה! מי היה מאמין??) קיבלתי בקשה מהבנזוג לרשום אותו לקפה עם אדה פאלמר. עושים כאן בקרים עם קפה, במסגרתם עשרה אנשים רבי מזל נפגשים עם אנשים מפורסמים בכנס. הרשימות נפתחות אחה"צ ליום שלמחרת, ולרוב מתמלאות תוך דקות. הלכתי לבדוק, וארבעים דקות לפני שהרשימה נפתחה כבר התהווה תור!

לא נורא. העברתי את הזמן בשיחה עם דידי, אהוד, אנשים אקראיים, ואפילו משפחת בהט במלואה שקפצו להגיד שלום ולהחליף רשמים לגבי צבעי ליפסטיק מועדפים. רשמתי את הבנזוג במקום בטוח למחר בבוקר, ולאחר מכן הלכתי לחפש מה לעשות עם עצמי עד שהוא והילדים יחזרו. הבחירה הטבעית היתה, כמובן, דריל! שתור החתימות שלו נפתח מעט לפני כן. אצתי לחדר הסוחרים ונעמדתי יפה בתור, אוחזת ב"כולנו ממש בסדר". רציתי להחתים אותו גם על פנדמוניום עבור איריס, אבל לא מוכרים כאן ספרים אמריקאים חוץ מהגדולים ביותר. אם הוא היה גררמ, הייתי יכולה לקנות המון ספרים להחתים אותו עליהם. אבל הוא לא. אז לא….

הגיעו מעריצים צרפתיים, ששמחו לגלות כמה דריל מקסים במציאות, וכולנו דיברנו על תרגומים ובלגן. אחרי שהם הלכו דריל הזמין אותי לשבת "בצד של הסופרים", מה שכמובן גרר עוד התקף קוצר נשימה מצידי. הוא בעיקר צחק עלי ואז אמר לי להתיישב וזהו. אז התיישבתי וזהו.

יש לציין כי המבט מהצד של הסופרים מגניב ביותר. מיד מלאכים ירדו לקשור לי כתר ולהניח זוג כנפיים על גבי. כלומר, זה בדיוק אותו הדבר רק עם בקבוק מים ליד השולחן.

אהוד הגיע וביקש שאחתום לו על הבפנוכו של גלגל העין, אבל לא היה לי עט מתאים. אחריו הגיעה זוכת פרס ההוגו, אביגייל (!!!). כשהזמן נגמר דריל זרם איתנו לבית קפה יקר ובלי אוכל. כלומר, יש שם אוכל אבל הוא לא טעים ויקר. אז שתינו קפה ודיברנו על מליון דברים, כראוי לחבורת אנשים עייפים ששותה יותר מדי קפה כבר ארבעה ימי כנס רצופים. בועז הצטרף אלינו לקצת, ואח"כ כולם פרשו והשאירו אותי לבד. חשבתי להכנס לפאנל, אבל נתקלתי בדידי, שישב עם העורכת של uncanny שזכה בהוגו. נכנסתי לברך אותה, אמרתי לה שיש לה אחלה של מגזין, והודיתי לה על העבודה הטובה שהיא עושה.

עדיין היתה לי שעה לשרוף עד שהבנזוג והילדים יגיעו, ובעודי מסתובבת ברחבי אולם הכניסה בניסיון להחליט מה לעשות, נזכרתי שרציתי לדבר עם צוות ההנגשה של הכנס. וורלדקון השנה מונגש בצורה יוצאת מהכלל. בכל אולם יש כסאות שמורים בשורה הראשונה ובמעברים, לכל מקום אפשר להגיע עם כסאות גלגלים, יש כתוביות באירועים גדולים, ועוד מלא דברים. רציתי להכיר קצת את מאחורי הקלעים של הנושא, והיות שדוכן ההנגשה היה פנוי, שאלתי האם הן יסכימו לדבר איתי קצת.

לשמחתי המרובה הן הסכימו, ובמשך שעה ניהלנו שיחה מאד משמעותית (מבחינתי) לגבי מה צריך לעשות כדי להנגיש כנסים. רשימה חלקית:

  • שלטים לשמירת כסאות בשורה הראשונה ובמעברים. גם עבור אנשים בעלי מוגבלויות אבל גם עבור אנשים בעלי מוגבלויות בלתי נראות. למשל, עבור אנשים עם התקפי חרדה, שיוכלו לצאת במהירות מהחדר.
  • מקומות מסומנים על הרצפה שמיועדים *רק* לכסאות גלגלים. אפשר לסמן אותם עם צבע, מסקינטייפ או כל דרך בולטת אחרת, בתנאי שברור לכולם שבמקום הזה לא מעמידים כלום פרט לכסא גלגלים.
  • רמפות לבמות של הפאנליסטים על מנת שלאדם בעל מוגבלויות יהיה קל לעלות לבמה, מבלי צורך לבקש עזרה. האשה הנחמדה בדוכן אמרה שאפשר רמפה שמזיזים מאולם לאולם בהתאם לצורך, אבל עדיף רמפה קבועה כדי שאף אחד לא יצטרך לבקש במיוחד.
  • (באופן כללי חלק ניכר מהנושא של הנגשה נועד כדי שאנשים לא יצטרכו להצהיר על המוגבלות שלהם, אלא שהמקום מראש יהיה מותאם להם. אני יודעת שזה ברור מאליו, ובכל זאת לפעמים צריך להגיד גם דברים ברורים).
  • כניסה חינם למלווים של אנשים בעלי מוגבלויות, אפיל ואם זה אומר שלפעמים המלווים ישתמשו בכניסה הזו כדי להכנס לאירועים. "מקסימום נמיר אחד מהם לחובב מד"בפ" אמרה מי שדיברה איתי, ולגמרי הסכמתי.
  • אנשים שתפקידם לפלס דרך לאנשים עם מוגבלויות במקרה של עומס במסדרונות. הם פשוט מקדימים את מי שצריך לעבור, ומזיזים (פיזית, אם צריך) אנשים מהדרך.
  • דוכן הרשמה נפרד, או אדם ספציפי שרושם אותם בנפרד לאירועים, כדי שלא יעמדו בתור.
  • תמלול במהלך הכנס – או תמלילנית כללית לאירוע או תמלילנית מוצמדת למי שזקוק לעזרה.
  • מסמנים בשפת הסימנים – מי שדיברתי איתה אמרה שבאנגלית, כידוע זו בעיה כיוון ששפת הסימנים האמריקאית שונה מהבריטית, ששונה מהאירית. וזה עוד לפני שדיברנו על אירוע בינלאומי בו צריך גם אנשים שמסמנים לצרפתית, ספרדית ו-אלוהים-יודע-עוד-כמה שפות. אבל באירועים קטנים אפשר לנסות!
  • להדפיס שלטים בגופן גדול ובולט
  • לוודא שהאתר נגיש לכבדי ראייה
  • להעלות עדכונים לאתר כדי שכבדי ראייה יוכלו להגדיל את הגופן ככל רצונם.
  • להזהיר מפני מקומות עם מדרגה או בליטה בקרקע שמקל עזר עלול לפספס.
  • תור מוקדם לאירועים עמוסים – כך שמי שצריך נכנס קודם ולא צריך להמתין בתור עם כולם.
  • צוות מיוחד להנגשה שמסתובב בכנס ופותר בעיות.
  • הקלה על בעלי מוגבלויות – לא צריך לראות את המוגבלות. כל מי שמגיע לדוכן ומבקש תג מיוחד, מקבל אותו. אין שום צורך להוכיח כלום.
  • תדרוך המרצים להשתמש במיקרופון ולדבר בתנועות שפתיים בולטות על מנת להקל על קריאת שפתיים.
  • שירותים לא מופרדים עפ"י מגדר – זו לא מוגבלות, אבל כן חלק מתפקידי צוות ההנגשה של הכנס.
  • תגים עם פונט גדול ובולט.
  • hearing loop – אמצעי הגברה מיוחד שפועל על מכשירי שמיעה מסוימים. אם משתמשים בו, מי שמשתמש במכשירי השמיעה מקבל הגברה ישירות למכשיר, מבלי להיות תלוי בציוד ההגברה של האולם.
  • חדר שקט – מקום עם ספות, מיזוג, וחושך (אם צריך). המטרה היא לספק מקום מפלט מהכנס למי שסובל מהתקפי חרדה, בעיות עם צפיפות וכו'. מומלץ להשאיר משגיח בחדר לוודא שהמקום לא מנוצל לצרכים לא מתאימים, אבל אין חובה להשאיר שם אדם כזה.

