Posts Tagged ‘התמחות’

ההסכם יצא לדרך!

רציתי לכתוב על נושא ההתפטרות המושהית ועל היחס המחפיר שמקבלים המתמחים מידי מדינת ישראל, אבל הבוקר קיבלנו מייל מאושר ומיד אחריו תלוש משכורת אליו צמוד מכתב המספר לנו בגאווה כי ההסכם החדש נכנס לתוקף! והוא בא לידי ביטוי כבר במשכורת ספטמבר! ובמסגרת הפעימה הראשונה (הפעימה השניה מתוכננת לאוגוסט 2014) נקבל העלאה של 7.34% במשכורת!

כן, כן, שמעתם נכון! לא עוד צעקות לצדק חברתי! לא עוד בכי ונהי של רופאים שלא רואים את משפחתם ובתמורה מקבלים ערימת בוץ מפי האחראים על המו"מ עימם במשרד האוצר! לא עוד זלזול! שבעה אחוזים ושלושים וארבע עשיריות האחוז! למשכורת! בבת אחת!

הנה משכורת מאי (הייתי מכניסה את משכורת אוגוסט, אבל אני מאלה שעושים ערימה של המסמכים ולא מתייקים אותם אז אין לי מושג איפה היא).

משכורת מאי!

 

והנה השיפור האדיר במשכורת ספטמבר!

משכורת ספטמבר!!

 

לא, אין כאן טעות. שני שקלים שלמים לשעה. או, כמו שחברתי לחדר ציינה – זה אפילו לא מספיק לקרטיב.

מודעות פרסומת

והפרחים לוואנדר

כשקראתי את זה לא ידעתי מאיפה בכלל להתחיל להסביר מה לא בסדר שם. אז לשמחתי המרובה הגיעה הוואנדר וכתבה על זה שיר מעולה. אני בעד שתכנסו, תקראו, ותפיצו הלאה (לא שהיא זקוקה לעזרה שלי כדי להגיע לקהל שלה, אבל מילא).

(ודוקא כשחשבתי שיהיה לי זמן לכתוב על 9/11).

לא מתפטרים, לא עבדים

[רשומה זו מפורסמת במקביל בבלוג המדעי (המעולה! לכו לקרוא אותו!) "מדע אחר".]

בשבת בערב צעדנו בעד עתיד טוב יותר, וביום ראשון בשמונה בבוקר נכנסו לתוקפם מכתבי ההתפטרות של המתמחים. לפני השעה עשר בבוקר התקבלה החלטת בית הדין לעבודה כי ההתפטרות היא למעשה שביתה בלתי חוקית המפרה את כללי ההעסקה בישראל.

בגלל התזמון, הדבר החשוב ביותר בעולם, מה שבעבר היה נשלח לאחורי מדורי הבריאות, הצית זעם בעולם המקוון. המלים "עבדות", "כפיה" ושלל מונחים אחרים נשמעו בכל מקום.

ה"צד שלי" הוא הצד של המתמחים, באופן ברור. מעבר לביקורת שיש לי על התנהלותה של מרש"ם (העמותה מטעם עצמה שלא מייצגת את כל המתמחים בארץ) – לדעתי אם אדם לא רוצה לעבוד יותר במקום מסוים, אין שום סיבה לכפות עליו להמשיך לעבוד שם. הצד השני, של המדינה (ושל הסתדרות הרופאים, במפתיע) ברור ומובן – הם רוצים רופאים עובדים, בלי קשר לשאלה עד כמה מתוסכלים הם יהיו כתוצאה מכך. אבל קיים צד שלישי, והוא זה שניקז אליו את מרבית הזעם בבלוגים ובדיווחים, ודוקא קולו לא נשמע.

הצד שלא נשמע הוא בית הדין לעבודה, שנלחץ בין שני הצדדים בדיון. בית הדין אינו מייצג את המדינה, את הסתדרות הרופאים או את מרש"ם. יש לציין שאיש לא תבע לדין את המתמחים, המעסיקים הגישו בקשה לצו מניעה נגד מרש"ם (שאינה ארגון מייצג, ולכן רשמית אין לה קשר למתמחים) ונגד הר"י (שצדדה בעמדת המעסיקים). בית הדין מייצג את חוקי המדינה, וצד זה לא נשמע בדיון. לפיכך ביקשתי מחברתי הדס אלמוגי, עורכת דין והיועצת המשפטית החביבה עלי לכתוב את הצד השותק, זה שרק פסק הדין שנתן מייצג אותו.

דבריה נתונים לפניכם, ללא עריכה.

בעקבות פסה"ד של ביה"ד לעבודה, אשר לא הכיר בהתפטרותם של המתמחים, והורה להם לחזור לעבודה, התמלא הפיד שלי בפייסבוק באותה השאלה: "איך אפשר להכריח עובד  שהתפטר לחזור לעבודה? האם זו לא עבדות"?

התבקשתי להסביר קצת את  המסגרת המשפטית ולמה, לדעתי,  זוהי ההחלטה הצפויה והמתבקשת.

תזכורת על הסיפור, למי שבמקרה ביקר במאדים בחודש האחרון:  לפני כשבועיים נחתם קיבוצי בין ההסתדרות הרפואית הישראלית (הידועה בכינוי "הר"י" שהיא הארגון היציג של הרופאים) לבין מממשלת ישראל, קופ"ח כללית והדסה (המעסיקים של הרופאים) בנושא שכר הרופאים. ההסכם נחתם אחרי תקופה ממושכת של מו"מ ועיצומים, בעזרת רוח גבית אינטנסיבית מביהמ"ש השונים. בהסכם, כמו בכל הסכם, יש סעיף של שקט תעשייתי (התחייבות לא להעלות דרישות ולא לשבות בנושאים המוסדרים בהסכם) למשך 8 שנים.

טיוטות ההסכמים הועברו לרופאים ועוררו את זעמם של הרופאים המתמחים (וגם של הרבה אחרים, אבל נעזוב את זה לרגע), ולפני חודש הודיעו 1000 רופאים מתמחים על התפטרותם. הגל הראשון של ההתפטרויות היה אמור להיכנס לתוקף אתמול (4.9.11), אחרי תקופת ההודעה המוקדמת המתחייבת לפי החוק. המעסיקים הגישו בקשה לביה"ד לעבודה.

ועכשיו להסבר המשפטי:

נתחיל מהדבר הכי בסיסי: כל עובד יכול להתפטר וללכת הביתה בהתאם לרצונו (בכפוף לכמה דרישות טכניות כמו מכתב התפטרות וזמן להודעה מוקדמת). אין דרך משפטית לאכוף על עובד להמשיך לעבוד, אם הוא לא רוצה. עד כאן אלה עקרונות יסודיים של מדינה דמוקרטית.

