Posts Tagged ‘התמחות’

סולידריות? תזכירו לי מה זה?

הבטחתי לעצמי לא לכתוב עוד פוסט אומלל ומסכן על כמה שמצבי איום, אלא להתרכז בחצי הכוס המלאה-קולה. אבל אז הגיע הטור הזה, והפיוזים שלי קפצו. או נשרפו. או מה שפיוזים לא עושים.

הנה החלק של הגילוי הנאות – אני מתמחה בהתמחות לא קלינית, בתנאים חובבי אמהות ונטולי תורנויות. אני גם מתמחה בחיפה בזמן שאני גרה במרכז מכיוון שהעבודה של הבנזוג קושרת אותנו למרכז. זה לא אומר שלא הייתי רוצה לגור בחיפה או סביבותיה (קיבוץ יגור ממש חמוד, למשל), או למצוא עבודה ליד הבית. אבל אני לא יכולה. אלה החיים.

והנה מה שאני יודעת – החיים של מתמחה קליני בלתי נסבלים. כתבתי על זה בפירוט כאן. התקנים לא קשורים בכלל למספר המיטות בכל מחלקה, מספר הבכירים בכל מקצוע לא תואם לדרישות הלימודיות, והרמות של המחלקות כל כך שונות עד ששני מתמחים בשני קצוות הארץ עלולים שלא לעבור את הבחינות של ההתמחות בגלל ההבדלים ברמה.

אבל אני סוטה מהנושא. כותב הטור מעלה מספר נקודות. ברשותכם אתייחס רק לאלה שקשורות למקצוע שלי.

  1. אני מתמחה לרפואה בארץ, אמנם דרך הצבא (שמשמעותו, תנאים ושכר של קצין ודוקטור) – אה, רגע, אתה אמנם מתמחה אבל מרוויח משכורת קצין? אז אתה לא מרוויח כמו מתמחה רגיל, חביבי. התנאים שלך טובים בהרבה, כולל השכר המחושב לפנסיה.
  2.  אבל גם אני עושה את אותן התורנויות כמו חברי להתמחות והולך הביתה איתם – כמובן, תורנויות הן חלק מההתמחות. אני לא חושבת שאני אמורה להריע לך על זה.
  3.  יש מקום לשפר – בעיקר שכר גבוה יותר, גם לרופאים מומחים שמרוויחים שכר מצחיק, יותר תקנים ובעיקר שיפור תשתיות הרפואה בארץ. אלה בדיוק הנקודות של המו"מ.
  4.  קידום טכנולוגיות ואפילו רפואת שיניים מגיל 0 עד גיל 18 שלא היה בעבר כדוגמתו. לא לגמרי נכון. רפואת שיניים בחינם ניתנת בסל הבריאות רק עד גיל שש, וזה כתוצאה ממחטף של סגן שר הבריאות שדחק תרופות לחולי סרטן החוצה מהסל. רפואת השיניים עד גילאים מבוגרים יותר לא נמצאת בסל הבריאות אלא מוצעת לכל חבר קופ"ח על פי הביטוח המשלים שלו. זוהי רפואת שיניים למי שיכול להרשות לעצמו. לגבי הקידום הטכנולוגי- יש לנו מספר נמוך באופן שערורייתי של מכוני MRI, CT וממוגרפיה בארץ. אנחנו מדברים על תורים של חודשים לבירור פריצת דיסק, כאבים ממקור לא ידוע, ובעצמי הייתי עדה למספר מקרים של חולי סרטן שמתאשפזים למשך שבועיים כדי לקבל תור ל-MRI דרך בית החולים כי אי אפשר להשיג אותו בקהילה.
  5. אבל האם תהיתם פעם למה לא שומעים את סורוקה, העמק, זיו, פוריה ונהריה במחאה? הסיבה פשוטה – יש שם עשרות תקנים שרק מחכים שיבוא רופא לאייש אותם, אבל כולם רוצים להתמחות במרכז, ועד שמשיגים תקציב לקידום הפריפריה זה לא מספיק לרופאים במרכז שרוצים שיפור בתנאיהם האישיים. חומד, אתה משמיץ ללא סיבה. קודם כל, כל בתי החולים בפריפריה סובלים מהזנחה רבת שנים, גם מבחינה תקציבית וגם מבחינה אקדמאית. מספיק להסתכל על רשימת המינויים האחרונה בבית הספר לרפואה בארץ כדי לראות כמה מינויים מגיעים מרבקה זיו וכמה מרמב"ם. להגיד למתמחה ברפואת ילדים "לך להתמחות ברבקה זיו" מבלי להתחשב באדם עצמו זה לא הגיוני כי הרמה של בית החולים קובעת את הסיכוי של המתמחה לעבור את המבחנים ולהפוך למומחה. מה-גם שלא כל אדם יכול לוותר על הכל ולעבור לצפת, עפולה או כל חור אחר בארץ שיש בו בית חולים (ע"ע – כותבת פוסט זה).
  6. בעיה נוספת היא המחסור ברופאים בישראל. גם אם יוסיפו עוד 1,000 תקנים לא יהיה מי שיאייש אותם. ולכן יש צורך בשינוי ברמת האקדמיה וב"ייבוא" רופאים מחו"ל כדי למלא את החסר. באמת? ייבוא רופאים מחו"ל זה הפתרון? מה עם להוסיף עוד תקנים לפנימיות? לכירורגיות? למחלקות ילדים?  יצא לי להיות בסטאז' בשתי פנימיות – אחת שעבדה רק על פי תקני בית החולים והשניה שלמנהל המחלקה היו כמה קרנות מחקר בצד. ההבדל היה בין 6-8 תורניות בחודש לבין 4-6 תורנויות. וזה בבית חולים מהגדולים בארץ. אני לא רוצה לנחש מה קורה במחלקות אחרות. תוספת תקנים חיונית בכל בתי החולים, נקודה. חוץ מזה, להגיד למישהו "לך תתמחה בפריפריה" אם הוא רוצה להיות נוירוכירורג, אפידמיולוג, או כל התמחות מעוטת-תקנים אחרת  זה…. המם… לא חכם. בנוירוכירורגיה עושים 10 תורנויות כי אין מספיק תקנים. ייבוא רופאים לא יעזור אלא רק יגדיל את התור להתמחות.
  7. אין לי משכנתא, אבל הסכום שאני חוסך בכל חודש מקביל להחזר חודשי למשכנתא ממוצעת בארץ. כאן אני חורגת לרגע מהנקודות ה"רפואיות". קולגה יקרה, אם אתה מרוויח משכורת של קצין, אין לך משכנתא (או שכירות, כמו שזה נשמע), ואתה מצליח לחסוך את הסכום של המשכנתא כל חודש – סחטיין. אני מודה שאני מקנאה, בעיקר כי אני אדם. אבל אל תטיף לי מוסר אם אתה לא הולך ולו חצי קילומטר בנעלי.