זו היתה שיחה מאירת עיניים. ברור לי שכל המידע זמין אונליין, ועם זאת היה טוב לדבר עם מישהי שעושה את זה כבר כמה כנסים ברצף, כך שיש לה מידע מהשטח לגבי מה עובד ומה לא.

ואז הבנזוג והילדים הגיעו בשביל לשמוע את ההופעה של סספרס.

(אם תהיתם, ב 1:20 הראוטר של המלון מאפס את עצמו וצריך להתחבר מחדש. גיליתי את זה עכשיו כשרציתי לוודא מה האיות הנכון של סספרס באנגלית).

קבוצת Sassafrass היא קבוצת שירה א-קפלה שהוקמה על ידי אדה פאלמר. סליחה, שהקומה על ידי זוכת פרס קמפבל לשנת 2016, אדה פאלמר 🙂

היום התקיימה תחרות הקוספליי של וורלדקון, וסספרס היו התוכנית האומנותית לזמן שבו השופטים בהתייעצות. הם ביצעו את השירים הנורדים שלהם, חלק מהשירים הרנסנסים שלהם, והיות שעדיין נשאר זמן, הם גם שרו את Somebody Will, שהוא המנון גיקי-חלל מהמם, שתמיד גורם לי לבכות כשאני שומעת אותו. באופן לא מפתיע, הוא גרם גם לאדה לבכות כשהיא שרה אותו, בעיקר את השורות האחרונות. אחרי שהשיר הסתיים היא התנצלה ואמרה שהיא בוכה כי היא מזדהה עם השיר, וזו גם הסיבה בגללה היא בכתה אתמול בטקס ההוגו.

ההופעה של ססרס היתה מדהימה. תחרות הקוספליי פחות. ראינו קוספליירים טובים בהרבה בכל אייקון שהוא, והחלק ה"הופעתי" של הקוספליי, כלומר כשהם היו צריכים להכנס לדמות ממש ולשחק אותה על הבמה, היה עוד פחות מרשים. זו חלק מהבעיה של המחסור בצעירים בכנסים. עיקר האנשים שעושים קוספליי נשאבים לכנסים כמו קומיקון וכנסים אחרים, ולאף אחד מהם אין מה לחפש בוורלדקון, שהוא כנס מיושב ו"זקן" יותר.

הייתי מלנקקת לסדרת הציוצים על תחרות הקוספליי, אבל אחרי שביקשו מאיתנו להשתמש בתגית #masqueradeWC75, חשבון הטוויטר של הכנס בעצמו לא השתמש בה, אז אי אפשר לאתר אותם.

בתום ההופעה הקטנה ביקשה שנשאר לשמוע מי ניצח בתחרות התחפושות. הסכמנו למרות השעה, אבל אז עלתה נציגה של הכנס ואמרה "הוכרז מצב חירום בפינלנד בשל מזג האוויר, אנחנו מאד מקווים שתהיה תחבורה ציבורי…"

אני לא יודעת מה היה סוף המשפט כי תפסנו את הילדים, תיקי הגב, ורצנו החוצה לתפוס מונית חזרה למלון. ברקים, רעמים וטפטוף מעצבן ליוו אותנו ואת המונית שלנו כל הדרך. זה לא היה איום ונורא, רק מעצבן. בעיקר פחדנו שהמצב יחמיר.

אני שמחה לציין שחמש שעות אחרי עדיין יש רק טפטוף, כך שכנראה לא היינו נכלאים באולם הכנסים, אבל עדיין, טוב שחזרנו הביתה.

אכלנו פיצה, אני השלמתי את הפוסטים החסרים, והלכנו לישון.

מחר יום נישואין 17 של הבנזוג ושלי. אני מתכננת ללכת לוורלדקון לכבוד האירוע.

דברים שגילינו היום: ארבעת הימים האחרונים היו ארבעת הימים הכי נעימים ב"קיץ" הפינלנדי הנוכחי, עורכי מגזינים בינלאומיים מוכנים להקדיש מקום לכתבות על מקומות זרים, פאנלים מקצועיים זה כיף.

היום הרביעי, או – וורלדקון!!!!!!!1!

היום התחיל בהצעה של הגדול להשאר בבית עם אחותו ולפנות לנו את היום. הבנזוג ואני לא הצלחנו להחליט האם הוא באמת משועמם מוורלדקון ורוצה לשחק במחשב כל היום או שמא מנסה להשיג כמה שיותר נקודות זכות לקראת ארוחת ערב עם דריל. בכל מקרה ארזנו לעצמנו תיקים, וידאנו שהם יודעים איפה הקורנפלקס, ויצאנו ביחד לוורלדקון.

היו לנו המון תוכניות, אבל במקום להכנס למשהו פשוט הסתובבנו באולם הסוחרים שאף אחד משנינו לא הספיק להיות בו כמו שצריך עד עכשיו. בדיוק כמו באייקון, הדוכנים הכי שווים הם דוכנים של דברים מעשה יד. הנה כמה דוגמאות:








תור החתימות של אלייט דה בודארד התקצר, והיות שהיא היתה מקסימה, רציתי שהבנזוג יכיר אותה (ושהיא תכיר אותו). בזמן שהמתנו שהאדם האחרון יפנה את התור כדי שנוכל לדבר עם אלייט, אהוד הופיע. מסתבר שהוא שאל אותי לגבי פאנל שרציתי לשמוע, אבל נתתי לו את השם הלא – נכון, וגם לא עניתי לסמסים שלו. התור של אלייט התפנה, ושלושתינו באנו להגיד לה שלום. היא זכרה אותי (יאי!) ואת העבודה שהבנזוג שלי הוא מהנדס חלל, ולידה ישבה מיה סרנו, מאיירת שיצרה סדרת איורים נפלאה עפ"י הדמויות של אלייט.

הצעתי לאלייט שנביא לה תה (היא שותה תה ירוק רגיל), אבל התור בקפה פייזר הביס אותנו. עמדנו בתור עד שנגמרו החתימות, ואז פשוט כתבתי בטוויטר שאני מתנצלת אבל הזדקנתי בתור לקפה. אלייט ענתה שזה בסדר! על גבי הטוויטר! התכתבות עם סופר בין-לאומית מגניבה! סקווויייי!

