Posts Tagged ‘וורלדקון’

היום השניים עשר, או – כל סוף הוא גם סוף

קמנו עגומים ליום האחרון של וורלדקון. בניגוד לאנשים החכמים איתם אני חולקת דירה, לי היו עוד שני פאנלים היום ואפס יכולת להכנס לדברים. הילדים ואני נסענו (כרגיל) במונית לכנס, אהוד וריקה הלכו בדרך שונה ומיוחדת שאהוד גילה. כשהגענו התפצלנו (כרגיל) – הקטנה הלכה לחדר השקט, הגדול לחדר הגיימינג (שבשלב הזה כבר הריח בדיוק כמו האשכול באייקון), ואני לחדר הדילרים להפרד מג'מה ואלינור שכבר התחילו לפרק את הדוכן. הן נתנו לי לקחת איזה ספרים שארצה והמליצו לי על שניים ספציפים. סיכמנו שאם יהיה כנס רלוונטי בלונדון אשתדל להגיע, ובכל מקרה ברגע שהן ירצו קפה אנסה להביא להן. אני מאמינה שלפחות באחת מההתחייבויות האלה אצליח לעמוד.

כשעזבתי את הדוכן פגשתי את סאם ומיק. רציתי לחפש עוד כמה דברים קטנים לזרחינאים, וניסיתי להזכר באיזה דוכן ראיתי משהו חמוד, אבל רגע אחר כך ראיתי את אהוד וריקה וכשהסתובבתי היו מאחורינו סיכות גיקיות משעשעות, ותהיתי האם ללכת על זה במקום על מה שתכננתי, ובשלב הזה סאם התחיל לצחוק ואמר שלהסתובב איתי זה כמו להסתובב עם כלבלב. אהוד הנהן בפנים עגומות, ואמר שאני בול כמו הכלב מ Up.

אני, צילום אילוסטרציה

בשלב הזה סאם צחק ממש ואמר "אני חייב להמשיך להסתובב איתה. אני רוצה לדעת איך זה נגמר." הייתי נעלבת, אבל בדיוק ראיתי משהו נוצץ.

הצלחתי למצוא את הדבר המגניב האחרון לזרחינאים המגניבים האחרונים, ואפילו היתה עליו הנחה לאור העובדה שמי שמכרה אותו רצתה לחזור הביתה עם מזוודה ריקה (כמו רוב הדילרים). סיכמנו שלאור העובדה שאני רוצה לעזוב את חדר הדילרים ולסאם כבר כאבה הבטן מרוב לצחוק עלי, נעלה לחדר הירוק וננוח שם עד הפאנל הראשון שלי של היום.

הגדול כתב לי בוואטסאפ שהוא לא מרגיש כל כך טוב. חשדתי שמדובר בשפעת כנסים וביקשתי ממנו שיעלה לקומה 5 כדי שאוכל לבדוק אותו.

כמובן שאיך שעלינו הגיעה לשם האחת והיחידה, זוכת פרס ההוגו לשנת 2019, מארי רובינט קוואל המהממת והנפלאה. הצלחתי למצוא מספיק מילים כדי לדבר איתה, סיפרתי לה על הבנזוג שכרגע באוניברסיטת החלל, וביקשתי ממנה לכתוב עבורו בספרון החתימות שלי. עוד לא קראתי מה היא כתבה, אבל אני יודעת להגיד שהיא כתבה את זה בעט נובע מהמם ויפהפה.

האסיסטנטית שלה זיהתה את השם שלי מהפוסט בבלוג שבדיוק התפרסם אצלן ודיברנו עליו קצת. אמרתי להן שזה שימח אותי יותר מאשר הפוסט אצל סקאלזי, בין השאר כי אצל סקאלזי אייתו את השם שלי באופן שגוי, ושתיהן צחקו, ומארי רובינט אמרה שהיא תספר לו את זה. סאם ומיק הצטלמו עם ההוגו שלה, ואני הצלחתי לא להביך את עצמי עוד יותר.

הגדול הגיע לחדר הירוק ובדקתי אותו. לא היה לו חום, אבל הוא כן השתעל ונראה קצת מסכן. אבחנתי אותו מיד כסובל מוירוס, ואמרתי לו שאם הוא מרגיש ממש רע נוכל לצאת הביתה. הוא מיד אמר שהוא מעדיף להשאר, והבטיח שהוא ינוח במשך היום.

הפאנל הראשון מבין השניים היה שוב פאנל בהנחיית סאם, האפידמיולוג מוושינגטון על שימוש במחלות בספרות מדב"פ. השתתפו בו פיזיקאית, סופרת שכותבת פנטזיה היסטורית, סאם ואני בתפקיד כפול. יצא לי להגיד דברים כמו "פחות זומבים וערפדים ויותר מחלות מגניבות" או "איפה הכולרה במאד מקס?", ופעם אחת לפצוח בנאום חוצב להבות לגבי הפצת מחלות.

טכנית, אתמול אדה פאלמר וג'ו וולטון הזמינו אותי לקונצרט של הסספרס היום בצהריים. מעשית, שכחתי מההזמנה לגמרי ובמקום זה כל מה שחשבתי עליו אחרי הפאנל זה לנוח ולאכול לפני הפאנל הבא שלי. עדי, ריקה, אהוד, מיק וסאם החלטו בכוחות משותפים לצאת לבוג'ום, מסעדה מקסיקנית שמגישה גם אוכל נטול גלוטן, מוצרי חלב ואשכוליות. איתמר, בחור חמד שמתנדב לכל ארגון שזקוק לאנשים טובים, הצטרף אלינו לאוכל. אני לא לגמרי בטוחה איך, אבל מתישהו בשיחה הוחלט שמיק (ועדי?) יכתבו ספר ובו כבאי נועז עובר לגור בביתו של לורד מהודר שמתאהב בו ומצית דברים באופן רנדומלי כדי לצפות בכבאי… או משהו… אני לא בטוחה מה הלך שם, רק יודעת להגיד שבוודאות כל החברים שלי איבדו את דעתם באופן סופי ומוחלט אחרי חמישה ימי כנס.

הזדחלנו לאינסומניה, הקפה הסביר יחסית, והשתמשתי בכוס הרב-פעמית הורודה להחריד שלי כדי לשתות קפה. העתקתי את הרעיון מריקה, והוא אחד הדברים הכי משמחים שיצא לי לעשות. אני מסתובבת עם כוס תרמית בתיק, ובכל פעם שאני רוצה לקנות קפה אני מבקשת מבית הקפה שיכינו לי בכוס שלי ולא בכוס חד"פ. זה אקולוגי (יחסית), ויותר חשוב – ככה תמיד אני יכולה לשתות קפה בכוס ורודה!

עדי חיבקה את כולנו ויצאה לשדה התעופה. אחרי שנפגשנו בלונדון ואחרי כל הכנס התחושה שלי היתה שעדי בעצם עוד רגע תחזור. הרי לא הגיוני ששוב ניפרד לכמה שנים, עד הפעם הבאה שהיא תהיה בארץ או אנחנו בלונדון. לכן החלטנו שאנחנו לא באמת נפרדות להרבה זמן אלא ממש לקצת ועוד רגע ניפגש שוב. אני בטוחה שזה יעבוד.

עם קצת יותר קפאין בדם חזרנו ל CCD ועלינו לחדר הירוק. התלבטתי איך לנצל את הקופון שלי לשתייה למרצים. מצד אחד, היה לי ברור שלא אשתה אלכוהול, ולא בא לי קולה. מצד שני, שאשתה עוד קפה?

ברור.

אז אחרי הקפה הטעים של אינסומניה הזמנתי קפה מסוג "אלוהים שישמור למה אני עושה את זה לעצמי" של ה CCD וישבתי עם כולם עד שהגיע הזמן לפאנל. חיבקנו את סאם ומיק לפרידה, וקיווינו שנספיק להפרד כמו שצריך אחרי הפאנל, וירדנו למטה.

הנושא של הפאנל היה ספרות ז'אנר ישראלית, והוא היה בסלוט האחרון ביום האחרון, והיינו בטוחים שיהיו חמישה אנשים בחדר וכולם ישראלים. במקום זה היו מלא אנשים בחדר, רובם לא ישראלים, והיינו צריכים לנהל פאנל רציני! ולדבר! עם מילים והכל! באמצע הפאנל בערך אהוד לקח את ההובלה והפך למנחה הלא-רשמי, תוך הכוונת הדיון למקומות מעניינים ורלוונטים לספרות הז'אנר המתחדשת. הצלחנו לדבר על זרמים ומה קורה בספרות, ורותם ואני עשינו את הקטע שבו כל אחת מדברת על הכתיבה של השנייה, כי אנחנו טובות בהרבה בלדבר אחת על השנייה מאשר על עצמנו.

אחרי שהפאנל נגמר התקבצנו חלק מהישראלים לתמונה משותפת, ואהוד, ריקה, רותם, הדס, סאם ומיק עלינו חזרה לחדר הירוק לבלות את הזמן שעוד נותר לנו ביחד לפני שבאמת-באמת-באמת ייגמר הכנס. דיברנו, אכלנו את הסנדביצ'ים של לחמניה-מטסקו-עם-חמאה-וצ'דר-אדום בפעם האחרונה, וזהו. נגמר וורלדקון.

יצאנו מה CCD בכוונה מלאה לתפוס מונית למלון וגילינו שאין. כלומר יש מלא מוניות, אבל כולן תפוסות או על ידי גיקים שזרמו בהמוניהם לשדה התעופה או על ידי חובבי הרלינג שזרמו בהמוניהם לשדה התעופה. מאוחר יותר גילינו ששדה התעופה של דבלין היה מלא בבני אדם שניסו לצאת מהעיר, אבל באותו זמן הדבר היחיד שידעתי הוא שמעיר מלאת כלי רכב שרצו לקחת אותי ממקום א' למקום ב' היא הפכה לפקק אחד גדול. התחלנו לצעוד בתקווה שאם נחצה את הנהר יהיה לנו קל בהרבה לתפוס מונית. טעינו, כמובן, בפעם הראשונה מאז שיצאנו מישראל הקטנה אמרה "עזבי, אמא, בואי נלך כבר ברגל."

הגדול השתעל אבל נראה בסדר וניהל שיחה ערה עם אהוד על… דברים בזמן שהקטנה ניהלה שיחה ערה עם ריקה לגבי תולעים של חתולים. לטובת הקוראים רכי הלבב אחסוך את הפירוט.

קרוב לבית התפצלנו – ריקה והגדול חזרו לדירה בזמן שאהוד, הקטנה ואני קפצנו לעשות קצת קניות בטסקו. הצטיידנו בפירות ובשוקולד, והקטנה בחרה את הדבר הכי בריטי שאני מכירה – דייסת אינסטנט. כן, כן, אנחנו באירלנד. זה עדיין מאד בריטי לאכול porridge.

פרקנו את הקניות בבית והתישיבנו בסלון "רק לכמה דקות" שהפכו לאהוד, ריקה ואני שרועים על הספות בלי יכולת לזוז. ריקה עבדה קצת ליד שולחן הכתיבה בזמן שאני נרדמתי על הספה, תוך כדי החלפת שטויות בוואטסאפ עם סאם. כשהצלחתי להתעורר החלטנו שלא יעלה על הדעת שנבלה את הערב הפנוי שלנו בנמנום או (חס וחלילה!) בללכת לישון בשעה סבירה, ולכן התארגנו וירדנו לפאב למטה. האוכל היה סביר, הבירה נחמדה, ניהלנו שיחה על מדע בדיוני וייצוג במדע הבדיוני, והחשוב מכל – הרגשנו כמו אירים אמיתיים!

דברים שלמדנו היום:

  • גם קפה גרוע מכיל קפאין, וארבע מנות אספרסו בהפרש של שעה גורמות לי לקפץ (פיזית) בלי יכולת להשלים משפט.
  • סוף כנס זה עצוב, וסוף כנס של חמישה ימים זה עצוב עוד יותר.
  • בפאב ה"ביתי" שלנו הסטאוט היחידה היא גינס.
מודעות פרסומת

היום האחד עשר, או – מסיבהההההה

לפני יותר משבוע ריקה לקחה את הילדים לחנות של m&m. מאז הקטנה מסתובבת עם שני קילו של שוקולדי m&m צבעוניים שהולכים ונבלסים לאט לאט. בימים האחרונים היא פיתחה מנהג של שליפת m&m ורודים, לתת לי אחד, לתת לגדול אחד ולעשות "לחיים קרבושיים" (מילעל בשתי המילים). לחיים כי משיקים דברים (במקרה הזה – שוקולדים), וקרבושיים כי כידוע קרברוס (החתול שלנו) הוא  החתול הכי וורוד שאי פעם חיתל. אף ורוד, בטן ורודה, כפות ורודות, וכנפיים (האיזור בין הרגליים הקדמיות לגוף) ורודות. כמעט בכל בוקר אנחנו עושים את זה, וזה אחד המנהגים הכי חמודים שיש שהקטנה מיישמת. לצער כולנו ה m&m הוורודים האחרונים נאכלו היום, ולכן הקטנה ואני השקנו לחיים קרבושיים עם m&m בצבע ירוק. עדיין חמוד.

