Posts Tagged ‘הלסינקי’

היום התשיעי, או – כמה שעות אורכת יממה אחת?

התחלנו, כבכול בוקר, בארוחת בוקר משותפת עם אהוד. הרמנו כוס מים לשינה במיטה נוחה יותר, סיימנו את האריזות ויצאנו לתחנת האוטובוס ביחד.

נפרדנו בתחנת האוטובוס שזכתה לשם "חתולנטי" בגלל האיות הפיני.

האוטובוס הגיע בזמן, וכמו כל הלסינקי היה נקי, הנהג היה נחמד, והנסיעה היתה נעימה. הבנזוג הבחין בשני דברים חדשים, שמשום מה לא שמנו לב אליהם במהלך השהות בהלסינקי – אין גדרות ואין סורגים. בשום מקום. לא מסביב לבתי ספר, לא על חלונות של בתים פרטיים. יש פה ושם גדרות נמוכות כדי להבהיר מה האיזור ששייך לסוכנות למכוניות, אבל זה בבירור גדר שנועדה לעזור לאנשים לא לטעות לתוך השטח המגודר ולא כדי למנוע מאנשים להכנס. או שזו מדינה נטולת פשיעה או שאנשים פשוט סופר – נחמדים כאן ופשוט לא נכנסים למקומות שהם לא אמורים להיות בהם.

כשהגענו לשדה נתקלנו בבעיה הראשונה שלנו (שהיא למעשה בעיה נגררת): לא הצלחנו לעשות צ'ק אין. ההשערה שלנו היתה שהבעיה היא שהויזה לארה"ב נמצאת על הדרכון הישן של הילדים ושלי ולכן הצ'ק אין האוטומטי לא מזהה את הדרכון הנוכחי כבעל ויזה לארה"ב. עברנו בין בידוק אוטומטי לבידוק אנושי ובסוף הפנו אותנו לאשה הנחמדה ביותר בפינלנד כמו שזה נראה, שטיפלה בהכל. היא הסבירה שארה"ב משנה את החוקים כל כמה ימים ולכן הם רגילים לטפל בבעיות. היא היתה חביבה, נחמדה, חייכה, הרגיעה אותי כמה וכמה פעמים ואמרה ש"אין שום דבר בעולם שאי אפשר לתקן". הנחמדות הפינית הזו פשוט נפלאה, וגרמה לכולנו להרגיש הרבה יותר רגועים ורצויים.

בזמן הבידוק הביטחוני כולנו עלינו באופן אקראי לגמרי. הקטנה ואני נסרקנו לנוכחות חומרי נפץ, והלפטופ שלי נבדק להיותו פצצה. שוב, אנשי הביטחון היו נחמדים וביקשו רשות לבדוק אותנו ואת הלפטופ. כמובן שהסכמנו, ואני ביקשתי שאיש הביטחון ישלים לי כבר את הספר, אם הוא כבר פותח אותו.

הוא לא השלים את תיקוני העריכה שלי, אבל כן היה נחמד וחייך, אז סלחתי לו.

בזכות הדרכון האירופאי הגדול ואני אצנו דרך בידוק אוטומטי מהיר. העיכוב העיקרי שלנו היה שלא הורדתי את המשקפיים ולכן למכונה לקח קצת יותר זמן לזהות אותי. הבנזוג והקטנה עברו בבידוק הרגיל, ולנו לא נותר אלא ללכת לסטארבאקס ולהזמין מלא קפה, שוקו, ועוגיות ענקיות. ההזמנה הגיעה ביחד עם העוברים עם הדרכון הישראלי, והתיישבנו כולנו להמתין לעליה למטוס.

הגדול עבד על המחשב שלו באדיבות אינטרנט החינם הנחמד של שדה התעופה, הקטנה הורידה מוזיקה ועשתה אנימציות, והבנזוג ואני עשינו שטויות בטוויטר.

כשהגענו לשער שלנו הגדול נעצר באופן אקראי לבידוק פיזי, אבל מכיוון שכולם סופר-נחמדים, הרשו לבנזוג להכנס איתו מאחורי הפרגוד ולשמור כשבודקים אותו.

הו, כמה שנתגעגע לנחמדות הזו.

הטיסה היתה אמורה לארוך שמונה שעות וחצי. בפועל היא ארכה נצח. אכלנו. שיחקנו. השלמתי את הפוסט של אתמול. שיחקנו עוד. קראתי סיפור קצר. ישנתי, ועדיין היינו באוויר. הילדים התנהגו נפלא, לא הציקו והעסיקו את עצמם בלי שום עזרה. ועדיין – ארווווווך.

אחרי שבוע בארץ הנחמדות הנחיתה בארה"ב היתה קשה. אין מקומות ישיבה בשום מקום, אין ספסלים נעימים, אין אנשים נחמדים שמכוונים את התנועה. הכל מרוט ושרוט ולא נעים. המון מדים בכל פינה והמון תורים. פקידי ההגירה והאנשים שפנינו אליהם לעזרה היו מאד מנומסים, הם פשוט לא היו נחמדים.

ביני לבין הגדול התגלגלה שיחה במשך כמה שעות, מלווה בדוגמאות, כדי להבהיר מה ההבדל בין נימוס לבין נחמדות. מה זה אומר לעשות את מה שאתה צריך לעשות בחיוך לבין מה זה אומר לעשות מעבר למה שאתה צריך לעשות, כדי שמי שמולך ירגיש בנוח.

הלכנו קצת לאיבוד בין כל הדברים שצריך לעשות, ובסוף קיבלנו הכוונה משני אנשים אקראיים במדי אמריקן איירלינז. הם אמרו לנו לא לקנות סים בשדה התעופה כי זה יקר לאללה, ולקחת מונית צהובה למקום שאנחנו צריכים כי כל שירות אחר יקרעו אותנו במחיר.

יצאנו החוצה ודבר ראשון עצרנו ליד שוטר כי רציתי להראות לקטנה למי היא צריכה לפנות אם היא הולכת לאיבוד. ביקשתי רשות, הבהרתי לשוטר מה אני עומדת לעשות, קיבלתי רשות, והראיתי לקטנה את הסממנים הרלוונטיים: המדים השחורים, הנשק, והסמל של כוחות הביטחון. אני מקווה שהיא לא תצטרך את זה.

ואז!

נכנסנו למונית צהובה!

כמו בסרטים!

הצלחנו להתאפק ולא להגיד "follow that car", ואפילו שמרנו את הקיפוצים למינימום. עם זאת, היה ממש מגניב לנסוע ברחובות במונית צהובה.

הדירה שהזמנו מראש קיבלה ביקורות דח דומות באיירביאנבי: קרובה לנמל התעופה ולא משהו מבחינת האיבזור.

כשהגענו מצאנו דירה נטולת מגבות, טלפון נייח, כוסות או צלחות. כן היו סדינים נקיים, וויפי, מזגן, ושני ארגזי כפיות חד פעמיות. הנחנו את התיקים, סינכרנו את הטוויטר, הורדנו מפה של האיזור, ויצאנו לצוד ארוחת ערב.

השכונה נתגלתה כסטראוטיפ של קווינס. מדרכות שבורות, לכלוך בצידי הכביש, פחי אשפה מלאים, אנשים בכל צבע עור פרט ללבן. מקום מדכא לאללה, ואני ממש שמחה שהחלטנו להשאר רק ללילה אחד.

מצאנו פיצה דומינוס, קניתי לילדים בסופר הסמוך מיץ תפוזים, וחזרנו לדירה לאכול ולישון. בדרך ראינו סנאי שלא הספקתי לצלם, אבל בהחלט הספקנו לעמוד ולהתפעל מכמה שהוא צמרירי וכנראה נושא מלא מחלות.

אי אפשר היה להתקלח כי אין מגבות, ולכן פשוט הלכנו לישון כשבחוץ שמונה בערב והגוף שלנו משוכנע שכבר שתיים לפנות בוקר.

בתוכנית למחר – טיסות!

היום השמיני, או – סוף הוא התחלה של משהו חדש

היום האחרון של השליש הראשון של הטיול שלנו הגיע. זה נשמע מעט מוזר, אבל זה לא. אנחנו לא באמת בטיול אחד. אנחנו בשלושה טיולים שהודבקו יחד: וורלדקון, ליקוי חמה וטיול משפחתי בשתי ערים גדולות בארה"ב. מכאן – השליש הראשון של הטיול שלנו נגמר.

הבוקר התחיל בצעדה משותפת לתחנת הטראם, שבה הגדול הודיע שהוא לא רוצה להצטרף אלינו היום. נגמרה לו הסבלנות, הוא הסביר. נמאס לו להתנהג בצורה בוגרת, נמאס לו להיות נחמד לאחותו והוא צריך שקט. שאלתי אותו אם הוא לא יתבאס אם אנחנו נהנה היום. שלא ירגיש שהוא יחמיץ משהו. התשובה הסופר-בוגרת שלו היתה, "אני בוחר להחמיץ, ואני אתמודד עם זה."

ובכן, שחררנו אותו. הוא חזר לבד לחדר, ואנחנו נסענו עם אהוד לפגוש את ריקה ולראות כנסיה שחצובה באבן.

הכנסיה החצובה באבן היא, ובכן, כנסיה שחצובה באבן. היה בה עוגב וקירות אבן, אבל לא הוד והדר המצופים מכנסיה. לא היה ולו חלון זכוכית צבעונית אחד, ואמנם היה עוגב אבל מי שהיתה בכנסיה ניגנה על פסנתר. פעם בכמה זמן מישהי אמרה "שקט, שששש", והקהל השתתק מעט, אולם אחרי כמה רגעים חזר לדבר.

שחררתי את הקטנה עם המצלמה, והיא חזרה אחרי כמה דקות ואמרה שהיא צילמה את כל מה שהיה לצלם. האמנתי לה. אפילו לא מצאנו פוקימונים!