הבנזוג החליט ללכת לפאנל על מאדים, ואני החלטתי ללכת לפאנל על התפתחות הפמיניזם במד"ב. בגלל העומס ביום הראשון של וורלדקון, הנהנלת וורלדקון דיברה עם הנהלת אולם הכנסים, וחלק מהאירועים זזו לאולמות גדולים יותר, בינהם הפאנל שרציתי ללכת לשמוע. הצלחתי למצוא את הפאנל, התיישבתי במקום קרוב ליציאה (למקרה שיהיה משעמם), והמתנתי. והמתנתי. והמתנתי.

במקום בו היו אמורים להיות חברי הפאנל היתה רק אשה אחת, והיא פתחה ספר, אמרה שהיא תקריא מהעבודות שלה שטרם פורסמו, והתחילה לדבר. זו היתה אורחת הכבוד של הכנס, נאלו הופקינסון. ברור לי שאילו הייתי מכירה את העבודות שלה, זו היתה הזדמנות נדירה לשמוע אותה, ואולי אפילו לשאול שאלה או שתיים לגבי העבודה שלה. הבעיה היא שאני לא מכירה אף דבר שהיא כתבה, ולמעשה מכירה את שמה רק דרך Writing Excuse.

לפיכך התגנבתי החוצה בשקט, ובעודי מתגנבת גיליתי אשה נוספת מתגנבת איתי. החלפנו מבטים של שותפות לעבירה, וברגע שהיינו רחוקות מספיק מהאולם שאלתי אותה אם גם היא ממאוכזבות הפאנל. היא אמרה שכן, ושתינו פתחנו את האפליקציה לברר איפה טעינו. הפאנל, כך התברר, זז לשעה אחת מאוחרת יותר, מבלי לספר לאף אחד. לא נחמד מצידו.

האשה המתגנבת הציגה את עצמה. שמה הוא ריני, והיא מאלבמה. היא מבקרת בפינדלנד עם אמה ואחותה, וחובבת מד"ב ראויה בהחלט. שתינו התלבטנו אם ללכת לעשות משהו (לנסות להכנס לפאנל אחר / הרצאה), אבל החלטנו במקום זה ללכת להסתובב באולם המסחר. שיהיה. כך חזרנו לסיבוב שני בין כל הדוכנים הסופר-מגניבים, ושוב יכולתי להסתכל על המון דברים שלעולם לא אוכל לקנות כי הם גם יקרים וגם שבירים ולא ישרדו את המסע חזרה הביתה.

לקראת שתיים ריני מצאה לעצמה פאנל שהיא רוצה לשמוע וריקה ואני נעמדנו יפה בתור לחתימות של סילברברג. אחרי שחיכינו כמעט עשר דקות בתור הגיע סדרן והודיע שהם משנים את כיוון התור. המון בני תשחורת רצו לתפוס מקומות טובים יותר, וכך איבדנו את המקום המעולה שלנו וזזנו למקום העשרים ומשהו (במקום הקצת-עשרה). באסה. הבנזוג הצטרף אלינו והתבאס גם הוא, כראוי. עמדנו, התבאסנו, ובינתיים התחלנו שיחה עם חבורת צעירים מאסטוניה, שכולם החזיקו את אותה הוצאה של אותו ספר של סילברברג, אוסף סיפורים קצרים. הראינו להם את שתי ההוצאות של "כנפי לילה" (לריקה את יש את הישנה), ולא שמנו לב איך התור מזדחל עד שגילינו שתורינו הגיע!

ריקה החתימה את סילברברג ראשונה, ואח"כ אנחנו. אמרנו שאנחנו מישראל, שהספר בעברית, שהוא סופר נפלא, וכל מיני דברים שבבירור הוא שמע קודם לכן. הוא בקושי שיתף פעולה, ובעיקר רטן. נו, ניחא. העיקר שיש לנו חתימה ותמונה (שבה הוא מביט הצידה במקום למצלמה).

בשלב הזה החלטנו לאחד כוחות והלכנו ביחד לפאנל על המצאות מדעיות ששינו את המד"ב. זה נשמע טוב, ואחד המשתתפים הוא ג'ו הולדמן, שכותב מד"ב צבאי ומגניב, ולכן קיוינו למשהו מרתק.

בזמן שהמתנו להתחלת הפאנל דיברנו עם זוג מאוסטרליה, שסיפר לנו על עצי מנגרוב. אלה עצים עמוקי שורשים שגדלים בביצות, שדברים נתקעים בשורשים שלהם וכך לאט לאט "מגדלים" סביבם אדמה. האיזור סביב העצים האלה, כך הסבירו האוסטרלים, מאד מסריח כי זו ביצה עם דברים מצחינים, אבל לפחות נוצרת אדמה בסופו של דבר! יאי!

עצי מנגרוב

עצי מנגרוב מתחת למים

לצער כולנו הפאנל היה משעמם להפליא. לא נוצרה שיחה בין הפאנליסים, כל אחד ענה על משהו סופר-פצפון וקטנטן, ולחלוטין לא היה קשר לנושא של הפאנל. במקום לדבר על המצאות מגניבות והקשר למד"ב הם פשוט דיברו על דברים יומיומיים.

לפיכך הוחלט מיד על התוכנית האוטלימטיבית – לנטוש!

כאשר יש כרטיס יומי, אין מה לבזבז זמן בפאנל משעמם, ולכן אפשר פשוט לצאת. ברגע שיצאנו מצאתי מחוץ לדלת אב ובן שהמתינו בסבלנות למקומות. הצבעתי על המקומות שלנו והצעתי להם לתפוס אותם. הם היו אסירי תודה וחמודים להפליא.

מיהרנו לצאת לאכול. למודי ניסיון הפעם הלכנו ישר על האוכל ההודי – אורז, עוף ורוטב חריף. לי היה טעים, ליואב אכיל, ואהוד הלך לאכול משהו אחר שהיה עשוי בעיקר ממלח ושמן. כשקמתי לפנות חלק מהאשפה שלנו עצרו אותי שני אנשים שישבו קרוב למעבר.

"שמענו את הפאנל שלך אתמול!" אמרה האשה. "היה ממש מעניין! בעיקר החלק של המדענים!"

"יאי!" אמרתי (בקול רם).

"בעיקר נהנינו לשמוע את בעלך."

"יאי!" אמרתי בקול רם.

"הפיזיקאי. בועז, נכון?"

"לא…" אמרתי לעצמי…

העמדתי אותם על טעותם, והתברר שהם גם ממש נהנו לשמוע את מהנדס החלל שלו אני נשואה. הפניתי את האשה לבנזוג שישב ממש קרוב, והמשכתי לדבר בינתיים עם הגבר. הוא סופר משבדיה שנאבק בצורך לתרגם את עצמו ולפרוץ לשוק דובר האנגלית. הוא כתב סדר על עיר שקמה לתחיה ומהווה יצור בפני עצמו. יש לו חוזה לשני ספרים מתוך טרילוגיה בשבדיה. הבעיה היא שבינתיים הזכויות לספר השלישי נקנו ע"י חברת הוצאה לאור צ'כית. רק שכדי לפרסם את הספר השלישי בצ'כית הוא צריך קודם כל לכתוב אותו בשבדית, לתרגם אותו לאנגלית ואז שהוא יתורגם לצ'כית. חתיכת כאב ראש, אבל לפחות הוא פורץ דרך! הוא גם העלה השערה שהסיבה שהספר מכר בצ'כיה היא כי יש בו רכיבים קלאוסטרופובים- קפקאים. הצעתי שלקראת סוף הטרילוגיה הוא יהפוך את העיר לג'וק ענק כדי למצוא חן בעיני קהל היעד הפוטנציאלי שלו. הוא הודה שזה מה שקורה בסוף הספר השני…

סיימנו את האוכל, נפרדנו, והחלטנו על התוכניות להמשך. הבנזוג חזר לחדר לארגן את הילדים לארוחת ערב, ריקה, אהוד ואני החלטנו ללכת לשמוע פאנל אחר, על התנ"ך כיצירת פנטזיה.

