Posts Tagged ‘הלסינקי’

היום השלישי, או – וורלדקון!!!!!!!1

את הפוסט הנוכחי אני כותבת באיחור של יום, באמצע הרצאה על התנ"ך במקום לעמוד בתור לאירוע של ההוגו, כך שאני מתנצלת מראש על חוסר דיוק בעובדות.

אם היום השני של וורלדקון אופיין בפגישות עם חברים, היום השלישי הפך ליום עבודה ממשי.

הכל התחיל בריצה – אהוד ואני נפגשנו לארוחת בוקר מוקדמת ומיהרנו לכנס כי רציתי להספיק לסדנת כתיבה של אלן קושנר. כשהגענו מצאנו תור.

מסתבר שהוחלט לפתוח את הדלתות בשעה תשע בדיוק. לכן כל האמריקאים, האירופאים הסינים ואפילו הישראלים עמדו יפה בתור. באמצע העמידה הגיע טד צ'יאנג ובת זוגו, ולפיכך מיד עשינו את הדבר הישראלי המתבקש: הודענו לצרפתייה שמאחורינו ולאמריקאית שלפנינו שאנחנו "תכף חוזרים" ויצאנו לקשקש עם טד. דניאלה ובועז, במרחק ארבעה אנשים במעלה התור ראו אותנו, סימנו את מקומם והצטרפו.

דיברנו עד שפתחו את הדלתות, ומיד חזרנו למקום שסימנו מראש.

רצתי אל הדוכן, אבל התברר לי שהסדנה לא סתם מלאה, אלא יש לה רשימת המתנה של 10 אנשים. ויתרתי והצטרפתי לאהוד לפאנל שהוא תכנן להכנס אליו – קמט בזמן, על פנטזיה היסטורית. אהוד הכריח אותי להרים את היד כששאלו מי כותב פנטסיה היסטורית, ועשיתי כדברו בהיותו העורך הנערץ…

(יצאתי מההרצאה ועכשיו מקלידה בתור לטקס ההוגו, למתעניינים)

אחת המשתתפות בפאנל, והמעניינת מכולן היתה אלייט דה בודארד. טרם קראתי ספרים שלה, אבל אהוד מאד מעריך אותה ולכן אני מחבבת אותה.

הפאנל היה חצי מרתק (החלקים של אלייט) וחצי משמים. הבעיה העיקרית היתה המנחה של הפאנל שלא הצליחה לייצר שיחה מעניינת בין המשתתפות, ולא עמדה בזמנים.

לא נורא.

במקום להכנס לעוד אירוע פגשתי את הבנזוג ואת הגדול והלכנו להסתובב באולם הסוחרים. הקטנה העדיפה להשאר על כיסא נוח ולשחק בסלולרי.

התחלנו את הסיבוב למעלה באיסוף חולצות הכנס שלנו. כלומר, תכננו לאסוף את חולצות הכנס שלנו, אבל מסתבר שאיבדו את ההזמנה שלנו (או שלא הזמנתי, כי מי זוכר מה עשיתי לפני 10 חודשים כשהזמנתי הכל). במקום לכעוס אמרתי לנשים שם שהכל בסדר, שדברים תמיד מתבלגנים בכנסים, ושאין לי שום בעיה לקנות חולצות מחדש. מקסימום הכסף ילך לוורלדקון הבא. אני בסדר עם תרומה למשהו שחשוב לי. את אנחת הרווחה שלהן אפשר היה לשמוע עד וורלדקון 2018. סיפרתי להן שכמתנדבת ומנהלת כנסים בעצמי אני לגמרי מבינה איך דברים עלולים להשתבש, וסיפרתי להם קצת על דברים במאורות. בתמורה קיבלתי חיוכים אסירי תודה וסיכות של וורלדקון. יאי לסולידריות בין מתנדבים!

(נכנסנו!)