בלית ברירה החלטנו לצאת ברגל ולהסתובב קצת בעיר במטרה להגיע למצפה הכוכבים. הוא אמנם סגור בשעות האלה, אבל נמצא במרכז פארק בעל פוטנציאל להיות יפה. חוץ מזה, אנחנו כבר שבוע בהלסינקי וטרם ראיתי את העיר.

נכנסנו לחנות מזכרות עמוסה בדברים יקרים מדי, שכנענו את הקטנה לא לקנות בובת כלבלב פרוותית, הצטיידנו במגנט מומינים, והמשכנו בסיור.

מסתבר שהלסינקי יפה! המלון שלנו נמצא באיזור מגורים/תעשייה פרברי ולכן די גנרי ומשעמם. אבל המרכז של העיר ממש יפה, כולל בניינים צבעוניים, חלונות מעוגלים ובניינים מרשימים. אפילו התחנה המרכזית שלהם יפה!

כשהגענו למוזיאון הטבע הנחתי שהוא יהיה משעמם, אבל הבנזוג הציע שניכנס בשביל משהו מהנה לקטנה. אהוד וריקה המשיכו למוזיאון לאומנות מודרנית, ואנחנו הלכנו להסתכל על חיות.

מוזיאון הטבע התברר כממש, אבל ממש, מגניב. יש בו שש קומות, כל קומה מוקדשת לנושא ולאיזור מחייה אחר, מקומה שכולה מדברת על מבנה עצמות ועד לשחזור דינוזאורים כולל עצים פרה היסטוריים. אפילו יש משחק הכחדה המונית בו המטרה היא לשרוד את ההיסטוריה של כדור הארץ. הקטנה התלהבה מהכל. היא רצה בין קומות, חקרה מסתורי מערות שלג משוחזרות, קיפצה והסתובבה. אני, לעומת זאת, קרסתי. הגב והברכיים התמרדו סוף סוף, וביליתי את רוב הזמן במנוחה על כל כיסא פנוי.

זה אחד הדברים הנפלאים שיש בכל מקום בהלסינקי, ומאד חסר לי בארץ – המון כיסאות. אפילו בחנות המתנות היה כיסא בצד למנוחה. בכל המוזיאון היו פזורים כיסאות, בכניסה לכל קומה היה ספסל מרופד רחב, וכמובן שהכל מונגש לכיסאות גלגלים.

כשיצאנו שמתי לב למשהו נוסף – העיר לא מסריחה. אין ריח של שתן בסמטאות, מדרגות או פינות. לקח לי רגע להבין מה קורה: הם פשוט מנקים אותה. הכל נשטף ומנוקה, ולכן העיר לא מצחינה. ראינו הבוקר פועלי ניקיון שוטפים תחנת טראם מכל כיוון. מסתבר שאם מנקים דברים הם לא מסריחים! סטארטאפ!

לארוחת צהריים התיישבנו בפאסט פוד המבורגר. היה נחמד למדי. הקטנה שמחה לשתות חלב כשתיה, במקום המיץ שהיתה מקבלת בארץ, ואני שמחתי מהמילוי החוזר של קפה.

אחרי האוכל התפצלנו: הבנזוג והקטנה חזרו לחדר ואהוד, ריקה ואני המשכנו לשוטט בעיר. בעלת הבית של ריקה המליצה לה על חנות ספרים, כך שכמובן שזה היה היעד הראשון שלנו. התברברנו בתוך קניון עם יותר מדי מזכרות מומינים עד שמצאנו את קומת הספרים. היה להם מבחר חביב למדי של מד"ב, אבל מה שחשוב יותר – עותק של ההוביט בפינית! עבור ריקה, כמובן. כמו כן מצאנו מלא ספסלים נוחים לקריאה ואת ספרי ששאוש"ק עם עטיפות יפהפיות.

אחרי שספגנו מספיק ריח של דפים ומנוחה ראויה, יצאנו שוב לשוטט. מצאנו רחוב תיירותי מלא בדוכני קפה ניידים, ואפילו אדם עם מצלמה עתיקה שפיתח תמונות כמו פעם – עם השריה בחומרים שונים ותליה לייבוש! מצאנו גם כנסיה גרמנית ובה חלונות זכוכית מעוטרים ואשה שהתאמנה על עוגב ועשתה טעויות נוראיות (ואז גירשה אותנו), מברשת לניקוי נעליים בכניסה לבניין, המון אופניים שקל לגנוב כי הם לא קשורים לכלום אלא לכל היותר לעצמם, ואת הפארק שבמרכזו מצפה הכוכבים. הפארק אכן היה יפהפה, כמובטח.

הסתובבנו בו מעט, ואז! ריקה מצאה פוקימון שהיא חיפשה. מיד יצאנו לציד נועז שהשתרע על פני כרי דשא פסטורלים, פרחים נטועים בקפידה ועצים מנומסים להפליא. ריקה הצליחה לתפוס את הפוקימון שלה, ואני (כנראה) קיבלתי רעיון לסיפור. צריך להזהר מהריקה הזו! כל פעם שהיא בסביבה היא נותנת לי רעיונות!

ישבנו על ספסל בראש הגבעה ביחד עם אהוד ודיברנו על מיליון דברים. כמו אחרי כנס, רק שבמקום פורטרז ישבנו במרכז הלסינקי, ובמקום להשקיף על רחוב הארבעה השקפנו על נמל ועיר אירופאית.

לקראת שש החלטנו לאכול משהו לחגוג את הלילה האחרון בהלסינקי. הבנזוג הודיע שהוא בדרך, אבל בלי הילדים שבחרו להשאר בחדר.

שוטטנו חזרה לכיכר הסנאט. בזמן שמצאנו חנות ספרים והמון פינות ציוריות, הבנזוג האומלל היה צריך להחליף כמה רכבות בדרך כי החלפנו את נקודת המפגש.

חזרנו לכיכר הסנאט, צילמנו, ניסינו לברר את ההיסטוריה (הפושרת, כרגיל) של הפסל במרכז הכיכר וחיכינו לבנזוג התקוע בין רכבות.

כשהוא הגיע חזרנו לכיוון הרחוב הראשי כדי למצוא משהו לאכול, רצוי במחיר של פחות מ 20 יורו למנה. הסתבר שהבעיה העיקרית היא למצוא משהו פתוח. השעה שש וחצי היא שעה ממש מאוחרת בהלסינקי, כך נראה. הכל נסגר בשש-שבע. בתי קפה, מסעדות, מלכודות תיירות, אפילו עגלות! הכל היה סגור או בתהליכי סגירה, ומה שהיה פתוח הציע לנו להמתין ארבעים דקות למקום פנוי. אולי.

כשהצלחנו למצוא פיצרייה פתוחה עם מנות עיקריות במחיר סביר לא השתהינו ומיד אצנו לשולחן פנוי. הפסטה והפיצה היו טעימות, והקינוחים סבירים, רק שכשהגיע החשבון גילינו שחייבו אותנו על חציית הפיצה. כן, כן. תוספת תשלום כדי לחצות פיצה לשניים. כי פינלנד.

לא נורא.

נפרדנו מריקה וחזרנו למלון. אהוד לקח עבורינו את הספרים החתומים חזרה לארץ, ואנחנו ארזנו.

זהו, מחר טיסה לניו יורק והתחלת השליש השני של הטיול: ליקוי-קון.

היום השביעי, או – פוסט וורלדקון

כמו אחרי כל כנס, התעוררתי בבוקר עם המון כביסה וכיור מלא בכלים. לפחות התעוררנו בהלסינקי בה יש 19 מעלות צלזיוס וגשמי פתע, במקום 500000 מעלות ו-555786% לחות.

רציתי לעשות כביסה, אבל מכונת הכביסה היתה תפוסה על ידי אנשים שהם לא אני. באסה. לפיכך ירדנו לארוחת בוקר, כשגם אני וגם הקטנה נוהמות במקום לדבר. שילוב של דכאון פוסט כנס ועייפות. אחרי הקפה והאוכל המצב של שתינו השתפר, ויצאנו פחות-או-יותר בצהלות על מנת לתור את העיר. מועצת האנשים הבוגרים החליטה שנצא לאי סומנלינה, שזה לכינוי "סלמונלה" הפשוט בהרבה להגייה. זהו אי שיש עליו מצודה והוכרז כאתר מורשת בינלאומי.

במזח מצאנו שוק קטן וחמוד, עם המן מזכרות יקרות מדי (נגיד – כתרים סרוגים במחיר של 20 יורו לכתר קטן שלא הרשו לי לצלם), מזכרות במחיר סביר (מגזרות נייר בעשרה יורו שהיתי קונה אבל בוודאות יהרסו בהמשך הטיול), ודניאלה ובועז שבדיוק חזרו מאותו טיול! התחבקנו, מסרנו חיבוקים לנמש, ועלינו על המעבורת ביחד עם משפחת בר-הילל-סמו על שלל ילדיה.

המעבורת עצמה חביבה למדי, אבל סירת ההצלה שלה ממוקמת כך שאי אפשר לראות את הנוף. נתתי לקטנה את המצלמה שלי, והיא התרוצצה בכל מקום וצילמה כמויות עתק של תמונות מזויות שרק ילדים יכולים להגיע אליהן. איזה מזל שכבר אין פילמים במצלמות…

בינתיים הגדול וריקה ניהלו שיחה שכל שאני יודעת עליה היא שהיא עסקה בקיא, ושהצחיקה מאד את הגדול.

IMG_20170814_102532[1]

כמו כל הלסינקי, גם האי הזה פועל בשיטת הכבוד. בכל מקום יש אופניים לא נעולים, ואפילו לא חייבים להעביר כרטיס כשעולים על המעבורת. השער נפתח כשמתקרבים אליו, ויש בצד קורא כרטיסים בסגנון "אם מתאים לך, נשמח אם תעביר/י את הכרטיס שלך", אבל אף אחד לא מוודא שזה אכן קורה.