כשאני מעבירה סדנת הרצאות למרצים אני תמיד מדגישה שקריטי שהמרצה ידע על הנושא יותר מהקהל שלו, ולכן חשוב מאד לבדוק את המקורות שלך לפני ההרצאה.

המרצה הזה בבירור לא היה בסדנה שלי. הוא סיפר את סיפורי התנ"ך (בלי לדבר על פנטזיה), השקפים שלו היו מלאים בשגיאות כתיב בעברית, הוא התמקד בכל מיני פרשנויות ברמת וויקיפדיה-היתה-יכולה-להגיד-לו-שזה-שגוי, אמר שישארל נמצאת כל הזמן במלחמה עם השכנים שלה כי זה השם של המדינה.

זה היה השלב שבו קמנו והלכנו, ובניגוד לבוקר לא ניסיתי לשמור על שקט. הוא היה מעצבן! ואם הייתי נשארת שם עוד כמה דקות הייתי מתפרצת לדבריו ומתווכחת איתו. מה שכנראה היה מוביל לזה שהנוכחים היו זוכרים את ההרצאה (במקום לשכוח אותה כי הרוב נמנמו) ואת כל השגיאות שנאמרו בה. אז טוב שיצאתי.

ריקה החליטה ללכת לארוחת ערב, ואהוד שכנע אותי להשאר לטקס ההוגו בעזרת הטיעון המנצח "אני נשאר להוגו". עמדנו כמעט שעה בתור כדי להכנס, כי התור נוצר ארבעים וחמש דקות לפני פתיחת הדלתות. כתבתי חלק ניכר מהפוסט של אתמול בזמן התור, נכנסנו, מצאנו מקומות סבבה, והמשכתי לכתוב את הפוסט. בפנים לא היה לי וויפי, והייתי תלויה לחלוטין באהוד שיפתח לי הוטספוט. הוא הבטיח שיש לו חבילת גלישה בלתי מוגבלת, ולכן בכל החלקים המשעממים של הטקס המשכתי לכתוב את הפוסט.

אבל! היו מלא חלקים מעניינים לטקס!

למשל:

היו המון נשים בשמלות ערב שהפגיזו הופעה מהממת, ונתנו ניחוח שיקי להפליא לטקס באמצע כנס מד"בפ.

אביגייל ניסנבוים זכתה בהוגו! על כתיבה! סקווווייי! מה שמוכיח שגם לכותבי ביקורות מעבר לאוקיינוס יש סיכוי, בתנאי שהם כותבים ביקורות מושחזות, מהנות, ורצוי באנגלית.

גם The expanse וגם Arrival זכו (כל אחד בקטגוריה שלו)! מד"ב קשה שולטטטט!!1

אדה פאלמר זכתה בפרס קמפבל! ובכתה ממש ממש, עד כדי חוסר יכולת לראות את הד עליו היא כתבה את התודות.

באופן כללי נאומי התודה היו נפלאים. אביגייל דיברה על כך שלקחנו את ההוגו חזרה. מישי טרוטה, העורכת של Uncanny Magazine דיברה על החשיבות של מגוון בכתיבה וגם בכותבים (ובכותבות).

הנאום הכי משעשע שייך כמובן לאורסולה ורנון, שאמרה "לא חשבתי שאזכה, ולכן אין לי נאום תודה, אבל אני רוצה לנצל את הזמן שלי כדי לספר לכם על לוויתנים מתים". כן, כן. היה אוסום להפליא.

אני כל כך שמחה שבאתי! אני כל כך שמחה שנשארתי! אני כל כך שמחה שאהוד שכנע אותי להשאר! היה טקס מקסים, מרגש, מצחיק וכיפי למרות האורך והמחסור בוויפי, ויצאתי עם רשימת קריאה ארוכה לאינסוף. אוי.

מהטקס תפסנו מונית לביתם הקט של גילי וחמי כדי לאכול ארוחת ערב מעולה, להפנגרל על השמלות של ההוגו, לחבק חזק-חזק את טלי שזכתה בפרס הקומיקסאית הצעירה וקיבלה טור קבוע ב"זבנג", ומשם חזרנו למלון ולישון, לקראת יום ארוך מחר.

דברים שגילינו היום: הילדים יכולים להשאר לבד יום שלם בחדר מלון בעיר זרה בתנאי שיש להם וויפי, חלב וקורנפלקס בהישג יד. לא כל דבר באוסטרליה מנסה להרוג אותך. וכמובן – לגופות לוייתנים לוקח שנים להתפרק לרכיבים הראשוניים שלהם, וכל התהליך כולל המן דגים, כרישים ואפילו תולעים.

היום השלישי, או – וורלדקון!!!!!!!1

את הפוסט הנוכחי אני כותבת באיחור של יום, באמצע הרצאה על התנ"ך במקום לעמוד בתור לאירוע של ההוגו, כך שאני מתנצלת מראש על חוסר דיוק בעובדות.

אם היום השני של וורלדקון אופיין בפגישות עם חברים, היום השלישי הפך ליום עבודה ממשי.

הכל התחיל בריצה – אהוד ואני נפגשנו לארוחת בוקר מוקדמת ומיהרנו לכנס כי רציתי להספיק לסדנת כתיבה של אלן קושנר. כשהגענו מצאנו תור.

מסתבר שהוחלט לפתוח את הדלתות בשעה תשע בדיוק. לכן כל האמריקאים, האירופאים הסינים ואפילו הישראלים עמדו יפה בתור. באמצע העמידה הגיע טד צ'יאנג ובת זוגו, ולפיכך מיד עשינו את הדבר הישראלי המתבקש: הודענו לצרפתייה שמאחורינו ולאמריקאית שלפנינו שאנחנו "תכף חוזרים" ויצאנו לקשקש עם טד. דניאלה ובועז, במרחק ארבעה אנשים במעלה התור ראו אותנו, סימנו את מקומם והצטרפו.

דיברנו עד שפתחו את הדלתות, ומיד חזרנו למקום שסימנו מראש.

רצתי אל הדוכן, אבל התברר לי שהסדנה לא סתם מלאה, אלא יש לה רשימת המתנה של 10 אנשים. ויתרתי והצטרפתי לאהוד לפאנל שהוא תכנן להכנס אליו – קמט בזמן, על פנטזיה היסטורית. אהוד הכריח אותי להרים את היד כששאלו מי כותב פנטסיה היסטורית, ועשיתי כדברו בהיותו העורך הנערץ…

(יצאתי מההרצאה ועכשיו מקלידה בתור לטקס ההוגו, למתעניינים)

אחת המשתתפות בפאנל, והמעניינת מכולן היתה אלייט דה בודארד. טרם קראתי ספרים שלה, אבל אהוד מאד מעריך אותה ולכן אני מחבבת אותה.