בדוכני החתימות זיהיתי את שמו של הווארד טיילור. הוא יוצר קומיקס ואחד הפאנליסטים הקבועים בפודקאסט writing excuses החביב להפליא. בימים האחרונים הוא צייץ שהוא חושש שאנשים לא יגיעו להחתים אותו. לכן כשתור המעריצים שלו התרוקן, ניגשתי אליו להגיד שלום. דיברנו קצת, ואז הבנזוג הצטרף וכשהצגתי אותו כמהנדס חלל, העיניים של הווארד נדלקו. הם ניהלו שיחה נפלאה על חלל וחלליות, והווארד סיפר כמה הילד שלו התאכזב כשהוא גילה שאין חלליות היום, ושפיירפליי הוא רק סיפור.

תכננו לעשות עוד סיבוב בקומה, אבל משום-מקום הופיע אריק צ'או, סופר מד"ב ומהנדס אווירונאוטיקה שהיה אמור להתחיל לחתום בעצמו על ספרים. בגלל חוסר ארגון (וגם כי במקביל התארגן תור הענק של גררמ) לא היו אנשים שהמתינו לו. לכן עמדנו ודיברנו ביננו, ואנשים ניגשו ומעגל השיחה התרחב. בין השאר הגיע אדם (שאח"כ התברר כמנחה פאנל על מאדים למחרת) עם חתיכת מטאוריט שהגיע ממאדים.

בשלב הזה גררמ הגיע להסתובב בקומה, וקומץ מעריצים התקבץ סביבו. בעידודו של הגדול ניגשתי להגיד לו שהספרים שלו מעולים. לפני התקרבה אליו נערה פינית קטנטנה שהתחילה להגיד "מר מרטין, אני מאד אוהבת את…" וזה היה השלב שבו שני אנשים שליוו את גררמ עצרו אותה ואמרו, "מר מרטין לא מדבר עם אנשים עכשיו". מיד חזרתי אל מעגל החברים המדברים.

כשנעשיתי רעבה ממש נפרדנו מאריק, ושוב ראינו את גררמ בסביבה. הגדול שוב ניסה לעודד אותי לגשת לדבר איתו. כשאמרתי שמרחיקים ממנו אנשים, הוא הצביע, "אז איך היא מדברת איתו?"

ה"היא" התגלתה כאדה פלמר, סופרת, זמרת, כותבת שירה וקוספליירית שאנחנו מאד מחבבים בליווי לורן, שליש מסספרס, ההרכב הקולי שלהן. ברגע שהיא התרחקה מגררמ פנינו אליה, הצגנו את עצמנו ודיברנו. הבנזוג סיפר שהוא ניהל את ליל יורי לפני שנתיים בו איילת ביצעה את somebody will. אמרנו לה כמה אנחנו אוהבים את המוסיקה שלה ואני התוודיתי שאני מעדיפה את fall.

ואז אדה אמרה, "אתם רוצים שנשיר לכם?"

הצלחתי לא לצווח, וכך קיבלנו הופעה פרטית של אדה ולורן בין המעליות לשירותים של שיר יפהפה ומלא השראה.

בעיניים מלאות דמעות ואחרי שקיבלנו גם תגיות מיוחדות והבנזוג קיבל סימניה עם הקדשה אישית, החלטנו ש*עכשיו* באמת הולכים לאכול.

(יש טקס ברקע. אביגייל נוסבאום זכתה בהוגו על כתיבה!!!!!1 צווחות ומחיאות כפיים לרוב).

ואז קיבלתי מייל מדריל בסגנון "ממצב?". שלושה מיילים מאוחר יותר והתיישבנו כולנו + דריל ולייזה לאכול במקום איום ונורא במרכז הכנסים. הכל היה מלא במיונז, לא טעים ולא משביע. נפילה של ממש מהקארי של היום שלפני. מצד שני, החברה היתה מעולה.

לקראת סוף הארוחה הקטנה היתה ממש אומללה. כלום לא היה לה טעים, היא לא הצליחה לעקוב אחרי השיחה והשתעממה. הבנזוג (המושלם) לקח אותה איתו חזרה למלון, והגדול ואני החלטנו ללכת לשתות קפה (הוא ביקש שוקולד) בקומה העליונה.