האי מורכב מרשת עניפה של גני שעשועים, אווזים, בתי קפה, בתי עץ צבעוניים ומדי פעם איזו חתיכת מצודה מבצבצת מהקרקע. הבעיה היא שהפינים לא באמת טרחו להלחם כמו שצריך, ורוב ההיסטוריה שלהם או פושרת או לא תקינה פוליטית. למשל, יש באי צוללת שאפשר לבקר בה אבל מאד מאד קשה לשים לב לעובדה שזו צוללת שעיקר השירות שלה היה לצד הצבא הנאצי במלחה"ע השניה.

הבעיה עם היסטוריה פושרת היא שהיא פשוט לא מעניינת. וכך עברנו מכר דשא פסטורלי אחד לאחר, רודפים אחרי אווזים ומתנדנדים בגני שעשועים. הגדול שלנו והקטן של משפחת בר-הילל סמו התחברו מיד, ובילו חלק ניכר מהסיבוב במשחקי מחשב ו/או בלשחק במחשב. מסתבר שהגדול הביא איתו לפטופ לטיול, וברגע שהתיישבנו בבית קפה הוא שלף אותו, והשניים שקעו בשיחה עניפה ומרתקת.

במשך ששה (!) ימי וורלדקון הם בקושי החליפו מילה אחת אחד עם השני, אבל ביום בו הבר-הילל-סמואים נוסעים מהלסינקי, פתאום הם בלתי ניתנים להפרדה.

אחרי הצוללת משפחת הבר היללים היתה צריכה להפרד מאיתנו ולהמשיך בטיול שלהם לצפון פינלנד. אנחנו לעומת זאת המשכנו לרדוף אחרי אווזים עד שלכולם נמאס, וחזרנו ליבשה.

הלכנו לאכול במקום מסוג "אכול כפי יכולתך", שמחוץ לו היתה תזמורת כלי נשיפה שניגנו את מיטב להיטי האייטיז. באופן כללי המדינה הזו מאד אייטיזית באופיה. גם מבחינת שירותים במלון, גם מבחינת הארכיטקטורה של האיזור בו אנחנו נמצאים ואפילו מבחינת הנחמדות של אנשים. הם פשוט יכולים להרשות לעצמם לחיות בעשורים מלאי נצנצים וכריות כתפיים (מינוס כריות הכתפיים).

האוכל היה סביר, אבל לקראת הסוף כולנו נפלנו מהרגליים. נפרדנו מריקה שבדיוק החליפה מלונות וחזנו לחדר. הצלחנו להשתלט על ערימת הכביסה, אולם כראוי למדינה מהאייטיז, המייבש לא עובד כראוי ולכן עכשיו החדר שלנו מלא בבגדים שמנסים להתייבש בעשר מעלות צלזיוס.

מחר יום אחרון בהלסינקי, ואחר כך – ארה"ב, ליקוי חמה, וערים גדולות! וואהו!

תמונה ייצוגית להיום: בית עץ יפהפה ופסטורלי, אך משעמם כמו המוות.

IMG_20170814_120939[1]

היום השישי, או – היום אחרון של וורלדקון!!!1 :(

יום נישואין שמח לנו! אנחנו נשואים כבר 17 שנה! סקווווויייי! ובאמת שאין דרך טובה יותר לבלות את יום הנישואין שלנו מאשר בוורלדקון.

הבנזוג מיהר לקפה בוקר עם אדה פאלמר, ולכן הכל השתבש. לא הצלחנו לארגן את הילדים, ארוחת הבוקר לא היתה משהו, והטראם איחרה לראשונה מאז שהגענו להלסינקי. היו דיבורים על שביתת רכבות בגלל מזג האוויר, אבל הטראם כביכול לא היתה אמורה לשבות. הבנזוג החליט ללכת ברגל, ואז הטראם הגיעה, עמוסה לעייפה. מסתבר שביום שבו יש כלום וקצת מעלות, כולם נוסעים בתחב"צ.

הגדול עלה לטראם והעיר שיש המון גיקים בדרך לוורלדקון, מה שגרר התקף צחוק מהיר מכל דוברים העברית בקרון (אנחנו ואהוד, אבל אנחנו צוחקים בקול רם!).

מתישהו השבוע איבדנו את הסוודר האדום של הקטנה, ולאור העובדה שהלסינקי נתקפה בגל קור, החלטתי להתחיל את הבוקר בסיבוב דוכנים. נקנה סווטשירט כנס בעשרים יורו, חשבתי לעצמי, לא נורא המחיר. יהיה לנו זכרון חביב מהכנס וגם משהו שיחמם אותנו למשך היומיים הקרובים (בעוד שלושה ימים כבר נהיה במיזורי ונזיע את משקלנו ב…אה… זיעה).

הגענו עם פתיחת הדוכנים, וכמעט מיד מצאתי סווטשירט חמוד של ה-scouts מ Attack on Titan. היתה אפילו את המידה שלי! רק שהסווטשירט החמוד עלה 45 יורו. כן, כן. אפילו בשער חליפין של יורו ל-4.5 ש"ח מדובר במחיר פי שניים וחצי יותר ממה שהתכוונתי לשלם. לפיכך נפרדתי מהמוכר, והמשכתי לכיוון דוכן המרצ'נדייז של הכנס שבו (כך הנחתי) אמצע משהו זול יותר.

ובכן, תשמחו לדעת שסווטשירט וורלדקון עולה 50 יורו. במחיר הזה אני מעדיפה לקפוא יומיים.

הסתובבנו עוד קצת בין הדוכנים, בעיקר בשביל להעביר את הזמן עד שהקפה של הבנזוג יסתיים. בסוף נמאס לי וכולנו פנינו כאחד לקפה פייזר שהיה נטול תור כמעט! המתנו רק עשרים דקות עד שהגענו לקופות! הילדים ביקשו (וקיבלו) שוקו עם קצפת, אני הזמנתי לעצמי עוגה מוזרה, שהיה בה וניל באמצע, ציפוי פודינג אוכמניות מלמעלה, ושום טעם בין לבין. אכלנו, דיברנו, והבנזוג הצטרף אלינו, כולו מלא באושר מהשיחה עם אדה פאלמר (שהיא אדם מופלא להפליא). היה שווה לעמוד בתור ארבעים דקות בשביל שהוא יחייך ככה!

ריקה ואני החלטנו על "יום פאנלי כתיבה": קודם כל פאנל על כתיבת סצינות קרב (חשוב לי), אחר כך פאנל על הקלטת ספרי שמע (כי מארי רובינט קוואל שם), ולסיים בפאנל על שימוש בהיסטוריה כחלק מבניית העולם בסיפור. זו היתה תוכנית מצוינת חוץ מהבעיה הקטנה – הפאנל על כתיבת סצינות קרב היה משעמם ולא חידש כלום. המנחה לא הנחתה, אלא נתנה שאלה כללית ואחר כך ירדה מהבמה (בחיי), הפאנליסטים הסתבכו בתוך עצמם בניסיון למצוא מוצא ובסופו של דבר התדרדרו לאמירות כלליות כמו "אסור שהקורא/ת ת/ידע מראש מי ת/ינצח בקרב" או "חשוב שהסיכון בקרב יהיה ממשי". ובכן, תודה באמת. כי עד היום היינו בטוחות שהדרך הנכונה לכתוב קרבות היא כשידוע מי עומד/ת לנצח ושהסכנה המשמעותית ביותר תהיה בזבוז זמן. רגע שעה שבה שתינו היינו בטוויטר / פייסבוק הספיקו לי והצעתי שנתקפל. ריקה הסכימה, והציעה שנלך להתמקם ליד החדר בו יהיה הפאנל הבא. רק לתפוס מקום, כי התורים חזרו להיות איומים משום מה.

מצאנו חדר ישיבות עם קירות עליהם מצוירים דגים (אמא'לה), והתיישבנו ליד דלת החדר בו ייערך הפאנל. זו היתה ההחלטה הטובה ביותר של היום, כיוון שתוך עשר דקות כבר התחיל להאסף תור. בפעם הראשונה בוורלדקון היינו הראשונות בתור! הו, האושר! הוא, השמחה! הו, הנחת בלהגיד לאנשים "זו התחלת התור, לכו לשם!" זה היה נפלא, עד שאמרתי את זה לאדם לא מוכר שענה לי, "אני דיוויד ד. לוין. אני מנחה את הפאנל", ואז לא ידעתי איפה לקבור את עצמי.

הוא היה ממש נחמד, התיישב לידינו ונתן לנו כרטיסי ביקור חתומים (!). אחרי כמה רגעים התברר לי שדוקא כן קראתי כמה וכמה סיפורים שלו, שפורסמו ב"בלי פאניקה"!

הפאנל עצמו היה נפלא. הפאנליסטים כללו את דיויד, שהנחה אותו, את מארי רובינט קוואל שהיתה מצחיקה, משעשעת, חכמה ומלאת הומור (בעיקר כשהיא תיארה את תלאותיה בהקראת "הרומן האוקראיני הארור", כפי שהיא כינתה אותו), אבל גם את המפיק ואת העורכת המוזיקלית של Escape pod, פודקאסט סיפורי מד"ב, פנטזיה ועוד. הם הוסיפו את הניסיון של "מאחורי הקלעים", והיו מהנים וכיפים.

דיוויד בקושי הנחה, ומארי השתלטה מעט על הפאנל, אבל זה היה בסדר כי היא (כאמור) חכמה, משעשעת, ויש לה המון ניסיון בספרי שמע.

מהפאנל הוחלט לרוץ לאכול צהריים לפני הפאנל הבא. הבעיה היתה שבדרך פגשנו את טד צ'אינג ובת זוגו ונסחפתי לשיחה על פוליטיקה אמריקאית (אופס). נופפתי שוב לאסטרונאוט שמסתובב בוורלדקון, קיבלתי חיבוק מטד (יאי!), ונשארו לנו עשר דקות לאכול לפני הפאנל הכתיבתי האחרון שתכננו – שימוש בהיסטוריה לבניית העולם.