ורק לסיכום, אין לי בעיה עם אנשים שטוענים שהיה להם קשה יותר. יש לי בעיה עם חוסר הסולידריות שלא מנסה אפילו להבין את הבוץ בו תקועים כל שאר האנשים בסביבה.

מודעות פרסומת

דם ואש ותמרות עשן

על פניו הכל אמור להיות בסדר – אני עוסקת במקצוע שאני אוהבת, יש לי שני ילדים חמודים (כשהם לא שוחטים אחד את השני), דירה נאה בפרברים, יותר ספרים מכדי שאי פעם אוכל לקרוא ובנזוג אחד סבלני להפליא.

ואז, בא מישהו שמזכיר לי שהחיים שלי בזבל. זו לא כתבה טובה במיוחד, הטיעונים שלו לא חדשים והשורה התחתונה די מעצבנת. מצד שני, הוא לגמרי צודק, אבל לא מהסיבה שהוא חושב.

דם

ההורים שלי אחלה. הם מימנו לי את הלימודים באוניברסיטה ואת שכר הדירה בתקופת הלימודים. כיום הם משמשים כבייביסיטרים בהתראה של רגע, שלא לדבר על תמיכה באחי ובאחותי. זה סבבה לגמרי עם בעיה אחת – אנחנו לא אמורים להיות תלויים בהורים שלנו בגיל הזה.

בגילי להורים שלי היו כבר שלושה ילדים ובית פרטי באריאל (נו, המקום הזה שאליו אמנים לא רוצים להגיע). אמא שלי היתה מגיעה כל יום הביתה בארבע אחרי יום עבודה מלא בתל אביב. אבא שלי עבד שעות מטורפות (שמונה עד שבע. פעם זה נחשב למטורף), אבל היה איש קבע אז זה היה בסדר. הוא הציל את המדינה וכאלה. לא היתה להם משכנתא כי בזכות התמוטטות הכלכלה הישראלית בשנות השמונים הם פדו את המשכנתא עם הכסף הקטן שהיה להם בכיס. לכולנו היו חשבונות חסכון מהלידה (חוץ מאשר לי – את שלי הם פתחו בגיל שלוש), בהם השתמשנו כשיצאנו מהבית. את שלי ניצלתי כמקדמה על הדירה שלנו. אחותי נסעה עם שלה לחו"ל. אחי עדיין צובר ריבית על החסכון שלו.