בתור לקופות פגשנו את טד צ'יאנג שוב! הפעם בלי בת זוגו. הצענו לו להצטרף אלינו, והיות שהוא סופר – מקסים הוא הסכים. אחרי תור ארוך להפליא התיישבנו בבית הקפה. יש להם שתי קופות מתפקדות, אבל לוקח להם נצח להכין כוס קפה. זה די מדהים.

מאחורינו ישב דידי, שהמתין לפגישת התה שלו עם… אלייט דה בודארד!

התיישבנו בשולחנות קרובים ושוחחנו בזמן שדידי המתין. הוא ביקש ממני להציג לטד את הספר שלי, מה שהביא לכמות מופלאה של גמגומים, עצבים וחוסר קוהרנטיות. זו הפעם הראשונה שהייתי צריכה להציג את הספר שלי בפני אדם זר, באנגלית. כשאלייט הגיעה עברנו לדבר על דברים אחרים, וטד הסכים איתי שמאד מסובך להסביר על מה הסיפורים שלך. "בשביל זה יש סוכן!" הוא אמר ושנינו צחקנו.

באמצע השיחה עם טד שמעתי את דידי מזכיר אותי. הסתובבתי, ודידי ביקש שאתרגל שוב את הפיצ' שלי. עם המון הנחייה ועזרה הצלחתי לנסח את המשפטים הפחות-מסורבלים לגבי הספר, ואלייט אמרה שהוא נשמע מעניין! וגם טד! סקוווי! כמובן ששניהם מנומסים להחריד, כך שמאד יכול להיות שהם נרדמו תוך כדי הפיצ', אבל לא נורא.

דידי היה צריך להמשיך לפגישה הבאה שלו, טד חיפש תירוץ לברוח, ואלייט ואני המשכנו לדבר. אהוד הצטרף, והמשכנו לשוחח על הספרים שלה ועל הסיפור הנוכחי שלה (גופות מלאכים מבותרות מוחבאות מתחת לשולחן באמצע מסיבה ופטריות מתפוצצות! הוריי!). סיפרתי לה על הרצח במצעד שהיה נקודת המפנה מבחינתי בכתיבה של הסיפור. היה נפלא לדבר איתה, אבל כל הזמן הייתי צריכה להזכיר לעצמי שזו שיחה עסקית. היא לא חברה שלי או חובבת נוספת. היא סופרת רצינית שאני צריכה להקשיב וללמוד ממנה. איך מציגים סיפור, איך היא מדברת על עצמה ואיך היא מנווטת את השיחה.

הגדול ישב בצד בצורה סופר-מנומסת עד שנמאס לו ואז הוא פתח את המחשב שלו והתחיל לעבוד על עיצוב המשחק שהוא עוסק בו. הוא נשאר בצד במשך כל השיחה על אלייט, במשך כל השיחה עם החברות והחברים שלה שזרמו לבית הקפה במהירות מסחררת, ובמשך כל הזמן בו ניסינו למצוא נושאים לשיחה עד שנמאס לנו והחלטנו להתקפל. הגדול שאל מה עושים הלאה ואמרתי לו שאני בעצם "בעבודה". שאני לא סתם מסתובבת עם אנשים ונהנית אלא ממש צריכה לעבוד כדי ליצור קשרים. הוא אמר שאם כך הוא מעדיף לחזור עם הבנזוג למלון.

אהוד וריקה הלכו לאירועים משל עצמם, ואני הלכתי לשמוע על Second book problems – פאנל על כל הבורות והבעיות שיש בספר שני בסדרה. המשתתפים היו מרתקים, עם עצות מועילות במיוחד. למשל: לא לשים על דמויות יותר מדי מגבלות, כי לפעמים מה שנשמע מגניב בספר הראשון מתברר כאיום ונורא בספר השני (אפילו שלפעמים מהמגבלות צומחת ספרות טובה יותר).