אהוד וריקה יצאו ברגל, הגדול לעומת זאת התחיל להפנים שלהגיע במונית זה כיף יותר ולכן הצטרף אלינו. הבוקר הנהג שלנו התגלה כנהג לוחמני במיוחד, שהמליץ לנו לבקר בכלא שבו נעצרו, עונו ונרצחו לוחמי מחתרת אירית. ההזמנה שלו הובילה לשיחה משועשעת לגבי מי הרג יותר בריטים (הם) ומי השתחרר מהשלטון הבריטי מהר יותר (אנחנו), וסיימנו בתקווה לעתיד משותף של שלום במזה"ת, שזה תמיד נחמד.

כשהגענו ל CCD הגדול נבלע (כרגיל) בחדר הגיימינג ואילו הקטנה הציעה שנעשה ביחד סיבוב דוכנים. היא מצאה שרשרת יפהפייה בחמישים יורו, ולאחר מכן עלתה לחדר השקט להתכרבל שם בשקט. פגשתי את בועז והמשכנו להסתובב עוד מעט, לא מוצאים שום דבר להוציא עליו כסף אבל בהחלט נהנים מהחברה. באופן כללי אפילו שיש יותר דוכנים ממה שהיו בהלסינקי, ההיצע די חוזר על עצמו ומזכיר במידה מסוימת את אייקון. כלומר – המון ספרים (שאני נמנעת מלקנות כי משקל ומקום במזוודה, והכל אפשר להשיג אונליין), מעט עבודות יד במחירים גבוהים מדי והרבה חולצות גיקיות שאין במידה שלי (הכי קטנה זה XXXL) או בגזרה שאני אוהבת, ואני מעדיפה לא להוציא כסף על דברים שרק ישבו בארון. מה שכן, יש דוכן של אנגרי רובוט אז הלכתי להגיד שלום ולוודא שבאמת אין יותר ספרים שלי. (יאי!).

עליתי לחדר השקט להתכרבל עם הקטנה עד שיגיע הזמן לעלות לקפהקפלאץ' עם ליזה, ואחרי כמה רגעים קיבלתי הודעה מג'מה מהרובוטים ששואלת אם אני במקרה עדיין מסתובבת במתחם כי היא עומדת בתור להוגו וקופאת מקור, והאם אני מוכנה בבקשה לקפוץ להביא לה סוודר ומטרייה מהדוכן. בניגוד לוורלדקונים אחרים כאן החליטו לחלק כרטיסים מראש לאירועים מבוקשים כמו אירוע הסיום, וכך למנוע את התור לאירוע. הבעיה היא שאז יש תור כמה שעות לפני האירוע, ומכיוון שאין מקום בבניין מעמידים את האנשים מחוץ לבניין, מה שהוא לא כזו בעיה במדינות נורמליות אבל באירלנד באוגוסט הטמפרטורות נמוכות, יש מלא רוח ויורד גשם, וכל מאות האנשים שהתקבצו, קפאו.

קפצתי לדוכן, הבאתי את המטרייה והסוודר לג'מה הקפואה ועליתי לקפהקלאץ' עם ליזה שהיה מ-פ-ו-צ-ץ. לא שזה מפתיע. היא העורכת הראשית של אחד המגזינים החשובים בתחום, היו לה כמה פאנלים שבהם היה אפשר לקרואת כמה היא מרתקת, ובאופן כללי, הקפהקלאצ'ים כאן מפוצצים.

ליזה הגיעה, ראתה אותי עומדת בצד ושאלה מה קרה. הסברתי לה שהכל מלא, ואמרו לי להמתין לראות אם יהיה מקום ספייר. היא צחקה, לקחה את היד שלי והובילה אותי לשולחן שלה מאחורי הגב של המתנדבים. מוהאהאהא!

הקפהקלאץ' היה מרתק. ליזה, כאמור, היא אדם מרתק ותמיד כיף להקשיב לה, וחלק מהדברים ידעתי, אבל לא הכל. היא יודעת לוודא שכולם ישתתפו (פונה ספציפית לאנשים ושואלת מה הם רוצים לשאול, ואחר כך עונה בפירוט המתאים, ולא נגררת לשיחות צדדיות), והתשובות שלה תמיד לעניין ומובילות להמשך שיחה. כך גיליתי שהצוות של לוקוס הוא זעיר ושהם על סף הפסד באופן קבוע, שיש לה רשימה ארוכה של דברים שהיא רוצה לעשות ולא מגיעה אליהם, כולל ראיונות עתיקים שצריך להעביר למדיה תקינה, גליונות ישנים שצריך לסרוק ולקטלג ופודקאסט שהיא רוצה לעשות אבל אין לה את כוח האדם לעשות את זה, וכמובן – התסכול המתמשך מהעובדה שמגזין מקצועי שמשלם לעובדיו לא מתאים לאף קטגוריה של ההוגו.

בצהריים ירד כזה גשם שהוחלט פה אחד (אהוד ואני) לא לחפש שום אוכל בחוץ אלא להסתפק במה שמוכרים בעגלת המזון בכנס. עגלות המזון ממוקמות בפאב המרכזי בקומה הראשונה, אחת בכל צד של האולם, והן מוכרות משהו שנראה כמו תפוצ'יפס אבל בטעמים בריטים מזעזעים כמו חומץ, שתייה קלה ומשהו-עם-בשר. בכל יום יש משהו אחר עם בשר, אבל הבסיס נשאר אותו דבר. היום היה ג'בטה עם בשר וסלט כרוב. על הבשר. בתוך הג'בטה. החלטתי שזה מוזר מספיק כדי שיהיה לי טעים, והלכתי על הכל ביחד. השאר הלכו על בשר בלחם בלבד. הבאתי לגדול את הכריך שלו כי הוא לא רצה לצאת ממתחם הגיימינג, ואהוד, הקטנה ואני התיישבנו על הרצפה ובלסנו בשקט. להפתעת כולנו זה היה טעים, ואני אפילו גמרתי את שלי מבלי לשים לב! כנראה שהייתי רעבה משחשבתי.

הקטנה חזרה לחדר השקט, ואני ירדתי ליום השני של החתימות. הפעם עברתי מראש בדוכן של הקומיקסאים המגניבים לשאול מהם את המרקר המוזהב לחתימות, ושניהם איחלו לי בהצלחה.

אחרי שאתמול לא היה אף אחד והייתי בודדה ואומללה, היום ריקה ועדי התייצבו מיד, וריקה אפילו הביאה ספר! וחתמתי לה! ואז שלחתי אותה לקרוא את זה במרחק של לפחות 30 מ' כי אני לא מסוגלת לראות אנשים מגיבים להקדשות שלי. עדי שלפה פנקס גלויות מהמם ועט מהמם עוד יותר, וזו ללא ספק היתה החתימה הכי מסוגננת שאי פעם כתבתי. עדי גם העניקה לי פרחי נייר מאוריגמי שהיא הכינה מהניוזלטר של הכנס. סטודנטית לרפואה (!) הגיעה עם ספר פרמקולוגיה (!!) להחתים אותי. מסתבר שיש לה מבחן בעוד יומיים, והיא לומדת בין פאנלים. איחלתי לה בהצלחה בלימודים וחתמתי בעט זהב על ספר שאינו שלי. זהו. מטרותי בחיים הושגו.

ואז! מיק וסאם הגיעו! וביקשו חתימות! הם קיבלו סימניה חתומה ואפילו bookplate חתום. ה bookplates הושארו בדוכן של הרובוטים ע"י סופרת שגם הספרים שלה לא הגיעו בגלל ש UPS סירבו לשלוח אותם לדבלין. לאף אחד לא ברור למה… בעודי מקשקשת עם אנשים על שטויות הגיעה מישהי אמיתית! עם ספר! שלי! וביקשה חתימה! טיהי! ספר שלם!! שלי!!! זה היה ממש ממש כיף ומגניב ומשמח.

החתימות הסתיימו ונשלחתי לנדוד חזרה בכנס, בדיוק בזמן לקפהקלאץ' עם דריל. אתמול בערב נועם וייס, חבר אינטרנטי מקבוצת "ספרים?" בפייסבוק ואיש חביב לאללה, תפס אותי בוורלדקון ושאל אם אני רוצה להרשם לקפהקלאץ' של דריל היום כי יש עוד מקומות והוא ממילא הולך לעמוד בתור. כשנעניתי בחיוב הוא הלך לרשום אותי כי הוא מהמם. וכך היה לי מקום בקפהקלאץ'! טיהי!

היינו שמונה ישראלים מקבוצה של 10, ולכן השניים הלא-ישראלים הוכרזו מייד כישראלים לשם כבוד. הייתי קצת יותר מעורבת מאשר בקפהקלאץ' של ליזה, והשיחה היתה הרבה פחות מובנית כי כולנו ישראלים ו, נו, בחייאת, אנחנו לא מאמינים בשיחה מאורגנת. ליזה גיעה אחרי כמה רגעים, והסתכלתי אליה במבט חודר ואמרתי, "סליחה, את לא יכולה פשוט להגיע לכאן. נא להכנס לרשימת ההמתנה ולהמתין לתורך." מה שגרם לה להזעיף פנים ולהגיד, "ככה? אחרי איך שהתייחסתי אליך הבוקר?" ושתינו התחלנו לצחוק.

משכנו כסא משולחן ליד וליזה התיישבה לידי, מה שהוביל לכך שחצי מהקפהקלאץ' היה בעצם שיחה של ליזה ושלי, ואז קרה הדבר הכי מגניב בייקום של המגניבויות.

ליזה שאלה אותי "מה הסיכוי שתשארי בכנס עד מאוחר הלילה?"

הנחתי שהיא מתכננת ארוחת ערב אחרי שההוגו ייגמר ולכן מיד אמרתי "אני יכולה להשאר עד מאוחר הלילה", מתכננת להשאיר את שני הילדים בדירה ולחזור לכנס אם צריך. אחרי הכל, ארוחת ערב! אנחנו תמיד בעד אוכל. ואז היא שלפה פתק מהתיק שלה, העבירה לי אותו בחשאיות ואמרה בשקט, "זו הזמנה זוגית למסיבת מפסידי ההוגו. אל תאבדי אותה."

וזה, חברים, החלק בו הפסקתי לנשום לכמה רגעים.

באופן מסורתי אחרי ההכרזה על פרסי ההוגו נערכות שתי מסיבות – אחת לזוכי ההוגו והשניה למפסידים. המסיבה של המנצחים מאורגנת על ידי הכנס, והמסיבה של המפסידים מאורגנת על ידי גררמ בעצמו. הכניסה למסיבה של המפסידים היא על בסיס הזמנה אישית בלבד, והדרך היחידה להגיע אליה היא או להיות מועמד להוגו או לקבל הזמנה אישית. ההזמנות האלה נדירות ומחולקות במשורה. לפני שנתיים אלייט דה בודארד היתה מועמדת להוגו, ניגשה לגררמ לקבל ממנו הזמנה, והוא לא נתן לה כי התג שלה היה הפוך כך שהוא לא ראה את הסרטון (ribbon שצמוד לתג מלמטה) שאומר שהיא מועמדת להוגו. סלקציה באקסטרים.

אחרי שחזרתי לנשום הבנתי שיש לי מה ללבוש (שמלת דוקטור הו), אבל אין לי נעליים יפות או גרביונים ולכן אקפא. לכן כל תוכניות אחר  הצהריים נזנחו לטובת תוכנית חדשה – למצוא גרביונים ונעליים נוחות. אהוד גויס מיד למשימה ויצאנו לנדוד. ביום הראשון שלנו מצאנו את Penny's שהוא בעצם פריימארק של אירים, ואחרי בירור קצר בדוכן המודיעין של הכנס גילינו איך להגיע לשם ועד איזו שעה הוא פתוח. החלטנו לנצל את הזמן ביעילות ובמקום ללכת שעה עד למרכז העיר לעלות על החשמלית ולנסוע לשם. זה היה רעיון מצוין עד שלאט לאט החשמלית התמלאה באנשים ואז נזכרנו באזהרה שהסתובבה לפני כמה ימים בקבוצת הוואטסאפ של הכנס – יש היום משחק הרלינג והעיר צפויה להיות מפוצצת באנשים.

הרלינג, עד כמה שהצלחתי להבין, הוא מעין משחק ובו חובטים באמצעות משהו שנראה כמו מחבט לקרוס במשהו שנראה כמו כדור טניס, ואז עושים כל מיני דברים ובסוף מישהו מנצח. שתי קבוצות התחרו על גביע כלשהו היום – אחת עם פסים צהובים-חומים ואחת עם פסים כחולים-צהובים, ועל פי החיוכים והבכי אני מנחשת שהחומים-צהובים הפסידו.