הזכרתי שהתורים היום היו מזעזעים, נכון?

אז הם היו מזעזעים. עד שהגענו לפאנל (חמש דקות לפני שהוא היה אמור להתחיל) לא נותרו מקומות באולם, לא היה מקום לעמוד, ולמעשה היה תור שהשתרך מחוץ לחדר, של אנשים שניסו לתפוס פה ושם מילים מהדיון. התייעצות מהירה, והחלטנו לאוץ לפאנל אחר, בחדר גדול בהרבה, על איך מד"ב שוגה בפרטים לגבי המקצוע של משתתפי הפאנל. רציתי לשמוע אותו כי אחד המשתתפים הוא זיהומולוג, והנחתי שיהיה משעשע.

באופן לא מפתיע, גם החדר הזה היה מפוצץ באנשים. אוף.

מתוסכלים לאללה הזדחלנו חזרה ללובי, כשקיבלתי הודעה מלייזה – הם מפרקים את הדוכן של לוקוס, והציעה שנבוא לאסוף גליונות לעצמנו. מיהרנו לדוכן, פרצנו את מחסום השומר בכניסה לחדר הסוחרים (כי כבר התחילו לפרק את הדוכנים, ולא היתה כניסה לאנשים "רגילים") בעזרת הטיעון המבריק, "באנו לעזור לאנשים של לוקוס".

פראן, האשה עם השמלות המדהימות בייקום, שמחה לראות אותנו ומיד התחילה לארוז לנו ארגז. אמרתי בשקט שאין לנו מקום לארגז, והיא נתנה לנו רק לבחור כמה גליונות וללכת. בחרתי. הצעתי לאהוד, שאמר, "אני מנוי שלהם", מה שגרר פרץ צחוק מאנשי לוקוס.

החבאתי את הגליונות המוברחים בתיק שלי, יצאנו החוצה, ו…

ובכן…

נגמר.

נגמר וורלדקון. אבל ממש. הדוכנים ופרקו, נשאר רק אירוע הסיום, ואפילו לא נשאר אדם אחד שיחלק סרטים קטנים.

הסתכלנו על תצוגת פרסי ההוגו מכל השנים, שגם אותה החלו לפרק, והחלטנו להתאגד לתמונה קבוצתית מתחת לשלט הקרטון הענק של הדובה שמלווה את כל הכנס. כי הלסינקי ודובים. או משהו.

דכאון פוסט-כנס עטף אותנו, עד שנזכרנו שיש לנו ארוחת ערב עם דריל, מסיבת סיום כנס במלון של ריקה, ובכלל – יש לנו עוד יומיים בהלסינקי! מה לנו ולעצב?

יצאנו ללובי, ושם נתקלנו בבועז ודניאלה שעמדו בתור הבלתי נגמר לפייזר. הלכנו להתחבק, למסור להם ד"ש לנמש, ואז ראיתי את אדה פאלמר. לא יכולתי פשוט ללכת בלי להודות לה על הפוסט שהיא פרסמה הבוקר. זה פוסט על התמודדות עם מגבלות, יצירה וחיי היומיום. ניגשתי אליה, הודיתי לה, סיפרתי לה ששלחתי את הפוסט לחברים עם מחלות דומות ושהפוסט נגע לליבנו מאד.

היא חייכה, הודתה לי, ואז (!) הזמינה (!!) אותנו למסיבה פרטית שהיא עורכת הערב.

הו, כן. ממש כך.

היא הפנתה אותנו לג'ון וולטון (כן, הסופרת זוכת ההוגו) לקבל את ההזמנה. אז הלכנו לג'ו וולטון, שישבה בשולחן עם עוד מלא אנשים סופר-ידועים, ואמרנו בשקט שאדה פאלמר הזמינה אותנו, והאם אפשר לקבל את הכתובת, בבקשה. ובמקום להגיד "מה פתאום?!" או לצחוק עלינו, או סתם להתעלם, ג'ו וולטון נתנה לנו את הכתובת של המסיבה הפרטית שלה ושל אדה.

הו מיי.

שזה היה ממש נחמד, עד שאהוד הזכיר לי שיש לנו ארוחת ערב עם דריל ולייזה! ושקבענו אותה לפני די הרבה זמן! אופס.

אני, בהיותי נטולת חוש זמן, מיד הסברתי שהכל יהיה בסדר. אהוד והבנזוג לא נראו כאילו הם מסכימים איתי, אבל ממילא התכוונו ללכת למלון ולהתקלח, והנחתי שאחרי שננוח קצת גם הם יבינו שאי ןשום בעיה להיות בשני מקומות שרחוקים אחד מהשני שעה נסיעה, באותו זמן.

בעודי מסבירה את זה, דידי הופיע.

הוא הופיע, שאל לאן אנחנו הולכים ולפני שהספקתי לענות הוא אמר, "את רוצה להכיר את מארי? כי היא עכשיו נכנסה לקפה פייזר".

מבטים מבועתים עם אהוד ויואב, ויואב אמר, "לכי." אז הלכתי.

דידי הכיר (שוב) ביני לבין מארי, שזיהתה אותי מכל הגמגומים שהיו לי עד עכשיו כשנפגשנו. גם הפעם המוח שלי לא הכזיב ואכן לא הייתי מסוגלת לדבר כמו בנאדם מרוב התרגשות. היא היתה מקסימה להפליא והציעה שנדבר על משהו אחר, שלא קשור לשום דבר שרציתי לשאול אותה. אמרתי שהדבר היחיד שאני יכולה לחשוב עליו הוא מזג האוויר. היא אמרה, "נכון, יש מזג אוויר נאה היום. לא?"

משם המצב השתפר, אבל ממש קצת. הלכנו איתה לשבת עם חברות שלה, ורוב הזמן ביליתי בללהג או לשתוק. אז צ'רלי סטרוס הצטרף לשולחן, ומאותו רגע המוח שלי סופית הודיע שהיה נחמד, אבל הוא יוצא לחופש. ליהגתי עוד קצת, ואז מארי היתה צריכה ללכת, ופתאום המוח שלי חזר לעבוד! קסם! בשלב הזה גיליתי שאיתי בשולחן יושבות סופרות ועורכות, והצלחתי להחליף לפאזת ה"אדם הנורמלי שמסוגל להרכיב משפט", מה שהיה ממש נחמד מצד המוח שלי.

אחת היושבות בשולחן היתה טמפסט, עורכת וסופרת. דידי סיפר על הספר שלי (טוב בהרבה מאיך שאני מסוגלת להציג אותו), וטמפסט שאלה למה אני לא מתגאה בספר. הסברתי שאני סובלת ממקרה קשה של תסמונת המתחזה, ובשבל הזה צ'רלי סטרוס (!!) אמר שגם הוא סבל מהתסמונת המון שנים, עד אחרי ההוגו השני (!!!) שלו. בשלב הזה טמפסט הציעה שבכל פעם שאני אסבול מהתסמונת, שאדמיין אותה מחטיפה מכות לקול הקטן בראש שלי.

משם השיחה התגלגלה לכתיבה באופן כללי, והתוודיתי שחשוב לי לכתוב אנשים אחרים, אבל מעבר ללעשות תחקיר, אני לא בטוחה איך לוודא שאני מציגה אנשים שונים ממני (במובן של אוכלוסיות מוחלשות) בצורה טובה. היו לה המון הצעות טובות, ובשלב הזה ביקשתי סליחה, הוצאתי פנקס והתחלתי לסכם את מה שהיא אמרה. לשמחתי המרובה היא היתה סבלנית, מעניינת ונעימה, והיה ברור שהיא חוזרת על דברים שיצא לה להגיד הרבה פעמים.

היה ממש ממש כיף, וטמפסט היא אחד האנשים הכי נחמדים שיצא לי לפגוש בכנס.

כשכיבו את האורות בפייזר יצאנו החוצה. השעה היתה חמש וחצי. מאוחר מכדי לחזור למלון, מוקדם מכדי להגיע לפגישה שקבענו עם דריל ולייזה. יצאתי לחצר הקדמית להסתובב קצת ולראות מה קורה, והאדם שנתקלתי בו היה כמובן לייזה. היא מיד תפסה אותי וצירפה אותי לקבוצה הענקית של עורכים/סופרים/מו"לים שישבה בחוץ. היתה לי הרגשה שהיא גם ניסתה להיות נחמדה, אבל גם חיפשה מישהו לדבר איתו שלא בעיניני עבודה. היא הראתה לי תמונות מהטיול של דריל ושלה בבוקר, וקשקשנו קצת על הילדים עד שהבנזוג, אהוד והילדים הגיעו. הבנזוג היה מקסים, כרגיל, וגם היה לבוש יפה (כי יום נישואין!). עברנו לשולחן צדדי ביחד עם דידי בנסיון להחליט לאן הולכים לארוחת ערב, אבל אז התחיל טפטוף! נסנו למבטחי המלון, רק שבמנוסה איבדנו את דידי. אוי.

הוחלט על מסעדה נפאלית משלוש סיבות: קרובה יחסית, לא יקרה, והכי חשוב – יש מגוון שיהיה אוכל לילדים. *מאד* עוזר לצאת למקומות עם אנשים שיש להם ילדים. באמת. דריל סיפר איך הוא היה מביא סנדביצ'ים לבן שלו למסעדות, כי הילד לא היה מוכן לאכול שום דבר אחר…

האוכל במסעדה היה נחמד. השירות איטי כמו בכל מקום אחר בהלסינקי. הגדול השתלב מעולה בשיחה, כולל שאלות כתיבה שגם דריל וגם לייזה ענו עליהן בכבוד ובצורה מלאה. זה היה כל כך נחמד! באופן כללי, שני הילדים הפתיעו אותי לטובה, אבל הגדול באופן מיוחד. הוא התנהג בצורה בוגרת ואחראית כל הזמן, בלי להשבר אפילו לא פעם אחת. הוא ממש הופך למבוגר מול עיני, וזה מפעים וקצת עצוב, כי הוא כבר לא התינוק הקטן שלי אלא נער.