הוחלט לרדת לקומה התחתונה ולנוח לפני האירוע שלנו. הבנזוג והקטנה התאחדו איתנו, כרסמנו סנדביצ'ים שהבאנו מהבית ואת הבננה שנמעכה היטב בתיק (יש לי עכשיו תיק בניחוח בננות מעוכות), ואחר כך היה הפאנל שלנו.

הפאנל כלל את בועז, אהוד, הבנזוג, אני, צ'רלי-ג'יין אנדרס וגו-שי, סופרת סינית ומתכננת ערים. הנושא היה "How to write of what you don't know" והיה אמור להתחלק בין הסופרות לבין המדענים, ולתקוף את הנושא של תחקיר וחשיבותו בכתיבה.

כולנו חששנו מאד מהשילוב בין חברים טובים לבין נשים שאנחנו לא מכירים כל כך, שמגיעות מתרבות אחרת לגמרי, עם קודי התנהגות שונים, ושעלולות להפגע מהדינמיקה הרגילה שעובדת בפאנלים שלנו.

בפועל התברר שגו-שי היא אחלה בנאדם, מתלהבת לאללה מהנושא ומהפאנל, ויש לה המון לתרום. צ'רלי-ג'יין התגלתה גם כן כאחלה בנאדם עם מלא סיפורים רלוונטים, ואם זה היה תלוי רק בי, הייתי משאירה את המיקרופון אצל שתיהן ומאזינה להן. האיזון בין מדע לכתיבה בפאנל עד מצוין, ההסברים על חשיבות התחקיר עבדו, ואפילו ניגשו אלינו אנשים אחרי הפאנל לשאול שאלות! והתעניינו! והיה אוסומי לגמרי! סקווווייי!

מהפאנל המשכנו לשעשועון שמבוסס על שעשועון בריטי. השתתפו בו דריל, אמה ניומן (סופרת בריטית ומנחת פודקאסט שנשמע מגניב לאללה), קמרון הרלי (סופרת מצחיקה בטירוף) ומור לאפרטי (סופרת ופודקאסטרית). אהוד ואני נכנסנו לשני המקומות האחרונים בקהל, מה שגרם לשנינו להרגיש כאילו זכינו באיזו מנה נסתרת של קארמה מעולה.

חצי מהבדיחות עבדו מצוין ונשפכנו מצחוק, וחצי מהבדיחות הותירו את כל הקהל דומם. כולם פרט לבריטים שהתפםוצצו מצחוק בגלל משחק ובו צריך לנקוב בשמות של תחנות רכבת תחתית בלונדון. אף אחד מכל מי שאינו בריטי בחדר לא הבין מה הצחיק את הבריטים ולמה הם צחקו דוקא כשהם צחקו.

אחרי השעשועון דריל ולייזה יצאו ואמרו שהם מתכננים לשתות בירה. שאלתי האם יתאים להם שנצטרף, והוזמנו מיד. הבנזוג לקח את הילדים למלון, וריקה, אהוד ואני הצטרפנו לדריל וללייזה, שמסתבר שהמתינו לג'ונתן סטראהן, עורך מוערך, גארי וולף, מבקר מוערך, בלה פגן, סוכנת מוערכת ובן הזוג שלה ג'ון (שאני לא זוכרת את שמו, למרות תג השם), שגם הוא סוכן מוערך.

בקיצור, המון אנשים סופר-מקצועיים שיש להם המון מה לתרום. לפיכך עשיתי מיד שלושה דברים: הפסקתי לשתות את הבירה שלי, סתמתי את הפה (במובן של "לדבר רק אם פונים אליך"), והשתדלתי לחשוב על כמה שיותר דברים משעשעים אך לא אישיים להגיד. הדינמיקה בינהם היתה מדהימה. אלה אנשים שעובדים אחד עם השני כבר המון שנים, ויש להם את כל הבדיחות הקטנות, אבל גם מאד נחמדים כלפי אחרים. הצלחתי לקבל מהם מידע לגבי איך לפרסם בחו"ל (1. לתרגם את הספר. 2. למצוא סוכן. 3. לתת לסוכן לעבוד), ויותר חשוב – מה לא לעשות בשום פנים ואופן (להציק). לא לתפוס אותם בכנסים, לא לשאול אותם שאלות מציקות, לא לעצבן. הכל מתוך סיפורים שהם סיפרו על אנשים אחרים שעשו להם דברים שבעקבותיהם הם הפסיקו לעבוד איתם. אחרי שהם הלכו לייזה אמרה לי שזה עבד נכון, וששיחקתי על פי הכללים. יאי! כמו כן, הפיצ' שלי מזעזע, ואני צריכה לעבוד עליו. אבל זה לא כזה משנה כי כרגע אין לי מה למכור, כי הספר עוד לא תורגם (או גמור…).