למרות הדחק הגענו לפניז, מצאתי טייץ שחורים ונעליים שהתאימו לי, ויצאנו תוך פחות מחצי שעה חזרה ל CCD לארוחת ערב עם ריקה, עדי, מיק וסאם. הפעם למדנו את הלקח וסאם הזמין מראש מקום במילאנו, מסעדה איטלקית שמגישה גם אוכל נטול גלוטן ומוצרי חלב אליהם מיק רגיש.

האוכל היה נחמד אבל לא מפוצץ, החברה היתה נהדרת. עדי לימדה את סאם לקרוא אותיות עבריות בשיטה מגניבה לאללה שבה מתייחסים לשונות בין האותיות כדי להצמיד להן צליל ולזכור מה הן. הם כבר קבעו שיעורי המשך, ואני הזהרתי את עדי לגבות על זה תשלום, מה שגרם לסאם לפרוץ בצחוק ולהצביע למיק, שמסתבר שגם הוא לא ממש טוב בלגבות תשלום על עבודות שלו.

בזמן האוכל הקטנה ציירה על כובעי נייר עבור סאם ומיק:

בצד השני של אחד מהם יש ציור של כל שלושת החתולים שלנו, כולל שמות (בעברית)

 

יצאנו חזרה לדירה, אהוד ברגל, ריקה, הילדים ואני במונית, והגענו כמעט ביחד. אז התברר ההבדל המשמעותי ביני לבין אהוד – אני הייתי צריכה להתקלח, להחליף לבגדים חדשים, לקבל עזרה מריקה בסגירת המחוך, להסתובב, לנסות להחליט אם הכל עובד, להכין תוכניות חלופיות לבגדים אם לא יהיה לי נוח, להעביר את הדברים לתיק הקטן היפה במקום תיק הגב הגדול, לבחור אודם, לשקול לרגע בכל זאת ללכת עם נעלי עקב ולפסול את הרעיון בגלל כאבי גב ורגליים, ולשאול מריקה סודר שחור שיתאים לבגדים במקום הסווטשירט האפור שלי. אהוד החליף חולצה.

המסיבה נערכה במפעלי גינס. הצגנו את הכרטיס לשומר בכניסה ועלינו לקומה השניה, שהיתה מלאה באנשים מכל סוג. חלקם הגיעו מהודרים ונאים, חלקם בבגדי כנס, חלקם בקוספליי. בקיצור – הייתי באותה מידה יכולה להגיע בחצאית והחולצה הגיקית שלבשתי באותו יום.

הספקנו לקחת בירה ולהרגיש לא במקום כששני אנשים עצרו אותנו בהתלהבות וביקשו לצלם את השמלה שלי. מסתבר שהם תסריטאים של דוקטור הו! שהפסידו לפרק של The good place הצלחנו לנהל שיחה מינימלית על זה שהפרק שניצח היה טוב, והם שלחו תמונה שלי בשמלה למעצב התלבושות של הסדרה. שלי. תמונה. שמלה. מעצב תלבושות.

ככה זה התחיל.

פגשנו מלא סופרים והתפנגרלנו עליהם, שתינו גינס "מקורית" עם הסבר מלא חשיבות עצמית, שתינו גינס רגילה, אכלנו כל מיני דברים במגשונים קטנים, שמענו את הנאום של גררמ על איך התחילה מסיבת המפסידים הראשונה (הוא היה מבואס בחדר, אז הוא וחבר גנב בירה מהמסיבה של המנצחים, ולאט לאט אנשים התחילו להצטרף למסיבה שלהם. מי שכן ניצחו בהוגו היו צריכים להסביר למה מגיע להם להכנס למסיבה של המפסידים). ליזה ודריל הגיעו והצילו אותנו מלהיות ממש ממש לבד, אבל עם הזמן התחלנו להבין שאף אחד לא מכיר אף אחד, ושזו לא באמת קליקה סגורה אלא מלא אנשים שנמצאים באותו מקום ושותים מלא בירה. פגשתי מצילת חיות נכחדות ששמעה אותי בפאנל, את אלן קושנר ודיליה שרמן שהיו חמודות (כרגיל), לא הצלחתי לאזור אומץ לגשת לגררמ או לסילברברג, אפילו שאהוד הצביע עליהם וניסה לגרום לי לעשות את זה. השיחות שלנו תמיד היו "שלום, אני קרן, זה אהוד והוא עורך של סיפורים קצרים", ואז אהוד אומר, "והספר הראשון של קרן בדיוק יצא באנגרי רובוטס". אף אחד מאיתנו לא מסוגל באמת להציג את עצמו, אבל אחד את השני זה דוקא אחלה.

חיבקנו את מיה ואיחלנו לה מלא מזל טוב על ההוגו, ורגע אחר כך את מארי רובינט שגם היא קיבלה מלא מזל טוב, אם כי כרגיל גמגמתי לידה.

כשהוציאו אותנו פגשנו את אפואה, והיא זיהתה אותי! חיבוקים וכו', ואז ממש ביציאה מישהי עצרה אותי להראות לי את גרבי הדוקטור הו שלה, מה שהתחיל שיחה אולטרא-מגניבה על נשים בספרות. היא עובדת בחברת משחקים ענקית ומשתדלת להכניס דיברסיטי למשחקים, ועכשיו התחילה לעבוד באודיבל.

כשממש ממש גירשו אותנו מהבניין יצאנו סוף סוף, לקחנו מונית הביתה, וזחלתי למיטה בשתיים וחצי לפנות בוקר.

 

דברים שלמדנו היום:

  • אם עושים סיבוב מקדים בפניז, מוצאים נעליים יפות שאין זמן למדוד ומסמנים לעצמנו לבדוק אותן בפעם הבאה שמגיעים, ממש קל למצוא נעליים בפעם השנייה שמגיעים לשם.
  • קוספליי מול האנשים הנכונים זה הדבר המגניב ביותר שיש.
  • לא על כולם השורה "אני דוקטור וזה הקומפניון שלי" עובדת, אבל כשכן, היא משעשעת יותר מהצפוי, בעיקר אחרי כמה בירות.

עצירה מתודית או – איך שברתי את וורלדקון!

ב-17 ביולי, ארבעה שבועות לפני הכנס, וורלדקון הוציאו מייל שאומר שבניגוד למה שנאמר בכל מייל אחר שלהם ובניגוד למה שמקובל בכל וורלדקון אחר, עפ"י החוק האירי מכיוון שב CCD מוכרים אלכוהול, ומכיוון שהם לא הצליחו לגרום לוורלדקון להיות מוכרז כאירוע פרטי, על כל מי שמתחת לגיל 18 יחולו מגבלות. כולם יסומנו בתג מיוחד שאומר מה הגיל שלהם. ילדים מתחת לגיל 12 חייבים להיות מלווים על ידי מבוגר בכל רגע. אחרי השעה 10 בלילה אסור להם לנוע בלי ליווי צמוד של מבוגר, או להיות בכל מקום פרט לאודיטוריום או לקומה 4 (שהוכרזה כקומה ללא אלכוהול). ילדים בגיל 13-14 צריכים להיות מלווים ע"י מבוגר בכל רגע, בייחוד כשהם עוברים בין קומות או נמצאים בכל מקום פרט לאודיטוריום או לקומה 4. בני נוער בגילאים 15-17 יכולים לנוע בכנס בחופשיות, אבל אחרי השעה 10 בלילה יכולים להיות רק באודיטוריום או בקומה 4.

המייל ממשיך עוד קצת, אבל אתם מבינים את הקטע. ההנחה היא שילדים בגיל נוער מוקדם יהיו מלווים כל הזמן ע"י מבוגר אחראי, מה שאומר שהם צריכים או להכנס לאירועי נוער (שלרוב לא מעניינים את הילדים שלי) או להכנס לאירועים של המבוגרים שהמבוגר נמצא בהם (עוד פחות רלוונטי לילדים שלי), או שהמבוגר האחראי לא יעשה שום דבר מעניין בכנס חוץ מאשר ללוות את בני הנוער שלו.

שימו לב שמדובר בבני נוער, לא בילדים קטנים שברור שצריכים להיות מלווים ע"י מבוגר.

הסיבה?

כי ככה מחייב החוק.

כתבתי לוורלדקון שזה נשמע לי לא הגיוני, וביקשתי הבהרות. הצעתי גם שיגבילו את מכירת האלכוהול לקומה אחת או לשעות הערב בלבד. ענו לי (בערך) מה שכתוב למעלה, בתוספת "אי אפשר לייבש את הכנס זו גזרה קשה מדי" והמשפט "אבל אל דאגה, מיעוט ממי שמגיעים לכנס הם בני נוער, אז זה יפריע רק לחלק קטן מהמשתתפים".

כאן התפוצצתי באמת. כתבתי שרשור טוויטר נזעם על חשיבות ההכללה של בני נוער בכנסים, שצויץ מחדש על ידי המון המון אנשים, כולל כמה משפיעים ממש בקהילה. זה הגיע למועמדי ההוגו שפנו לוורלדקון בכעס לקבל תשובות ולעוד מובילי דעה רבים. הרבה אנשים כתבו שאם הבעיה היא שמוכרים אלכוהול בכנס, אין להם בעיה שהכנס יהיה יבש, לפחות עד שעה מסוימת, כי ברור לכולם שחשוב יותר שהורים ובני נוער ירגישו חלק מהקהילה מאשר שאנשים ישתו. התוצאה – וורלקון כתבו לי שהם מצטערים על חוסר ההבנה, מתנצלים על ההודעה המאוחרת, אבל אין להם מה לעשות, זה החוק.

בתגובה צילמתי להם את החוק האירי לגבי השגחה על ילדים, ושלחתי בתוספת בקשה שיראו לי איפה כתוב בחוק שאסור לילדים מתחת לגיל 18 להסתובב לבד בלי מבוגר אחראי.

התשובה שלהם הגיעה בסופו של דבר והיתה בדיוק מה שידעתי (כי קראתי את החוק לפני ששלחתי להם אותו) – שאין באמת חוק כזה ושרק מדובר בנוהל פנימי של המקום ובהמלצה. קצת אחר כך יצא מייל נוסף של וורלדקון ובו נאמר שאין מה לדאוג, הם בעצם לא יבדקו האם בני נוער באמת מלווים על ידי מבוגר, שרק צריך איזשהו מבוגר בסביבה שיראה שהילדים לא שותים (קוראים לזה "הקהל של הכנס"), והם גם יוזילו את מחירי הבייביסיטינג של הכנס ויתנו החזר על בני נוער בגילאים 13-18, כי ברור להם שהתקנות החדשות מגבילות את ההורים.

ולזה, חברים, קוראים ניצחון.

דברים שלמדתי בוורלדקון (!!!!1)

אני עושה הפסקה קצרה בין רשומות טיול כדי לרכז במקום אחד את כל שיעורי הכתיבה שלמדתי. הרשמים האלה נאספו בעיקר בפאנלים או בשיחות בבית קפה, אם הייתי עירנית מספיק כדי לרשום אותם.

פאנל – בעיות בספר השני

הפאנל התרכז בשאלה אילו בעיות אופייניות לספר השני, ומה הדרך היעילה לפתור אותן. הועלו מספר רעיונות, והתמקדתי באלה שרלוונטים אלי.

(מוסיפה בהערת ביניים – לייזה הזכירה בשיחה שבספר שני, כלומר, ספר המשך, לרוב בוחרים אחת משתי דרכים: או שבוחרים כמה דמויות בודדות מהספר הראשון וממשיכים איתן, או שבוחרים דמות משנית מהספר הראשון ומשתמשים בה כדי לחקור איזורים של העולם שטרם נחקרו. יש עוד אפשרויות, אבל אלה העיקריות.)

בספר השני פעמים רבות לא יהיה סיום מספק כמו בספר הראשון, וזה לגיטימי. הסיבה היא שהספר השני אמור לרמז (בי ןהשאר) על העלילה הגדולה, הנבל הגדול של כל הסדרה, ולא רק הנבל של הספר הראשון. זה יכול להיות אותו נבל, אבל הרעיון הוא שיש קשת עלילתית גדולה שמקיפה כמה ספרים, ולכן זה בסדר שהספר השני לא יסגור הכל.

איך להכניס מידע מהספר הראשון בלי להעיק על הקורא/ת שכבר מכיר/ה את הדמויות ו/או לא זוכר/ת כלום?

  • פלאשבקים של אדם עם PTSD – הרי דברים איומים ונוראיים קרו בספר הראשון. אפשר להשמש בכך כדי לפתח את הדמות הזו בספר ההמשך, ובו זמנית לעזור לקוראים להזכר במה שנאמר.
  • פרולוג – כולם הסכימו שזו דרך פחות מקובלת היום, אבל עדיין אפשרית.
  • החלק הכי חשוב – *לא חייבים להכניס מידע מהספר הראשון*. מה שחשוב הוא שהקורא/ת ת/יקבל את כל המידע הרלוונטי כדי להבין ולהינות מהספר. אין צורך להזכיר את כל סיבוכי העלילה בספר הקודם, אלא אם זה חיוני להבנת הספר השני. קריטי שהעלילה של הספר השני תהיה מוכלת בתוך עצמה, בלי להתלות על מה שקרה בספר הראשון.