אחרי האוכל נפרדנו מהבנזוג, שבעידודי יצא למסיבה של אדה. אנחנו נסענו ל Dead Dog Party, מסיבה מסורתית בסיום וורלדקון שבה יושבים בלובי ושותים בירה. זה נחמד ועוזר להרגע אחרי כנס, רק שכשהגענו התברר שאלה אנשים שיושבים בלובי ושותים בירה, ובחייאת. אנחנו רוצים הביתה ולישון.

נפרדנו מדריל ולייזה, הגדול קיבל חיבוק ענק מדריל, ואחר כך חייך בלי הפסקה והיה חמוד. הקטנה רק נופפה בנימוס ושמרה על מרחק. לייזה אמרה שהיא שמחה להכיר אותי, וזה היה ממש ממש כיף לשמוע!

יצאנו מהמלון, ובזה הסתיים וורלדקון (פעם שנייה להיום) רשמית. נגמר השבוע שלי, והחל מעוד יומיים מתחיל השבוע של הבנזוג, ובו אני אהיה אמא במשרה מלאה והוא יהיה בכנס ויצטרף לעבוד במינגלינג ובלהיות רציני.

היום הרביעי, או – וורלדקון!!!!!!!1!

היום התחיל בהצעה של הגדול להשאר בבית עם אחותו ולפנות לנו את היום. הבנזוג ואני לא הצלחנו להחליט האם הוא באמת משועמם מוורלדקון ורוצה לשחק במחשב כל היום או שמא מנסה להשיג כמה שיותר נקודות זכות לקראת ארוחת ערב עם דריל. בכל מקרה ארזנו לעצמנו תיקים, וידאנו שהם יודעים איפה הקורנפלקס, ויצאנו ביחד לוורלדקון.

היו לנו המון תוכניות, אבל במקום להכנס למשהו פשוט הסתובבנו באולם הסוחרים שאף אחד משנינו לא הספיק להיות בו כמו שצריך עד עכשיו. בדיוק כמו באייקון, הדוכנים הכי שווים הם דוכנים של דברים מעשה יד. הנה כמה דוגמאות:








תור החתימות של אלייט דה בודארד התקצר, והיות שהיא היתה מקסימה, רציתי שהבנזוג יכיר אותה (ושהיא תכיר אותו). בזמן שהמתנו שהאדם האחרון יפנה את התור כדי שנוכל לדבר עם אלייט, אהוד הופיע. מסתבר שהוא שאל אותי לגבי פאנל שרציתי לשמוע, אבל נתתי לו את השם הלא – נכון, וגם לא עניתי לסמסים שלו. התור של אלייט התפנה, ושלושתינו באנו להגיד לה שלום. היא זכרה אותי (יאי!) ואת העבודה שהבנזוג שלי הוא מהנדס חלל, ולידה ישבה מיה סרנו, מאיירת שיצרה סדרת איורים נפלאה עפ"י הדמויות של אלייט.

הצעתי לאלייט שנביא לה תה (היא שותה תה ירוק רגיל), אבל התור בקפה פייזר הביס אותנו. עמדנו בתור עד שנגמרו החתימות, ואז פשוט כתבתי בטוויטר שאני מתנצלת אבל הזדקנתי בתור לקפה. אלייט ענתה שזה בסדר! על גבי הטוויטר! התכתבות עם סופר בין-לאומית מגניבה! סקווויייי!

הבנזוג החליט ללכת לפאנל על מאדים, ואני החלטתי ללכת לפאנל על התפתחות הפמיניזם במד"ב. בגלל העומס ביום הראשון של וורלדקון, הנהנלת וורלדקון דיברה עם הנהלת אולם הכנסים, וחלק מהאירועים זזו לאולמות גדולים יותר, בינהם הפאנל שרציתי ללכת לשמוע. הצלחתי למצוא את הפאנל, התיישבתי במקום קרוב ליציאה (למקרה שיהיה משעמם), והמתנתי. והמתנתי. והמתנתי.

במקום בו היו אמורים להיות חברי הפאנל היתה רק אשה אחת, והיא פתחה ספר, אמרה שהיא תקריא מהעבודות שלה שטרם פורסמו, והתחילה לדבר. זו היתה אורחת הכבוד של הכנס, נאלו הופקינסון. ברור לי שאילו הייתי מכירה את העבודות שלה, זו היתה הזדמנות נדירה לשמוע אותה, ואולי אפילו לשאול שאלה או שתיים לגבי העבודה שלה. הבעיה היא שאני לא מכירה אף דבר שהיא כתבה, ולמעשה מכירה את שמה רק דרך Writing Excuse.

לפיכך התגנבתי החוצה בשקט, ובעודי מתגנבת גיליתי אשה נוספת מתגנבת איתי. החלפנו מבטים של שותפות לעבירה, וברגע שהיינו רחוקות מספיק מהאולם שאלתי אותה אם גם היא ממאוכזבות הפאנל. היא אמרה שכן, ושתינו פתחנו את האפליקציה לברר איפה טעינו. הפאנל, כך התברר, זז לשעה אחת מאוחרת יותר, מבלי לספר לאף אחד. לא נחמד מצידו.

האשה המתגנבת הציגה את עצמה. שמה הוא ריני, והיא מאלבמה. היא מבקרת בפינדלנד עם אמה ואחותה, וחובבת מד"ב ראויה בהחלט. שתינו התלבטנו אם ללכת לעשות משהו (לנסות להכנס לפאנל אחר / הרצאה), אבל החלטנו במקום זה ללכת להסתובב באולם המסחר. שיהיה. כך חזרנו לסיבוב שני בין כל הדוכנים הסופר-מגניבים, ושוב יכולתי להסתכל על המון דברים שלעולם לא אוכל לקנות כי הם גם יקרים וגם שבירים ולא ישרדו את המסע חזרה הביתה.

לקראת שתיים ריני מצאה לעצמה פאנל שהיא רוצה לשמוע וריקה ואני נעמדנו יפה בתור לחתימות של סילברברג. אחרי שחיכינו כמעט עשר דקות בתור הגיע סדרן והודיע שהם משנים את כיוון התור. המון בני תשחורת רצו לתפוס מקומות טובים יותר, וכך איבדנו את המקום המעולה שלנו וזזנו למקום העשרים ומשהו (במקום הקצת-עשרה). באסה. הבנזוג הצטרף אלינו והתבאס גם הוא, כראוי. עמדנו, התבאסנו, ובינתיים התחלנו שיחה עם חבורת צעירים מאסטוניה, שכולם החזיקו את אותה הוצאה של אותו ספר של סילברברג, אוסף סיפורים קצרים. הראינו להם את שתי ההוצאות של "כנפי לילה" (לריקה את יש את הישנה), ולא שמנו לב איך התור מזדחל עד שגילינו שתורינו הגיע!

ריקה החתימה את סילברברג ראשונה, ואח"כ אנחנו. אמרנו שאנחנו מישראל, שהספר בעברית, שהוא סופר נפלא, וכל מיני דברים שבבירור הוא שמע קודם לכן. הוא בקושי שיתף פעולה, ובעיקר רטן. נו, ניחא. העיקר שיש לנו חתימה ותמונה (שבה הוא מביט הצידה במקום למצלמה).

בשלב הזה החלטנו לאחד כוחות והלכנו ביחד לפאנל על המצאות מדעיות ששינו את המד"ב. זה נשמע טוב, ואחד המשתתפים הוא ג'ו הולדמן, שכותב מד"ב צבאי ומגניב, ולכן קיוינו למשהו מרתק.

בזמן שהמתנו להתחלת הפאנל דיברנו עם זוג מאוסטרליה, שסיפר לנו על עצי מנגרוב. אלה עצים עמוקי שורשים שגדלים בביצות, שדברים נתקעים בשורשים שלהם וכך לאט לאט "מגדלים" סביבם אדמה. האיזור סביב העצים האלה, כך הסבירו האוסטרלים, מאד מסריח כי זו ביצה עם דברים מצחינים, אבל לפחות נוצרת אדמה בסופו של דבר! יאי!

עצי מנגרוב

עצי מנגרוב מתחת למים

לצער כולנו הפאנל היה משעמם להפליא. לא נוצרה שיחה בין הפאנליסים, כל אחד ענה על משהו סופר-פצפון וקטנטן, ולחלוטין לא היה קשר לנושא של הפאנל. במקום לדבר על המצאות מגניבות והקשר למד"ב הם פשוט דיברו על דברים יומיומיים.

לפיכך הוחלט מיד על התוכנית האוטלימטיבית – לנטוש!

כאשר יש כרטיס יומי, אין מה לבזבז זמן בפאנל משעמם, ולכן אפשר פשוט לצאת. ברגע שיצאנו מצאתי מחוץ לדלת אב ובן שהמתינו בסבלנות למקומות. הצבעתי על המקומות שלנו והצעתי להם לתפוס אותם. הם היו אסירי תודה וחמודים להפליא.

מיהרנו לצאת לאכול. למודי ניסיון הפעם הלכנו ישר על האוכל ההודי – אורז, עוף ורוטב חריף. לי היה טעים, ליואב אכיל, ואהוד הלך לאכול משהו אחר שהיה עשוי בעיקר ממלח ושמן. כשקמתי לפנות חלק מהאשפה שלנו עצרו אותי שני אנשים שישבו קרוב למעבר.

"שמענו את הפאנל שלך אתמול!" אמרה האשה. "היה ממש מעניין! בעיקר החלק של המדענים!"

"יאי!" אמרתי (בקול רם).

"בעיקר נהנינו לשמוע את בעלך."

"יאי!" אמרתי בקול רם.

"הפיזיקאי. בועז, נכון?"