היה מרתק ומחכים מאד. הגעתי לחדר אחרי שתיים, אבל לגמרי היה שווה.

דברים שגיליתי היום: סוכן זה דבר קריטי בעולם הכתיבה הבין-לאומי, הבר שליד אולם הכנסים לא מסוגל להגיש הזמנה אחת כמו שצריך מההתחלה ועד הסוף, צריך לנופף לאוטובוסים בשתיים לפנות בוקר, אחרת הם לא עוצרים בתחנה.

מודעות פרסומת

היום השני, או – וורלדקון!!!1

הפעם הראשונה בה גיליתי על קיומו של וורלדקון היתה בהקדמות לסיפורים באחד מאוספי "הטוב שבטוב" בעריכת אייזיק אסימוב. הספר היה מלא בתיאורי פגישות עם סופרים, הומור פנימי וסיפורונים קצרצרים שגרמו לי לדמיין את וורלדקון כמעין שילוב בין יריד סופרים ענק ליריד מדעי ענק, כשבין לבין מסתובבים מעריצים פעורי עיניים וזבי ריר. וורלדקון, בדיוק כמו ארון הבגדים של הפרופסור, נשמע כמו אירוע דמיוני לחלוטין, שאין שום סיכוי שאצליח להגיע אליו.

את החלק של ליקוי החמה התחלנו לתכנן ב-2006, אחרי שראינו את ליקוי החמה הראשון שלנו, בטורקיה. ברגע שהתברר שוורלדקון השנה יהיה בהלסינקי, ולא סתם אלא ממש קרוב לליקוי החמה כך שאפשר להספיק את שניהם באותו טיול, היה לנו ברור שנצמיד את שני האירועים.

אחרי שנת לילה טרופה למדי, הבוקר שלי התחיל בצווחות "הולכים לוורלדקון! הולכים לוורלדקון!" לצערם של כל בני המשפחה שלי ושל אהוד, צווחות הגיל לוו בפרצי שירה וקיפוצים לא מסונכרנים, בעודי מועדת על פסי חשמלית, נתקלת באבני מדרכה בולטות ומושכת את תשומת הלב של רוכבי אופניים, תיירים ופינים מזדמנים.

הגענו לאולם האירועים, אספנו את התגים שלנו ואת הסרטים שמכריזים עלינו כ"first worldcon"' ומאותו רגע דברים הפסיקו לעבוד. הסגל בחלקו מקומי ולפיכך לא מנוסה באירועים בסדר גודל כזה. רוב השאלות שלנו ("איפה אפשר לאסוף את החולצות שלנו? איפה נרשמים לאירועים שיהיו מחר? מה ההבדל בין דוכן ההרשמה למשתתפי התוכניה לדוכן ההרשמה הכללי?") נתקלו בפרצוף מחייך ותשובת "אני לא יודע/ת". זו לא אשמתם, המון דברים משתבשים וזזים ביום הראשון של כנס. מי כמונו יודע. ועדיין, יש דברים שאמורים להיות ידועים מראש. כמו, למשל, איזה אולם נמצא מאחורי הגב של מי ששומרת על המסדרון שמוביל לאותו אולם.

הבנזוג לקח את הילדים לסיבוב, ובינתיים אהוד, ריקה ואני ניסינו להבין מה נמצא איפה בבניין הענק והמסובך, שכולו מסדרונות משולבים, חדרים נידחים וחלקו בכלל בתוך המלון הצמוד.