טעויות להמנע מהן

  • להכניס באופן מכוון לספר הראשון דברים שאפשר יהיה להרחיב בספר השני: דמות שקופצת לרגע, קטע מהעולם שלא ייחקר באותו ספר וכו'. מקומות שאפשר יהיה להשתמש בהם אחר כך.
  • לא להגביל את הדמויות יותר מדי, כי המגבלות יישארו להמשכים. למשל – דמות שלא יכולה לתקשר עם העולם היא דמות שאולי תעזור ליצירת עלילה מעניינת, אבל ההמשכים יהיו כאב ראש נוראי (נאמר ע"י משתתפת פאנל שכתבה דמות שלא מתקשרת עם העולם, ובסיפור השמיני באותו עולם היא עשתה כישוף כדי להסיר את המגבלה הזו).

נקודות קריטיות

  • לא לבזבז זמן על אקספוזיציה. רק מה שחשוב לעלילה של הספר צריך להיות בו. כל השאר יכול לעוף.
  • אם זה לא משרת את העלילה של הספר – שלא יהיה בסדר. גם אם בספר הראשון נאמרו כל שושלות היוחסין של כל הדמויות, אם זה לא חיוני לספר השני, אין צורך לחזור על כך.

אחת הפאנליסטיות צחקה שהחיים שלה נהיו קלים בהרבה מהרגע שהיא הפסיקה לכתוב סדרות ועברה לכתוב רק ספרים שעומדים בזכות עצמם. זה אכן נכון, ומעניין. קל יותר לכתוב ספר בודד מאשר סדרה, ובכל מקרה אם ניגשים לסדרה כדאי לתכנן אותה (גם אם לא כותבים אאוטליין) כדי שיהיו קצוות חוט להרים בהמשך הדרך.

פאנל – ספרי שמע

  • בספרי שמע לא מקריאים את ה"הוא אמר" וכו'. כאשר כותבים ספר ישירות כספר שמע אפשר פשוט לסמן למקריא/ה מי אומר/ת מה, והמקריא/ה ת/יעשה את העבודה כמו שצריך. זה נכון להרבה הוצאות, חוץ מאשר לאודיבל וחברה נוספת, ששתיהן מתעקשות שהספר יוקרא בדיוק כפי שנכתב, כולל תגיות הדיאלוג.
  • חיוני להקריא את הספר לפני ההגהה האחרונה. רק כך תופסים טעויות רציניות, כולל משפטים שסותרים את עצמם, מילים שקשות להגיה, וכמובן – דיאלוגים שלא זורמים.
  • אין אפשרות לרפרף קדימה בספר שמע, ולכן אנשים מפסיקים להאזין וזהו. זה בניגוד לספר קריאה, שבו אפשר פשוט לדלג על התיאורים המשעממים ולהמשיך לקרוא. לכן בספרי אודיו (אם כותבים ישירות לאודיו) קריטי לשמור על מתח אחיד לאורך הסיפור ולא לאפשר נקודות "בריחה" מהסיפור.
  • בספרי אודיו יש אפשרות להשתמש בצלילים להעברת מידע נוסף. למשל – החלקה על מדרון מושלג, צליל הגעת אימייל, ואפילו אפשר להשתמש בצלילים על מנת לרמז על גיל ומצב הדמויות. למשל – שימוש בצליל של שיחת וואטסאפ לעומת צליל של AOL.
  • יש אפשרות להקליט את הספר בשלב מוקדם של העריכות. כלומר לפני הגהה סופית. כך, אם יש טעויות בספר, אפשר לתקן אותן ולהקליט, והוא עדיין יהיה זהה לתוצר המודפס (זה במקרים של אודיבל, שהם מחייבים שהספר המוקלט יהיה זהה לספר המודפס).
  • אפשר ורצוי לכתוב על הטקסט שיוצא להקלטה "נא ליצור קשר עם הכותב/ת" ולצרף מייל / טלפון בשביל שאם למקליט/ה יהיו שאלות אפשר יהיה ליצור קשר עם הכותב/ת. כך נמנעות טעויות הגהה והקראה, וספר השמע יוצא טוב יותר.

שיחה עם טמפסט – בית קפה

  • לעשות תחקיר ראוי על האוכלוסיה שאותה רוצים להכניס לסיפור – מקורות תרבותיים, היסטוריים, וכו'. חיוני לדבר עם נציגים של האוכלוסיה הזו כדי לוודא שלא מדובר בסטראוטיפים שיש לנו אלא להכניס עומק (אדם אמיתי) לסיפור שלנו.
  • לדעת שכל מה שנכתוב, ליברלי ככל שיהא, יהפוך למיושן בעוד 20 שנה, אם החברה תמשיך להתקדם לכיוון ליברלי.
  • צריך להכיר את הנקודות העיוורות שלנו כבעלי פריבילגיות (עור לבן, מין, סיסג'נדר וכו'). רק מתוך הכרת הנקודות העיוורות אפשר לכתוב דמויות מאוכלוסיות מוחלשות בצורה מכבדת.
  • אין בעיה להכניס דמות משנה (לא POV) שהיא חלק מאוכלוסיה מוחלשת, כדי לתת ייצוג לאכולוסיה הזו בסיפור. חיוני לשים לב שלא מכניסים את הדמות הזו כסטראוטיפ אלא נותנים לה נפח ותפקיד ראוי בסיפור.
  • אפשר להשתמש ב sensitivity reader – קורא/ת שמגיע/ה מהאוכלוסיה המוחלשת ושיכול/ה לעלות על בעיות בהצגת האוכולוסיה הזו בסיפור. מומלץ לשלם לקורא/ת הזה, כי לא מדובר בקריאת בטא רגילה ולא מדובר במעגל החברים הקרוב.

היום השישי, או – היום אחרון של וורלדקון!!!1 :(

יום נישואין שמח לנו! אנחנו נשואים כבר 17 שנה! סקווווויייי! ובאמת שאין דרך טובה יותר לבלות את יום הנישואין שלנו מאשר בוורלדקון.

הבנזוג מיהר לקפה בוקר עם אדה פאלמר, ולכן הכל השתבש. לא הצלחנו לארגן את הילדים, ארוחת הבוקר לא היתה משהו, והטראם איחרה לראשונה מאז שהגענו להלסינקי. היו דיבורים על שביתת רכבות בגלל מזג האוויר, אבל הטראם כביכול לא היתה אמורה לשבות. הבנזוג החליט ללכת ברגל, ואז הטראם הגיעה, עמוסה לעייפה. מסתבר שביום שבו יש כלום וקצת מעלות, כולם נוסעים בתחב"צ.

הגדול עלה לטראם והעיר שיש המון גיקים בדרך לוורלדקון, מה שגרר התקף צחוק מהיר מכל דוברים העברית בקרון (אנחנו ואהוד, אבל אנחנו צוחקים בקול רם!).

מתישהו השבוע איבדנו את הסוודר האדום של הקטנה, ולאור העובדה שהלסינקי נתקפה בגל קור, החלטתי להתחיל את הבוקר בסיבוב דוכנים. נקנה סווטשירט כנס בעשרים יורו, חשבתי לעצמי, לא נורא המחיר. יהיה לנו זכרון חביב מהכנס וגם משהו שיחמם אותנו למשך היומיים הקרובים (בעוד שלושה ימים כבר נהיה במיזורי ונזיע את משקלנו ב…אה… זיעה).

הגענו עם פתיחת הדוכנים, וכמעט מיד מצאתי סווטשירט חמוד של ה-scouts מ Attack on Titan. היתה אפילו את המידה שלי! רק שהסווטשירט החמוד עלה 45 יורו. כן, כן. אפילו בשער חליפין של יורו ל-4.5 ש"ח מדובר במחיר פי שניים וחצי יותר ממה שהתכוונתי לשלם. לפיכך נפרדתי מהמוכר, והמשכתי לכיוון דוכן המרצ'נדייז של הכנס שבו (כך הנחתי) אמצע משהו זול יותר.

ובכן, תשמחו לדעת שסווטשירט וורלדקון עולה 50 יורו. במחיר הזה אני מעדיפה לקפוא יומיים.

הסתובבנו עוד קצת בין הדוכנים, בעיקר בשביל להעביר את הזמן עד שהקפה של הבנזוג יסתיים. בסוף נמאס לי וכולנו פנינו כאחד לקפה פייזר שהיה נטול תור כמעט! המתנו רק עשרים דקות עד שהגענו לקופות! הילדים ביקשו (וקיבלו) שוקו עם קצפת, אני הזמנתי לעצמי עוגה מוזרה, שהיה בה וניל באמצע, ציפוי פודינג אוכמניות מלמעלה, ושום טעם בין לבין. אכלנו, דיברנו, והבנזוג הצטרף אלינו, כולו מלא באושר מהשיחה עם אדה פאלמר (שהיא אדם מופלא להפליא). היה שווה לעמוד בתור ארבעים דקות בשביל שהוא יחייך ככה!

ריקה ואני החלטנו על "יום פאנלי כתיבה": קודם כל פאנל על כתיבת סצינות קרב (חשוב לי), אחר כך פאנל על הקלטת ספרי שמע (כי מארי רובינט קוואל שם), ולסיים בפאנל על שימוש בהיסטוריה כחלק מבניית העולם בסיפור. זו היתה תוכנית מצוינת חוץ מהבעיה הקטנה – הפאנל על כתיבת סצינות קרב היה משעמם ולא חידש כלום. המנחה לא הנחתה, אלא נתנה שאלה כללית ואחר כך ירדה מהבמה (בחיי), הפאנליסטים הסתבכו בתוך עצמם בניסיון למצוא מוצא ובסופו של דבר התדרדרו לאמירות כלליות כמו "אסור שהקורא/ת ת/ידע מראש מי ת/ינצח בקרב" או "חשוב שהסיכון בקרב יהיה ממשי". ובכן, תודה באמת. כי עד היום היינו בטוחות שהדרך הנכונה לכתוב קרבות היא כשידוע מי עומד/ת לנצח ושהסכנה המשמעותית ביותר תהיה בזבוז זמן. רגע שעה שבה שתינו היינו בטוויטר / פייסבוק הספיקו לי והצעתי שנתקפל. ריקה הסכימה, והציעה שנלך להתמקם ליד החדר בו יהיה הפאנל הבא. רק לתפוס מקום, כי התורים חזרו להיות איומים משום מה.

מצאנו חדר ישיבות עם קירות עליהם מצוירים דגים (אמא'לה), והתיישבנו ליד דלת החדר בו ייערך הפאנל. זו היתה ההחלטה הטובה ביותר של היום, כיוון שתוך עשר דקות כבר התחיל להאסף תור. בפעם הראשונה בוורלדקון היינו הראשונות בתור! הו, האושר! הוא, השמחה! הו, הנחת בלהגיד לאנשים "זו התחלת התור, לכו לשם!" זה היה נפלא, עד שאמרתי את זה לאדם לא מוכר שענה לי, "אני דיוויד ד. לוין. אני מנחה את הפאנל", ואז לא ידעתי איפה לקבור את עצמי.

הוא היה ממש נחמד, התיישב לידינו ונתן לנו כרטיסי ביקור חתומים (!). אחרי כמה רגעים התברר לי שדוקא כן קראתי כמה וכמה סיפורים שלו, שפורסמו ב"בלי פאניקה"!

הפאנל עצמו היה נפלא. הפאנליסטים כללו את דיויד, שהנחה אותו, את מארי רובינט קוואל שהיתה מצחיקה, משעשעת, חכמה ומלאת הומור (בעיקר כשהיא תיארה את תלאותיה בהקראת "הרומן האוקראיני הארור", כפי שהיא כינתה אותו), אבל גם את המפיק ואת העורכת המוזיקלית של Escape pod, פודקאסט סיפורי מד"ב, פנטזיה ועוד. הם הוסיפו את הניסיון של "מאחורי הקלעים", והיו מהנים וכיפים.

דיוויד בקושי הנחה, ומארי השתלטה מעט על הפאנל, אבל זה היה בסדר כי היא (כאמור) חכמה, משעשעת, ויש לה המון ניסיון בספרי שמע.

מהפאנל הוחלט לרוץ לאכול צהריים לפני הפאנל הבא. הבעיה היתה שבדרך פגשנו את טד צ'אינג ובת זוגו ונסחפתי לשיחה על פוליטיקה אמריקאית (אופס). נופפתי שוב לאסטרונאוט שמסתובב בוורלדקון, קיבלתי חיבוק מטד (יאי!), ונשארו לנו עשר דקות לאכול לפני הפאנל הכתיבתי האחרון שתכננו – שימוש בהיסטוריה לבניית העולם.