אז מה קרה עם הרופאים, אתם שואלים? אז זהו, פה הקאטץ'. הם לא באמת התפטרו, רק בכאילו. בשפה לא משפטית קוראים לזה "ישראבלוף".

בפני ביה"ד לעבודה הוצגו מכתבי התפטרות סטנדרטיים, שנוסחו על-ידי עוה"ד של עמותת מרש"ם (שמייצגת חלק מהמתמחים והסטאג'רים). המכתבים היו כל כך סטנדרטיים, שאפילו לא נרשם בהם שם ביה"ח בו עובד הרופא והתאריך בו נכנסת ההתפטרות לתוקף. המכתבים הופקדו בנאמנות אצל עוה"ד של מרש"ם. מרש"ם החליטה מתי  להגיש את מכתבי ההתפטרות, אחרי שראתה שהדרישות של המתמחים לא נכללו בטיוטת ההסכם הקיבוצי המתגבש. המתפטרים התחייבו שלא לחזור בהם מהחלטת ההתפטרות אלא על-פי החלטה משותפת שתתקבל על-ידי מרש"ם. מנהיגי המאבק התחייבו שלא יחזרו מההתפטרות עד שכל המתפטרים יוחזרו לעבודה בתנאים שלא יפחתו מתנאי העבודה הקודמים (כלומר, כדי למנוע מצב שבו המעסיקים יסרבו לקבל חזרה חלק מהמתפטרים).

כלומר, מרש"ם ניסחה את המכתב, החליטה מתי ישלח למעסיקים, שלחה אותו למעסיקים, וגם חייבה את המתפטרים לא לחזור בהם אלא באישור מרש"ם, וזאת במטרה להבטיח את חזרתם לעבודה של כל המתפטרים באותם התנאים.

המסקנה שביה"ד מסיק מהמסמכים היא: "מכתבי התפטרות אינם מעידים על התפטרות אותנטית כי אם על פעולה קולקטיבית המכוונת להפעיל לחץ בלתי לגיטימי על הגורמים המוסמכים בדין לניהול המשא ומתן, הלא הם הארגון היציג של הרופאים והמעסיקים".  ביה"ד גם ראה בזה צעד בלתי מידתי, בהתחשב בנזק הצפוי ממנו.

כלומר, הרופאים לא התכוונו להתפטר אלא לשפר עמדות במו"מ על הסכם השכר המתגבש. וממילא, הם לא התפטרו בפועל, כיוון שמכתבי ההתפטרות שהגישו לא עומדים בדרישות החוק.

אחרי החתימה על הסכם שכר, אי אפשר להמשיך מבחינה חוקית בצעדים קולקטיביים כדי להשיג תנאים טובים יותר. צעדים קולקטיביים, שאינם מאושרים על-ידי הר"י הופכים להיות שביתה פראית, שאסורה לפי דיני העבודה, וחושפת את מי שנוקט בה  למגוון סנקציות.  בית הדין מגדיר את זה כ"צעד ארגוני בלתי חוקי".  שביתה פראית היא big no-no  ביחסי עבודה. באופן בסיסי, המטרה היא להביא ליציבות ביחסי עבודה, ולהסדיר את המנגנונים של המו"מ בין העובדים והמעביד בצורה קבועה וידועה, ולמנוע מצב שבו אחרי כמה חודשים מתישים של עיצומים ומו"מ, פתאום מתחילים את הכל מהתחלה. נזכור גם שרוב העבודה המאורגנת היא במגזר הציבורי, וגם לאזרחים מגיע שירותים שוטפים בלי יותר מדי שביתות בין ימי העבודה.

וכאן אנחנו חוזרים לשאלה בפתח הדיון: המתמחים לא התפטרו, ולא התכוונו להתפטר. לכן גם  ההוראה של ביה"ד להחזירם לעבודה לא הופכת אותם לעבדים. הם ניסו לשפר עמדות, עוד צעד כושל במו"מ אגרסיבי על  שכר, אחד מני רבים, ונכשלו. בעסה גדולה בשבילם, וגם בשבילנו.

ועוד נקודה שהבטחתי לפרט לגביה: פסיקת ביה"ד היתה צפויה בדיוק כמו הסיכוי שחולה שמגיע למיון יתקל  במתמחה טרוט עיניים שעבד הרבה יותר מדי שעות. לכולם ברור שהתפטרותם של 1000 מתמחים תפגע קשה בטיפול בחולים. כל בימ"ש שהיה ניצב מול הדילמה, היה עושה את כל המאמצים כדי להגיע לאותה תוצאה, בתקווה שבחודש הנוסף ניתן יהיה למצוא פתרון. כאזרח, אף אחד מאיתנו לא היה רוצה לראות את המדינה וביהמ"ש שלה יושבים  בחיבוק ידיים ונותנת למתמחים ללכת, טיפולים נדחים וכל הכיף הגדול כשאין לך מערכת בריאות מתפקדת.  שום ביהמ"ש לא היה לוקח אחריות כזאת על עצמו.

במסגרת פסה"ד, מרש"ם נדרשה לא לעשות פעילות מאורגנת להביא להתפטרות המתמחים. כמובן,  כל אחד מהמתמחים יכול להתפטר באופן אישי, לנסח בעצמו את מכתב ההתפטרות שלו, לדאוג שכל מה שצריך להיות בו אכן יהיה בו, ולעשות את זה באופן עצמאי ולא דרך מרש"ם.   כמו שזה נראה כרגע, המתמחים הפסידו בקרב אבל עדין ממשיכים את המלחמה. בענין הזה כל מה שאני יכולה לומר זה שחבל שביה"ד לא דאג גם לספק סולם כדי להוריד את כל הצדדים מהעץ בדרך של מו"מ, כי כמו שזה נראה כרגע, אנחנו מתקרבים לעוד מבוי סתום עוד חודש.

עד כאן דבריה של הדס, שאיתם אני מסכימה לחלוטין. לבית המשפט לא היתה ברירה אלא לעקוב אחרי החוק. הבעיה היא ביחס של המדינה והסתדרות הרופאים לביקורת על ההסכם. במקום לפתוח אותו מחדש תחת בוררות או, לפחות, להפחית את תקופת ה"שקט התעשייתי"לזמן ריאלי שלא יגרום לרופאים להרגיש כאילו מכרו את זכות הדיבור שלהם הוחלט לתבוע. וכפי שציינו במספר מקומות – אנחנו לא רוצים רופאים עייפים ומדוכאים. אנחנו רוצים רופאים שמעונינים לעסוק ברפואה, ולא באוסטרליה.

למעונינים לקרוא את הניתוח שלי של ההסכם אפשר למצוא אותו כאן. ותודה לקני על הכל, כרגיל.

שתיים משלוש – הווה

ההסכם שנחתם גרוע. עכשיו, במסורת רבת הימים של אסימוב, אספר לכם למה.