הצלחנו להשתחל לפאנל על דיאנה ווין ג'ונס – האירוע הראשון והאחרון שאצליח להכנס אליו היום. הפאנל היה כנראה מעניין, אבל הייתי כל כך מותשת ובו זמנית כל כך נרגשת שלא הצלחתי להתרכז בכלום. כשיצאנו מהאולם המסדרון היה מפוצץ בהמון אדם. תורים לכל צד, ובקושי נותר מקום לעבור עבור מי שבסך הכל ניסתה להגיע לשירותים.

למרות הקשיים הצלחנו להסתובב מעט בכנס, ואפילו לאכול סוג של צהריים. אחרי האוכל אהוד וריקה יצאו לחפש אירוע נוסף ואני החלטתי את ההחלטה החכמה ביותר של היום – לחזור לבנזוג. הבאתי איתי קפה, נפגשנו בחדר הסוחרים ואחרי עשר שניות הבנזוג הביט מעבר לכתפי ואומר, "הי! הנה דריל!"

וזה היה הרגע שבו וורלדקון הפסיק להיות כנס צפוף, בארץ זרה, במקום לא מובן, והפך להיות וורלדקון. המקום שבו מעריצים זבי ריר (זו אני) פוגשים את הסופרים החביבים עליהם (זה דריל) ומנהלים שיחה אינטליגנטית (זה התפקיד של יואב).

דריל, בהיותו דריל, היה סופר חביב, נחמד, מצחיק ומקסים, ומיד הציע שנאכל משהו ביחד, כולל הילדים והכל. אהוד וריקה הגיעו מהאירוע שלהם, ואחרי שהקטנה הראתה לי את מסיכת רופא המגיפה שהיא רצתה לקנות לי (ב 85 יורו. הודיתי לה על המחשבה, וויתרתי על התענוג), יצאנו לבית קפה/מסעדה/מסחטת כספים קרובה.

היה כל כך כיף! וטעים! וכיף! ולגמרי מה שרציתי מוורלדקון. יכולתי לשמוע את קרן בת ה-12 מקפצת מאושר. דריל אפילו הסכים להקליט לאיריס הודעה בוואטספ, כך שהיא גם היתה (קצת) איתנו.

אחרי האוכל ניסינו להכנס לעוד אירוע, וגם הוא היה מפוצץ, ואחר כך הבנזוג והילדים חזרו לחדר ואהוד ואני כשלנו (שוב) בכניסה לאירועים. המקום עצמו ענק, יש בו המון מסעדות ובתי קפה (שכולם כמעט נסגרים ב 18:00, אבל לא נכנס לזה), אבל חדרי ההרצאות קטנטנים ומכילים בקושי כמה עשרות עד מאות אנשים. אין מקום לעשרות אלפי האנשים שמנסים להכנס לאירועים. התוצאה היא שהטוויטר היה מלא ברטינות על כך שאי אפשר להכנס לכלום, שחדרים מפוצצים באנשים נסגרים לקהל, וסגל וורלדקון מנסה להיות אדיב ונחמד, אבל כולנו עצבניים כי אפילו אין מקום נוח לשרוץ בו ולהתחכך בסופרים.

חזרנו לחדר, אכלנו קורנפלקס עם פירות יקרים מדי, ועברנו על התוכנית למחר. אני ממש מקווה שאצליח להכנס לסדנא של אלן קושנר על בניית סצינה, ואם לא, ננסה לצוד אנשים כמו רוברט סילברברג או גררמ (ראיתי את שניהם היום והתביישתי לגשת) ולספר להם שהם אוסומים להפליא. אבל גם אם לא, קיבלתי את חווית וורלדקון שקרן בת ה-12 היתה מאשרת.