ואתם יודעים מה, הם לא עבדו במקצועות מדהימים, אבא שלי לא היה בצבא עד לפנסיה, אמא שלי לא עבדה בסטארט-אפ שעשה אקזיט. הם היו עובדי מדינה וחיו בסדר.

בנזוגי ואני גם כן עובדי מדינה. יש לנו רק שני ילדים ולא שלושה. יש לנו דירה ולא בית פרטי, שנבחרה בזכות היותה קרובה להפליא לתחנת רכבת. הילדים שלנו אמנם בחינוך פרטי אבל אילו היינו שולחים אותם לחינוך הציבורי הצהרון עדיין היה עולה לנו בין 1500-2000 ש"ח לחודש (כשהייתי ילדה היה מדובר על מאות בודדות לחודש). על סגירת המשכנתא בשנים הקרובות אין מה לדבר. אנחנו עם שני כלי רכב מכיוון שאין תחבורה ציבורית למקום העבודה שלי שנמצא בעיר הנידחת חיפה. כלומר יש, אבל מדובר בשעתיים וחצי של נסיעה לכל כיוון (אמא שלי היתה נוסעת שעה מתל אביב לאריאל באוטובוס מיוחד). אנחנו צריכים גם לממן ביטוח בריאות פרטי לכל המשפחה, ביטוח פנסיוני בנוסף למה שמציע לנו מקום העבודה, ועוד ועוד דברים שבעבר המעסיק היה משלם והיום הנטל הוא עלינו. על חסכונות אין מה לדבר, לא לנו ולא לילדים שלנו. כשאנחנו רוצים לצאת לסופשבוע בצפון אנחנו פורשים לתשלומים. הרבה תשלומים. אני לא יודעת אם זה יוקר המחיה, שחיקת המעמד הבינוני, מדיניות מכוונת של העדפת העשירים או סתם בעיה כלכלית כלל-עולמית.

אבל אתם יודעים מה, נמאס לי לירוק דם ולא לקבל כלום בחזרה.

אש

אני עובדת במקצוע המגניב ביותר בעולם. באמת. משלמים לי כדי לקרוא, לסכם מספרים, ואם יש לי יום ממש מוצלח – אני גם יכולה לעבוד על המחקר שלי המגניב מאד. אז כיף לי. אני כל כך אוהבת את העבודה שלי שאני מוכנה לנסוע עד חיפה כדי לעבוד בה. זה מעייף, מתיש, והייתי שמחה בהרבה אילו הייתי יכולה לעבוד במרכז הארץ, אבל זה מה יש ועם זה נסתדר.

אין לי תורנויות במקצוע שלי (חוץ מאשר חצי שנה של רוטציה בפנימית, אבל לא מדברים על זה). אין לי שעות איומות במיוחד. יש לי אחלה בוס, והוא מבין כשאני צריכה לצאת מוקדם לקחת ילדים. יש רק בעיה אחת קטנה והיא תלוש השכר שלי.

תראו, אני באמת לא מצפה להרבה. אני עובדת מדינה, ומודעת לזה היטב. אבל אני כן מצפה שאחרי שמונה-עשרה שנות לימוד (בקרוב עשרים), באמצע התמחות, עם עבודה במקצוע מבוקש יגיע איזשהו תגמול כספי. לא הרבה, רק, נגיד, משהו שאפשר לסגור איתו את החודש. ואם משהו שאי אפשר לסגור איתו את החודש, לפחות הבטחה לפנסיה נורמלית בעתיד. ואם משהו שאי אפשר לסגור איתו את החודש, בלי פנסיה נורמלית, בלי עתיד לקידום מקצועי, בלי אפשרות לפרקטיקה פרטית, בלי יכולת לעבוד בעבודה נוספת, אבל עם להמשיך לעבוד ששה ימים בשבוע, אז לפחות, בבקשה, תשאירו לי את האפשרות לצאת בשעה נורמלית כל יום כדי לראות את הילדים שלי.