הזכרתי שהתורים היום היו מזעזעים, נכון?

אז הם היו מזעזעים. עד שהגענו לפאנל (חמש דקות לפני שהוא היה אמור להתחיל) לא נותרו מקומות באולם, לא היה מקום לעמוד, ולמעשה היה תור שהשתרך מחוץ לחדר, של אנשים שניסו לתפוס פה ושם מילים מהדיון. התייעצות מהירה, והחלטנו לאוץ לפאנל אחר, בחדר גדול בהרבה, על איך מד"ב שוגה בפרטים לגבי המקצוע של משתתפי הפאנל. רציתי לשמוע אותו כי אחד המשתתפים הוא זיהומולוג, והנחתי שיהיה משעשע.

באופן לא מפתיע, גם החדר הזה היה מפוצץ באנשים. אוף.

מתוסכלים לאללה הזדחלנו חזרה ללובי, כשקיבלתי הודעה מלייזה – הם מפרקים את הדוכן של לוקוס, והציעה שנבוא לאסוף גליונות לעצמנו. מיהרנו לדוכן, פרצנו את מחסום השומר בכניסה לחדר הסוחרים (כי כבר התחילו לפרק את הדוכנים, ולא היתה כניסה לאנשים "רגילים") בעזרת הטיעון המבריק, "באנו לעזור לאנשים של לוקוס".

פראן, האשה עם השמלות המדהימות בייקום, שמחה לראות אותנו ומיד התחילה לארוז לנו ארגז. אמרתי בשקט שאין לנו מקום לארגז, והיא נתנה לנו רק לבחור כמה גליונות וללכת. בחרתי. הצעתי לאהוד, שאמר, "אני מנוי שלהם", מה שגרר פרץ צחוק מאנשי לוקוס.

החבאתי את הגליונות המוברחים בתיק שלי, יצאנו החוצה, ו…

ובכן…

נגמר.

נגמר וורלדקון. אבל ממש. הדוכנים ופרקו, נשאר רק אירוע הסיום, ואפילו לא נשאר אדם אחד שיחלק סרטים קטנים.

הסתכלנו על תצוגת פרסי ההוגו מכל השנים, שגם אותה החלו לפרק, והחלטנו להתאגד לתמונה קבוצתית מתחת לשלט הקרטון הענק של הדובה שמלווה את כל הכנס. כי הלסינקי ודובים. או משהו.

דכאון פוסט-כנס עטף אותנו, עד שנזכרנו שיש לנו ארוחת ערב עם דריל, מסיבת סיום כנס במלון של ריקה, ובכלל – יש לנו עוד יומיים בהלסינקי! מה לנו ולעצב?

יצאנו ללובי, ושם נתקלנו בבועז ודניאלה שעמדו בתור הבלתי נגמר לפייזר. הלכנו להתחבק, למסור להם ד"ש לנמש, ואז ראיתי את אדה פאלמר. לא יכולתי פשוט ללכת בלי להודות לה על הפוסט שהיא פרסמה הבוקר. זה פוסט על התמודדות עם מגבלות, יצירה וחיי היומיום. ניגשתי אליה, הודיתי לה, סיפרתי לה ששלחתי את הפוסט לחברים עם מחלות דומות ושהפוסט נגע לליבנו מאד.

היא חייכה, הודתה לי, ואז (!) הזמינה (!!) אותנו למסיבה פרטית שהיא עורכת הערב.

הו, כן. ממש כך.

היא הפנתה אותנו לג'ון וולטון (כן, הסופרת זוכת ההוגו) לקבל את ההזמנה. אז הלכנו לג'ו וולטון, שישבה בשולחן עם עוד מלא אנשים סופר-ידועים, ואמרנו בשקט שאדה פאלמר הזמינה אותנו, והאם אפשר לקבל את הכתובת, בבקשה. ובמקום להגיד "מה פתאום?!" או לצחוק עלינו, או סתם להתעלם, ג'ו וולטון נתנה לנו את הכתובת של המסיבה הפרטית שלה ושל אדה.

הו מיי.

שזה היה ממש נחמד, עד שאהוד הזכיר לי שיש לנו ארוחת ערב עם דריל ולייזה! ושקבענו אותה לפני די הרבה זמן! אופס.

אני, בהיותי נטולת חוש זמן, מיד הסברתי שהכל יהיה בסדר. אהוד והבנזוג לא נראו כאילו הם מסכימים איתי, אבל ממילא התכוונו ללכת למלון ולהתקלח, והנחתי שאחרי שננוח קצת גם הם יבינו שאי ןשום בעיה להיות בשני מקומות שרחוקים אחד מהשני שעה נסיעה, באותו זמן.

בעודי מסבירה את זה, דידי הופיע.

הוא הופיע, שאל לאן אנחנו הולכים ולפני שהספקתי לענות הוא אמר, "את רוצה להכיר את מארי? כי היא עכשיו נכנסה לקפה פייזר".

מבטים מבועתים עם אהוד ויואב, ויואב אמר, "לכי." אז הלכתי.

דידי הכיר (שוב) ביני לבין מארי, שזיהתה אותי מכל הגמגומים שהיו לי עד עכשיו כשנפגשנו. גם הפעם המוח שלי לא הכזיב ואכן לא הייתי מסוגלת לדבר כמו בנאדם מרוב התרגשות. היא היתה מקסימה להפליא והציעה שנדבר על משהו אחר, שלא קשור לשום דבר שרציתי לשאול אותה. אמרתי שהדבר היחיד שאני יכולה לחשוב עליו הוא מזג האוויר. היא אמרה, "נכון, יש מזג אוויר נאה היום. לא?"

משם המצב השתפר, אבל ממש קצת. הלכנו איתה לשבת עם חברות שלה, ורוב הזמן ביליתי בללהג או לשתוק. אז צ'רלי סטרוס הצטרף לשולחן, ומאותו רגע המוח שלי סופית הודיע שהיה נחמד, אבל הוא יוצא לחופש. ליהגתי עוד קצת, ואז מארי היתה צריכה ללכת, ופתאום המוח שלי חזר לעבוד! קסם! בשלב הזה גיליתי שאיתי בשולחן יושבות סופרות ועורכות, והצלחתי להחליף לפאזת ה"אדם הנורמלי שמסוגל להרכיב משפט", מה שהיה ממש נחמד מצד המוח שלי.

אחת היושבות בשולחן היתה טמפסט, עורכת וסופרת. דידי סיפר על הספר שלי (טוב בהרבה מאיך שאני מסוגלת להציג אותו), וטמפסט שאלה למה אני לא מתגאה בספר. הסברתי שאני סובלת ממקרה קשה של תסמונת המתחזה, ובשבל הזה צ'רלי סטרוס (!!) אמר שגם הוא סבל מהתסמונת המון שנים, עד אחרי ההוגו השני (!!!) שלו. בשלב הזה טמפסט הציעה שבכל פעם שאני אסבול מהתסמונת, שאדמיין אותה מחטיפה מכות לקול הקטן בראש שלי.

משם השיחה התגלגלה לכתיבה באופן כללי, והתוודיתי שחשוב לי לכתוב אנשים אחרים, אבל מעבר ללעשות תחקיר, אני לא בטוחה איך לוודא שאני מציגה אנשים שונים ממני (במובן של אוכלוסיות מוחלשות) בצורה טובה. היו לה המון הצעות טובות, ובשלב הזה ביקשתי סליחה, הוצאתי פנקס והתחלתי לסכם את מה שהיא אמרה. לשמחתי המרובה היא היתה סבלנית, מעניינת ונעימה, והיה ברור שהיא חוזרת על דברים שיצא לה להגיד הרבה פעמים.

היה ממש ממש כיף, וטמפסט היא אחד האנשים הכי נחמדים שיצא לי לפגוש בכנס.

כשכיבו את האורות בפייזר יצאנו החוצה. השעה היתה חמש וחצי. מאוחר מכדי לחזור למלון, מוקדם מכדי להגיע לפגישה שקבענו עם דריל ולייזה. יצאתי לחצר הקדמית להסתובב קצת ולראות מה קורה, והאדם שנתקלתי בו היה כמובן לייזה. היא מיד תפסה אותי וצירפה אותי לקבוצה הענקית של עורכים/סופרים/מו"לים שישבה בחוץ. היתה לי הרגשה שהיא גם ניסתה להיות נחמדה, אבל גם חיפשה מישהו לדבר איתו שלא בעיניני עבודה. היא הראתה לי תמונות מהטיול של דריל ושלה בבוקר, וקשקשנו קצת על הילדים עד שהבנזוג, אהוד והילדים הגיעו. הבנזוג היה מקסים, כרגיל, וגם היה לבוש יפה (כי יום נישואין!). עברנו לשולחן צדדי ביחד עם דידי בנסיון להחליט לאן הולכים לארוחת ערב, אבל אז התחיל טפטוף! נסנו למבטחי המלון, רק שבמנוסה איבדנו את דידי. אוי.

הוחלט על מסעדה נפאלית משלוש סיבות: קרובה יחסית, לא יקרה, והכי חשוב – יש מגוון שיהיה אוכל לילדים. *מאד* עוזר לצאת למקומות עם אנשים שיש להם ילדים. באמת. דריל סיפר איך הוא היה מביא סנדביצ'ים לבן שלו למסעדות, כי הילד לא היה מוכן לאכול שום דבר אחר…

האוכל במסעדה היה נחמד. השירות איטי כמו בכל מקום אחר בהלסינקי. הגדול השתלב מעולה בשיחה, כולל שאלות כתיבה שגם דריל וגם לייזה ענו עליהן בכבוד ובצורה מלאה. זה היה כל כך נחמד! באופן כללי, שני הילדים הפתיעו אותי לטובה, אבל הגדול באופן מיוחד. הוא התנהג בצורה בוגרת ואחראית כל הזמן, בלי להשבר אפילו לא פעם אחת. הוא ממש הופך למבוגר מול עיני, וזה מפעים וקצת עצוב, כי הוא כבר לא התינוק הקטן שלי אלא נער.

אחרי האוכל נפרדנו מהבנזוג, שבעידודי יצא למסיבה של אדה. אנחנו נסענו ל Dead Dog Party, מסיבה מסורתית בסיום וורלדקון שבה יושבים בלובי ושותים בירה. זה נחמד ועוזר להרגע אחרי כנס, רק שכשהגענו התברר שאלה אנשים שיושבים בלובי ושותים בירה, ובחייאת. אנחנו רוצים הביתה ולישון.

נפרדנו מדריל ולייזה, הגדול קיבל חיבוק ענק מדריל, ואחר כך חייך בלי הפסקה והיה חמוד. הקטנה רק נופפה בנימוס ושמרה על מרחק. לייזה אמרה שהיא שמחה להכיר אותי, וזה היה ממש ממש כיף לשמוע!

יצאנו מהמלון, ובזה הסתיים וורלדקון (פעם שנייה להיום) רשמית. נגמר השבוע שלי, והחל מעוד יומיים מתחיל השבוע של הבנזוג, ובו אני אהיה אמא במשרה מלאה והוא יהיה בכנס ויצטרף לעבוד במינגלינג ובלהיות רציני.

היום החמישי, או – וורלדקוןןןןןן!!!!!!11111 (לא חשבתם שזה ישתנה, נכון?)

אנחנו כמעט בסוף הכנס. יום שבת, וכל החברים נחים, בזמן שאנחנו נאלצים להתרוצץ, לקפץ ולרוץ בין מליון דברים מרתקים, מעניינים, שונים ומשונים. זו עבודה קשה, אבל מישהו חייב לעשותה!

הבוקר התחיל בתכנון סופר-מורכב של ניסיון לצאת מוקדם, החלפת מקומות ובסופו של דבר כולנו יצאנו באותה שעה מהמלון. הבנזוג מיהר לפאנל על מאדים (מפתיע), ואני מיהרתי ללא-לעשות כלום, כי הייתי צריכה לשים את הקטנה בחדר השקט, בו היא השתלטה על כורסא, התחברה לסלולרי ואטמה את העולם למשך כמה שעות.

באופן כללי הילדים לא נהנים כל כך מוורלדקון. הגדול עוד מצליח למצוא מדי פעם פאנל או הרצאה שמעניינים אותו, אבל הרוב רציני מדי עבורו או לא מתאים ליצירות שהוא מכיר ואוהב. הקטנה בכלל לא מוצאת את עצמה. חדר הילדים הוא לצעירים מדי לדעתה, חדר בני-הנוער למבוגרים מדי, האירועים כולם באנגלית, אין ילדים אחרים בגילה שמתרוצצים במתחם, והיא מבלה את רוב הזמן שלה מחוברת לסלולרי. אני אומרת לעצמי שזה בסדר, ושנפצה אותה בהמשך הטיול, ומאד מקווה שזה אכן נכון.