דברים שגילינו היום: יש אנשים שהסרטים שמוצמדים לתג המבקר שלהם מגיעים להם עד הבירכיים, כמו בארץ האנשים שפוגשים בתור לקופות הם האנשים שאח"כ נתקלים בהם הכי הרבה במשך היום, הכל בהלסינקי נסגר בשש בערב, אפילו אולמות תצוגה שאמורים להסגר רק בתשע.

היום הראשון או – היום הארוך ביותר בשנה

היום הראשון לטיול האפי הנוכחי שלנו התחיל בבוקר שלפני, כשהחלטתי לקום מוקדם כדי לצבור עייפות לטיסה. זו תהיה ההחלטה הראשונה ברצף החלטות אומללות ומאמללות ביותר, אבל לא ידעתי זאת כשקפצתי מהמטה, נכונה ליום סוער של אריזות.

הקטנה ואני עשינו סיבוב לאיסוף פריטים חיוניים – חולצות מגוהצות מהמכבסה לבנזוג, אוכל וחול לחתולה כדי שלא ייגמר בטעות כשלא נהיה, מסטיקים לטיסה, וכמובן – "כנפי לילה". רק השבוע גיליתי שרוברט סילברברג (!) האדיר יהיה בוורלדקון. נברנו שעות בסיפרייה שלנו, אבל מסתבר שלמרות עשרות כנסים בהם עמדתי מול הדוכן של יואב ספרים ושקלתי לקנות את "כנפי לילה" מעולם לא עשיתי את זה. לפיכך  אצתי לסניף "צומת ספרים" בתקווה שיהיה שם עותק. היה. המוכר גם ניסה לעניין אותי בהוצאה החדשה של אמבר, אבל זילאזני לא יהיה בוורלדקון אז לא נעתרתי לתחינות המוכר (וגם יש לי את הספרים כבר…).

התוכנית היתה לסיים את כל האריזות ולצאת לשדה התעופה מוקדם כדי לא להתקע בפקקי האנשים שהזהירו אותנו לגביהם. זו היתה תוכנית שנשמעה טוב עד שהיא נתקלה במציאות.

אחרי שהבנזוג ואני השלמנו את הפרק הרביעי של משחקי הכס (לא העלינו בדעתנו לנסוע לכנס מדב"פ בינלאומי חשופים לספוילרים!), ואחרי שארזנו היטב לשתי מזוודות את כל הדברים החיוניים לארבעה אנשים למשך שלושה שבועות וחצי, ואחרי שהסברנו לגדול שוב ושוב (ושוב) למה שתי מזוודות וצ'ימידן מגולגל עדיפים על שתי מזוודות ומזוודה נוספת ריקה, ואחרי שהצלחתי לבחור שמלה שחורה ונעלי עקב לקבלת הפנים הרשמית לאורחי וורלדקון בעיריית הלסינקי (אירוע רשמי שקיבלתי עבורו הזמנה זוגית ומאד התרגשתי ממנו), ואחרי פגישה מהירה עם איריס להחלפת מפתחות וחיבוקים, ואחרי טרמפ לנתב"ג מההורים של הבנזוג, הגענו ממש מוקדם לשדה התעופה.

אבל ממש מוקדם.

הגענו שעה וחצי לפני שפתחו את הדוכן של פינאייר.

החלטנו לשבת שעה במיני-דיוטי שיש לפני הבידוק הבטחוני, ולשתות קפה סביר ושעושה צרבת. זו היתה תוכנית שנשמעה טוב, עד שהיא נתקלה במציאות.

בפועל מצאנו קפה בינוני שעושה צרבת, אבל גם עשרות בני נוער אמריקאים משולהבים ששרו, נאמו נאומים פטריוטים ומילאו את האולם בניחוח אגרסיבי של גרביים וזיעת נעורים. היה כל כך דחוק, מצחין ורועש שהחלטנו לחזור לעמוד בתור.

אחרי הכירטוס המצב השתפר. האמריקאים נותרו הרחק מאחור, פגשנו חברים והתנחלנו ליד המזרקה במרכז נתב"ג ודיברנו על כלום. עד שהגיעה שעת העלייה למטוס.