הרופאים לא מוחים כי רע להם. הרופאים מוחים כי "רע" היה כאן לפני עשרים שנה. עכשיו אנחנו בקטסטרופה, ויש הרגשה שלאף אחד לא אכפת. כאשר מבקשים תוספת של אלף תקנים זו לא התפנקות. זה ההבדל בין לעשות 8 תורניות בחודש (כלומר – יומיים של עבודה נורמלית ואז יום שמתחיל בשמונה בבוקר ונגמר אחרי יומיים), לבין לעשות 6 תורנויות בחודש. כאשר מדברים על הגדלת המשכורת זה כי לאף אחד לא נשמע הגיוני שאחרי ארבעים שנות עבודה הפנסיה שלך שווה לתחת (3000 ש"ח לחודש, לא משנה כמה שנים צברת לפנסיה). כאשר דורשים תוספת תקנים ותגמול לעבודה בפריפריה זה לא כי מחירי הדירות נורא יקרים במרכז הארץ, זה כי בצפון הארץ, למשל, יש מומחה אחד ברפואת פגים, והוא לא יכול לצאת לחופש כי אין מי שיחליף אותו. זה כי במקצועות כמו רפואת ילדים, פנימית וכירורגיה כללית אין מתמחים, פשוט אין, ואם מישהו נדרס בדרום ומפונה לסורוקה הסיכוי שהוא יפול לידיים טובות הולך וקטן כל חודש.

ואתם יודעים מה הדבר הכי קטנוני והכי מטופש? שבלי להעלות תקנים, ובלי להעלות משכורת ובלי שום דבר שכזה האוצר דורש החתמת שעון נוכחות כדי לוודא שחס וחלילה אף רופא לא יצא מבית החולים לפני שהוא סיים יום עבודה מלא כהלכתו. אז, אתם יודעים מה, בסדר, נו, אני אגיע לעבודה בשש בבוקר ואצא בשלוש. יאללה. אבל אפשר להבין למה, אם אתם מתעקשים כל כך על שעון נוכחות אתם לא מוכנים גם לממן שעות נוספות לכל שאר הרופאים שעובדים כל יום עד שש-שבע בערב? ואלה לא רק מתמחים, גם רופאים מומחים עובדים קשה והרבה ולא מתוגמלים על זה. העיקר שלא ינסו לעבוד על האוצר ולצאת יום אחד מוקדם יותר במהלך השבוע.

ותמרות עשן

הבעיה העיקרית היא שאני לא רואה פתרון. השביתה של הרופאים תסתיים מתישהו עם בוררות שלא תגיע לשום הסכם, או שתגיע להסכם שלא יכובד על ידי האוצר, כמו ההסכם משנת 2000. מצוקת הדיור לא תפטר. שחיקת מעמד הביניים לא תפסיק. המשכורות שלנו לא יעלו באורח קסום, חסכונות לילדים שלנו לא יווצרו יש מאין, הדירה שלנו לא תעלה בערכה לעומת הדירה אליה נרצה לעבור יום אחד, חיפה לא תתקרב למרכז ותחבורה ציבורית נאותה לא תקרה כאן.

אני רואה אחת משלוש אפשרויות – או שנמשיך לסבול, או שנתאגד כדי לשנות משהו או לעוף מפה. אני לא רוצה להמשיך לסבול. כל תנועה פוליטית שקמה כדי לשנות משהו הופכת למסואבת כשהיא נכנסת לכנסת מרוב ביורוקרטיה, ואופצית הלעוף מפה הופכת למושכת יותר ויותר, וזה לא מוצא חן בעיני.

הבה נשחק ב"נדמה לי"

בואו נניח שאתם מתקבלים לעבודה. ונניח שהבוס שלכם אומר מראש שהעבודה היא ששה ימים בשבוע (ג'יפה), כולל ארבעה עד שישה לילות בחודש (עוד יותר ג'יפה), כולל חגים (הרבה יותר ג'יפה), ונניח שאתם מסכימים לזה, כי הנה – כל התנאים על השולחן, ומה כבר יכול להשתנות.
ואז אתם מתחילים לעבוד ומתברר לכם שארבעה עד שישה לילות בחודש וששה ימי עבודה בשבוע וחגים מצטברים להפסד של ימי הולדת, חגיגות בגן, מסיבות סיום כתה א', ארוחות משפחתיות של יום שישי, סיפור לפני השינה, מקלחות, השכמה, פאזלים, השן הראשונה שתיפול ורכיבה על אופניים.
ונניח שאתם עדיין מסכימים לזה, כי הרי מדובר רק בכמה שנים, ואתם מצילים חיי אדם, וזה חשוב.
ואז נניח, רק נניח, שהבוס שלכם משנה את דעתו. ובמקום ארבעה עד ששה לילות בחודש אתם מתחילים לעבוד שמונה, עשרה, ובמקרים הגרועים באמת שניים עשר (!12) לילות בחודש. ובמקום ששה ימי עבודה בשבוע מתברר לכם שבעצם יכולים לעבור שבועיים-שלושה ואין לכם אף יום מנוחה אחד. והעבודה היא לא משמונה עד ארבע (כי בשבוע עבודה של ששה ימים עובדים 8 שעות ביום + חמש בשישי) אלא משבע עד שש. בערב. ואחרי לילה אתם לא הולכים הביתה כי תמיד נשארת עבודה ש"מישהו" צריך לעשות (רמז – זה אתם).
ובנוסף לכל אלה, האנשים שאתם אמורים לטפל בהם מכים אתכם, צועקים עליכם, מזלזלים בכם, ובאיזשהו שלב אתם תופסים את הראש בידיים ומנסים להבין איפה בדיוק טעיתם, כי הרי התנאים היו על השולחן אז איך זה שלא הבנתם למה הכנסתם את עצמכם.