שכר

בואו נוריד את זה מהפרק – לא נלחמנו על העלאת שכר משמעותית, והתוצאה היא שאין שום העלאה משמעותית בשכר של רוב הרופאים. למעשה, השכר של חלק מהרופאים (כולל שלי) הולך לרדת. השינויים בשכר המוצגים לציבור כהעלאה אדירה נובעים מהעברת כסף בין שני סעיפים תקציבים – מתוספת שלא נכנסה לשכר הבסיס אל שכר הבסיס. הסכום הוא 100 ש"ח לחודש, כאשר במשך חמש שנים הוא גדל ב-100 ש"ח כל שנה. משמעותי מאד. זה עוד 30 ש"ח בחודש לפנסיה כל שנה, עד למקסימום של 150 ש"ח.

שכר בסיס של רופא הוא 4000 ש"ח. בעוד חמש שנים הוא יגדל ל-4500 ש"ח. זה מאד מאד משמעותי. כשמתעלמים מהעובדה ששכר בסיס של 4000 ש"ח הוא ביזוי של מערכת הבריאות ושל הרופאים (כן! אני יודעת שגם מורים מרוויחים ככה! זה עדיין ביזיון).

כל שאר התוספות המוצגות לציבור דומות – העברה של כמה מאות שקלים מהתוספת (תוספת מקצוע במצוקה, תוספת פריפריה וכו') לשכר הבסיס. כאמור, השורה התחתונה של המשכורת לא תשתנה. במקרה הספציפי שלי היא עלולה אפילו לרדת מכיוון שעל פי ההסכם החדש אני לא זכאית יותר לחלק מהתוספות.

הדבר הטוב הוא הצמדה למדד. למשך חמש שנים. ההסכם חתום לעשר שנים. מישהו רואה את הבעייתיות כאן?

ושוב – זה שדופקים את כולם (כי לאף אחד המשכורת לא צמודה למדד) לא אומר שזה בסדר.

תקנים

בתחילת השביתה הסתדרות הרופאים הודיעה לכל מי שהיה מעוניין להקשיב כי במערכת הבריאות חסרים למעלה מ-5000 תקנים לרופאים. על פי ההסכם החדש יוקצו 1000 (אלף. זה פחות מחמשת אלפים) תקנים למומחים ולמתמחים לעשר השנים הקרובות, בלי יכולת להכריז על סכסוך עבודה או לשבות מסיבה שקשורה לתקנים.

חשוב לציין כי אמור לקום בית חולים חדש באשדוד וכי עם הקמת בית הספר לרפואה בצפת, גם בית החולים רבקה זיו אמור למשוך אליו עוד מתמחים ומומחים. כל התקנים האלה כלולים ב-1000 התקנים.

תורנויות

מוסכם על כל המעורבים ש-6 תורנויות בחודש הן די והותר. מנגנון האכיפה הוא ועדה שאמורה להתכנס אחת לחצי שנה ולבדוק האם התורנויות אכן יורדות מתחת ל-6 בחודש.  נטולת סמכויות אכיפה, כמובן.

הדרך המומלצת על פי ההסכם להפחתת התורנויות היא לחייב רופאים שסיימו את ההתמחות לעשות תורנויות. זה דומה לחיוב קצינים לעשות מטבחים. כלומר – זה אכן יפחית את העומס אבל יגרום בו-זמנית להתמרמרות עצומה וסביר שהטובים מבין המומחים ינטשו כי ראבק, ארבע-חמש שנים שבהן לא רואים את הבית אמורות להסתיים אחרי ארבע-חמש שנים. מה גם שעל פי תנאי ההסכם מנהל מחלקה יכול לבקש ממנהל בית החולים שהמתמחים שלו יעשו יותר משש תורנויות בחודש, ואף לקבל אישור לכך.

שעון נוכחות

כביכול – רעיון מצוין. הגיע הזמן שישלמו משכורת על פי מה שהאדם עושה, לא?

אז זהו. שלא.

קודם כל, מוסכם על כולם ששבוע העבודה הוא בן 5 ימים, 8 שעות ביום. על פי מה שלמדתי בכתה ג' זה אמור לצאת 40 שעות שבועיות, אבל אם עובדים פחות מ- 41.5 שעות בשבוע מורידים מהמשכורת שעה וחצי. כן. ממש כך. משכורת מלאה תינתן רק למי שיעבוד 41.5 שעות בשבוע.

אם עובדים ימי שישי אפשר לעבוד עד 5 שעות ביום זה. כל שעה מעבר לזה לא נספרת כשעה נוספת אלא מאפשרת לקחת יום חופש בשבוע שלאחר מכן. מכיוון שלכולם ברור שאף אחד לא יעבוד 13 שעות ביום שישי, ההפרש בין השעות שכן "נעבדו" לבין השעות שלא "נעבדו" יורד מהמשכורת. כלומר, אדם שעבד 8 שעות ביום שישי, וכביכול נמצא בעודף של 3 שעות, יכול לקחת יום חופש בשבוע שלאחר מכן, אבל יורידו לו מהמשכורת 5 שעות (ההפרש בין 3 ל-8). אי אפשר לצבור את השעות האלה, כמובן (אחרת הסעיף הזה עוד היה עלול להיות הוגן).

הלאה.

נניח שאני רוצה לעבוד 41.5 שעות שבועיות כי אני רוצה לקבל את המשכורת שלי. אני חייבת לעשות את ה-1.5 שעות ברצף, אחרת הן לא נספרות לשעות העבודה. כלומר, אין לי אפשרות לעבוד כל יום רבע שעה נוספת כדי להגיע לאותן שעות שנדרשות ממני כדי לקבל את המשכורת שאני אמורה לקבל. רק שעה וחצי רצופה.

הלאה.

נניח שעבדתי את מלוא 41.5 השעות הנדרשות ממני, והמשכתי לעבוד כי העבודה אף פעם לא נגמרת. האם ישלמו לי שעות נוספות? לא. השעה הראשונה לא נספרת כשעה נוספת. חצי השעה שלאחריה נספרת לימי השתלמות (מתמחה יכול לקבל עד 3 בשנה, אין אפשרות לצבור, אין אפשרות לעלות מעבר ל-3). רק אחרי שעה וחצי נוספות מתחילים לשלם על פי ערכה של שעה נוספת.

בכל חברות ההייטק וחברות התרופות למינהן מניחים שהעובדים לוקחים איתם עבודה הביתה, עובדים בשבתות וקורעים את התחת בחגים, לפיכך מנגנון השכר מכיל פיצוי מובנה על העבודה מהבית. אין דבר כזה בדיווח הנוכחות כרגע. מה שלא עושים בין כותלי בית החולים – לא נספר. כלומר – קריאת מאמרים, הכנת מערכי שיעור (רוב הרופאים הבכירים גם מלמדים סטודנטים), כתיבת מאמרים, מענה טלפוני למטופלים לחוצים, מענה טלפוני למתמחים לחוצים, מענה טלפוני למנהלי מחלקות לחוצים שלא מצליחים להסתדר עם השעות הנוספות – כל אלה לא נספרים, לא נחשבים, לא מקבלים פיצוי.