"לא…" אמרתי לעצמי…

העמדתי אותם על טעותם, והתברר שהם גם ממש נהנו לשמוע את מהנדס החלל שלו אני נשואה. הפניתי את האשה לבנזוג שישב ממש קרוב, והמשכתי לדבר בינתיים עם הגבר. הוא סופר משבדיה שנאבק בצורך לתרגם את עצמו ולפרוץ לשוק דובר האנגלית. הוא כתב סדר על עיר שקמה לתחיה ומהווה יצור בפני עצמו. יש לו חוזה לשני ספרים מתוך טרילוגיה בשבדיה. הבעיה היא שבינתיים הזכויות לספר השלישי נקנו ע"י חברת הוצאה לאור צ'כית. רק שכדי לפרסם את הספר השלישי בצ'כית הוא צריך קודם כל לכתוב אותו בשבדית, לתרגם אותו לאנגלית ואז שהוא יתורגם לצ'כית. חתיכת כאב ראש, אבל לפחות הוא פורץ דרך! הוא גם העלה השערה שהסיבה שהספר מכר בצ'כיה היא כי יש בו רכיבים קלאוסטרופובים- קפקאים. הצעתי שלקראת סוף הטרילוגיה הוא יהפוך את העיר לג'וק ענק כדי למצוא חן בעיני קהל היעד הפוטנציאלי שלו. הוא הודה שזה מה שקורה בסוף הספר השני…

סיימנו את האוכל, נפרדנו, והחלטנו על התוכניות להמשך. הבנזוג חזר לחדר לארגן את הילדים לארוחת ערב, ריקה, אהוד ואני החלטנו ללכת לשמוע פאנל אחר, על התנ"ך כיצירת פנטזיה.

כשאני מעבירה סדנת הרצאות למרצים אני תמיד מדגישה שקריטי שהמרצה ידע על הנושא יותר מהקהל שלו, ולכן חשוב מאד לבדוק את המקורות שלך לפני ההרצאה.

המרצה הזה בבירור לא היה בסדנה שלי. הוא סיפר את סיפורי התנ"ך (בלי לדבר על פנטזיה), השקפים שלו היו מלאים בשגיאות כתיב בעברית, הוא התמקד בכל מיני פרשנויות ברמת וויקיפדיה-היתה-יכולה-להגיד-לו-שזה-שגוי, אמר שישארל נמצאת כל הזמן במלחמה עם השכנים שלה כי זה השם של המדינה.

זה היה השלב שבו קמנו והלכנו, ובניגוד לבוקר לא ניסיתי לשמור על שקט. הוא היה מעצבן! ואם הייתי נשארת שם עוד כמה דקות הייתי מתפרצת לדבריו ומתווכחת איתו. מה שכנראה היה מוביל לזה שהנוכחים היו זוכרים את ההרצאה (במקום לשכוח אותה כי הרוב נמנמו) ואת כל השגיאות שנאמרו בה. אז טוב שיצאתי.

ריקה החליטה ללכת לארוחת ערב, ואהוד שכנע אותי להשאר לטקס ההוגו בעזרת הטיעון המנצח "אני נשאר להוגו". עמדנו כמעט שעה בתור כדי להכנס, כי התור נוצר ארבעים וחמש דקות לפני פתיחת הדלתות. כתבתי חלק ניכר מהפוסט של אתמול בזמן התור, נכנסנו, מצאנו מקומות סבבה, והמשכתי לכתוב את הפוסט. בפנים לא היה לי וויפי, והייתי תלויה לחלוטין באהוד שיפתח לי הוטספוט. הוא הבטיח שיש לו חבילת גלישה בלתי מוגבלת, ולכן בכל החלקים המשעממים של הטקס המשכתי לכתוב את הפוסט.

אבל! היו מלא חלקים מעניינים לטקס!

למשל:

היו המון נשים בשמלות ערב שהפגיזו הופעה מהממת, ונתנו ניחוח שיקי להפליא לטקס באמצע כנס מד"בפ.

אביגייל ניסנבוים זכתה בהוגו! על כתיבה! סקווווייי! מה שמוכיח שגם לכותבי ביקורות מעבר לאוקיינוס יש סיכוי, בתנאי שהם כותבים ביקורות מושחזות, מהנות, ורצוי באנגלית.

גם The expanse וגם Arrival זכו (כל אחד בקטגוריה שלו)! מד"ב קשה שולטטטט!!1

אדה פאלמר זכתה בפרס קמפבל! ובכתה ממש ממש, עד כדי חוסר יכולת לראות את הד עליו היא כתבה את התודות.

באופן כללי נאומי התודה היו נפלאים. אביגייל דיברה על כך שלקחנו את ההוגו חזרה. מישי טרוטה, העורכת של Uncanny Magazine דיברה על החשיבות של מגוון בכתיבה וגם בכותבים (ובכותבות).

הנאום הכי משעשע שייך כמובן לאורסולה ורנון, שאמרה "לא חשבתי שאזכה, ולכן אין לי נאום תודה, אבל אני רוצה לנצל את הזמן שלי כדי לספר לכם על לוויתנים מתים". כן, כן. היה אוסום להפליא.

אני כל כך שמחה שבאתי! אני כל כך שמחה שנשארתי! אני כל כך שמחה שאהוד שכנע אותי להשאר! היה טקס מקסים, מרגש, מצחיק וכיפי למרות האורך והמחסור בוויפי, ויצאתי עם רשימת קריאה ארוכה לאינסוף. אוי.

מהטקס תפסנו מונית לביתם הקט של גילי וחמי כדי לאכול ארוחת ערב מעולה, להפנגרל על השמלות של ההוגו, לחבק חזק-חזק את טלי שזכתה בפרס הקומיקסאית הצעירה וקיבלה טור קבוע ב"זבנג", ומשם חזרנו למלון ולישון, לקראת יום ארוך מחר.

דברים שגילינו היום: הילדים יכולים להשאר לבד יום שלם בחדר מלון בעיר זרה בתנאי שיש להם וויפי, חלב וקורנפלקס בהישג יד. לא כל דבר באוסטרליה מנסה להרוג אותך. וכמובן – לגופות לוייתנים לוקח שנים להתפרק לרכיבים הראשוניים שלהם, וכל התהליך כולל המן דגים, כרישים ואפילו תולעים.

היום השלישי, או – וורלדקון!!!!!!!1

את הפוסט הנוכחי אני כותבת באיחור של יום, באמצע הרצאה על התנ"ך במקום לעמוד בתור לאירוע של ההוגו, כך שאני מתנצלת מראש על חוסר דיוק בעובדות.

אם היום השני של וורלדקון אופיין בפגישות עם חברים, היום השלישי הפך ליום עבודה ממשי.

הכל התחיל בריצה – אהוד ואני נפגשנו לארוחת בוקר מוקדמת ומיהרנו לכנס כי רציתי להספיק לסדנת כתיבה של אלן קושנר. כשהגענו מצאנו תור.

מסתבר שהוחלט לפתוח את הדלתות בשעה תשע בדיוק. לכן כל האמריקאים, האירופאים הסינים ואפילו הישראלים עמדו יפה בתור. באמצע העמידה הגיע טד צ'יאנג ובת זוגו, ולפיכך מיד עשינו את הדבר הישראלי המתבקש: הודענו לצרפתייה שמאחורינו ולאמריקאית שלפנינו שאנחנו "תכף חוזרים" ויצאנו לקשקש עם טד. דניאלה ובועז, במרחק ארבעה אנשים במעלה התור ראו אותנו, סימנו את מקומם והצטרפו.

דיברנו עד שפתחו את הדלתות, ומיד חזרנו למקום שסימנו מראש.

רצתי אל הדוכן, אבל התברר לי שהסדנה לא סתם מלאה, אלא יש לה רשימת המתנה של 10 אנשים. ויתרתי והצטרפתי לאהוד לפאנל שהוא תכנן להכנס אליו – קמט בזמן, על פנטזיה היסטורית. אהוד הכריח אותי להרים את היד כששאלו מי כותב פנטסיה היסטורית, ועשיתי כדברו בהיותו העורך הנערץ…

(יצאתי מההרצאה ועכשיו מקלידה בתור לטקס ההוגו, למתעניינים)

אחת המשתתפות בפאנל, והמעניינת מכולן היתה אלייט דה בודארד. טרם קראתי ספרים שלה, אבל אהוד מאד מעריך אותה ולכן אני מחבבת אותה.

הפאנל היה חצי מרתק (החלקים של אלייט) וחצי משמים. הבעיה העיקרית היתה המנחה של הפאנל שלא הצליחה לייצר שיחה מעניינת בין המשתתפות, ולא עמדה בזמנים.

לא נורא.

במקום להכנס לעוד אירוע פגשתי את הבנזוג ואת הגדול והלכנו להסתובב באולם הסוחרים. הקטנה העדיפה להשאר על כיסא נוח ולשחק בסלולרי.

התחלנו את הסיבוב למעלה באיסוף חולצות הכנס שלנו. כלומר, תכננו לאסוף את חולצות הכנס שלנו, אבל מסתבר שאיבדו את ההזמנה שלנו (או שלא הזמנתי, כי מי זוכר מה עשיתי לפני 10 חודשים כשהזמנתי הכל). במקום לכעוס אמרתי לנשים שם שהכל בסדר, שדברים תמיד מתבלגנים בכנסים, ושאין לי שום בעיה לקנות חולצות מחדש. מקסימום הכסף ילך לוורלדקון הבא. אני בסדר עם תרומה למשהו שחשוב לי. את אנחת הרווחה שלהן אפשר היה לשמוע עד וורלדקון 2018. סיפרתי להן שכמתנדבת ומנהלת כנסים בעצמי אני לגמרי מבינה איך דברים עלולים להשתבש, וסיפרתי להם קצת על דברים במאורות. בתמורה קיבלתי חיוכים אסירי תודה וסיכות של וורלדקון. יאי לסולידריות בין מתנדבים!

(נכנסנו!)