הנושא של ילדים בוורלדקון מאד מוזר לי. מצד אחד – יש המון חובבים/ות בערך בגילאים שלנו, מה שאומר שסביר שיש להם ילדים בערך בגיל של שלנו. מצד שני – אין כמעט בכלל ילדים במתחם, והמעט שיש ממש קטנים. לא ראיתי בני נוער, אפילו לא בקרב קוספליירים. כמעט כולם בני עשרה-מאוחרים או עשרים וקצת. הקהל מאד מבוגר, וזה עצוב. זה אומר שאין דור המשך שמגיע לוורלדקון. הסיבה שאנחנו מביאים את הילדים שלנו היא לא כי זה נוח. היא כי חשוב לנו שהילדים יגדלו באווירה שמעודדת מד"בפ, חשיבה יצירתית, גישור על פער גילאים וחיבה משותפת לנושאים כלל- עולמיים. אם החובבים לא מביאים את הילדים שלהם לוורלדקון, איך הילדים ידעו שמד"בפ זה משהו שגם מבוגרים עושים?

אני יודעת שהמחיר של כניסה יומית הוא אדיר, והמחיר לארבעתינו הוא גבוה מאד. עם זאת, זה מחיר ששווה לגמרי את הרגעים בהם הגדול מתרועע עם סופרים מכל העולם, או כשהקטנה מתרוצצת עם שובל תגים ארוך כמעט כמוה. אני לא מבינה את החובבים שלא מביאים את הילדים שלהם, ומסרבת להאמין שאנחנו היחידים שחושבים שחיוני לשלב את הילדים בחיים היום-יומיים ובדבר שמהווה נדבך כל כך חשוב ביחסים שלנו.

אני מאד מקווה שהמקום של ילדים ובני נוער יגדל עם השנים, כי אחרת קהילת המדב"פ לא תצליח ליצור המשכיות.

אחרי שהורדתי את הקטנה בחדר השקט נתקלתי באהוד שעמד בתור, ולידו לייזה. שאלתי אותם לאיזה אירוע הם מחכים.

"לשלי." אמרה לייזה, מה שמייד שינה את התוכניות שלי, והחלטתי להכנס לפאנל הזה. הגדול בא איתי, והצטער לגלות שמדובר בחמישה אנשים שיושבים ומדברים על ביקורות ספרים. אני, לעומת זאת, התמוגגתי. זה היה פאנל מרתק! לייזה דיברה על ביקורות ספרים מנקודת המבט של ההוצאה. היו דוברים שהסבירו על ביקורות מנקודת המבט של המבקר, והיתה גם נציגת הנוער, אשה צעירה שמבקרת ספרים ביוטיוב. היא דיברה על כך שהעולם של ביקורות ספרים עובר מהעיתונות המודפסת לשיחות וראיונות אונליין, אינסטגרם, גודריד ואמצעים נוספים שמאפשרים יצירת קשר עם הקהל. נראה היה שהדרך ה"מסורתית" לביקורת ספרים הולכת ונכחדת, ואילו הצעירים מוצאים לעצמם דרכים חדשות לגלות מה יעניין אותם. לא רק זה אלא שלביקורות ה"מסורתיות" אין אפילו דרך לתקשר עם הדור החדש של קוראי ספרים. הם לא מחפשים אדם כמו גארי וולף שיכתוב משהו עמוק ומקיף על הספר הנוכחי שהוא קורא, מתוך הקשר לתחום שבו הוא עוסק, אלא מישהו בגילם שיתקצר עבורם את הנושא, יוסיף מה הוא עוד אהב, ויאללה, לדרך. זה בו זמנית מרתק ומפחיד, וביליתי חלק ניכר מהפאנל במחשבה מה יקרה עם הספר שלי. ברור לי שהשוק האמריקאי מתקדם בהרבה משלנו במובן של שיווק והתאמת הספר לקהל יעד ספציפי, ובכל זאת אני לא יכולה להמנע מלחשוב על כך שבעוד עשר שנים אני אצטרך משהו דומה ליוטיוב כדי לקדם את הכתיבה שלי. מפחיד.

מהפאנל חטפנו את לייזה לכוס קפה מהירה. כלומר, היא ניסתה לנער מישהי שעקבה אחריה, ושמחנו לספק לה אליבי. בדרך תחקרתי אותה על תהליך קבלת הספרים לביקורת (הוצאה עצמית נדחית אוטומטית, הוצאה גדולה ממוינת עפ"י הז'אנר, הוצאות נישה מתקבלות לביקורת, וכל השאר עובר תחת ידיה להחלטה האם הספר מעניין או לא). מסתבר שכמו אהוד גם היא נעקצה על ידי ספר רדיואקטיבי הנעוריה ולכן חסינה לספוילרים. היה נפלא לשמוע אותה מדברת על התחום שהיא אוהבת, על מעלותיו וחסרונותיו. אם כי, כמו כל אמריקאית מנוסה, היא וידאה שלא ישתמע מדבריה שום דבר עוקצני מדי. הכל בסך הכל בסדר, כך נראה.

הגדול ואני המשכנו להחתים את ג'ו הולדמן על הספר שלו, "מלחמה לנצח". אהבתי את הספר, ורציתי לספר לו כמה נהניתי, רק שכמו במקרה של סילברברג הוא לא השקיע בכלל בחתימה, אלא רק כתב "לקרן וליואב" עם חתימה שלו, ולא ממש רצה לדבר. אפילו לא ביקשתי ממנו תמונה. רק לחצתי את ידו, הודיתי ל ועל הספר, ויאללה, להמשיך. מאוכזבת זו לא מילה.

אני לא מבינה מה הקטע של סופרים מפורסמים ומבוגרים וחוסר היכולת להיות נחמדים לאנשים! בזכות אנשים כמוני יש להם פרנסה. אם לא הייתי קונה את הספרים שלהם, הם לא היו יכולים להיות סופרים במשרה מלאה. אז אני לא מצפה מהם לכתוב הקדשה סופר-מפורטת ומקסימה כמו של דריל, אבל בחייאת. לפחות תראו כאילו אתם לא סובלים נורא.

הגדול ביקש, וקיבל, שני ספרים על "סיוטים פינלנדים". איורים עם פאנצ'ים קצרצרים על בחור פיני בשם מאט והדברים הנוראיים ביותר שקורים לו. למשל, כשנגמר הקפה בעבודה. מאיזור המסחר אצנו לאבידות ולמציאות לחפש את הסוושירט שלי שנעלם לפני מספר ימים ומאז לא נודעו עקבותיו. האנשים החביבים באבידות ומציאות מצאו אותו, בזמן שאני מצאתי את השלט החביב שכתוב עליו "היום יום שבת", כדי להזכיר לסגל הכנס מתי אנחנו. לדעתי בהחלט נוהג שאפשר לאמץ לארץ.

אחרי מציאת הסווטשרט אצנו-רצנו אל הפאנל שלי. השתתפתי בפאנל עם צ'רלי סטרוס על קוראי בטא וקריאת בטא. זה נשמע ממש מגניב על הנייר, והיה מגניב בהרבה במציאות. חזרתי על מה שעשיתי בפאנל שלנו לפני יומיים. כלומר – לכתוב את השאלה ברגע שהמנחה שאולת אותה, ולכתוב לעצמי נקודות תוך כדי דיבור של אחרים, כך שכשהגיע תורי לדבר יכולתי להשמע רגועה, חביבה ומשעשעת. זו היתה התוכנית, בכל אופן. במציאות חמש שניות לפני שהפאנל התחיל דריל הגיע לשמוע את הפאנל, ומיד ניסיתי לקבור את עצמי מתחת לאיזה שטיח ולנסות להרכיב משפטים אחידים. מה לעשות, כשסופר כל כך מעולה מגיע לשמוע אותך מדברת – את נחנקת. אלה הכללים!

למרות הפאניקה, הצלחתי להחזיק מעמד, והפאנל (כך אומרים לי) היה אחלה לגמרי.

מהפאנל זרמנו לאכול צהריים עם סו סוקול, מנחת הפאנל. היא לבד בכנס ככל הנראה, ולכן שמחה להצטרף אלינו. היא אקטיביסטית ויש לה הרבה דברים מעניינים להגיד, רק שהיא מעט תלותית. השיחה הצליחה להסתובב בצורה חביבה למדי, וריקה ואהוד נטלו את ההובלה מהר מאד מה שאיפשר לי להרגע קצת מהבלגן, ולמהול את הקפאין בדם שלי עם אוכל אמיתי (מרק תפוחי אדמה וסלמון). הילדים הזמינו המבורגר דג. ההמבורגר הגיע עם יותר מדי רוטב לדעת הקטנה. מלאת אומץ (וסוכר!) הלכתי להחליף אותו עבורה. שניהם חיסלו את ההמורגר, הבנזוג ואני חיסלנו את המרק שלנו וחוץ מהעלות השערורייתית של האוכל, היה נחמד ביותר.

באמצע האכול הבנזוג אמר שמאחורי יושב אסטרונאוט. היות שאין לי עכבות, וממילא נמצאים רק פעם אחת בוורלדקון, ניגשתי לדבר איתו. ביקשתי יפה סליחה שאני מפריעה לו באמצע הסטייק, הצגתי את עצמי כרופאה, ואמרתי שחברים (כלומר, בועז) אמרו לי שההרצאה שלו אתמול היתה מצוינת ושיש לי FOMO בגלל זה. הוא צחק, הודה לי, ונפרדנו. אני לא מאמינה שהוא יזכור אותי, אבל אני יודעת כמה זה כיף כשאומרים לך שנהנים מההרצאה שלך, ומשתדלת להעביר את זה הלאה.

חזרנו לאולם הסוחרים לסיבוב נוסף. אם זה נדמה שאנחנו מסתובבים שם הרבה – זה נכון. כל המסעדות נמצאות בקומה נפרדת מאולמות ההרצאות, אין בית קפה נורמלי שמנקז אליו את כל באי הכנס (או רובם, בכל אופן), ובית הקפה הסביר שנמצא באותה קומה עם אולמות ההרצאות סובל מבעיית שירות איומה. יש בו תור בלתי נגמר, והקפה שלהם לא מספיק טוב להצדיק את השירות האיטי להחריד שלהם. לפיכך הדבר היחיד שנשאר לעשות הוא להסתובב ולהסתכל על מקומות מהם עדיין לא לקחנו תגית לצרף לתג השם שלנו.

אבל! אז! התברר שיש חתימות למארי רובינט קוואל, הידועה בכינויה "אומג! היא כל כך מוכשרת! ויפה! ומצחיקה! וכל מה שהיא אומרת חכם!" מהפודקאסט writing excuses.

אז כמובן שהלכתי לעמוד בתור, שלשמחתי התקצר פלאים כי כולם נהרו לעמוד בתור לרובין הוב ולגררמ.

הדבר הראשון שאמרתי לה היה "את מארי רובינט קוואל!"

והיא אמרה, "נכון!"

משם השיחה רק התדרדרה. אני ניסיתי למצוא דרך אלגנטית להגיד לה שהיא נפלאה ושאני מאזינה לכל מה שיש לה להגיד, והיא בתמורה השתדלה לא להתפוצץ מצחוק ככל שהתפתלתי במילים של עצמי. מי שנחלץ לעזרה היה אהוד, שאמר שהספר שלי עומד לצאת במרץ, ומארי בירכה אותי על כך, ומיד איבדתי את הנשימה. מה שלא השתפר כששאלתי אם אפשר להצטלם איתה, והיא הסכימה.

בקיצור, מזל שאהוד וריקה היו בסביבה לקחת אותי לעירוי חמצן דחוף ולצחוק עלי כשניסיתי לדבר…

אחרי שהצלחתי להזכר איך הולכים (מסתבר שזה רגל אחת ורק אחר כך הרגל השניה! מי היה מאמין??) קיבלתי בקשה מהבנזוג לרשום אותו לקפה עם אדה פאלמר. עושים כאן בקרים עם קפה, במסגרתם עשרה אנשים רבי מזל נפגשים עם אנשים מפורסמים בכנס. הרשימות נפתחות אחה"צ ליום שלמחרת, ולרוב מתמלאות תוך דקות. הלכתי לבדוק, וארבעים דקות לפני שהרשימה נפתחה כבר התהווה תור!

לא נורא. העברתי את הזמן בשיחה עם דידי, אהוד, אנשים אקראיים, ואפילו משפחת בהט במלואה שקפצו להגיד שלום ולהחליף רשמים לגבי צבעי ליפסטיק מועדפים. רשמתי את הבנזוג במקום בטוח למחר בבוקר, ולאחר מכן הלכתי לחפש מה לעשות עם עצמי עד שהוא והילדים יחזרו. הבחירה הטבעית היתה, כמובן, דריל! שתור החתימות שלו נפתח מעט לפני כן. אצתי לחדר הסוחרים ונעמדתי יפה בתור, אוחזת ב"כולנו ממש בסדר". רציתי להחתים אותו גם על פנדמוניום עבור איריס, אבל לא מוכרים כאן ספרים אמריקאים חוץ מהגדולים ביותר. אם הוא היה גררמ, הייתי יכולה לקנות המון ספרים להחתים אותו עליהם. אבל הוא לא. אז לא….