כן, גם לעובדים סוציאליים לא סופרים את השעות שהם עובדים מהבית. כבר אמרתי שזה שדופקים גם אחרים לא הופך את זה לצודק.

צחוקים ושיגועים

שלא תגידו שאין לאנשים שחתמו על ההסכם חוש הומור. סעיף 25 למשל, חביב עלי במיוחד.

"מוסכם כי רופאים תורנים יהיו זכאים להשתלב במערך ההסעות של האחיות הקיים בבית החולים וזאת לצורך הגעה לבית החולים, וחזרה ממנו." זאת מבלי לציין כי הסעות האחיות יוצאות חמש שעות לאחר שעת סיום התורנות או שלוש שעות לפניה. כלומר, רופא מתמחה יכול לבחור בין נטישת המחלקה שלוש שעות מוקדם יותר (ואז אין מי שיחליף אותו) או חמש שעות מאוחר יותר (ועל זה לא משלמים לו שעות נוספות כי אין כפל תשלום). או לנהוג הביתה, כמו שכולנו רוצים שיקרה אחרי 26 שעות עבודה רצופות.

או, סעיף 29.5 שמגיע אחרי פירוט האפליקציה שתותקן בטלפונים סלולרים של הרופאים על מנת לעקוב אחרי מעשיהם, ואומר "אין באמור בסעיף זה כדי לחייב את המעסיק לספק מכשיר טלפון נייד לרופא". שלא תחשבו שתצליחו לקבל משהו מהאוצר בזדון! חמדנים כולכם.

רוצים לקרוא עוד?

הסכם_קיבוצי_רופאים_עדכני (פידיאף)

מורה נבוכים להסכם החדש (גם כן פידיאף)

אז זהו. המתמחים מתפטרים כי יש גבול לכל שטות. המומחים – חלקם מתפטרים וחלקים לא, תלוי באפשרויות שיש להם. אני לא בין המתפטרים מסיבות אישיות. בכל מקרה, אלא אם ההסכם ייפתח מחדש על ידי שני הצדדים אי אפשר לשנות אותו, ולפיכך אנחנו תקועים איתו עד לינואר 2020. בינתיים הפרקליטות הספיקה להגיש שקרכלשהו נגד המתמחים ולהדחות (אפילו בעיתון הבית של ראש הממשלה).

ברור לי שהסתדרות הרופאים לא חתמה עליו מרוע לב או מאטימות. ברור לי שזה ההסכם הטוב ביותר שהצליחו להשיג תחת התנאים הנוכחיים. השאלה היא האם היה צריך לחתום עליו. אולי היה נכון יותר לשבור את הכלים ולצאת לשביתה כוללת למרות הסיכון שבית הדין לעבודה היה מוציא צווי ריתוק. אולי היה נכון יותר להפסיק את כל המאבק ולחזור הביתה.

הנה מה שאני בטוחה בו – הטובים שביננו יצאו מהמערכת בשנים הקרובות בקצב מהיר יותר ממה שהיה עד היום. הבינוניים יצאו אחריהם. מי שישאר הם אלה שלא היתה להם ברירה, ואלו הרופאים שיטפלו בי כשאזדקן.

אותי זה מחריד.

אם במשרד הבריאות נפלה שלהבת…?

הרשימה הזו נכתבה על ידי יעל ג. בפייסבוק תחת הכותרת "תעתועי המספרים של האוצר מול הרופאים" או "למה המתמחים מתפטרים?". אני מביאה אותה כלשונה. לבעלי הפייסבוק, ניתן לקרוא אותה כאן.

————–

סטודנט לרפואה לומד 6 שנים, חצי שנה נוספת מוקדשת לבחינות, אח"כ עושה שנה אחת של סטאז' במשכורת נמוכה (וזה בסדר, קצת דומה לסטאז'/התמחות של עורכי הדין). רק אח"כ הסטודנט הופך להיות רופא, כי מהשלב הזה – 7.5 שנים לפחות אחרי שהתחיל ללמוד – הוא מקבל תעודה ומספר רופא ומתחיל לעבוד כרופא מן המניין.

האפשרויות העומדות בפניו הן שתיים, לעבוד כמתמחה בתחום מסויים ובכך להתמקצע באותו תחום, מה שנותן לו אופק להתקדמות מקצועית בעתיד, או לעבוד כרופא כללי בנטלי / שח"ל / ביקורופא / חברות אחרות או לעשות תורנויות כל חייו. בעבר רופא כללי יכול היה לעבוד כרופא משפחה בקופת החולים, אולם היום יש התמחות ספציפית לרפואת משפחה (ובצדק) ואופציה זו כבר אינה קיימת. רופא כללי עובד במשמרות כל חייו ואינו מתמקצע. מאחר ומקצוע הרפואה הוא מקצוע של שוליה – אנחנו לומדים מרופאים מנוסים תוך כדי עבודה תחתם – עבודה כרופא כללי היא למעשה עמידה במקום וחוסר יכולת להתקדם בקריירה.

רוב הרופאים הצעירים בוחרים להתמחות בתחום מסויים, ובכך גוזרים על עצמם עוד 4-7 שנים של עבודה קשה. אלא מה – שעבודה זו צריכה להיות מלווה בלימוד, כדי שנצא בסוף יודעים את אותו התחום ברמה מספקת גם כדי לטפל טוב בחולים וגם כדי להעביר את הידע שקיבלנו הלאה – לדור הבא. מצב המערכת היום אינו מאפשר לימוד – הרופאים הבכירים עוזבים מוקדם את בית החולים מכורח המציאות (אי אפשר לקיים משפחה ממשכורת של רופא בכיר בבי"ח והם חייבים לצאת לעבוד באופן פרטי או בקופות החולים בהן מרוויחים יותר), והמתמחים שנשארו מעטים מכדי שיוכלו להתפנות לקריאה עצמאית תוך כדי עבודה, בשנים האחרונות הם אף מעטים מכדי לאייש את המחלקות ופעמים רבות יש רופא תורן אחד על 2-3 מחלקות או יחידות. המשמעות היא שהרופא האחד הזה חושש מאד שאולי לא יספיק להגיע בזמן לטפל במצבי חרום בכל אחת מהמחלקות הללו, באין יכולתו להתפצל ל 2-3 רופאים. החשש הגדול הוא שבזמן שהוא מטפל בחולה קריטי אחד – חולה במחלקה השנייה יזדקק לו בדחיפות והוא לא יהיה זמין כדי להצילו.