הפאנל היה חצי מרתק (החלקים של אלייט) וחצי משמים. הבעיה העיקרית היתה המנחה של הפאנל שלא הצליחה לייצר שיחה מעניינת בין המשתתפות, ולא עמדה בזמנים.

לא נורא.

במקום להכנס לעוד אירוע פגשתי את הבנזוג ואת הגדול והלכנו להסתובב באולם הסוחרים. הקטנה העדיפה להשאר על כיסא נוח ולשחק בסלולרי.

התחלנו את הסיבוב למעלה באיסוף חולצות הכנס שלנו. כלומר, תכננו לאסוף את חולצות הכנס שלנו, אבל מסתבר שאיבדו את ההזמנה שלנו (או שלא הזמנתי, כי מי זוכר מה עשיתי לפני 10 חודשים כשהזמנתי הכל). במקום לכעוס אמרתי לנשים שם שהכל בסדר, שדברים תמיד מתבלגנים בכנסים, ושאין לי שום בעיה לקנות חולצות מחדש. מקסימום הכסף ילך לוורלדקון הבא. אני בסדר עם תרומה למשהו שחשוב לי. את אנחת הרווחה שלהן אפשר היה לשמוע עד וורלדקון 2018. סיפרתי להן שכמתנדבת ומנהלת כנסים בעצמי אני לגמרי מבינה איך דברים עלולים להשתבש, וסיפרתי להם קצת על דברים במאורות. בתמורה קיבלתי חיוכים אסירי תודה וסיכות של וורלדקון. יאי לסולידריות בין מתנדבים!

(נכנסנו!)

בדוכני החתימות זיהיתי את שמו של הווארד טיילור. הוא יוצר קומיקס ואחד הפאנליסטים הקבועים בפודקאסט writing excuses החביב להפליא. בימים האחרונים הוא צייץ שהוא חושש שאנשים לא יגיעו להחתים אותו. לכן כשתור המעריצים שלו התרוקן, ניגשתי אליו להגיד שלום. דיברנו קצת, ואז הבנזוג הצטרף וכשהצגתי אותו כמהנדס חלל, העיניים של הווארד נדלקו. הם ניהלו שיחה נפלאה על חלל וחלליות, והווארד סיפר כמה הילד שלו התאכזב כשהוא גילה שאין חלליות היום, ושפיירפליי הוא רק סיפור.

תכננו לעשות עוד סיבוב בקומה, אבל משום-מקום הופיע אריק צ'או, סופר מד"ב ומהנדס אווירונאוטיקה שהיה אמור להתחיל לחתום בעצמו על ספרים. בגלל חוסר ארגון (וגם כי במקביל התארגן תור הענק של גררמ) לא היו אנשים שהמתינו לו. לכן עמדנו ודיברנו ביננו, ואנשים ניגשו ומעגל השיחה התרחב. בין השאר הגיע אדם (שאח"כ התברר כמנחה פאנל על מאדים למחרת) עם חתיכת מטאוריט שהגיע ממאדים.

בשלב הזה גררמ הגיע להסתובב בקומה, וקומץ מעריצים התקבץ סביבו. בעידודו של הגדול ניגשתי להגיד לו שהספרים שלו מעולים. לפני התקרבה אליו נערה פינית קטנטנה שהתחילה להגיד "מר מרטין, אני מאד אוהבת את…" וזה היה השלב שבו שני אנשים שליוו את גררמ עצרו אותה ואמרו, "מר מרטין לא מדבר עם אנשים עכשיו". מיד חזרתי אל מעגל החברים המדברים.

כשנעשיתי רעבה ממש נפרדנו מאריק, ושוב ראינו את גררמ בסביבה. הגדול שוב ניסה לעודד אותי לגשת לדבר איתו. כשאמרתי שמרחיקים ממנו אנשים, הוא הצביע, "אז איך היא מדברת איתו?"

ה"היא" התגלתה כאדה פלמר, סופרת, זמרת, כותבת שירה וקוספליירית שאנחנו מאד מחבבים בליווי לורן, שליש מסספרס, ההרכב הקולי שלהן. ברגע שהיא התרחקה מגררמ פנינו אליה, הצגנו את עצמנו ודיברנו. הבנזוג סיפר שהוא ניהל את ליל יורי לפני שנתיים בו איילת ביצעה את somebody will. אמרנו לה כמה אנחנו אוהבים את המוסיקה שלה ואני התוודיתי שאני מעדיפה את fall.

ואז אדה אמרה, "אתם רוצים שנשיר לכם?"

הצלחתי לא לצווח, וכך קיבלנו הופעה פרטית של אדה ולורן בין המעליות לשירותים של שיר יפהפה ומלא השראה.

בעיניים מלאות דמעות ואחרי שקיבלנו גם תגיות מיוחדות והבנזוג קיבל סימניה עם הקדשה אישית, החלטנו ש*עכשיו* באמת הולכים לאכול.

(יש טקס ברקע. אביגייל נוסבאום זכתה בהוגו על כתיבה!!!!!1 צווחות ומחיאות כפיים לרוב).

ואז קיבלתי מייל מדריל בסגנון "ממצב?". שלושה מיילים מאוחר יותר והתיישבנו כולנו + דריל ולייזה לאכול במקום איום ונורא במרכז הכנסים. הכל היה מלא במיונז, לא טעים ולא משביע. נפילה של ממש מהקארי של היום שלפני. מצד שני, החברה היתה מעולה.

לקראת סוף הארוחה הקטנה היתה ממש אומללה. כלום לא היה לה טעים, היא לא הצליחה לעקוב אחרי השיחה והשתעממה. הבנזוג (המושלם) לקח אותה איתו חזרה למלון, והגדול ואני החלטנו ללכת לשתות קפה (הוא ביקש שוקולד) בקומה העליונה.

בתור לקופות פגשנו את טד צ'יאנג שוב! הפעם בלי בת זוגו. הצענו לו להצטרף אלינו, והיות שהוא סופר – מקסים הוא הסכים. אחרי תור ארוך להפליא התיישבנו בבית הקפה. יש להם שתי קופות מתפקדות, אבל לוקח להם נצח להכין כוס קפה. זה די מדהים.

מאחורינו ישב דידי, שהמתין לפגישת התה שלו עם… אלייט דה בודארד!

התיישבנו בשולחנות קרובים ושוחחנו בזמן שדידי המתין. הוא ביקש ממני להציג לטד את הספר שלי, מה שהביא לכמות מופלאה של גמגומים, עצבים וחוסר קוהרנטיות. זו הפעם הראשונה שהייתי צריכה להציג את הספר שלי בפני אדם זר, באנגלית. כשאלייט הגיעה עברנו לדבר על דברים אחרים, וטד הסכים איתי שמאד מסובך להסביר על מה הסיפורים שלך. "בשביל זה יש סוכן!" הוא אמר ושנינו צחקנו.

באמצע השיחה עם טד שמעתי את דידי מזכיר אותי. הסתובבתי, ודידי ביקש שאתרגל שוב את הפיצ' שלי. עם המון הנחייה ועזרה הצלחתי לנסח את המשפטים הפחות-מסורבלים לגבי הספר, ואלייט אמרה שהוא נשמע מעניין! וגם טד! סקוווי! כמובן ששניהם מנומסים להחריד, כך שמאד יכול להיות שהם נרדמו תוך כדי הפיצ', אבל לא נורא.