הגיעו מעריצים צרפתיים, ששמחו לגלות כמה דריל מקסים במציאות, וכולנו דיברנו על תרגומים ובלגן. אחרי שהם הלכו דריל הזמין אותי לשבת "בצד של הסופרים", מה שכמובן גרר עוד התקף קוצר נשימה מצידי. הוא בעיקר צחק עלי ואז אמר לי להתיישב וזהו. אז התיישבתי וזהו.

יש לציין כי המבט מהצד של הסופרים מגניב ביותר. מיד מלאכים ירדו לקשור לי כתר ולהניח זוג כנפיים על גבי. כלומר, זה בדיוק אותו הדבר רק עם בקבוק מים ליד השולחן.

אהוד הגיע וביקש שאחתום לו על הבפנוכו של גלגל העין, אבל לא היה לי עט מתאים. אחריו הגיעה זוכת פרס ההוגו, אביגייל (!!!). כשהזמן נגמר דריל זרם איתנו לבית קפה יקר ובלי אוכל. כלומר, יש שם אוכל אבל הוא לא טעים ויקר. אז שתינו קפה ודיברנו על מליון דברים, כראוי לחבורת אנשים עייפים ששותה יותר מדי קפה כבר ארבעה ימי כנס רצופים. בועז הצטרף אלינו לקצת, ואח"כ כולם פרשו והשאירו אותי לבד. חשבתי להכנס לפאנל, אבל נתקלתי בדידי, שישב עם העורכת של uncanny שזכה בהוגו. נכנסתי לברך אותה, אמרתי לה שיש לה אחלה של מגזין, והודיתי לה על העבודה הטובה שהיא עושה.

עדיין היתה לי שעה לשרוף עד שהבנזוג והילדים יגיעו, ובעודי מסתובבת ברחבי אולם הכניסה בניסיון להחליט מה לעשות, נזכרתי שרציתי לדבר עם צוות ההנגשה של הכנס. וורלדקון השנה מונגש בצורה יוצאת מהכלל. בכל אולם יש כסאות שמורים בשורה הראשונה ובמעברים, לכל מקום אפשר להגיע עם כסאות גלגלים, יש כתוביות באירועים גדולים, ועוד מלא דברים. רציתי להכיר קצת את מאחורי הקלעים של הנושא, והיות שדוכן ההנגשה היה פנוי, שאלתי האם הן יסכימו לדבר איתי קצת.

לשמחתי המרובה הן הסכימו, ובמשך שעה ניהלנו שיחה מאד משמעותית (מבחינתי) לגבי מה צריך לעשות כדי להנגיש כנסים. רשימה חלקית:

  • שלטים לשמירת כסאות בשורה הראשונה ובמעברים. גם עבור אנשים בעלי מוגבלויות אבל גם עבור אנשים בעלי מוגבלויות בלתי נראות. למשל, עבור אנשים עם התקפי חרדה, שיוכלו לצאת במהירות מהחדר.
  • מקומות מסומנים על הרצפה שמיועדים *רק* לכסאות גלגלים. אפשר לסמן אותם עם צבע, מסקינטייפ או כל דרך בולטת אחרת, בתנאי שברור לכולם שבמקום הזה לא מעמידים כלום פרט לכסא גלגלים.
  • רמפות לבמות של הפאנליסטים על מנת שלאדם בעל מוגבלויות יהיה קל לעלות לבמה, מבלי צורך לבקש עזרה. האשה הנחמדה בדוכן אמרה שאפשר רמפה שמזיזים מאולם לאולם בהתאם לצורך, אבל עדיף רמפה קבועה כדי שאף אחד לא יצטרך לבקש במיוחד.
  • (באופן כללי חלק ניכר מהנושא של הנגשה נועד כדי שאנשים לא יצטרכו להצהיר על המוגבלות שלהם, אלא שהמקום מראש יהיה מותאם להם. אני יודעת שזה ברור מאליו, ובכל זאת לפעמים צריך להגיד גם דברים ברורים).
  • כניסה חינם למלווים של אנשים בעלי מוגבלויות, אפיל ואם זה אומר שלפעמים המלווים ישתמשו בכניסה הזו כדי להכנס לאירועים. "מקסימום נמיר אחד מהם לחובב מד"בפ" אמרה מי שדיברה איתי, ולגמרי הסכמתי.
  • אנשים שתפקידם לפלס דרך לאנשים עם מוגבלויות במקרה של עומס במסדרונות. הם פשוט מקדימים את מי שצריך לעבור, ומזיזים (פיזית, אם צריך) אנשים מהדרך.
  • דוכן הרשמה נפרד, או אדם ספציפי שרושם אותם בנפרד לאירועים, כדי שלא יעמדו בתור.
  • תמלול במהלך הכנס – או תמלילנית כללית לאירוע או תמלילנית מוצמדת למי שזקוק לעזרה.
  • מסמנים בשפת הסימנים – מי שדיברתי איתה אמרה שבאנגלית, כידוע זו בעיה כיוון ששפת הסימנים האמריקאית שונה מהבריטית, ששונה מהאירית. וזה עוד לפני שדיברנו על אירוע בינלאומי בו צריך גם אנשים שמסמנים לצרפתית, ספרדית ו-אלוהים-יודע-עוד-כמה שפות. אבל באירועים קטנים אפשר לנסות!
  • להדפיס שלטים בגופן גדול ובולט
  • לוודא שהאתר נגיש לכבדי ראייה
  • להעלות עדכונים לאתר כדי שכבדי ראייה יוכלו להגדיל את הגופן ככל רצונם.
  • להזהיר מפני מקומות עם מדרגה או בליטה בקרקע שמקל עזר עלול לפספס.
  • תור מוקדם לאירועים עמוסים – כך שמי שצריך נכנס קודם ולא צריך להמתין בתור עם כולם.
  • צוות מיוחד להנגשה שמסתובב בכנס ופותר בעיות.
  • הקלה על בעלי מוגבלויות – לא צריך לראות את המוגבלות. כל מי שמגיע לדוכן ומבקש תג מיוחד, מקבל אותו. אין שום צורך להוכיח כלום.
  • תדרוך המרצים להשתמש במיקרופון ולדבר בתנועות שפתיים בולטות על מנת להקל על קריאת שפתיים.
  • שירותים לא מופרדים עפ"י מגדר – זו לא מוגבלות, אבל כן חלק מתפקידי צוות ההנגשה של הכנס.
  • תגים עם פונט גדול ובולט.
  • hearing loop – אמצעי הגברה מיוחד שפועל על מכשירי שמיעה מסוימים. אם משתמשים בו, מי שמשתמש במכשירי השמיעה מקבל הגברה ישירות למכשיר, מבלי להיות תלוי בציוד ההגברה של האולם.
  • חדר שקט – מקום עם ספות, מיזוג, וחושך (אם צריך). המטרה היא לספק מקום מפלט מהכנס למי שסובל מהתקפי חרדה, בעיות עם צפיפות וכו'. מומלץ להשאיר משגיח בחדר לוודא שהמקום לא מנוצל לצרכים לא מתאימים, אבל אין חובה להשאיר שם אדם כזה.

זו היתה שיחה מאירת עיניים. ברור לי שכל המידע זמין אונליין, ועם זאת היה טוב לדבר עם מישהי שעושה את זה כבר כמה כנסים ברצף, כך שיש לה מידע מהשטח לגבי מה עובד ומה לא.

ואז הבנזוג והילדים הגיעו בשביל לשמוע את ההופעה של סספרס.

(אם תהיתם, ב 1:20 הראוטר של המלון מאפס את עצמו וצריך להתחבר מחדש. גיליתי את זה עכשיו כשרציתי לוודא מה האיות הנכון של סספרס באנגלית).

קבוצת Sassafrass היא קבוצת שירה א-קפלה שהוקמה על ידי אדה פאלמר. סליחה, שהקומה על ידי זוכת פרס קמפבל לשנת 2016, אדה פאלמר 🙂

היום התקיימה תחרות הקוספליי של וורלדקון, וסספרס היו התוכנית האומנותית לזמן שבו השופטים בהתייעצות. הם ביצעו את השירים הנורדים שלהם, חלק מהשירים הרנסנסים שלהם, והיות שעדיין נשאר זמן, הם גם שרו את Somebody Will, שהוא המנון גיקי-חלל מהמם, שתמיד גורם לי לבכות כשאני שומעת אותו. באופן לא מפתיע, הוא גרם גם לאדה לבכות כשהיא שרה אותו, בעיקר את השורות האחרונות. אחרי שהשיר הסתיים היא התנצלה ואמרה שהיא בוכה כי היא מזדהה עם השיר, וזו גם הסיבה בגללה היא בכתה אתמול בטקס ההוגו.

ההופעה של ססרס היתה מדהימה. תחרות הקוספליי פחות. ראינו קוספליירים טובים בהרבה בכל אייקון שהוא, והחלק ה"הופעתי" של הקוספליי, כלומר כשהם היו צריכים להכנס לדמות ממש ולשחק אותה על הבמה, היה עוד פחות מרשים. זו חלק מהבעיה של המחסור בצעירים בכנסים. עיקר האנשים שעושים קוספליי נשאבים לכנסים כמו קומיקון וכנסים אחרים, ולאף אחד מהם אין מה לחפש בוורלדקון, שהוא כנס מיושב ו"זקן" יותר.

הייתי מלנקקת לסדרת הציוצים על תחרות הקוספליי, אבל אחרי שביקשו מאיתנו להשתמש בתגית #masqueradeWC75, חשבון הטוויטר של הכנס בעצמו לא השתמש בה, אז אי אפשר לאתר אותם.

בתום ההופעה הקטנה ביקשה שנשאר לשמוע מי ניצח בתחרות התחפושות. הסכמנו למרות השעה, אבל אז עלתה נציגה של הכנס ואמרה "הוכרז מצב חירום בפינלנד בשל מזג האוויר, אנחנו מאד מקווים שתהיה תחבורה ציבורי…"

אני לא יודעת מה היה סוף המשפט כי תפסנו את הילדים, תיקי הגב, ורצנו החוצה לתפוס מונית חזרה למלון. ברקים, רעמים וטפטוף מעצבן ליוו אותנו ואת המונית שלנו כל הדרך. זה לא היה איום ונורא, רק מעצבן. בעיקר פחדנו שהמצב יחמיר.

אני שמחה לציין שחמש שעות אחרי עדיין יש רק טפטוף, כך שכנראה לא היינו נכלאים באולם הכנסים, אבל עדיין, טוב שחזרנו הביתה.

אכלנו פיצה, אני השלמתי את הפוסטים החסרים, והלכנו לישון.

מחר יום נישואין 17 של הבנזוג ושלי. אני מתכננת ללכת לוורלדקון לכבוד האירוע.

דברים שגילינו היום: ארבעת הימים האחרונים היו ארבעת הימים הכי נעימים ב"קיץ" הפינלנדי הנוכחי, עורכי מגזינים בינלאומיים מוכנים להקדיש מקום לכתבות על מקומות זרים, פאנלים מקצועיים זה כיף.

היום הרביעי, או – וורלדקון!!!!!!!1!

היום התחיל בהצעה של הגדול להשאר בבית עם אחותו ולפנות לנו את היום. הבנזוג ואני לא הצלחנו להחליט האם הוא באמת משועמם מוורלדקון ורוצה לשחק במחשב כל היום או שמא מנסה להשיג כמה שיותר נקודות זכות לקראת ארוחת ערב עם דריל. בכל מקרה ארזנו לעצמנו תיקים, וידאנו שהם יודעים איפה הקורנפלקס, ויצאנו ביחד לוורלדקון.

היו לנו המון תוכניות, אבל במקום להכנס למשהו פשוט הסתובבנו באולם הסוחרים שאף אחד משנינו לא הספיק להיות בו כמו שצריך עד עכשיו. בדיוק כמו באייקון, הדוכנים הכי שווים הם דוכנים של דברים מעשה יד. הנה כמה דוגמאות:








תור החתימות של אלייט דה בודארד התקצר, והיות שהיא היתה מקסימה, רציתי שהבנזוג יכיר אותה (ושהיא תכיר אותו). בזמן שהמתנו שהאדם האחרון יפנה את התור כדי שנוכל לדבר עם אלייט, אהוד הופיע. מסתבר שהוא שאל אותי לגבי פאנל שרציתי לשמוע, אבל נתתי לו את השם הלא – נכון, וגם לא עניתי לסמסים שלו. התור של אלייט התפנה, ושלושתינו באנו להגיד לה שלום. היא זכרה אותי (יאי!) ואת העבודה שהבנזוג שלי הוא מהנדס חלל, ולידה ישבה מיה סרנו, מאיירת שיצרה סדרת איורים נפלאה עפ"י הדמויות של אלייט.