המראנו ב 1:20, ומלאת עייפות תכננתי לקיים את התוכנית שלי מהבוקר – לישון. גם זו היתה תוכנית שנשמעה טוב. במציאות הגדול ביקש שאשאר ערה כדי לעזור לו להכין שיעורי בית. הוא לא היה צריך את העזרה שלי, פשוט עצם העובדה שגם אני ערה לידו עזרה לו להתרכז. אחרי דיון קצרצר נכנעתי והדלקתי את המחשב כדי להמשיך לערוך את הספר. התעוררתי מספיק בשביל להתרכז בעריכה, ואז הגדול הכריז שהוא סיים, ארז את הדברים שלו ופרץ בתנומה מכוונת היטב. אני, לעומת זאת, הייתי עירנית מדי. ניסיתי לשמוע מוזיקה, פודקאסטים, לקרוא, לשחק סודוקו וכלום לא עזר. נשארתי עירנית עד הסוף המר. במקרים הבודדים שהצלחתי להתנמנם, הגדול שינה תנוחה מתוך שינה ונגח בי עד שהתעוררתי, ואז הוא הסתובב לצד השני.

זו היתה טיסה נוראית.

נחתנו, קנינו כרטיסי סים לסלולרים, חלקנו מונית למלון, ויצאנו לשחר אחרי ארוחת בוקר. התוכנית היתה להצטרף לדידי, שעשה תחקיר על הלסינקי ולכן ידע איפה לאכול, ואחר כך לצאת לסיבוב עם הילדים עד שיתעייפו. בהתאם לתמה ששלטה ביום הזה עד כה, מה שקרה בפועל הוא שאכלנו ואז הקטנה נרדמה על השולחן והגדול התמלא במרץ. במקום להתפצל החלטנו לחזור לחדר ולישון.

תוכניות. מציאות. וכו'.

הילדים המותשים חילקו ביעילות את זמן המנוחה שלהם בין מריבות קולניות לבין הזדחלות למיטה שלנו ובכי רועם. אנחנו חילקנו את זמן המנוחה שלנו בין הילדים. כשהצלחנו סוף סוף להרדם, כל אחד במיטה שלו, השעון המעורר צלצל. מתוך הרגל כיביתי אותו. רק אחרי שעה הצלחתי להתעורר וגיליתי שפיספסתי את קבלת הפנים הרשמית עבורה ארזתי נעלי עקב ושמלה שחורה.

במקום להתבאס על התוכנית האבודה הוחלט לשנות ל"אין תוכניות". הבנזוג הצליח להתגבר על מחסום השפה והזמין לנו מקומות במסעדה סינית קרובה, והלכנו לאכול ארוחת ערב רשמית ראשונה ביחד עם חברים. אחרי האוכל הבנזוג חזר עם הילדים למלון ואנחנו הלכנו לאתר הכנס. אמנם היה סגור, אבל גילינו שיש מכון פוקימונים קרוב  ושאכן יש וויפי חינמי. שני דברים חיוניים לכל בן תרבות.

בדרך חזרה התוודיתי שאני מרגישה שהטיול המתוכנן הוא קפיצה גדולה מדי מעל הפופיק. שעדיף היה להסתפק בליקוי החמה, בלי וורלדקון ובלי ההמשך בוושינגטון וניו יורק אחר כך. אנחנו רק ביום הראשון ואני כבר מותשת. איך אשרוד שלושה שבועות וחצי? ועוד שלושה שבועות וחצי בין מקומות שונים כל כך? לוקח לי המון זמן להתרגל למקומות חדשים, וכאן אנחנו מתכננים לקפץ בין יבשות ומדינות, כמעט בלי זמן להסתגל, עם שני ילדים ורוב הזמן גם בחדר אחד משותף. יכול להיות שהפתרון יהיה לא לתכנן כלום. נגלה.

דברים שגילינו היום: החשמלית בהלסינקי מגניבה ונראית כמו קטע מספר של אריך קסטנר, פינים כמעט שלא נועלים את האופניים שלהם, יש יערות באמצע העיר.