דידי היה צריך להמשיך לפגישה הבאה שלו, טד חיפש תירוץ לברוח, ואלייט ואני המשכנו לדבר. אהוד הצטרף, והמשכנו לשוחח על הספרים שלה ועל הסיפור הנוכחי שלה (גופות מלאכים מבותרות מוחבאות מתחת לשולחן באמצע מסיבה ופטריות מתפוצצות! הוריי!). סיפרתי לה על הרצח במצעד שהיה נקודת המפנה מבחינתי בכתיבה של הסיפור. היה נפלא לדבר איתה, אבל כל הזמן הייתי צריכה להזכיר לעצמי שזו שיחה עסקית. היא לא חברה שלי או חובבת נוספת. היא סופרת רצינית שאני צריכה להקשיב וללמוד ממנה. איך מציגים סיפור, איך היא מדברת על עצמה ואיך היא מנווטת את השיחה.

הגדול ישב בצד בצורה סופר-מנומסת עד שנמאס לו ואז הוא פתח את המחשב שלו והתחיל לעבוד על עיצוב המשחק שהוא עוסק בו. הוא נשאר בצד במשך כל השיחה על אלייט, במשך כל השיחה עם החברות והחברים שלה שזרמו לבית הקפה במהירות מסחררת, ובמשך כל הזמן בו ניסינו למצוא נושאים לשיחה עד שנמאס לנו והחלטנו להתקפל. הגדול שאל מה עושים הלאה ואמרתי לו שאני בעצם "בעבודה". שאני לא סתם מסתובבת עם אנשים ונהנית אלא ממש צריכה לעבוד כדי ליצור קשרים. הוא אמר שאם כך הוא מעדיף לחזור עם הבנזוג למלון.

אהוד וריקה הלכו לאירועים משל עצמם, ואני הלכתי לשמוע על Second book problems – פאנל על כל הבורות והבעיות שיש בספר שני בסדרה. המשתתפים היו מרתקים, עם עצות מועילות במיוחד. למשל: לא לשים על דמויות יותר מדי מגבלות, כי לפעמים מה שנשמע מגניב בספר הראשון מתברר כאיום ונורא בספר השני (אפילו שלפעמים מהמגבלות צומחת ספרות טובה יותר).

הוחלט לרדת לקומה התחתונה ולנוח לפני האירוע שלנו. הבנזוג והקטנה התאחדו איתנו, כרסמנו סנדביצ'ים שהבאנו מהבית ואת הבננה שנמעכה היטב בתיק (יש לי עכשיו תיק בניחוח בננות מעוכות), ואחר כך היה הפאנל שלנו.

הפאנל כלל את בועז, אהוד, הבנזוג, אני, צ'רלי-ג'יין אנדרס וגו-שי, סופרת סינית ומתכננת ערים. הנושא היה "How to write of what you don't know" והיה אמור להתחלק בין הסופרות לבין המדענים, ולתקוף את הנושא של תחקיר וחשיבותו בכתיבה.

כולנו חששנו מאד מהשילוב בין חברים טובים לבין נשים שאנחנו לא מכירים כל כך, שמגיעות מתרבות אחרת לגמרי, עם קודי התנהגות שונים, ושעלולות להפגע מהדינמיקה הרגילה שעובדת בפאנלים שלנו.

בפועל התברר שגו-שי היא אחלה בנאדם, מתלהבת לאללה מהנושא ומהפאנל, ויש לה המון לתרום. צ'רלי-ג'יין התגלתה גם כן כאחלה בנאדם עם מלא סיפורים רלוונטים, ואם זה היה תלוי רק בי, הייתי משאירה את המיקרופון אצל שתיהן ומאזינה להן. האיזון בין מדע לכתיבה בפאנל עד מצוין, ההסברים על חשיבות התחקיר עבדו, ואפילו ניגשו אלינו אנשים אחרי הפאנל לשאול שאלות! והתעניינו! והיה אוסומי לגמרי! סקווווייי!

מהפאנל המשכנו לשעשועון שמבוסס על שעשועון בריטי. השתתפו בו דריל, אמה ניומן (סופרת בריטית ומנחת פודקאסט שנשמע מגניב לאללה), קמרון הרלי (סופרת מצחיקה בטירוף) ומור לאפרטי (סופרת ופודקאסטרית). אהוד ואני נכנסנו לשני המקומות האחרונים בקהל, מה שגרם לשנינו להרגיש כאילו זכינו באיזו מנה נסתרת של קארמה מעולה.

חצי מהבדיחות עבדו מצוין ונשפכנו מצחוק, וחצי מהבדיחות הותירו את כל הקהל דומם. כולם פרט לבריטים שהתפםוצצו מצחוק בגלל משחק ובו צריך לנקוב בשמות של תחנות רכבת תחתית בלונדון. אף אחד מכל מי שאינו בריטי בחדר לא הבין מה הצחיק את הבריטים ולמה הם צחקו דוקא כשהם צחקו.

אחרי השעשועון דריל ולייזה יצאו ואמרו שהם מתכננים לשתות בירה. שאלתי האם יתאים להם שנצטרף, והוזמנו מיד. הבנזוג לקח את הילדים למלון, וריקה, אהוד ואני הצטרפנו לדריל וללייזה, שמסתבר שהמתינו לג'ונתן סטראהן, עורך מוערך, גארי וולף, מבקר מוערך, בלה פגן, סוכנת מוערכת ובן הזוג שלה ג'ון (שאני לא זוכרת את שמו, למרות תג השם), שגם הוא סוכן מוערך.

בקיצור, המון אנשים סופר-מקצועיים שיש להם המון מה לתרום. לפיכך עשיתי מיד שלושה דברים: הפסקתי לשתות את הבירה שלי, סתמתי את הפה (במובן של "לדבר רק אם פונים אליך"), והשתדלתי לחשוב על כמה שיותר דברים משעשעים אך לא אישיים להגיד. הדינמיקה בינהם היתה מדהימה. אלה אנשים שעובדים אחד עם השני כבר המון שנים, ויש להם את כל הבדיחות הקטנות, אבל גם מאד נחמדים כלפי אחרים. הצלחתי לקבל מהם מידע לגבי איך לפרסם בחו"ל (1. לתרגם את הספר. 2. למצוא סוכן. 3. לתת לסוכן לעבוד), ויותר חשוב – מה לא לעשות בשום פנים ואופן (להציק). לא לתפוס אותם בכנסים, לא לשאול אותם שאלות מציקות, לא לעצבן. הכל מתוך סיפורים שהם סיפרו על אנשים אחרים שעשו להם דברים שבעקבותיהם הם הפסיקו לעבוד איתם. אחרי שהם הלכו לייזה אמרה לי שזה עבד נכון, וששיחקתי על פי הכללים. יאי! כמו כן, הפיצ' שלי מזעזע, ואני צריכה לעבוד עליו. אבל זה לא כזה משנה כי כרגע אין לי מה למכור, כי הספר עוד לא תורגם (או גמור…).

היה מרתק ומחכים מאד. הגעתי לחדר אחרי שתיים, אבל לגמרי היה שווה.

דברים שגיליתי היום: סוכן זה דבר קריטי בעולם הכתיבה הבין-לאומי, הבר שליד אולם הכנסים לא מסוגל להגיש הזמנה אחת כמו שצריך מההתחלה ועד הסוף, צריך לנופף לאוטובוסים בשתיים לפנות בוקר, אחרת הם לא עוצרים בתחנה.