הצעתי לאלייט שנביא לה תה (היא שותה תה ירוק רגיל), אבל התור בקפה פייזר הביס אותנו. עמדנו בתור עד שנגמרו החתימות, ואז פשוט כתבתי בטוויטר שאני מתנצלת אבל הזדקנתי בתור לקפה. אלייט ענתה שזה בסדר! על גבי הטוויטר! התכתבות עם סופר בין-לאומית מגניבה! סקווויייי!

הבנזוג החליט ללכת לפאנל על מאדים, ואני החלטתי ללכת לפאנל על התפתחות הפמיניזם במד"ב. בגלל העומס ביום הראשון של וורלדקון, הנהנלת וורלדקון דיברה עם הנהלת אולם הכנסים, וחלק מהאירועים זזו לאולמות גדולים יותר, בינהם הפאנל שרציתי ללכת לשמוע. הצלחתי למצוא את הפאנל, התיישבתי במקום קרוב ליציאה (למקרה שיהיה משעמם), והמתנתי. והמתנתי. והמתנתי.

במקום בו היו אמורים להיות חברי הפאנל היתה רק אשה אחת, והיא פתחה ספר, אמרה שהיא תקריא מהעבודות שלה שטרם פורסמו, והתחילה לדבר. זו היתה אורחת הכבוד של הכנס, נאלו הופקינסון. ברור לי שאילו הייתי מכירה את העבודות שלה, זו היתה הזדמנות נדירה לשמוע אותה, ואולי אפילו לשאול שאלה או שתיים לגבי העבודה שלה. הבעיה היא שאני לא מכירה אף דבר שהיא כתבה, ולמעשה מכירה את שמה רק דרך Writing Excuse.

לפיכך התגנבתי החוצה בשקט, ובעודי מתגנבת גיליתי אשה נוספת מתגנבת איתי. החלפנו מבטים של שותפות לעבירה, וברגע שהיינו רחוקות מספיק מהאולם שאלתי אותה אם גם היא ממאוכזבות הפאנל. היא אמרה שכן, ושתינו פתחנו את האפליקציה לברר איפה טעינו. הפאנל, כך התברר, זז לשעה אחת מאוחרת יותר, מבלי לספר לאף אחד. לא נחמד מצידו.

האשה המתגנבת הציגה את עצמה. שמה הוא ריני, והיא מאלבמה. היא מבקרת בפינדלנד עם אמה ואחותה, וחובבת מד"ב ראויה בהחלט. שתינו התלבטנו אם ללכת לעשות משהו (לנסות להכנס לפאנל אחר / הרצאה), אבל החלטנו במקום זה ללכת להסתובב באולם המסחר. שיהיה. כך חזרנו לסיבוב שני בין כל הדוכנים הסופר-מגניבים, ושוב יכולתי להסתכל על המון דברים שלעולם לא אוכל לקנות כי הם גם יקרים וגם שבירים ולא ישרדו את המסע חזרה הביתה.

לקראת שתיים ריני מצאה לעצמה פאנל שהיא רוצה לשמוע וריקה ואני נעמדנו יפה בתור לחתימות של סילברברג. אחרי שחיכינו כמעט עשר דקות בתור הגיע סדרן והודיע שהם משנים את כיוון התור. המון בני תשחורת רצו לתפוס מקומות טובים יותר, וכך איבדנו את המקום המעולה שלנו וזזנו למקום העשרים ומשהו (במקום הקצת-עשרה). באסה. הבנזוג הצטרף אלינו והתבאס גם הוא, כראוי. עמדנו, התבאסנו, ובינתיים התחלנו שיחה עם חבורת צעירים מאסטוניה, שכולם החזיקו את אותה הוצאה של אותו ספר של סילברברג, אוסף סיפורים קצרים. הראינו להם את שתי ההוצאות של "כנפי לילה" (לריקה את יש את הישנה), ולא שמנו לב איך התור מזדחל עד שגילינו שתורינו הגיע!

ריקה החתימה את סילברברג ראשונה, ואח"כ אנחנו. אמרנו שאנחנו מישראל, שהספר בעברית, שהוא סופר נפלא, וכל מיני דברים שבבירור הוא שמע קודם לכן. הוא בקושי שיתף פעולה, ובעיקר רטן. נו, ניחא. העיקר שיש לנו חתימה ותמונה (שבה הוא מביט הצידה במקום למצלמה).

בשלב הזה החלטנו לאחד כוחות והלכנו ביחד לפאנל על המצאות מדעיות ששינו את המד"ב. זה נשמע טוב, ואחד המשתתפים הוא ג'ו הולדמן, שכותב מד"ב צבאי ומגניב, ולכן קיוינו למשהו מרתק.

בזמן שהמתנו להתחלת הפאנל דיברנו עם זוג מאוסטרליה, שסיפר לנו על עצי מנגרוב. אלה עצים עמוקי שורשים שגדלים בביצות, שדברים נתקעים בשורשים שלהם וכך לאט לאט "מגדלים" סביבם אדמה. האיזור סביב העצים האלה, כך הסבירו האוסטרלים, מאד מסריח כי זו ביצה עם דברים מצחינים, אבל לפחות נוצרת אדמה בסופו של דבר! יאי!

עצי מנגרוב

עצי מנגרוב מתחת למים

לצער כולנו הפאנל היה משעמם להפליא. לא נוצרה שיחה בין הפאנליסים, כל אחד ענה על משהו סופר-פצפון וקטנטן, ולחלוטין לא היה קשר לנושא של הפאנל. במקום לדבר על המצאות מגניבות והקשר למד"ב הם פשוט דיברו על דברים יומיומיים.

לפיכך הוחלט מיד על התוכנית האוטלימטיבית – לנטוש!

כאשר יש כרטיס יומי, אין מה לבזבז זמן בפאנל משעמם, ולכן אפשר פשוט לצאת. ברגע שיצאנו מצאתי מחוץ לדלת אב ובן שהמתינו בסבלנות למקומות. הצבעתי על המקומות שלנו והצעתי להם לתפוס אותם. הם היו אסירי תודה וחמודים להפליא.

מיהרנו לצאת לאכול. למודי ניסיון הפעם הלכנו ישר על האוכל ההודי – אורז, עוף ורוטב חריף. לי היה טעים, ליואב אכיל, ואהוד הלך לאכול משהו אחר שהיה עשוי בעיקר ממלח ושמן. כשקמתי לפנות חלק מהאשפה שלנו עצרו אותי שני אנשים שישבו קרוב למעבר.

"שמענו את הפאנל שלך אתמול!" אמרה האשה. "היה ממש מעניין! בעיקר החלק של המדענים!"

"יאי!" אמרתי (בקול רם).

"בעיקר נהנינו לשמוע את בעלך."

"יאי!" אמרתי בקול רם.

"הפיזיקאי. בועז, נכון?"

"לא…" אמרתי לעצמי…

העמדתי אותם על טעותם, והתברר שהם גם ממש נהנו לשמוע את מהנדס החלל שלו אני נשואה. הפניתי את האשה לבנזוג שישב ממש קרוב, והמשכתי לדבר בינתיים עם הגבר. הוא סופר משבדיה שנאבק בצורך לתרגם את עצמו ולפרוץ לשוק דובר האנגלית. הוא כתב סדר על עיר שקמה לתחיה ומהווה יצור בפני עצמו. יש לו חוזה לשני ספרים מתוך טרילוגיה בשבדיה. הבעיה היא שבינתיים הזכויות לספר השלישי נקנו ע"י חברת הוצאה לאור צ'כית. רק שכדי לפרסם את הספר השלישי בצ'כית הוא צריך קודם כל לכתוב אותו בשבדית, לתרגם אותו לאנגלית ואז שהוא יתורגם לצ'כית. חתיכת כאב ראש, אבל לפחות הוא פורץ דרך! הוא גם העלה השערה שהסיבה שהספר מכר בצ'כיה היא כי יש בו רכיבים קלאוסטרופובים- קפקאים. הצעתי שלקראת סוף הטרילוגיה הוא יהפוך את העיר לג'וק ענק כדי למצוא חן בעיני קהל היעד הפוטנציאלי שלו. הוא הודה שזה מה שקורה בסוף הספר השני…

סיימנו את האוכל, נפרדנו, והחלטנו על התוכניות להמשך. הבנזוג חזר לחדר לארגן את הילדים לארוחת ערב, ריקה, אהוד ואני החלטנו ללכת לשמוע פאנל אחר, על התנ"ך כיצירת פנטזיה.

כשאני מעבירה סדנת הרצאות למרצים אני תמיד מדגישה שקריטי שהמרצה ידע על הנושא יותר מהקהל שלו, ולכן חשוב מאד לבדוק את המקורות שלך לפני ההרצאה.

המרצה הזה בבירור לא היה בסדנה שלי. הוא סיפר את סיפורי התנ"ך (בלי לדבר על פנטזיה), השקפים שלו היו מלאים בשגיאות כתיב בעברית, הוא התמקד בכל מיני פרשנויות ברמת וויקיפדיה-היתה-יכולה-להגיד-לו-שזה-שגוי, אמר שישארל נמצאת כל הזמן במלחמה עם השכנים שלה כי זה השם של המדינה.

זה היה השלב שבו קמנו והלכנו, ובניגוד לבוקר לא ניסיתי לשמור על שקט. הוא היה מעצבן! ואם הייתי נשארת שם עוד כמה דקות הייתי מתפרצת לדבריו ומתווכחת איתו. מה שכנראה היה מוביל לזה שהנוכחים היו זוכרים את ההרצאה (במקום לשכוח אותה כי הרוב נמנמו) ואת כל השגיאות שנאמרו בה. אז טוב שיצאתי.

ריקה החליטה ללכת לארוחת ערב, ואהוד שכנע אותי להשאר לטקס ההוגו בעזרת הטיעון המנצח "אני נשאר להוגו". עמדנו כמעט שעה בתור כדי להכנס, כי התור נוצר ארבעים וחמש דקות לפני פתיחת הדלתות. כתבתי חלק ניכר מהפוסט של אתמול בזמן התור, נכנסנו, מצאנו מקומות סבבה, והמשכתי לכתוב את הפוסט. בפנים לא היה לי וויפי, והייתי תלויה לחלוטין באהוד שיפתח לי הוטספוט. הוא הבטיח שיש לו חבילת גלישה בלתי מוגבלת, ולכן בכל החלקים המשעממים של הטקס המשכתי לכתוב את הפוסט.

אבל! היו מלא חלקים מעניינים לטקס!

למשל:

היו המון נשים בשמלות ערב שהפגיזו הופעה מהממת, ונתנו ניחוח שיקי להפליא לטקס באמצע כנס מד"בפ.

אביגייל ניסנבוים זכתה בהוגו! על כתיבה! סקווווייי! מה שמוכיח שגם לכותבי ביקורות מעבר לאוקיינוס יש סיכוי, בתנאי שהם כותבים ביקורות מושחזות, מהנות, ורצוי באנגלית.

גם The expanse וגם Arrival זכו (כל אחד בקטגוריה שלו)! מד"ב קשה שולטטטט!!1

אדה פאלמר זכתה בפרס קמפבל! ובכתה ממש ממש, עד כדי חוסר יכולת לראות את הד עליו היא כתבה את התודות.

באופן כללי נאומי התודה היו נפלאים. אביגייל דיברה על כך שלקחנו את ההוגו חזרה. מישי טרוטה, העורכת של Uncanny Magazine דיברה על החשיבות של מגוון בכתיבה וגם בכותבים (ובכותבות).

הנאום הכי משעשע שייך כמובן לאורסולה ורנון, שאמרה "לא חשבתי שאזכה, ולכן אין לי נאום תודה, אבל אני רוצה לנצל את הזמן שלי כדי לספר לכם על לוויתנים מתים". כן, כן. היה אוסום להפליא.

אני כל כך שמחה שבאתי! אני כל כך שמחה שנשארתי! אני כל כך שמחה שאהוד שכנע אותי להשאר! היה טקס מקסים, מרגש, מצחיק וכיפי למרות האורך והמחסור בוויפי, ויצאתי עם רשימת קריאה ארוכה לאינסוף. אוי.

מהטקס תפסנו מונית לביתם הקט של גילי וחמי כדי לאכול ארוחת ערב מעולה, להפנגרל על השמלות של ההוגו, לחבק חזק-חזק את טלי שזכתה בפרס הקומיקסאית הצעירה וקיבלה טור קבוע ב"זבנג", ומשם חזרנו למלון ולישון, לקראת יום ארוך מחר.

דברים שגילינו היום: הילדים יכולים להשאר לבד יום שלם בחדר מלון בעיר זרה בתנאי שיש להם וויפי, חלב וקורנפלקס בהישג יד. לא כל דבר באוסטרליה מנסה להרוג אותך. וכמובן – לגופות לוייתנים לוקח שנים להתפרק לרכיבים הראשוניים שלהם, וכל התהליך כולל המן דגים, כרישים ואפילו תולעים.