העבודה על פי ההסכמים שמתוכננת החל מיולי היא עבודה על פי הסכמים שגובשו בשנת 2000, ומעולם לא הפכו למעשיים בגלל מחסור בתקציב.
העבודה על פי תורנויות והצורך בסגירת מחלקות בגלל חסר בתקנים היא על פי ההסכמים שגובשו בשנות ה 70 (פאק! עוד לא נולדתי אז!), והתקנים שנכתבו בהם מעולם לא עודכנו.
אז כאשר תראו מחלקות סגורות בעוד חודש וחצי, ואת ליצמן (שמזמן הפסיד אצלי את התואר "סגן שר הבריאות") מסתער על הרופאים חסרי האחריות המפקירים את החולים, זו לא אשמתנו. אנחנו הולכים לעבוד על פי החוזה שחתמו איתנו כשהגענו לעבודה. זו אשמת הבוס שלנו שלא מקיים את הצד שלו בחוזה.

(נכתב כהמשך להודעת השביתה המתוכננת – http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4072130,00.html )

ביקורתית בבית

זהו, נגמרה התקופה באונקולוגיה. ועדיין יש לי בפנקס רשימת אנשים שרציתי לכתוב עליהם, וכמה מילות סיכום על חצי שנה מטלטלת מדי, והרבה הרבה תובנות על עצמי ועל ההתמחות שלי. אבל מה שאין לי זה זמן לשבת ולכתוב (אפילו בלוג המחלות שלי סובל מכך). מה שיותר גרוע – אני (שוב) חולה, עם גרון כואב ועיניים דומעות והרגשת הג'יפה המתבקשת מכל מתקפת וירוסים.
אז בינתיים כתבתי ביקורת על ספר נוער איום ונורא שקני נתן לי. כנראה כדי להחזיר לי על כל מה שאני מעבירה אותו ביומיום.

מוגן: ערימה

התוכן המבוקש מוגן בסיסמה. כדי לצפות בו, יש להזין אותה כאן:

מוגן: בום בום בום

התוכן המבוקש מוגן בסיסמה. כדי לצפות בו, יש להזין אותה כאן:

קצת עדכונים

טוב, אז אני חולה. זה התחיל בכאב גרון, המשיך בחום, דלקת עיניים, כאב בטן, ג'יפה איומה בכל הגוף, ונגמר בלשבת על הספה בסלון ולשתות "מיץ כתום" (מיץ אננס של ויטמינצ'יק).
אני יודעת גם מי הדביק אותי – הפיצים! כן, כן, אותם יצורים תמימי עיניים ותכולי שיער שמסתובבים אצלנו בבית ומפזמים שירי ילדות! הם הם מגשי הפטרי שעליהם חדר הוירוס הקטלני הזה לביתנו.

אז זהו.

וגם פתחתי בלוג חדש, נוסף, שמטרתו להתעסק באותם ג'יפות שחיסלו לי את השבוע ומשהו האחרונים. למקרה שמישהו מעונין. פוסט ראשון עלה, בתקווה שהבאים בתור לא יאחרו להגיע גם הם.

בחזית הכתיבה / קריאה / הכנת ביקורות למגזינים מקוונים – כלום לא זז, הרבה באשמתי. מצד שני, גם התקציר לעבודת הגמר שלי לתואר לא זז, וזה יותר מטריד אותי.

עוד שלושה חודשים לסיום הסבב באונקולוגיה, ואני מקווה שדברים יתחילו לנשום קצת אחר כך.