היום השני, או – וורלדקון!!!1

הפעם הראשונה בה גיליתי על קיומו של וורלדקון היתה בהקדמות לסיפורים באחד מאוספי "הטוב שבטוב" בעריכת אייזיק אסימוב. הספר היה מלא בתיאורי פגישות עם סופרים, הומור פנימי וסיפורונים קצרצרים שגרמו לי לדמיין את וורלדקון כמעין שילוב בין יריד סופרים ענק ליריד מדעי ענק, כשבין לבין מסתובבים מעריצים פעורי עיניים וזבי ריר. וורלדקון, בדיוק כמו ארון הבגדים של הפרופסור, נשמע כמו אירוע דמיוני לחלוטין, שאין שום סיכוי שאצליח להגיע אליו.

את החלק של ליקוי החמה התחלנו לתכנן ב-2006, אחרי שראינו את ליקוי החמה הראשון שלנו, בטורקיה. ברגע שהתברר שוורלדקון השנה יהיה בהלסינקי, ולא סתם אלא ממש קרוב לליקוי החמה כך שאפשר להספיק את שניהם באותו טיול, היה לנו ברור שנצמיד את שני האירועים.

אחרי שנת לילה טרופה למדי, הבוקר שלי התחיל בצווחות "הולכים לוורלדקון! הולכים לוורלדקון!" לצערם של כל בני המשפחה שלי ושל אהוד, צווחות הגיל לוו בפרצי שירה וקיפוצים לא מסונכרנים, בעודי מועדת על פסי חשמלית, נתקלת באבני מדרכה בולטות ומושכת את תשומת הלב של רוכבי אופניים, תיירים ופינים מזדמנים.

הגענו לאולם האירועים, אספנו את התגים שלנו ואת הסרטים שמכריזים עלינו כ"first worldcon"' ומאותו רגע דברים הפסיקו לעבוד. הסגל בחלקו מקומי ולפיכך לא מנוסה באירועים בסדר גודל כזה. רוב השאלות שלנו ("איפה אפשר לאסוף את החולצות שלנו? איפה נרשמים לאירועים שיהיו מחר? מה ההבדל בין דוכן ההרשמה למשתתפי התוכניה לדוכן ההרשמה הכללי?") נתקלו בפרצוף מחייך ותשובת "אני לא יודע/ת". זו לא אשמתם, המון דברים משתבשים וזזים ביום הראשון של כנס. מי כמונו יודע. ועדיין, יש דברים שאמורים להיות ידועים מראש. כמו, למשל, איזה אולם נמצא מאחורי הגב של מי ששומרת על המסדרון שמוביל לאותו אולם.

הבנזוג לקח את הילדים לסיבוב, ובינתיים אהוד, ריקה ואני ניסינו להבין מה נמצא איפה בבניין הענק והמסובך, שכולו מסדרונות משולבים, חדרים נידחים וחלקו בכלל בתוך המלון הצמוד.

הצלחנו להשתחל לפאנל על דיאנה ווין ג'ונס – האירוע הראשון והאחרון שאצליח להכנס אליו היום. הפאנל היה כנראה מעניין, אבל הייתי כל כך מותשת ובו זמנית כל כך נרגשת שלא הצלחתי להתרכז בכלום. כשיצאנו מהאולם המסדרון היה מפוצץ בהמון אדם. תורים לכל צד, ובקושי נותר מקום לעבור עבור מי שבסך הכל ניסתה להגיע לשירותים.

למרות הקשיים הצלחנו להסתובב מעט בכנס, ואפילו לאכול סוג של צהריים. אחרי האוכל אהוד וריקה יצאו לחפש אירוע נוסף ואני החלטתי את ההחלטה החכמה ביותר של היום – לחזור לבנזוג. הבאתי איתי קפה, נפגשנו בחדר הסוחרים ואחרי עשר שניות הבנזוג הביט מעבר לכתפי ואומר, "הי! הנה דריל!"

וזה היה הרגע שבו וורלדקון הפסיק להיות כנס צפוף, בארץ זרה, במקום לא מובן, והפך להיות וורלדקון. המקום שבו מעריצים זבי ריר (זו אני) פוגשים את הסופרים החביבים עליהם (זה דריל) ומנהלים שיחה אינטליגנטית (זה התפקיד של יואב).

דריל, בהיותו דריל, היה סופר חביב, נחמד, מצחיק ומקסים, ומיד הציע שנאכל משהו ביחד, כולל הילדים והכל. אהוד וריקה הגיעו מהאירוע שלהם, ואחרי שהקטנה הראתה לי את מסיכת רופא המגיפה שהיא רצתה לקנות לי (ב 85 יורו. הודיתי לה על המחשבה, וויתרתי על התענוג), יצאנו לבית קפה/מסעדה/מסחטת כספים קרובה.

היה כל כך כיף! וטעים! וכיף! ולגמרי מה שרציתי מוורלדקון. יכולתי לשמוע את קרן בת ה-12 מקפצת מאושר. דריל אפילו הסכים להקליט לאיריס הודעה בוואטספ, כך שהיא גם היתה (קצת) איתנו.

אחרי האוכל ניסינו להכנס לעוד אירוע, וגם הוא היה מפוצץ, ואחר כך הבנזוג והילדים חזרו לחדר ואהוד ואני כשלנו (שוב) בכניסה לאירועים. המקום עצמו ענק, יש בו המון מסעדות ובתי קפה (שכולם כמעט נסגרים ב 18:00, אבל לא נכנס לזה), אבל חדרי ההרצאות קטנטנים ומכילים בקושי כמה עשרות עד מאות אנשים. אין מקום לעשרות אלפי האנשים שמנסים להכנס לאירועים. התוצאה היא שהטוויטר היה מלא ברטינות על כך שאי אפשר להכנס לכלום, שחדרים מפוצצים באנשים נסגרים לקהל, וסגל וורלדקון מנסה להיות אדיב ונחמד, אבל כולנו עצבניים כי אפילו אין מקום נוח לשרוץ בו ולהתחכך בסופרים.

חזרנו לחדר, אכלנו קורנפלקס עם פירות יקרים מדי, ועברנו על התוכנית למחר. אני ממש מקווה שאצליח להכנס לסדנא של אלן קושנר על בניית סצינה, ואם לא, ננסה לצוד אנשים כמו רוברט סילברברג או גררמ (ראיתי את שניהם היום והתביישתי לגשת) ולספר להם שהם אוסומים להפליא. אבל גם אם לא, קיבלתי את חווית וורלדקון שקרן בת ה-12 היתה מאשרת.

דברים שגילינו היום: יש אנשים שהסרטים שמוצמדים לתג המבקר שלהם מגיעים להם עד הבירכיים, כמו בארץ האנשים שפוגשים בתור לקופות הם האנשים שאח"כ נתקלים בהם הכי הרבה במשך היום, הכל בהלסינקי נסגר בשש בערב, אפילו אולמות תצוגה שאמורים להסגר רק בתשע.

היום הראשון או – היום הארוך ביותר בשנה

היום הראשון לטיול האפי הנוכחי שלנו התחיל בבוקר שלפני, כשהחלטתי לקום מוקדם כדי לצבור עייפות לטיסה. זו תהיה ההחלטה הראשונה ברצף החלטות אומללות ומאמללות ביותר, אבל לא ידעתי זאת כשקפצתי מהמטה, נכונה ליום סוער של אריזות.