חברה שנשכרה לבדיקת עומס העבודה והערכת החסר ברופאים בדקה ומצאה כי רופא עובד בבית החולים בתנאי עומס שלא נראים באף מקצוע אחר במשק הישראלי. חברה זו המליצה שכדי שמערכת הבריאות תוכל לפעול בצורה יעילה יש צורך בתוספת של 7000 תקנים. 1000 באופן מיידי כדי למנוע מוות שניתן למניעה של חולים ושחיקה לא הגיונית בתפקודם של הרופאים.

אז הנה – הבטיחו לכם 1000 תקנים – אתם אומרים, מה אתם רוצים?

עם סיום השביתה בשנת 2000 הובטחה תוספת של 650 תקנים, 300 מהם ניתנו עד 2007, 350 לא ניתנו עד היום.  כעת מבטיחים 1000 תקנים תוך שנתיים (מתוכם 300 שהובטחו בשנת 2000 ולא ניתנו) – לא בהכרח למתמחים, לא בהכרח בבתי החולים, לא בהכרח בפריפריה או במקצועות במצוקה – ולא בהכרח שתקוים ההבטחה (יש לנו כבר ניסיון רע מההסכם של שנת 2000, וראו גם את האחיות שהובטחו להן תקנים השנה ולא נתנו).

בנוסף, אתם אומרים – הבטיחו לכם מענק למי שעובר לפריפריה.

אלא שלמענק זה לא יינתן תקציב מקופת המדינה, אלא מקופות החולים המרוקנות גם כך. האם יינתן? האם יוצע? ספק רב שסעיף זה יתממש ללא תקציב אמיתי.

אבל נתנו לכם קיצור תורנויות ל 6 בחודש, אתם אומרים.

קיצור תורנויות ל 6 בחודש תלוי רק אם יינתנו התקנים, וגם ימולאו. בהעדר שינוי בשכר יתקשו בתי החולים למלא את התקנים והסטודנטים לרפואה יעדיפו (ובצדק, לאור תנאי העבודה הקשים והשכר הזעום) לעבוד במקומות אחרים בעולם (ארה"ב החלה מחודש זה לתת גרין קארד לכל רופא שרוצה לעבוד בתחומה, קנדה ואוסטרליה פתחו שעריהן לרופאים ישראלים בשנים האחרונות, אירופה פתוחה בפני כל מי שסיים לימודים שם ומעל 50% לא חוזרים לארץ, ועכשיו יש גם את גיניאה המשוונית, ש"איבדנו" לה 100 רופאים רק בחודש החולף והרבה עומדים בתור).

מה יקרה אם יקצרו את התורנויות ל 6 בחודש – השכר שבנוי רובו ככולו על תורנויות ירד ב 2000 שקלים חדשים.

אבל הציעו לכם תוספת של 49% בשכר, אתם אומרים.

וכאן התעתוע הכי גדול של האוצר. 16% שניתנו בעקבות השביתה בשנת 2000 הם חלק מה 49%. כן, קראתם נכון, מציעים לנו את מה שכבר נתנו לנו. 12% נוספים מגולמים במעבר לשבוע עבודה של 5 ימים, ז"א שגם הם לא יהוו תוספת אמיתית לשכר..

למעשה הרופאים יקבלו רק 21% תוספת אמיתית לשכר, שתתפרס ע"פ 8 שנים. ז"א תוספת של 2.5% לשנה, שהיא נמוכה מהמדד שהוא 3-4% לשנה. אם נשווה את זה לתוספת שקבלו המורים ביסודיים ובחטיבות 8.5% שנפרסת על שנתיים, 4.2% לכל שנה.(סה"כ בהסכם תוספת שכר ממוצעת של 32%, שהם 4% לשנה), התוספת של המורים בבתי הספר העל יסודיים העומדת על 50%, שהם 6.25% לשנה, או העובדים הסוציאליים שקבלו 7.25% משך שנתיים, 3.6% לשנה.

אז למה ההסתדרות הרפואית הסכימה לתוספת של 2.5% לשנה? ולמה מכניסים את התוספת הקודמת ?

משום שמבנה השכר של הרופאים עשוי טלאים – שכר הבסיס נמוך מאד ועומד על 23 ₪ לשעה למתמחה, ועליו תוספות שונות ומשונות שאף אחד לא ממש מבין עד הסוף – זו עוד דרך של האוצר לתעתע. תוספות אלו אינן משולמות כאשר הרופא יוצא לחופש, חולה או יוצא לפנסיה. הובטח להסתדרות הרפואית שתוספת ה 16% לשכר בעקבות השביתה בשנת 2000 תוכנס לשכר הבסיס, התוספת שנובעת מקיצור שבוע העבודה ל 5 ימים, וגם שהתוספת הנוכחית של 20.1% תוכנס לאותו שכר בסיס תוך 8 שנים ומכאן מספר הפלא – תוספת של 49% לשכר – אבל לשער השעה, לא לשכר בפועל. מה זה אומר מבחינת המתמחה שלנו? שכר השעה יעלה מ 23 ₪ לשעה ל 34 ₪ לשעה. במקביל ירדו לו 2000 ₪ מהמשכורת אם באמת יורידו את מספר התורנויות, ועוד 2900 ש"ח מתוספת שנת אלפיים..

מה דורשים המתמחים?

  1. שאורך ההסכם לא יעלה על 4 שנים, להקטין את תעתועי המספרים.
  2. תוספת מיידית של 1000 תקני מתמחים שתאפשר מתן שירות רפואי טוב למטופל, ותמנע מוות של מטופלים והעדר כח אדם לטפל בהם ברגע המתאים.
  3. הורדת מספר התורנויות ל 6 בחודש, נגזרת מתוספת התקנים.
  4. מומחים לא יחויבו בביצוע תורנויות, הסבר בסוף המאמר.
  5. שכר שעה התחלתי למתמחה יועלה ל 50 ₪, עליה אמיתית בשכר הסופי תבוא לידי ביטוי רק לאחר דיון בהמשך תשלום התוספות….
  6. שמירה על ההישגים בתגמול לפריפריה.

הסבר קצר לסעיף 4 בדרישות המתמחים: במקום להוסיף תקנים רצו לחייב מומחים צעירים, שסיימו התמחות לעשות תורנויות. יש לזה כמה חסרונות:

  1. מאריך בפועל את התקופה שבה עובדים בלילות עד גיל 47 שנים.
  2. באין תוספת תקנים יש פחות רופאים בבוקר במחלקה ועדיין חסר ברופאים שיטפלו בחולים, כאשר הפגיעה באיכות הטיפול והפגיעה בהכשרת המתמחה נמשכות.
  3. מדובר בעבודה שנוספת על המשרה המלאה שעושה הרופא הבכיר ממילא, ולא על עבודה כחלק ממשרתו, דהיינו 8-16 שעות תורנות בשבוע בנוסף ל 45 שעות השבועיות…

—————-

עד כאן הרשומה המקורית של יעל. בזכותה אני יכולה לעבור ישר לדבר על רוני גמזו, הלוא הוא מנכ"ל נמשרד הבריאות, שלרוב לא שומעים עליו בחדשות.