בדוכני החתימות זיהיתי את שמו של הווארד טיילור. הוא יוצר קומיקס ואחד הפאנליסטים הקבועים בפודקאסט writing excuses החביב להפליא. בימים האחרונים הוא צייץ שהוא חושש שאנשים לא יגיעו להחתים אותו. לכן כשתור המעריצים שלו התרוקן, ניגשתי אליו להגיד שלום. דיברנו קצת, ואז הבנזוג הצטרף וכשהצגתי אותו כמהנדס חלל, העיניים של הווארד נדלקו. הם ניהלו שיחה נפלאה על חלל וחלליות, והווארד סיפר כמה הילד שלו התאכזב כשהוא גילה שאין חלליות היום, ושפיירפליי הוא רק סיפור.

תכננו לעשות עוד סיבוב בקומה, אבל משום-מקום הופיע אריק צ'או, סופר מד"ב ומהנדס אווירונאוטיקה שהיה אמור להתחיל לחתום בעצמו על ספרים. בגלל חוסר ארגון (וגם כי במקביל התארגן תור הענק של גררמ) לא היו אנשים שהמתינו לו. לכן עמדנו ודיברנו ביננו, ואנשים ניגשו ומעגל השיחה התרחב. בין השאר הגיע אדם (שאח"כ התברר כמנחה פאנל על מאדים למחרת) עם חתיכת מטאוריט שהגיע ממאדים.

בשלב הזה גררמ הגיע להסתובב בקומה, וקומץ מעריצים התקבץ סביבו. בעידודו של הגדול ניגשתי להגיד לו שהספרים שלו מעולים. לפני התקרבה אליו נערה פינית קטנטנה שהתחילה להגיד "מר מרטין, אני מאד אוהבת את…" וזה היה השלב שבו שני אנשים שליוו את גררמ עצרו אותה ואמרו, "מר מרטין לא מדבר עם אנשים עכשיו". מיד חזרתי אל מעגל החברים המדברים.

כשנעשיתי רעבה ממש נפרדנו מאריק, ושוב ראינו את גררמ בסביבה. הגדול שוב ניסה לעודד אותי לגשת לדבר איתו. כשאמרתי שמרחיקים ממנו אנשים, הוא הצביע, "אז איך היא מדברת איתו?"

ה"היא" התגלתה כאדה פלמר, סופרת, זמרת, כותבת שירה וקוספליירית שאנחנו מאד מחבבים בליווי לורן, שליש מסספרס, ההרכב הקולי שלהן. ברגע שהיא התרחקה מגררמ פנינו אליה, הצגנו את עצמנו ודיברנו. הבנזוג סיפר שהוא ניהל את ליל יורי לפני שנתיים בו איילת ביצעה את somebody will. אמרנו לה כמה אנחנו אוהבים את המוסיקה שלה ואני התוודיתי שאני מעדיפה את fall.

ואז אדה אמרה, "אתם רוצים שנשיר לכם?"

הצלחתי לא לצווח, וכך קיבלנו הופעה פרטית של אדה ולורן בין המעליות לשירותים של שיר יפהפה ומלא השראה.

בעיניים מלאות דמעות ואחרי שקיבלנו גם תגיות מיוחדות והבנזוג קיבל סימניה עם הקדשה אישית, החלטנו ש*עכשיו* באמת הולכים לאכול.

(יש טקס ברקע. אביגייל נוסבאום זכתה בהוגו על כתיבה!!!!!1 צווחות ומחיאות כפיים לרוב).

ואז קיבלתי מייל מדריל בסגנון "ממצב?". שלושה מיילים מאוחר יותר והתיישבנו כולנו + דריל ולייזה לאכול במקום איום ונורא במרכז הכנסים. הכל היה מלא במיונז, לא טעים ולא משביע. נפילה של ממש מהקארי של היום שלפני. מצד שני, החברה היתה מעולה.

לקראת סוף הארוחה הקטנה היתה ממש אומללה. כלום לא היה לה טעים, היא לא הצליחה לעקוב אחרי השיחה והשתעממה. הבנזוג (המושלם) לקח אותה איתו חזרה למלון, והגדול ואני החלטנו ללכת לשתות קפה (הוא ביקש שוקולד) בקומה העליונה.

בתור לקופות פגשנו את טד צ'יאנג שוב! הפעם בלי בת זוגו. הצענו לו להצטרף אלינו, והיות שהוא סופר – מקסים הוא הסכים. אחרי תור ארוך להפליא התיישבנו בבית הקפה. יש להם שתי קופות מתפקדות, אבל לוקח להם נצח להכין כוס קפה. זה די מדהים.

מאחורינו ישב דידי, שהמתין לפגישת התה שלו עם… אלייט דה בודארד!

התיישבנו בשולחנות קרובים ושוחחנו בזמן שדידי המתין. הוא ביקש ממני להציג לטד את הספר שלי, מה שהביא לכמות מופלאה של גמגומים, עצבים וחוסר קוהרנטיות. זו הפעם הראשונה שהייתי צריכה להציג את הספר שלי בפני אדם זר, באנגלית. כשאלייט הגיעה עברנו לדבר על דברים אחרים, וטד הסכים איתי שמאד מסובך להסביר על מה הסיפורים שלך. "בשביל זה יש סוכן!" הוא אמר ושנינו צחקנו.

באמצע השיחה עם טד שמעתי את דידי מזכיר אותי. הסתובבתי, ודידי ביקש שאתרגל שוב את הפיצ' שלי. עם המון הנחייה ועזרה הצלחתי לנסח את המשפטים הפחות-מסורבלים לגבי הספר, ואלייט אמרה שהוא נשמע מעניין! וגם טד! סקוווי! כמובן ששניהם מנומסים להחריד, כך שמאד יכול להיות שהם נרדמו תוך כדי הפיצ', אבל לא נורא.

דידי היה צריך להמשיך לפגישה הבאה שלו, טד חיפש תירוץ לברוח, ואלייט ואני המשכנו לדבר. אהוד הצטרף, והמשכנו לשוחח על הספרים שלה ועל הסיפור הנוכחי שלה (גופות מלאכים מבותרות מוחבאות מתחת לשולחן באמצע מסיבה ופטריות מתפוצצות! הוריי!). סיפרתי לה על הרצח במצעד שהיה נקודת המפנה מבחינתי בכתיבה של הסיפור. היה נפלא לדבר איתה, אבל כל הזמן הייתי צריכה להזכיר לעצמי שזו שיחה עסקית. היא לא חברה שלי או חובבת נוספת. היא סופרת רצינית שאני צריכה להקשיב וללמוד ממנה. איך מציגים סיפור, איך היא מדברת על עצמה ואיך היא מנווטת את השיחה.

הגדול ישב בצד בצורה סופר-מנומסת עד שנמאס לו ואז הוא פתח את המחשב שלו והתחיל לעבוד על עיצוב המשחק שהוא עוסק בו. הוא נשאר בצד במשך כל השיחה על אלייט, במשך כל השיחה עם החברות והחברים שלה שזרמו לבית הקפה במהירות מסחררת, ובמשך כל הזמן בו ניסינו למצוא נושאים לשיחה עד שנמאס לנו והחלטנו להתקפל. הגדול שאל מה עושים הלאה ואמרתי לו שאני בעצם "בעבודה". שאני לא סתם מסתובבת עם אנשים ונהנית אלא ממש צריכה לעבוד כדי ליצור קשרים. הוא אמר שאם כך הוא מעדיף לחזור עם הבנזוג למלון.

אהוד וריקה הלכו לאירועים משל עצמם, ואני הלכתי לשמוע על Second book problems – פאנל על כל הבורות והבעיות שיש בספר שני בסדרה. המשתתפים היו מרתקים, עם עצות מועילות במיוחד. למשל: לא לשים על דמויות יותר מדי מגבלות, כי לפעמים מה שנשמע מגניב בספר הראשון מתברר כאיום ונורא בספר השני (אפילו שלפעמים מהמגבלות צומחת ספרות טובה יותר).

הוחלט לרדת לקומה התחתונה ולנוח לפני האירוע שלנו. הבנזוג והקטנה התאחדו איתנו, כרסמנו סנדביצ'ים שהבאנו מהבית ואת הבננה שנמעכה היטב בתיק (יש לי עכשיו תיק בניחוח בננות מעוכות), ואחר כך היה הפאנל שלנו.

הפאנל כלל את בועז, אהוד, הבנזוג, אני, צ'רלי-ג'יין אנדרס וגו-שי, סופרת סינית ומתכננת ערים. הנושא היה "How to write of what you don't know" והיה אמור להתחלק בין הסופרות לבין המדענים, ולתקוף את הנושא של תחקיר וחשיבותו בכתיבה.

כולנו חששנו מאד מהשילוב בין חברים טובים לבין נשים שאנחנו לא מכירים כל כך, שמגיעות מתרבות אחרת לגמרי, עם קודי התנהגות שונים, ושעלולות להפגע מהדינמיקה הרגילה שעובדת בפאנלים שלנו.

בפועל התברר שגו-שי היא אחלה בנאדם, מתלהבת לאללה מהנושא ומהפאנל, ויש לה המון לתרום. צ'רלי-ג'יין התגלתה גם כן כאחלה בנאדם עם מלא סיפורים רלוונטים, ואם זה היה תלוי רק בי, הייתי משאירה את המיקרופון אצל שתיהן ומאזינה להן. האיזון בין מדע לכתיבה בפאנל עד מצוין, ההסברים על חשיבות התחקיר עבדו, ואפילו ניגשו אלינו אנשים אחרי הפאנל לשאול שאלות! והתעניינו! והיה אוסומי לגמרי! סקווווייי!

מהפאנל המשכנו לשעשועון שמבוסס על שעשועון בריטי. השתתפו בו דריל, אמה ניומן (סופרת בריטית ומנחת פודקאסט שנשמע מגניב לאללה), קמרון הרלי (סופרת מצחיקה בטירוף) ומור לאפרטי (סופרת ופודקאסטרית). אהוד ואני נכנסנו לשני המקומות האחרונים בקהל, מה שגרם לשנינו להרגיש כאילו זכינו באיזו מנה נסתרת של קארמה מעולה.