הקטנה ואני עשינו סיבוב לאיסוף פריטים חיוניים – חולצות מגוהצות מהמכבסה לבנזוג, אוכל וחול לחתולה כדי שלא ייגמר בטעות כשלא נהיה, מסטיקים לטיסה, וכמובן – "כנפי לילה". רק השבוע גיליתי שרוברט סילברברג (!) האדיר יהיה בוורלדקון. נברנו שעות בסיפרייה שלנו, אבל מסתבר שלמרות עשרות כנסים בהם עמדתי מול הדוכן של יואב ספרים ושקלתי לקנות את "כנפי לילה" מעולם לא עשיתי את זה. לפיכך  אצתי לסניף "צומת ספרים" בתקווה שיהיה שם עותק. היה. המוכר גם ניסה לעניין אותי בהוצאה החדשה של אמבר, אבל זילאזני לא יהיה בוורלדקון אז לא נעתרתי לתחינות המוכר (וגם יש לי את הספרים כבר…).

התוכנית היתה לסיים את כל האריזות ולצאת לשדה התעופה מוקדם כדי לא להתקע בפקקי האנשים שהזהירו אותנו לגביהם. זו היתה תוכנית שנשמעה טוב עד שהיא נתקלה במציאות.

אחרי שהבנזוג ואני השלמנו את הפרק הרביעי של משחקי הכס (לא העלינו בדעתנו לנסוע לכנס מדב"פ בינלאומי חשופים לספוילרים!), ואחרי שארזנו היטב לשתי מזוודות את כל הדברים החיוניים לארבעה אנשים למשך שלושה שבועות וחצי, ואחרי שהסברנו לגדול שוב ושוב (ושוב) למה שתי מזוודות וצ'ימידן מגולגל עדיפים על שתי מזוודות ומזוודה נוספת ריקה, ואחרי שהצלחתי לבחור שמלה שחורה ונעלי עקב לקבלת הפנים הרשמית לאורחי וורלדקון בעיריית הלסינקי (אירוע רשמי שקיבלתי עבורו הזמנה זוגית ומאד התרגשתי ממנו), ואחרי פגישה מהירה עם איריס להחלפת מפתחות וחיבוקים, ואחרי טרמפ לנתב"ג מההורים של הבנזוג, הגענו ממש מוקדם לשדה התעופה.

אבל ממש מוקדם.

הגענו שעה וחצי לפני שפתחו את הדוכן של פינאייר.

החלטנו לשבת שעה במיני-דיוטי שיש לפני הבידוק הבטחוני, ולשתות קפה סביר ושעושה צרבת. זו היתה תוכנית שנשמעה טוב, עד שהיא נתקלה במציאות.

בפועל מצאנו קפה בינוני שעושה צרבת, אבל גם עשרות בני נוער אמריקאים משולהבים ששרו, נאמו נאומים פטריוטים ומילאו את האולם בניחוח אגרסיבי של גרביים וזיעת נעורים. היה כל כך דחוק, מצחין ורועש שהחלטנו לחזור לעמוד בתור.

אחרי הכירטוס המצב השתפר. האמריקאים נותרו הרחק מאחור, פגשנו חברים והתנחלנו ליד המזרקה במרכז נתב"ג ודיברנו על כלום. עד שהגיעה שעת העלייה למטוס.

המראנו ב 1:20, ומלאת עייפות תכננתי לקיים את התוכנית שלי מהבוקר – לישון. גם זו היתה תוכנית שנשמעה טוב. במציאות הגדול ביקש שאשאר ערה כדי לעזור לו להכין שיעורי בית. הוא לא היה צריך את העזרה שלי, פשוט עצם העובדה שגם אני ערה לידו עזרה לו להתרכז. אחרי דיון קצרצר נכנעתי והדלקתי את המחשב כדי להמשיך לערוך את הספר. התעוררתי מספיק בשביל להתרכז בעריכה, ואז הגדול הכריז שהוא סיים, ארז את הדברים שלו ופרץ בתנומה מכוונת היטב. אני, לעומת זאת, הייתי עירנית מדי. ניסיתי לשמוע מוזיקה, פודקאסטים, לקרוא, לשחק סודוקו וכלום לא עזר. נשארתי עירנית עד הסוף המר. במקרים הבודדים שהצלחתי להתנמנם, הגדול שינה תנוחה מתוך שינה ונגח בי עד שהתעוררתי, ואז הוא הסתובב לצד השני.

זו היתה טיסה נוראית.

נחתנו, קנינו כרטיסי סים לסלולרים, חלקנו מונית למלון, ויצאנו לשחר אחרי ארוחת בוקר. התוכנית היתה להצטרף לדידי, שעשה תחקיר על הלסינקי ולכן ידע איפה לאכול, ואחר כך לצאת לסיבוב עם הילדים עד שיתעייפו. בהתאם לתמה ששלטה ביום הזה עד כה, מה שקרה בפועל הוא שאכלנו ואז הקטנה נרדמה על השולחן והגדול התמלא במרץ. במקום להתפצל החלטנו לחזור לחדר ולישון.

תוכניות. מציאות. וכו'.

הילדים המותשים חילקו ביעילות את זמן המנוחה שלהם בין מריבות קולניות לבין הזדחלות למיטה שלנו ובכי רועם. אנחנו חילקנו את זמן המנוחה שלנו בין הילדים. כשהצלחנו סוף סוף להרדם, כל אחד במיטה שלו, השעון המעורר צלצל. מתוך הרגל כיביתי אותו. רק אחרי שעה הצלחתי להתעורר וגיליתי שפיספסתי את קבלת הפנים הרשמית עבורה ארזתי נעלי עקב ושמלה שחורה.

במקום להתבאס על התוכנית האבודה הוחלט לשנות ל"אין תוכניות". הבנזוג הצליח להתגבר על מחסום השפה והזמין לנו מקומות במסעדה סינית קרובה, והלכנו לאכול ארוחת ערב רשמית ראשונה ביחד עם חברים. אחרי האוכל הבנזוג חזר עם הילדים למלון ואנחנו הלכנו לאתר הכנס. אמנם היה סגור, אבל גילינו שיש מכון פוקימונים קרוב  ושאכן יש וויפי חינמי. שני דברים חיוניים לכל בן תרבות.

בדרך חזרה התוודיתי שאני מרגישה שהטיול המתוכנן הוא קפיצה גדולה מדי מעל הפופיק. שעדיף היה להסתפק בליקוי החמה, בלי וורלדקון ובלי ההמשך בוושינגטון וניו יורק אחר כך. אנחנו רק ביום הראשון ואני כבר מותשת. איך אשרוד שלושה שבועות וחצי? ועוד שלושה שבועות וחצי בין מקומות שונים כל כך? לוקח לי המון זמן להתרגל למקומות חדשים, וכאן אנחנו מתכננים לקפץ בין יבשות ומדינות, כמעט בלי זמן להסתגל, עם שני ילדים ורוב הזמן גם בחדר אחד משותף. יכול להיות שהפתרון יהיה לא לתכנן כלום. נגלה.

דברים שגילינו היום: החשמלית בהלסינקי מגניבה ונראית כמו קטע מספר של אריך קסטנר, פינים כמעט שלא נועלים את האופניים שלהם, יש יערות באמצע העיר.