(כל הקישורים בגוף הטקסט הם לכתבות מynet. אתם לא באמת חייבים ללחוץ עליהם, זו רק הנטיה האובססיבית שלי לרפרנסים).

בואו נתחיל מזה שמבחינה אישית אין לי ולו מילה אחת רעה להגיד על האדם הזה. אני לא מכירה אותו בכלל, שמעתי הרצאה אחת שלו (שהיתה מעניינת מאד), וזהו. כל מה שאני יודעת מגיע מהעיתונות המקוונת. והנה מה שאני יודעת –

הסתדרות הרופאים בישראל (הר"י) הודיעה על סכסוף עבודה ולאחר מכן החלה להשבית את המערכת הרפואית בצורה כזו שבית הדין לעבודה קבע שוב ושוב ושוב (ושוב) שהעיצומים ראויים ומידתיים וכי אין לחייב את הרופאים להליך בוררות.

כאשר הגיעו מספיק קרוב להסכם, פרטיו הודלפו לתקשורת (ואני עומדת בדעתי שזו היתה הדלפה של האוצר), והתוצאה היתה מרד של המתמחים, מכל הסיבות שיעל פירטה כל כך יפה למעלה.

המתמחים החליטו להתפטר. זוהי זכותם בהיותם, אתם יודעים, אזרחי מדינה דמוקרטית. לאחר זמן מסוים, בין השאר כתוצאה מהזדהות עמוקה, גם חלק מהמומחים החליטו להתפטר.

לדעתי, הצעדים עד כאן קשורים למצפונם של האנשים, ולכל המעורבים ברור שמדובר במשחק "צ'יקן" שבו המערכת היא זו שתמצמץ ראשונה. כי נו, באמת, לנהל בית חולים בלי מתמחים? הצחקתם אותי. עוד מעט תרצו לנהל מחלקה בלי אחיות…

בא לו מנכ"ל משרד הבריאות וראשית מחבל באופן מכוון בצעדים של המתמחים. לא מעניין אותי אם בעיניו הם נראים כצעדים פרועים, חסרי אחריות או סתם ילדותיים – בנאדם, אלה אנשים שאמורים להסתכל לחולים שלהם בעיניים. איך אתה יכול להרוס את האמינות שלהם בצורה כזו?

לאחר מכן הוא דורש לקבל לידיו את כל מכתבי ההתפטרות שהוגשו, ומיד מוציא הודעה לעיתונות שפחות או יותר רומזת שהכל עורבא פרח ומדובר בקומץ מתפרעים.

מה המטרה? מה הרעיון? לגרום למתמחים להרגיש רע? ללכד אותם בהרגשה הצודקת שלהם? או פשוט להשניא עליהם את המערכת המחורבנת שבה הם עובדים כל יום עוד יותר? אותה מערכת שבאופן קבוע יורקת עליהם, מרביצה להם, משלמת להם שכר מגוחך, קורעת בינם לבין המשפחות שלהם, וגומרת להם את שאריות הרצון הטוב עד שברגע שהם מסיימים את ההתמחות הדבר הראשון שהם מחפשים היא עבודה בקהילה (לא שזה שוס כזה גדול, אבל לפחות אין תורנויות).

מאדם שמנהל את מערכת הבריאות כולה אני מצפה למעט יותר אורך רוח, לאלגנטיות, לגדלות נפש שמאפשרת לכל מי שאי פעם התעמת עם אדם אחר להגיד, "אתה יודע מה, אני לא מסכים איתך, אבל בוא תסביר לי את הצד שלך ונראה איפה אני יכול ללכת לקראתך".

כי רוני (ותסלח לי שאני פונה אליך בשמך הפרטי),  הרופאים והרופאות  במיון, בפנימית, בילדים, בכירורגיה ובשאר המחלקות הקליניות הם אלה שיצטרכו להביט מחר בבוקר בעיניים של המטופלים שלהם ולדעת שהם לא לבד במערכה, והאדם שתומך בהם לא אמור להיות החולה שמולם אלא הבוס הגדול שמאחוריהם.

פוסטים שלי באותו נושא אפשר למצוא תחת התגית המקורית "התמחות", ממש כאן בצד. היא תפחה מאד לאחרונה…

(ותודה לקני שלא רק עורך את הבלוג ה"מקצועי" אלא גם את הבלוג הזה כשנחה עליו הרוח).

אחת, שתיים, שלוש

אחת – קפיטליזם

קני, כנראה אחד האנשים החכמים ביותר שאני מכירה, כתב את הפוסט המצוין הזה שנקרא "ההפתעה הגדולה". הוא מתחיל מהטיעון ההיסטורי כדי להסביר את הבעיה שכולם הופתעו לגלות לאחרונה – המשק שלנו ריכוזי מדי ועודף כלכלה חופשית לא בהכרח מיטיבה עם העם.

הוא צודק, כמובן. אפשר להתווכח עם הדעה הפוליטית שלו (ואף רצוי! הוא קומוניסט! טפו!) אבל מבחינת ההקשר המפלגתי הוא צודק. יותר מדי מפלגות מרכז בשנים האחרונות, לפחות מאז שאני מצביעה, מדברות אך ורק על כלכלה חופשית, מתנערות מהנחות סוציאליסטיות, ומקנחות באיום האירני-סורי-לבנוני-פלשתינאי-בבלי-כשדי כדי להמנע מכל דיון עמוק יותר בנושאים אחרים. הבעיה היא לא רק הכלכלה, הבעיה היא שהכל קורס בעקבותיה, ומצב מערכת הבריאות החצי-מופרטת שלנו יכול להראות זאת.

(כאן אני עוברת באלגנטיות לדבר על מה שאני כן מבינה בו).

אנחנו ורוסיה המדינות היחידות בעולם כולו שהולכות ומפריטות את מערכת הבריאות שלהן. כל שאר המדינות בעולם הופכות את מערכת הבריאות שלהן ליותר סוציאלית. אנחנו (כן, אנחנו. מי בחר את הכנסת?) לא. הדוגמא החדה ביותר לבעייתיות ברפואה פרטית היא שירותי בריאות התלמיד. עד לפני שנתיים היה תקן בבתי ספר עבור אחיות. תפקידה של אחות בית הספר הוא לחסן את הילדים, לחנך לרפואה מונעת (לחפש כינים ולבדוק שהציפורניים נקיות),  וכמובן להוות סעד ועזרה לילדים הזקוקים לטיפול רפואי.