חצי מהבדיחות עבדו מצוין ונשפכנו מצחוק, וחצי מהבדיחות הותירו את כל הקהל דומם. כולם פרט לבריטים שהתפםוצצו מצחוק בגלל משחק ובו צריך לנקוב בשמות של תחנות רכבת תחתית בלונדון. אף אחד מכל מי שאינו בריטי בחדר לא הבין מה הצחיק את הבריטים ולמה הם צחקו דוקא כשהם צחקו.

אחרי השעשועון דריל ולייזה יצאו ואמרו שהם מתכננים לשתות בירה. שאלתי האם יתאים להם שנצטרף, והוזמנו מיד. הבנזוג לקח את הילדים למלון, וריקה, אהוד ואני הצטרפנו לדריל וללייזה, שמסתבר שהמתינו לג'ונתן סטראהן, עורך מוערך, גארי וולף, מבקר מוערך, בלה פגן, סוכנת מוערכת ובן הזוג שלה ג'ון (שאני לא זוכרת את שמו, למרות תג השם), שגם הוא סוכן מוערך.

בקיצור, המון אנשים סופר-מקצועיים שיש להם המון מה לתרום. לפיכך עשיתי מיד שלושה דברים: הפסקתי לשתות את הבירה שלי, סתמתי את הפה (במובן של "לדבר רק אם פונים אליך"), והשתדלתי לחשוב על כמה שיותר דברים משעשעים אך לא אישיים להגיד. הדינמיקה בינהם היתה מדהימה. אלה אנשים שעובדים אחד עם השני כבר המון שנים, ויש להם את כל הבדיחות הקטנות, אבל גם מאד נחמדים כלפי אחרים. הצלחתי לקבל מהם מידע לגבי איך לפרסם בחו"ל (1. לתרגם את הספר. 2. למצוא סוכן. 3. לתת לסוכן לעבוד), ויותר חשוב – מה לא לעשות בשום פנים ואופן (להציק). לא לתפוס אותם בכנסים, לא לשאול אותם שאלות מציקות, לא לעצבן. הכל מתוך סיפורים שהם סיפרו על אנשים אחרים שעשו להם דברים שבעקבותיהם הם הפסיקו לעבוד איתם. אחרי שהם הלכו לייזה אמרה לי שזה עבד נכון, וששיחקתי על פי הכללים. יאי! כמו כן, הפיצ' שלי מזעזע, ואני צריכה לעבוד עליו. אבל זה לא כזה משנה כי כרגע אין לי מה למכור, כי הספר עוד לא תורגם (או גמור…).

היה מרתק ומחכים מאד. הגעתי לחדר אחרי שתיים, אבל לגמרי היה שווה.

דברים שגיליתי היום: סוכן זה דבר קריטי בעולם הכתיבה הבין-לאומי, הבר שליד אולם הכנסים לא מסוגל להגיש הזמנה אחת כמו שצריך מההתחלה ועד הסוף, צריך לנופף לאוטובוסים בשתיים לפנות בוקר, אחרת הם לא עוצרים בתחנה.

היום השני, או – וורלדקון!!!1

הפעם הראשונה בה גיליתי על קיומו של וורלדקון היתה בהקדמות לסיפורים באחד מאוספי "הטוב שבטוב" בעריכת אייזיק אסימוב. הספר היה מלא בתיאורי פגישות עם סופרים, הומור פנימי וסיפורונים קצרצרים שגרמו לי לדמיין את וורלדקון כמעין שילוב בין יריד סופרים ענק ליריד מדעי ענק, כשבין לבין מסתובבים מעריצים פעורי עיניים וזבי ריר. וורלדקון, בדיוק כמו ארון הבגדים של הפרופסור, נשמע כמו אירוע דמיוני לחלוטין, שאין שום סיכוי שאצליח להגיע אליו.

את החלק של ליקוי החמה התחלנו לתכנן ב-2006, אחרי שראינו את ליקוי החמה הראשון שלנו, בטורקיה. ברגע שהתברר שוורלדקון השנה יהיה בהלסינקי, ולא סתם אלא ממש קרוב לליקוי החמה כך שאפשר להספיק את שניהם באותו טיול, היה לנו ברור שנצמיד את שני האירועים.

אחרי שנת לילה טרופה למדי, הבוקר שלי התחיל בצווחות "הולכים לוורלדקון! הולכים לוורלדקון!" לצערם של כל בני המשפחה שלי ושל אהוד, צווחות הגיל לוו בפרצי שירה וקיפוצים לא מסונכרנים, בעודי מועדת על פסי חשמלית, נתקלת באבני מדרכה בולטות ומושכת את תשומת הלב של רוכבי אופניים, תיירים ופינים מזדמנים.

הגענו לאולם האירועים, אספנו את התגים שלנו ואת הסרטים שמכריזים עלינו כ"first worldcon"' ומאותו רגע דברים הפסיקו לעבוד. הסגל בחלקו מקומי ולפיכך לא מנוסה באירועים בסדר גודל כזה. רוב השאלות שלנו ("איפה אפשר לאסוף את החולצות שלנו? איפה נרשמים לאירועים שיהיו מחר? מה ההבדל בין דוכן ההרשמה למשתתפי התוכניה לדוכן ההרשמה הכללי?") נתקלו בפרצוף מחייך ותשובת "אני לא יודע/ת". זו לא אשמתם, המון דברים משתבשים וזזים ביום הראשון של כנס. מי כמונו יודע. ועדיין, יש דברים שאמורים להיות ידועים מראש. כמו, למשל, איזה אולם נמצא מאחורי הגב של מי ששומרת על המסדרון שמוביל לאותו אולם.

הבנזוג לקח את הילדים לסיבוב, ובינתיים אהוד, ריקה ואני ניסינו להבין מה נמצא איפה בבניין הענק והמסובך, שכולו מסדרונות משולבים, חדרים נידחים וחלקו בכלל בתוך המלון הצמוד.

הצלחנו להשתחל לפאנל על דיאנה ווין ג'ונס – האירוע הראשון והאחרון שאצליח להכנס אליו היום. הפאנל היה כנראה מעניין, אבל הייתי כל כך מותשת ובו זמנית כל כך נרגשת שלא הצלחתי להתרכז בכלום. כשיצאנו מהאולם המסדרון היה מפוצץ בהמון אדם. תורים לכל צד, ובקושי נותר מקום לעבור עבור מי שבסך הכל ניסתה להגיע לשירותים.

למרות הקשיים הצלחנו להסתובב מעט בכנס, ואפילו לאכול סוג של צהריים. אחרי האוכל אהוד וריקה יצאו לחפש אירוע נוסף ואני החלטתי את ההחלטה החכמה ביותר של היום – לחזור לבנזוג. הבאתי איתי קפה, נפגשנו בחדר הסוחרים ואחרי עשר שניות הבנזוג הביט מעבר לכתפי ואומר, "הי! הנה דריל!"

וזה היה הרגע שבו וורלדקון הפסיק להיות כנס צפוף, בארץ זרה, במקום לא מובן, והפך להיות וורלדקון. המקום שבו מעריצים זבי ריר (זו אני) פוגשים את הסופרים החביבים עליהם (זה דריל) ומנהלים שיחה אינטליגנטית (זה התפקיד של יואב).

דריל, בהיותו דריל, היה סופר חביב, נחמד, מצחיק ומקסים, ומיד הציע שנאכל משהו ביחד, כולל הילדים והכל. אהוד וריקה הגיעו מהאירוע שלהם, ואחרי שהקטנה הראתה לי את מסיכת רופא המגיפה שהיא רצתה לקנות לי (ב 85 יורו. הודיתי לה על המחשבה, וויתרתי על התענוג), יצאנו לבית קפה/מסעדה/מסחטת כספים קרובה.

היה כל כך כיף! וטעים! וכיף! ולגמרי מה שרציתי מוורלדקון. יכולתי לשמוע את קרן בת ה-12 מקפצת מאושר. דריל אפילו הסכים להקליט לאיריס הודעה בוואטספ, כך שהיא גם היתה (קצת) איתנו.

אחרי האוכל ניסינו להכנס לעוד אירוע, וגם הוא היה מפוצץ, ואחר כך הבנזוג והילדים חזרו לחדר ואהוד ואני כשלנו (שוב) בכניסה לאירועים. המקום עצמו ענק, יש בו המון מסעדות ובתי קפה (שכולם כמעט נסגרים ב 18:00, אבל לא נכנס לזה), אבל חדרי ההרצאות קטנטנים ומכילים בקושי כמה עשרות עד מאות אנשים. אין מקום לעשרות אלפי האנשים שמנסים להכנס לאירועים. התוצאה היא שהטוויטר היה מלא ברטינות על כך שאי אפשר להכנס לכלום, שחדרים מפוצצים באנשים נסגרים לקהל, וסגל וורלדקון מנסה להיות אדיב ונחמד, אבל כולנו עצבניים כי אפילו אין מקום נוח לשרוץ בו ולהתחכך בסופרים.

חזרנו לחדר, אכלנו קורנפלקס עם פירות יקרים מדי, ועברנו על התוכנית למחר. אני ממש מקווה שאצליח להכנס לסדנא של אלן קושנר על בניית סצינה, ואם לא, ננסה לצוד אנשים כמו רוברט סילברברג או גררמ (ראיתי את שניהם היום והתביישתי לגשת) ולספר להם שהם אוסומים להפליא. אבל גם אם לא, קיבלתי את חווית וורלדקון שקרן בת ה-12 היתה מאשרת.

דברים שגילינו היום: יש אנשים שהסרטים שמוצמדים לתג המבקר שלהם מגיעים להם עד הבירכיים, כמו בארץ האנשים שפוגשים בתור לקופות הם האנשים שאח"כ נתקלים בהם הכי הרבה במשך היום, הכל בהלסינקי נסגר בשש בערב, אפילו אולמות תצוגה שאמורים להסגר רק בתשע.