הוחלט להעביר את השירותים האלה לידיים פרטיות כדי לחסוך למדינה כסף. רק שיהיה ברור – אני בעד חסכון. כסף זה דבר חשוב. אבל לא על חשבון הבריאות של הילדים שלי. תחילה נחשף כי שיעור עצום מהילדים לא חוסנו בכלל, ומן הסתם גם לא הודרכו כמו שצריך לגבי רפואה מונעת. תשמעו – 70% לא מספיק כדי להוות חיסון עדר. אנחנו צפויים לגל מגפות מחלות ילדות בעקבות השטות הזו. אחר כך התברר כי התנאים בהם ניתנו החיסונים לא היו תקינים. ולקינוח, החוזה עם החברה הפרטית הוארך כי כסף זה חשוב, אפילו כאשר מרוויחים אותו על גב הילדים שלי.

אפשר לראות את הקפיטליזם נוגס בכל אחד מתחומי הבריאות – אנחנו מוציאים על שירותי בריאות פרטיים יותר ויותר כל שנה. אנחנו מחויבים להפעיל כל מיני ביטוחים משלימים כי הביטוח הבסיסי לא מכסה את רוב הטיפולים שאנחנו זקוקים להם, ובואו לא נדבר על מצבם של חולי סרטן.

כרופאה המצב הזה כואב לי. כרופאת בריאות הציבור – המצב הזה חורה לי. לא יעלה על הדעת שמדינה לא תספק שירותי רפואה מונעת לאזרחים שלה. לא יכול להיות שכאשר דנים בסל הבריאות יגיע איזה ליצן וינחית הוראה, בלי קשר להצדקה שלה, שבאה על חשבון חולי סרטן. ובהחלט לא יכול להיות שאנחנו הולכים אחורה, מעמיסים על מערכת הרפואה הציבורית חולים שמתקדמים מהר מדי בגלל מחסור ברפואה מונעת טובה, ואחר כך עוד הולכים ונוגסים ברפואה הציבורית בשם הקיצוצים התקציביים ומפנים עוד ועוד אנשים לרפואה פרטית.

 

שתיים – סולידריות

יתכן שהשביתה עומדת בפני סיום. עוד לא קיבלנו הודעה רשמית מהר"י, ואני מצפה שלא נקבל אותה לפני שלכולם יהיה הסכם חתום ביד. זה לא כל כך חשוב, כי היה לנו הסכם היסטורי גם בשנת 2000, וכולנו יודעים כמה האוצר עמד בהבטחות שלו אז.

השאלה המעניינת היא מה יקרה עכשיו. האם המתמחים ימשיכו לשבות עד שהתנאים של ההסכם ימולאו? האם יש איזושהי דרך לוודא שהאוצר יעמוד בהסכם ולא ייסוג ממנו? או שביבי יעמוד בהסכם ולא ייסוג ממנו? כי הוא כל כך טוב בהבטחות, פשוט. לא ממש טוב בהצמדות אליהן.

אבל השאלה העוד-יותר מעניינת היא שאלה שהעלה חברי היקר טל. הוא תהה האם לאחר קבלת ההסכם הרופאים יצטרפו למחאת האוהלים בצורה קולקטיבית. התשובה המיידית שלי היתה שאין שום סיבה שהרופאים יצטרפו למחאה כרופאים. הם בהחלט צפויים להצטרף כבני אדם מהמעמד הבינוני שתומכים במחאה. אבל עכשיו אני חושבת שאולי טעיתי. אולי כן צריך לפלג את המחאה לסוגים השונים של המעמד הבינוני שתומכים בה. אולי צריך להראות שעו"סים, מורים, שוטרים, רופאים, מהנדסים, מלחינים ותסריטאים תומכים במחאה, ולא רק ערב-רב של פנים בלתי מזוהות.

אין לי תשובה עדיין, אבל סביר שאם נגיע להפגנה אלך עם חולצת המאבק על הרפואה הציבורית.

 

שלוש – חתיכת אפס

זוכרים את זה – "בארץ-ישראל קם העם היהודי…"?

אחר כך יש עוד הרבה מילים על ההצדקה שלנו להשאר כאן, ואז מגיע הקטע הזה – "מדינת ישראל (…) תהא מושתתה על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל; תקיים שויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין;  תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות; תשמור על המקומות הקדושים של כל הדתות; ותהיה  נאמנה לעקרונותיה של מגילת האומות המאוחדות"

ואז יש את הקטע הזה – "אנו קוראים – גם בתוך התקפת-הדמים הנערכת עלינו זה חדשים – לבני העם הערבי תושבי מדינת ישראל לשמור על שלום וליטול חלקם בבנין המדינה על יסוד אזרחות מלאה ושווה ועל יסוד נציגות מתאימה בכל מוסדותיה, הזמניים והקבועים."

מכל החלקים במגילה אלו הקטעים שהרשימו אותי בעיקר. דמיינתי את האנשים האמיצים המתכנסים ביחד, דקה ורבע לפני פרוץ המלחמה, ומושיטים יד לשלום לכל השכנים העומדים עליהם לכלותם. כשגדלתי והבנתי את הפנים הרבות שהיו להכרזה, עדיין העדפתי להתרשם מהרעיון הבסיסי, אתם יודעים – אנחנו מדינה יהודית אמנם אבל מתחייבים להעניק שוויון זכויות מלא לכל אדם ללא הבדל דת, גזע ומין.

ואז מגיע חתיכת האפס המאופס הזה ויורק על כל מה שאני מאמינה בו. לא רק על האמונות שלי – הוא יורק על אבות האומה שלנו, כביכול תחת חיזוק מה שכתוב במגילה. חתיכת אידיוט – מי אתה שתקבע שחלק מהרופאים הטובים ביותר שאני מכירה הם אזרחים סוג ד'? מי אתה שתחליט שהשפה שלהם לא לגיטימית? מי אתה שתמציא חוקי ייסוד שמהווים עוול מוחלט לכל העמדת פנים של דמוקרטיה? עצם זה שאתה נמצא בכנסת היא בושה לעם שאליו אני שייכת ולמדינה שלי.

השתלחתי באידיוט הזה בקול רם בחדרון שאני חולקת עם רופא ערבי בכיר ורופאה אנגלית. הוא הניח שהמטרה של החוק המגוחך הזה היא להגביר את השנאה בין הערבים ליהודים. היא שמחה שיש עוד מישהו שחושב שזה מגוחך להכריז על 20% מאזרחי המדינה כבלתי לגיטימים, ולי נשבר. פשוט נשבר.

 

והתוצאה...

כשעבדתי בחברה גדולה פעם, מזמן מזמן, היה שם שינוי ארגוני גדול. בעקבות השינוי, ואחרי הרבה זמן של "לנסות להסתגל" החלטתי לעזוב, מה שתרם רבות לשפיות שלי ושל הממונים עלי. בשיחת הסיכום עם אחד מהבוסים יצא לי להגיד לו – "אהבתי את החברה כשהגעתי אליה, והייתי שמחה להשאר בחברה ההיא."

אהבתי את המדינה שנולדתי אליה, והייתי שמחה להשאר בה. אני לא מבינה מה קרה לה.

דברים שרואים משם

זהירות, זהו פוסט אופטימי מהרגיל אצלי. לכל המצפים למנת הדכאון השבועית שלהם, אנא התאזרו בסבלנות. אני בטוחה שאמצא משהו לקטר עליו לפני סוף השבוע.

התחלת סקירה היסטורית מהירה

היום התקיימה הפגנה בגן הורדים שמטרתה לעורר את הממשלה שלנו לעשות משהו לגבי מערכת הבריאות הכושלת. להלן תקציר הפרקים הקודמים:

בשנת 2000 נחתמו הסכמים שנגעו לתקינה משופרת, העלאת שכר וענינים נוספים, שלא קוימו על ידי האוצר.

באוגוסט 2010 החלו מגעים בין הר"י לבין המעסיקים (משרד הבריאות וקופות החולים) כדי להגיע להסכם חדש.

(כאן אני לא סגורה לגבי מתי החל תהליך הבוררות בין הצדדים)

באפריל 2011 הוכרז על סכסוך עבודה, ובמסגרתו כמעט פעם בשבוע יש שביתה כללית בבתי החולים, השבתות של מרפאות החוץ וחדרי הניתוח ותענוגות נוספים. מאז ועד היום המעסיקים ערערו לבית הדין לעבודה על ההשבתות של הרופאים, ובכל ערעור בית הדין לעבודה התייצב לימין הרופאים בצורה נחרצת.

לפני  כשבועיים הודלפו פרטים מהסכם שלא נחתם עדיין. התוצאות היו עזיבה המונית של המתמחים את בתי החולים, הוצאת צווי ריתוק למתמחים על ידי בית הדין לעבודה, עשיית גלים על ידי מרש"ם (העמותה שאמורה לדאוג למתמחים אבל בפועל דואגת רק למתמחים קלינים כך שלאינטרסים שלי היא לא דואגת), הודעה על שביתת רעב של ד"ר אידלמן, ראש הר"י (הסתדרות הרופאים בישראל), והתחלת צעידה ממשרדי הר"י ברמת גן עד לכנסת ישראל במטרה לעורר את מודעות הציבור למאבק שהולך ומתמסמס כי הוא לא סקסי בכלל.

הנה קטע משעשע – תוך כדי זה העם כולו החליט שנשבר לו שדופקים אותו, והמחאה הזו השתלבה מעולה במחאת הרופאים. או להפך. אני לא באמת בטוחה איך זה עובד. מה שבטוח זה שמחאת הרופאים צברה תאוצה אדירה פתאום, הצעדה מרמת גן לירושלים קיבלה סיקור סביר, ואפילו הטוקבקיסטים החלו להתענין במצבו של ד"ר אידלמן.

היום, לסיכום הצעדה נערכה הפגנה בגן הורדים בירושלים, וכאן, בעצם, מתחיל הפוסט הזה.

סיום סקירה היסטורית מהירה

קמתי מספיק מוקדם בבוקר כדי שהבנזוג יוכל לחזור מהעבודה (שנסע אליה מוקדם יותר) ולהתניע את הרכב שהחליט לשבוק דוקא היום. אחרי סיבוב הגן-קייטנה הספקתי למצוא חניה ולתפוס אוטובוס, ואפילו להגיע בזמן לירושלים. בסיום הליכה לא ארוכה אך לחה מצאתי שלושה סטודנטים מתל אביב שנראו כאילו יש להם מושג איפה הירושלמים האלה מחביאים את הגן עם הורדים שלהם. אומרים שהוא ליד הכנסת.

מצאנו את המקום, בול בזמן כדי שאוכל להצטייד בחלוק שמתחייב להציל את הרפואה הציבורית, כובע שמתחייב להציל את הרפואה הציבורית וחולצה XL שאולי תציל את הרפואה הציבורית אבל בעיקר תגרום לי להראות שמנה.

החברות הרופאות שלי נמוגו בהמון ולא הצלחתי להסתמס איתן בזמן כדי לקבוע פגישה. במקום זאת מצאתי לעצמי פינה חביבה בשמש, הוצאתי את הציניות מהתיק, והסתכלתי אל הבמה. חשוב לדעת – כשאני לבד אני עוד יותר צינית.

על הבמה עמד ד"ר אידלמן ודיבר. הוא לא אמר משהו חדש – המאבק על עתיד הרפואה הציבורית, בלי המאבק הזה העם כולו יפסיד, אנחנו חייבים לעמוד ביחד ולא ליפול לתרגילי פילוג, וכמובן, הקריאה המתבקשת לראש הממשלה להתערב במגעים עם האוצר על מנת להגיע להסכם טוב.

כאמור, לא משהו שלא שמעתי בעבר. אבל הפעם גם ראיתי. ראיתי איך הוא נאחז בדוכן, ראיתי איך הוא מחייך, ראיתי כמה הוא חיוור, וראיתי איך הוא מיהר להתיישב אחרי שהוא סיים לדבר. האיש שובת רעב כבר שבוע, והלך ברגל מרמת גן עד לירושלים כדי לעורר את תשומת הלב הציבורית למאבק.

ומה אני עשיתי, חוץ מאשר להפיץ בפייסבוק את העצומה של המאבק? לא באתי לעצרות, הגעתי רק להפגנה אחת, ואת ימי השביתה אני לרוב מנצלת בהשלמת קריאה ובשינה.

הסתכלתי עליו והתביישתי, כי הוא עושה יותר ממה שחשבתי שאפשר, או שצריך. אני, עם כל הפסימיות והציניות שלי לא מסוגלת בכלל לחשוב על לעשות משהו עבור המאבק הזה, שברור לי שהוא קריטי לעתיד המדינה והמערכת שבה אני עובדת.

אחרי שהוא סיים לדבר התשואות נמשכו זמן רב, הרבה יותר ממה שכל נואם אחר קיבל. אני חושבת שהרבה מהנוכחים חשבו את מה שחשבתי בעצמי.

אז הנה התרומה הקטנטנה שלי – אני לא שובתת רעב, אני לא מגיעה לעצרות ואני עדיין מתמחה-בלאי, אבל ד"ר אידלמן, אני גאה בך ובמה שאתה מייצג. הדרך חשובה כמו המטרה במקרה הזה, והדרך שלך גורמת לי גאווה.

דברים שקשורים בעקיפין: