Posts Tagged ‘הלסינקי’

היום העשרים ושמונה, או – איך מעבירים 12 שעות בין טיסות?

נחתנו בהלסינקי בשמונה בבוקר, וטיסת ההמשך שלנו לישראל היתה רק בשמונה בערב. במקור יצא זול יותר להזמין הלוך-חזור מישראל דרך הלסינקי באותה חברת תעופה. בפועל עכשיו היינו תקועים למשך 12 שעות בעיר שאין בה מונומנטים מדהימים או דברים שסימנו בתור "לעשות" כשהיינו בה. היינו צריכים לישון, לשתות קפה, לאכול ולישון. כן, עד כדי כך עייפים.

החלטנו שלפני שנחליט מה לעשות, נלך לישון. כי נמל התעופה הלסינקי הוא נמל התעופה הכי אוסומי בעולם, וכשהגענו להלסינקי לפני כמעט חודש ראינו שיש בו תאי שינה. יצאנו למצוד אחרי תאי השינה המגניבים, אולם כמה חבל! גילינו שהם מאחורי ביקורת הדרכונים. לשמחתנו אנחנו כבר לא באוסוגט, ולכן לוקח כמה רגעים לחלוף על פני הביקורת. הופס, ועברנו את הגבול לפינלד, הארץ בה כולם סופר-נחמדים ויש בה כנסי מד"ב בין-לאומיים. תאי השינה מתינו ליד שער 31, ואיתם בחורה חביבה שסיפרה לנו שעד השעה אחת בצהריים תא שינה עולה קצת יותר מ-4 יורו לאדם לשעה. לא היינו צריכים לחשוב בכלל. השתלטנו על ארבעה תאים והלכנו לישון. כלומר, לשכב בחושך, ופתאום נגמרה השעה והבנזוג העיר אותי. אוף.

אבל אוף טוב, כי חשוב לאכול משהו. הסתובבנו בצד הפינלנדי של נמל התעופה וחיפשנו מסעדה מתאימה לארוחת בוקר. התפשרנו על משהו שהזכיר את הפייזר קפה מוורלדקון – סנדביצ'ים, מאפים, פירות משומרים ויוגורט. אני לקחתי סנדביץ' קרואסון עם פסטו והבנזוג לקח לעצמו מאפה עם תותים. הילדים טענו שהם לא מוצאים שום דבר טעים. כשהתיישבנו לשולחן שניהם גילו סקרנות מרובה כלפי מאפה התותים של הבנזוג, והוא נבלס חיש-קל על ידי שני הילדים. אף אחד לא רצה את הקרואסון שלי, כך שלי כן נשארה ארוחת בוקר.

השעה היתה כמעט 11 והיינו צריכים להחליט לגבי המשך היום. היו לנו שתי אפשרויות – או לצאת מנמל התעופה ולהסתובב בהלסינקי קצת (אני רציתי לחזור לשוק שליד הים, הקטנה רצתה לחזור למוזיאון הטבע), או להשאר עוד תשע שעות בנמל התעופה ולחפש משהו לעשות. מזג האוויר החליט עבורינו – 12 מעלות צלזיוס, "מרגיש כמו 9", ציינה האפליקציה. היינו עם בגדים קצרים וסווטשרטים, וויתרנו על האפשרות לקפוא ברחובות העיר.

עכשיו נותר לנו רק להעביר המון זן עד הטיסה בערב, בניסיון לא להרדם, כי אפילו שהשעה המקומית היתה בוקר, המוח של כולנו צעק עלינו שארבע לפנות בוקר, ומה אנחנו עושים ערים בכלל?

התחלנו בסיבוב איטי עד כאב בין כל החנויות שיש. ליטפנו בובות מומינים, עצרנו לעשרים דקות ליד דוכן גאדג'טים שהדבר הכי חדשני בו היה רמקול בצורת אימוג'י קקי, ואפילו נכנסנו לחנות של ויקטוריה סיקרט'ס. הבנזוג והגדול נשארו בחוץ, הקטנה ואני הסתובבנו בין בשמים ואיפור ומדדנו תיקים ורודים מדי. היא ממש התלהבה מסרטון של תצוגת האופנה שהוקרן שם, מה שהוסיף עוד שלוש דקות של בהיה לסיבוב. יאי!

למרות הכל לקראת 12 מיצינו את כל האפשרויות, והלכנו לסיפרייה.

אה, כן. בנמל התעופה בהלסינקי יש סיפרייה. כבר אמרתי שזה נמל תעופה מושלם?

בכניסה לסיפרייה יש שלט שמבקש מהאורחים להשאיר את הספר שהם סיימו לקרוא שם, כולל מדבקה שעליה מצוין שם האדם והמדינה ממנה הוא הגיע. השלט גם ממליץ לכל המבקרים לקחת לעצמם ספר, ולהפיץ את הבשורה בעולם. יש שם ספסלים וכיסאות נוחים, ועל התקרה יש גזעי עצים, כך שאם שוכבים על הגב (על הסספלים) אפשר להרגיש כאילו חופת יער פרושה מעל הראש. זה המקום הכי שקט בשדה התעופה, יש בו אינטרנט ושקעים, כך שברור שהתמקמנו שם למשך שעתיים בהן אני השלמתי את הפוסטים, עניתי למילים של העבודה ולוואטסאפים של חברים, הגדול תיקשר עם חברים מכל העולם, הקטנה צפתה בסרטונים בסלולרי שלה והבנזוג ישן.

אחרי שעתיים הערתי את הבנזוג והעברנו אותו ואת הקטנה לישון בפודי השינה, שעכשיו כבר היו בחינם. הגדול ואני דיברנו ביננו והחלטנו שאנחנו יותר רעבים מעייפים, ולכן יצאנו לצוד מזון. הבעיה – היו לי רק 15 יורו, וכרטיס האשראי נשאר אצל הבנזוג הישן בתוך פוד. היתרון – הגבלת הסכום צמצמה מאד את מנעד המסעדות, ולכן בחרנו בברגר קינג. וופר כפול לגדול, נאגטס עוף בשבילי וכוס קולה שאפשר למלא כמה שרוצים – ארוחה מלאה בכל אבות המזון החיוניים, שעלתה בדיוק 14.75 יורו!

 

אחרי הארוחה המזינה להפליא חזרנו לסיפרייה. השתלטנו על שתי הספות הפנויות והמשכנו בכתיבה (אני) ובבניית צוללות במשחקי מחשב (הגדול) עד חמש, כשהבנזוג שלח הודעה שהוא ער. לקח לו קצת זמן להעיר את הקטנה, ושניהם הצטרפו אלינו. זה היה, ללא ספק בכלל, שלב הקפה. רק שסטארבאקס נמצא מהצד השני של הגבול! מזל שכבר ספטמבר, ולכן המעבר חזרה לאיזור הגבול הבין-לאומי היה מהיר. התכנסנו מחדש בסטארבאקס עם עוגיות, בדיוק כמו כשהגענו לסטארבאקס הזה בפעם הראשונה. הקטנה ואני הלכנו לבדוק את הליפסטיקים בדיוטיפרי בצד הזה של הגבול. באופן לא מפתיע גם כאן הם היו יקרים, אבל סיפקו מענה לחצי שעה של הסתובבות ובחינה. אחרי שחרשנו את כל הצד הזה של הגבול חזרנו ומצאנו את הבנזוג והגדול שרועים על הספות. הקטנה הכריזה שהיא גם רוצה המבורגר, ועברנו לבורגר קינג לספק את הצרכים שלה. כשהיא סיימה הגיעה סוף סוף שעת העלייה למטוס.

לרוב אומרים שהמקום בו נתקלים לראשונה בישראלים הוא בביקורת הדרכונים בכניסה לארץ. לצערנו הפעם חצי מהטיסה היתה של ישראלים, על כל הצעקות, העצבים, הדיבורים בקול רם, הבלגן וחוסר ההתחשבות בסביבה. אחרי ארבעה שבועות של שקט אירופאי ואמריקאי, זו היתה נחיתה קשה, ואפילו לא המראנו. לפחות הדיילות היו של פינאייר, חביבות ומתלהבות בכל פעם ששיבחנו את הלסינקי ואמרנו Kitos.

המראנו, ישנו, התעוררנו, דיברנו, התעצבנו על שכנינו לטיסה שחשו צורך להסתובב ולצעוק אחד אל השני, דיברנו עוד קצת, קראנו, ונחתנו.

ארבעה שבועות תמו עם שלוש מזוודות, ארבעה תיקי גב וארבעה בני משפחה שמנסים להתמודד עם שנת לימודים חדשה, ג'טלג, בלגן בעבודה שהמתין להתפוצץ ברגע שנגיע, ובעיקר – המון לחות.

מתי נוסעים שוב?

מודעות פרסומת

היום התשיעי, או – כמה שעות אורכת יממה אחת?

התחלנו, כבכול בוקר, בארוחת בוקר משותפת עם אהוד. הרמנו כוס מים לשינה במיטה נוחה יותר, סיימנו את האריזות ויצאנו לתחנת האוטובוס ביחד.

נפרדנו בתחנת האוטובוס שזכתה לשם "חתולנטי" בגלל האיות הפיני.

האוטובוס הגיע בזמן, וכמו כל הלסינקי היה נקי, הנהג היה נחמד, והנסיעה היתה נעימה. הבנזוג הבחין בשני דברים חדשים, שמשום מה לא שמנו לב אליהם במהלך השהות בהלסינקי – אין גדרות ואין סורגים. בשום מקום. לא מסביב לבתי ספר, לא על חלונות של בתים פרטיים. יש פה ושם גדרות נמוכות כדי להבהיר מה האיזור ששייך לסוכנות למכוניות, אבל זה בבירור גדר שנועדה לעזור לאנשים לא לטעות לתוך השטח המגודר ולא כדי למנוע מאנשים להכנס. או שזו מדינה נטולת פשיעה או שאנשים פשוט סופר – נחמדים כאן ופשוט לא נכנסים למקומות שהם לא אמורים להיות בהם.

כשהגענו לשדה נתקלנו בבעיה הראשונה שלנו (שהיא למעשה בעיה נגררת): לא הצלחנו לעשות צ'ק אין. ההשערה שלנו היתה שהבעיה היא שהויזה לארה"ב נמצאת על הדרכון הישן של הילדים ושלי ולכן הצ'ק אין האוטומטי לא מזהה את הדרכון הנוכחי כבעל ויזה לארה"ב. עברנו בין בידוק אוטומטי לבידוק אנושי ובסוף הפנו אותנו לאשה הנחמדה ביותר בפינלנד כמו שזה נראה, שטיפלה בהכל. היא הסבירה שארה"ב משנה את החוקים כל כמה ימים ולכן הם רגילים לטפל בבעיות. היא היתה חביבה, נחמדה, חייכה, הרגיעה אותי כמה וכמה פעמים ואמרה ש"אין שום דבר בעולם שאי אפשר לתקן". הנחמדות הפינית הזו פשוט נפלאה, וגרמה לכולנו להרגיש הרבה יותר רגועים ורצויים.

בזמן הבידוק הביטחוני כולנו עלינו באופן אקראי לגמרי. הקטנה ואני נסרקנו לנוכחות חומרי נפץ, והלפטופ שלי נבדק להיותו פצצה. שוב, אנשי הביטחון היו נחמדים וביקשו רשות לבדוק אותנו ואת הלפטופ. כמובן שהסכמנו, ואני ביקשתי שאיש הביטחון ישלים לי כבר את הספר, אם הוא כבר פותח אותו.

הוא לא השלים את תיקוני העריכה שלי, אבל כן היה נחמד וחייך, אז סלחתי לו.

בזכות הדרכון האירופאי הגדול ואני אצנו דרך בידוק אוטומטי מהיר. העיכוב העיקרי שלנו היה שלא הורדתי את המשקפיים ולכן למכונה לקח קצת יותר זמן לזהות אותי. הבנזוג והקטנה עברו בבידוק הרגיל, ולנו לא נותר אלא ללכת לסטארבאקס ולהזמין מלא קפה, שוקו, ועוגיות ענקיות. ההזמנה הגיעה ביחד עם העוברים עם הדרכון הישראלי, והתיישבנו כולנו להמתין לעליה למטוס.

הגדול עבד על המחשב שלו באדיבות אינטרנט החינם הנחמד של שדה התעופה, הקטנה הורידה מוזיקה ועשתה אנימציות, והבנזוג ואני עשינו שטויות בטוויטר.

כשהגענו לשער שלנו הגדול נעצר באופן אקראי לבידוק פיזי, אבל מכיוון שכולם סופר-נחמדים, הרשו לבנזוג להכנס איתו מאחורי הפרגוד ולשמור כשבודקים אותו.

הו, כמה שנתגעגע לנחמדות הזו.

הטיסה היתה אמורה לארוך שמונה שעות וחצי. בפועל היא ארכה נצח. אכלנו. שיחקנו. השלמתי את הפוסט של אתמול. שיחקנו עוד. קראתי סיפור קצר. ישנתי, ועדיין היינו באוויר. הילדים התנהגו נפלא, לא הציקו והעסיקו את עצמם בלי שום עזרה. ועדיין – ארווווווך.

אחרי שבוע בארץ הנחמדות הנחיתה בארה"ב היתה קשה. אין מקומות ישיבה בשום מקום, אין ספסלים נעימים, אין אנשים נחמדים שמכוונים את התנועה. הכל מרוט ושרוט ולא נעים. המון מדים בכל פינה והמון תורים. פקידי ההגירה והאנשים שפנינו אליהם לעזרה היו מאד מנומסים, הם פשוט לא היו נחמדים.

ביני לבין הגדול התגלגלה שיחה במשך כמה שעות, מלווה בדוגמאות, כדי להבהיר מה ההבדל בין נימוס לבין נחמדות. מה זה אומר לעשות את מה שאתה צריך לעשות בחיוך לבין מה זה אומר לעשות מעבר למה שאתה צריך לעשות, כדי שמי שמולך ירגיש בנוח.

הלכנו קצת לאיבוד בין כל הדברים שצריך לעשות, ובסוף קיבלנו הכוונה משני אנשים אקראיים במדי אמריקן איירלינז. הם אמרו לנו לא לקנות סים בשדה התעופה כי זה יקר לאללה, ולקחת מונית צהובה למקום שאנחנו צריכים כי כל שירות אחר יקרעו אותנו במחיר.

יצאנו החוצה ודבר ראשון עצרנו ליד שוטר כי רציתי להראות לקטנה למי היא צריכה לפנות אם היא הולכת לאיבוד. ביקשתי רשות, הבהרתי לשוטר מה אני עומדת לעשות, קיבלתי רשות, והראיתי לקטנה את הסממנים הרלוונטיים: המדים השחורים, הנשק, והסמל של כוחות הביטחון. אני מקווה שהיא לא תצטרך את זה.

ואז!

נכנסנו למונית צהובה!

כמו בסרטים!

הצלחנו להתאפק ולא להגיד "follow that car", ואפילו שמרנו את הקיפוצים למינימום. עם זאת, היה ממש מגניב לנסוע ברחובות במונית צהובה.

הדירה שהזמנו מראש קיבלה ביקורות דח דומות באיירביאנבי: קרובה לנמל התעופה ולא משהו מבחינת האיבזור.

כשהגענו מצאנו דירה נטולת מגבות, טלפון נייח, כוסות או צלחות. כן היו סדינים נקיים, וויפי, מזגן, ושני ארגזי כפיות חד פעמיות. הנחנו את התיקים, סינכרנו את הטוויטר, הורדנו מפה של האיזור, ויצאנו לצוד ארוחת ערב.

השכונה נתגלתה כסטראוטיפ של קווינס. מדרכות שבורות, לכלוך בצידי הכביש, פחי אשפה מלאים, אנשים בכל צבע עור פרט ללבן. מקום מדכא לאללה, ואני ממש שמחה שהחלטנו להשאר רק ללילה אחד.

מצאנו פיצה דומינוס, קניתי לילדים בסופר הסמוך מיץ תפוזים, וחזרנו לדירה לאכול ולישון. בדרך ראינו סנאי שלא הספקתי לצלם, אבל בהחלט הספקנו לעמוד ולהתפעל מכמה שהוא צמרירי וכנראה נושא מלא מחלות.

אי אפשר היה להתקלח כי אין מגבות, ולכן פשוט הלכנו לישון כשבחוץ שמונה בערב והגוף שלנו משוכנע שכבר שתיים לפנות בוקר.

בתוכנית למחר – טיסות!

היום השמיני, או – סוף הוא התחלה של משהו חדש

היום האחרון של השליש הראשון של הטיול שלנו הגיע. זה נשמע מעט מוזר, אבל זה לא. אנחנו לא באמת בטיול אחד. אנחנו בשלושה טיולים שהודבקו יחד: וורלדקון, ליקוי חמה וטיול משפחתי בשתי ערים גדולות בארה"ב. מכאן – השליש הראשון של הטיול שלנו נגמר.

הבוקר התחיל בצעדה משותפת לתחנת הטראם, שבה הגדול הודיע שהוא לא רוצה להצטרף אלינו היום. נגמרה לו הסבלנות, הוא הסביר. נמאס לו להתנהג בצורה בוגרת, נמאס לו להיות נחמד לאחותו והוא צריך שקט. שאלתי אותו אם הוא לא יתבאס אם אנחנו נהנה היום. שלא ירגיש שהוא יחמיץ משהו. התשובה הסופר-בוגרת שלו היתה, "אני בוחר להחמיץ, ואני אתמודד עם זה."

ובכן, שחררנו אותו. הוא חזר לבד לחדר, ואנחנו נסענו עם אהוד לפגוש את ריקה ולראות כנסיה שחצובה באבן.

הכנסיה החצובה באבן היא, ובכן, כנסיה שחצובה באבן. היה בה עוגב וקירות אבן, אבל לא הוד והדר המצופים מכנסיה. לא היה ולו חלון זכוכית צבעונית אחד, ואמנם היה עוגב אבל מי שהיתה בכנסיה ניגנה על פסנתר. פעם בכמה זמן מישהי אמרה "שקט, שששש", והקהל השתתק מעט, אולם אחרי כמה רגעים חזר לדבר.

שחררתי את הקטנה עם המצלמה, והיא חזרה אחרי כמה דקות ואמרה שהיא צילמה את כל מה שהיה לצלם. האמנתי לה. אפילו לא מצאנו פוקימונים!

בלית ברירה החלטנו לצאת ברגל ולהסתובב קצת בעיר במטרה להגיע למצפה הכוכבים. הוא אמנם סגור בשעות האלה, אבל נמצא במרכז פארק בעל פוטנציאל להיות יפה. חוץ מזה, אנחנו כבר שבוע בהלסינקי וטרם ראיתי את העיר.

נכנסנו לחנות מזכרות עמוסה בדברים יקרים מדי, שכנענו את הקטנה לא לקנות בובת כלבלב פרוותית, הצטיידנו במגנט מומינים, והמשכנו בסיור.

מסתבר שהלסינקי יפה! המלון שלנו נמצא באיזור מגורים/תעשייה פרברי ולכן די גנרי ומשעמם. אבל המרכז של העיר ממש יפה, כולל בניינים צבעוניים, חלונות מעוגלים ובניינים מרשימים. אפילו התחנה המרכזית שלהם יפה!

כשהגענו למוזיאון הטבע הנחתי שהוא יהיה משעמם, אבל הבנזוג הציע שניכנס בשביל משהו מהנה לקטנה. אהוד וריקה המשיכו למוזיאון לאומנות מודרנית, ואנחנו הלכנו להסתכל על חיות.

מוזיאון הטבע התברר כממש, אבל ממש, מגניב. יש בו שש קומות, כל קומה מוקדשת לנושא ולאיזור מחייה אחר, מקומה שכולה מדברת על מבנה עצמות ועד לשחזור דינוזאורים כולל עצים פרה היסטוריים. אפילו יש משחק הכחדה המונית בו המטרה היא לשרוד את ההיסטוריה של כדור הארץ. הקטנה התלהבה מהכל. היא רצה בין קומות, חקרה מסתורי מערות שלג משוחזרות, קיפצה והסתובבה. אני, לעומת זאת, קרסתי. הגב והברכיים התמרדו סוף סוף, וביליתי את רוב הזמן במנוחה על כל כיסא פנוי.

זה אחד הדברים הנפלאים שיש בכל מקום בהלסינקי, ומאד חסר לי בארץ – המון כיסאות. אפילו בחנות המתנות היה כיסא בצד למנוחה. בכל המוזיאון היו פזורים כיסאות, בכניסה לכל קומה היה ספסל מרופד רחב, וכמובן שהכל מונגש לכיסאות גלגלים.

כשיצאנו שמתי לב למשהו נוסף – העיר לא מסריחה. אין ריח של שתן בסמטאות, מדרגות או פינות. לקח לי רגע להבין מה קורה: הם פשוט מנקים אותה. הכל נשטף ומנוקה, ולכן העיר לא מצחינה. ראינו הבוקר פועלי ניקיון שוטפים תחנת טראם מכל כיוון. מסתבר שאם מנקים דברים הם לא מסריחים! סטארטאפ!

לארוחת צהריים התיישבנו בפאסט פוד המבורגר. היה נחמד למדי. הקטנה שמחה לשתות חלב כשתיה, במקום המיץ שהיתה מקבלת בארץ, ואני שמחתי מהמילוי החוזר של קפה.

אחרי האוכל התפצלנו: הבנזוג והקטנה חזרו לחדר ואהוד, ריקה ואני המשכנו לשוטט בעיר. בעלת הבית של ריקה המליצה לה על חנות ספרים, כך שכמובן שזה היה היעד הראשון שלנו. התברברנו בתוך קניון עם יותר מדי מזכרות מומינים עד שמצאנו את קומת הספרים. היה להם מבחר חביב למדי של מד"ב, אבל מה שחשוב יותר – עותק של ההוביט בפינית! עבור ריקה, כמובן. כמו כן מצאנו מלא ספסלים נוחים לקריאה ואת ספרי ששאוש"ק עם עטיפות יפהפיות.

אחרי שספגנו מספיק ריח של דפים ומנוחה ראויה, יצאנו שוב לשוטט. מצאנו רחוב תיירותי מלא בדוכני קפה ניידים, ואפילו אדם עם מצלמה עתיקה שפיתח תמונות כמו פעם – עם השריה בחומרים שונים ותליה לייבוש! מצאנו גם כנסיה גרמנית ובה חלונות זכוכית מעוטרים ואשה שהתאמנה על עוגב ועשתה טעויות נוראיות (ואז גירשה אותנו), מברשת לניקוי נעליים בכניסה לבניין, המון אופניים שקל לגנוב כי הם לא קשורים לכלום אלא לכל היותר לעצמם, ואת הפארק שבמרכזו מצפה הכוכבים. הפארק אכן היה יפהפה, כמובטח.

הסתובבנו בו מעט, ואז! ריקה מצאה פוקימון שהיא חיפשה. מיד יצאנו לציד נועז שהשתרע על פני כרי דשא פסטורלים, פרחים נטועים בקפידה ועצים מנומסים להפליא. ריקה הצליחה לתפוס את הפוקימון שלה, ואני (כנראה) קיבלתי רעיון לסיפור. צריך להזהר מהריקה הזו! כל פעם שהיא בסביבה היא נותנת לי רעיונות!

ישבנו על ספסל בראש הגבעה ביחד עם אהוד ודיברנו על מיליון דברים. כמו אחרי כנס, רק שבמקום פורטרז ישבנו במרכז הלסינקי, ובמקום להשקיף על רחוב הארבעה השקפנו על נמל ועיר אירופאית.

לקראת שש החלטנו לאכול משהו לחגוג את הלילה האחרון בהלסינקי. הבנזוג הודיע שהוא בדרך, אבל בלי הילדים שבחרו להשאר בחדר.

שוטטנו חזרה לכיכר הסנאט. בזמן שמצאנו חנות ספרים והמון פינות ציוריות, הבנזוג האומלל היה צריך להחליף כמה רכבות בדרך כי החלפנו את נקודת המפגש.

חזרנו לכיכר הסנאט, צילמנו, ניסינו לברר את ההיסטוריה (הפושרת, כרגיל) של הפסל במרכז הכיכר וחיכינו לבנזוג התקוע בין רכבות.

כשהוא הגיע חזרנו לכיוון הרחוב הראשי כדי למצוא משהו לאכול, רצוי במחיר של פחות מ 20 יורו למנה. הסתבר שהבעיה העיקרית היא למצוא משהו פתוח. השעה שש וחצי היא שעה ממש מאוחרת בהלסינקי, כך נראה. הכל נסגר בשש-שבע. בתי קפה, מסעדות, מלכודות תיירות, אפילו עגלות! הכל היה סגור או בתהליכי סגירה, ומה שהיה פתוח הציע לנו להמתין ארבעים דקות למקום פנוי. אולי.

כשהצלחנו למצוא פיצרייה פתוחה עם מנות עיקריות במחיר סביר לא השתהינו ומיד אצנו לשולחן פנוי. הפסטה והפיצה היו טעימות, והקינוחים סבירים, רק שכשהגיע החשבון גילינו שחייבו אותנו על חציית הפיצה. כן, כן. תוספת תשלום כדי לחצות פיצה לשניים. כי פינלנד.

לא נורא.

נפרדנו מריקה וחזרנו למלון. אהוד לקח עבורינו את הספרים החתומים חזרה לארץ, ואנחנו ארזנו.

זהו, מחר טיסה לניו יורק והתחלת השליש השני של הטיול: ליקוי-קון.

היום השביעי, או – פוסט וורלדקון

כמו אחרי כל כנס, התעוררתי בבוקר עם המון כביסה וכיור מלא בכלים. לפחות התעוררנו בהלסינקי בה יש 19 מעלות צלזיוס וגשמי פתע, במקום 500000 מעלות ו-555786% לחות.

רציתי לעשות כביסה, אבל מכונת הכביסה היתה תפוסה על ידי אנשים שהם לא אני. באסה. לפיכך ירדנו לארוחת בוקר, כשגם אני וגם הקטנה נוהמות במקום לדבר. שילוב של דכאון פוסט כנס ועייפות. אחרי הקפה והאוכל המצב של שתינו השתפר, ויצאנו פחות-או-יותר בצהלות על מנת לתור את העיר. מועצת האנשים הבוגרים החליטה שנצא לאי סומנלינה, שזה לכינוי "סלמונלה" הפשוט בהרבה להגייה. זהו אי שיש עליו מצודה והוכרז כאתר מורשת בינלאומי.

במזח מצאנו שוק קטן וחמוד, עם המן מזכרות יקרות מדי (נגיד – כתרים סרוגים במחיר של 20 יורו לכתר קטן שלא הרשו לי לצלם), מזכרות במחיר סביר (מגזרות נייר בעשרה יורו שהיתי קונה אבל בוודאות יהרסו בהמשך הטיול), ודניאלה ובועז שבדיוק חזרו מאותו טיול! התחבקנו, מסרנו חיבוקים לנמש, ועלינו על המעבורת ביחד עם משפחת בר-הילל-סמו על שלל ילדיה.

המעבורת עצמה חביבה למדי, אבל סירת ההצלה שלה ממוקמת כך שאי אפשר לראות את הנוף. נתתי לקטנה את המצלמה שלי, והיא התרוצצה בכל מקום וצילמה כמויות עתק של תמונות מזויות שרק ילדים יכולים להגיע אליהן. איזה מזל שכבר אין פילמים במצלמות…

בינתיים הגדול וריקה ניהלו שיחה שכל שאני יודעת עליה היא שהיא עסקה בקיא, ושהצחיקה מאד את הגדול.

IMG_20170814_102532[1]

כמו כל הלסינקי, גם האי הזה פועל בשיטת הכבוד. בכל מקום יש אופניים לא נעולים, ואפילו לא חייבים להעביר כרטיס כשעולים על המעבורת. השער נפתח כשמתקרבים אליו, ויש בצד קורא כרטיסים בסגנון "אם מתאים לך, נשמח אם תעביר/י את הכרטיס שלך", אבל אף אחד לא מוודא שזה אכן קורה.

האי מורכב מרשת עניפה של גני שעשועים, אווזים, בתי קפה, בתי עץ צבעוניים ומדי פעם איזו חתיכת מצודה מבצבצת מהקרקע. הבעיה היא שהפינים לא באמת טרחו להלחם כמו שצריך, ורוב ההיסטוריה שלהם או פושרת או לא תקינה פוליטית. למשל, יש באי צוללת שאפשר לבקר בה אבל מאד מאד קשה לשים לב לעובדה שזו צוללת שעיקר השירות שלה היה לצד הצבא הנאצי במלחה"ע השניה.

הבעיה עם היסטוריה פושרת היא שהיא פשוט לא מעניינת. וכך עברנו מכר דשא פסטורלי אחד לאחר, רודפים אחרי אווזים ומתנדנדים בגני שעשועים. הגדול שלנו והקטן של משפחת בר-הילל סמו התחברו מיד, ובילו חלק ניכר מהסיבוב במשחקי מחשב ו/או בלשחק במחשב. מסתבר שהגדול הביא איתו לפטופ לטיול, וברגע שהתיישבנו בבית קפה הוא שלף אותו, והשניים שקעו בשיחה עניפה ומרתקת.

במשך ששה (!) ימי וורלדקון הם בקושי החליפו מילה אחת אחד עם השני, אבל ביום בו הבר-הילל-סמואים נוסעים מהלסינקי, פתאום הם בלתי ניתנים להפרדה.

אחרי הצוללת משפחת הבר היללים היתה צריכה להפרד מאיתנו ולהמשיך בטיול שלהם לצפון פינלנד. אנחנו לעומת זאת המשכנו לרדוף אחרי אווזים עד שלכולם נמאס, וחזרנו ליבשה.

הלכנו לאכול במקום מסוג "אכול כפי יכולתך", שמחוץ לו היתה תזמורת כלי נשיפה שניגנו את מיטב להיטי האייטיז. באופן כללי המדינה הזו מאד אייטיזית באופיה. גם מבחינת שירותים במלון, גם מבחינת הארכיטקטורה של האיזור בו אנחנו נמצאים ואפילו מבחינת הנחמדות של אנשים. הם פשוט יכולים להרשות לעצמם לחיות בעשורים מלאי נצנצים וכריות כתפיים (מינוס כריות הכתפיים).

האוכל היה סביר, אבל לקראת הסוף כולנו נפלנו מהרגליים. נפרדנו מריקה שבדיוק החליפה מלונות וחזנו לחדר. הצלחנו להשתלט על ערימת הכביסה, אולם כראוי למדינה מהאייטיז, המייבש לא עובד כראוי ולכן עכשיו החדר שלנו מלא בבגדים שמנסים להתייבש בעשר מעלות צלזיוס.

מחר יום אחרון בהלסינקי, ואחר כך – ארה"ב, ליקוי חמה, וערים גדולות! וואהו!

תמונה ייצוגית להיום: בית עץ יפהפה ופסטורלי, אך משעמם כמו המוות.

IMG_20170814_120939[1]

היום השישי, או – היום אחרון של וורלדקון!!!1 :(

יום נישואין שמח לנו! אנחנו נשואים כבר 17 שנה! סקווווויייי! ובאמת שאין דרך טובה יותר לבלות את יום הנישואין שלנו מאשר בוורלדקון.

הבנזוג מיהר לקפה בוקר עם אדה פאלמר, ולכן הכל השתבש. לא הצלחנו לארגן את הילדים, ארוחת הבוקר לא היתה משהו, והטראם איחרה לראשונה מאז שהגענו להלסינקי. היו דיבורים על שביתת רכבות בגלל מזג האוויר, אבל הטראם כביכול לא היתה אמורה לשבות. הבנזוג החליט ללכת ברגל, ואז הטראם הגיעה, עמוסה לעייפה. מסתבר שביום שבו יש כלום וקצת מעלות, כולם נוסעים בתחב"צ.

הגדול עלה לטראם והעיר שיש המון גיקים בדרך לוורלדקון, מה שגרר התקף צחוק מהיר מכל דוברים העברית בקרון (אנחנו ואהוד, אבל אנחנו צוחקים בקול רם!).

מתישהו השבוע איבדנו את הסוודר האדום של הקטנה, ולאור העובדה שהלסינקי נתקפה בגל קור, החלטתי להתחיל את הבוקר בסיבוב דוכנים. נקנה סווטשירט כנס בעשרים יורו, חשבתי לעצמי, לא נורא המחיר. יהיה לנו זכרון חביב מהכנס וגם משהו שיחמם אותנו למשך היומיים הקרובים (בעוד שלושה ימים כבר נהיה במיזורי ונזיע את משקלנו ב…אה… זיעה).

הגענו עם פתיחת הדוכנים, וכמעט מיד מצאתי סווטשירט חמוד של ה-scouts מ Attack on Titan. היתה אפילו את המידה שלי! רק שהסווטשירט החמוד עלה 45 יורו. כן, כן. אפילו בשער חליפין של יורו ל-4.5 ש"ח מדובר במחיר פי שניים וחצי יותר ממה שהתכוונתי לשלם. לפיכך נפרדתי מהמוכר, והמשכתי לכיוון דוכן המרצ'נדייז של הכנס שבו (כך הנחתי) אמצע משהו זול יותר.

ובכן, תשמחו לדעת שסווטשירט וורלדקון עולה 50 יורו. במחיר הזה אני מעדיפה לקפוא יומיים.

הסתובבנו עוד קצת בין הדוכנים, בעיקר בשביל להעביר את הזמן עד שהקפה של הבנזוג יסתיים. בסוף נמאס לי וכולנו פנינו כאחד לקפה פייזר שהיה נטול תור כמעט! המתנו רק עשרים דקות עד שהגענו לקופות! הילדים ביקשו (וקיבלו) שוקו עם קצפת, אני הזמנתי לעצמי עוגה מוזרה, שהיה בה וניל באמצע, ציפוי פודינג אוכמניות מלמעלה, ושום טעם בין לבין. אכלנו, דיברנו, והבנזוג הצטרף אלינו, כולו מלא באושר מהשיחה עם אדה פאלמר (שהיא אדם מופלא להפליא). היה שווה לעמוד בתור ארבעים דקות בשביל שהוא יחייך ככה!

ריקה ואני החלטנו על "יום פאנלי כתיבה": קודם כל פאנל על כתיבת סצינות קרב (חשוב לי), אחר כך פאנל על הקלטת ספרי שמע (כי מארי רובינט קוואל שם), ולסיים בפאנל על שימוש בהיסטוריה כחלק מבניית העולם בסיפור. זו היתה תוכנית מצוינת חוץ מהבעיה הקטנה – הפאנל על כתיבת סצינות קרב היה משעמם ולא חידש כלום. המנחה לא הנחתה, אלא נתנה שאלה כללית ואחר כך ירדה מהבמה (בחיי), הפאנליסטים הסתבכו בתוך עצמם בניסיון למצוא מוצא ובסופו של דבר התדרדרו לאמירות כלליות כמו "אסור שהקורא/ת ת/ידע מראש מי ת/ינצח בקרב" או "חשוב שהסיכון בקרב יהיה ממשי". ובכן, תודה באמת. כי עד היום היינו בטוחות שהדרך הנכונה לכתוב קרבות היא כשידוע מי עומד/ת לנצח ושהסכנה המשמעותית ביותר תהיה בזבוז זמן. רגע שעה שבה שתינו היינו בטוויטר / פייסבוק הספיקו לי והצעתי שנתקפל. ריקה הסכימה, והציעה שנלך להתמקם ליד החדר בו יהיה הפאנל הבא. רק לתפוס מקום, כי התורים חזרו להיות איומים משום מה.

מצאנו חדר ישיבות עם קירות עליהם מצוירים דגים (אמא'לה), והתיישבנו ליד דלת החדר בו ייערך הפאנל. זו היתה ההחלטה הטובה ביותר של היום, כיוון שתוך עשר דקות כבר התחיל להאסף תור. בפעם הראשונה בוורלדקון היינו הראשונות בתור! הו, האושר! הוא, השמחה! הו, הנחת בלהגיד לאנשים "זו התחלת התור, לכו לשם!" זה היה נפלא, עד שאמרתי את זה לאדם לא מוכר שענה לי, "אני דיוויד ד. לוין. אני מנחה את הפאנל", ואז לא ידעתי איפה לקבור את עצמי.

הוא היה ממש נחמד, התיישב לידינו ונתן לנו כרטיסי ביקור חתומים (!). אחרי כמה רגעים התברר לי שדוקא כן קראתי כמה וכמה סיפורים שלו, שפורסמו ב"בלי פאניקה"!

הפאנל עצמו היה נפלא. הפאנליסטים כללו את דיויד, שהנחה אותו, את מארי רובינט קוואל שהיתה מצחיקה, משעשעת, חכמה ומלאת הומור (בעיקר כשהיא תיארה את תלאותיה בהקראת "הרומן האוקראיני הארור", כפי שהיא כינתה אותו), אבל גם את המפיק ואת העורכת המוזיקלית של Escape pod, פודקאסט סיפורי מד"ב, פנטזיה ועוד. הם הוסיפו את הניסיון של "מאחורי הקלעים", והיו מהנים וכיפים.

דיוויד בקושי הנחה, ומארי השתלטה מעט על הפאנל, אבל זה היה בסדר כי היא (כאמור) חכמה, משעשעת, ויש לה המון ניסיון בספרי שמע.

מהפאנל הוחלט לרוץ לאכול צהריים לפני הפאנל הבא. הבעיה היתה שבדרך פגשנו את טד צ'אינג ובת זוגו ונסחפתי לשיחה על פוליטיקה אמריקאית (אופס). נופפתי שוב לאסטרונאוט שמסתובב בוורלדקון, קיבלתי חיבוק מטד (יאי!), ונשארו לנו עשר דקות לאכול לפני הפאנל הכתיבתי האחרון שתכננו – שימוש בהיסטוריה לבניית העולם.

הזכרתי שהתורים היום היו מזעזעים, נכון?

אז הם היו מזעזעים. עד שהגענו לפאנל (חמש דקות לפני שהוא היה אמור להתחיל) לא נותרו מקומות באולם, לא היה מקום לעמוד, ולמעשה היה תור שהשתרך מחוץ לחדר, של אנשים שניסו לתפוס פה ושם מילים מהדיון. התייעצות מהירה, והחלטנו לאוץ לפאנל אחר, בחדר גדול בהרבה, על איך מד"ב שוגה בפרטים לגבי המקצוע של משתתפי הפאנל. רציתי לשמוע אותו כי אחד המשתתפים הוא זיהומולוג, והנחתי שיהיה משעשע.

באופן לא מפתיע, גם החדר הזה היה מפוצץ באנשים. אוף.

מתוסכלים לאללה הזדחלנו חזרה ללובי, כשקיבלתי הודעה מלייזה – הם מפרקים את הדוכן של לוקוס, והציעה שנבוא לאסוף גליונות לעצמנו. מיהרנו לדוכן, פרצנו את מחסום השומר בכניסה לחדר הסוחרים (כי כבר התחילו לפרק את הדוכנים, ולא היתה כניסה לאנשים "רגילים") בעזרת הטיעון המבריק, "באנו לעזור לאנשים של לוקוס".

פראן, האשה עם השמלות המדהימות בייקום, שמחה לראות אותנו ומיד התחילה לארוז לנו ארגז. אמרתי בשקט שאין לנו מקום לארגז, והיא נתנה לנו רק לבחור כמה גליונות וללכת. בחרתי. הצעתי לאהוד, שאמר, "אני מנוי שלהם", מה שגרר פרץ צחוק מאנשי לוקוס.

החבאתי את הגליונות המוברחים בתיק שלי, יצאנו החוצה, ו…

ובכן…

נגמר.

נגמר וורלדקון. אבל ממש. הדוכנים ופרקו, נשאר רק אירוע הסיום, ואפילו לא נשאר אדם אחד שיחלק סרטים קטנים.

הסתכלנו על תצוגת פרסי ההוגו מכל השנים, שגם אותה החלו לפרק, והחלטנו להתאגד לתמונה קבוצתית מתחת לשלט הקרטון הענק של הדובה שמלווה את כל הכנס. כי הלסינקי ודובים. או משהו.

דכאון פוסט-כנס עטף אותנו, עד שנזכרנו שיש לנו ארוחת ערב עם דריל, מסיבת סיום כנס במלון של ריקה, ובכלל – יש לנו עוד יומיים בהלסינקי! מה לנו ולעצב?

יצאנו ללובי, ושם נתקלנו בבועז ודניאלה שעמדו בתור הבלתי נגמר לפייזר. הלכנו להתחבק, למסור להם ד"ש לנמש, ואז ראיתי את אדה פאלמר. לא יכולתי פשוט ללכת בלי להודות לה על הפוסט שהיא פרסמה הבוקר. זה פוסט על התמודדות עם מגבלות, יצירה וחיי היומיום. ניגשתי אליה, הודיתי לה, סיפרתי לה ששלחתי את הפוסט לחברים עם מחלות דומות ושהפוסט נגע לליבנו מאד.

היא חייכה, הודתה לי, ואז (!) הזמינה (!!) אותנו למסיבה פרטית שהיא עורכת הערב.

הו, כן. ממש כך.

היא הפנתה אותנו לג'ון וולטון (כן, הסופרת זוכת ההוגו) לקבל את ההזמנה. אז הלכנו לג'ו וולטון, שישבה בשולחן עם עוד מלא אנשים סופר-ידועים, ואמרנו בשקט שאדה פאלמר הזמינה אותנו, והאם אפשר לקבל את הכתובת, בבקשה. ובמקום להגיד "מה פתאום?!" או לצחוק עלינו, או סתם להתעלם, ג'ו וולטון נתנה לנו את הכתובת של המסיבה הפרטית שלה ושל אדה.

הו מיי.

שזה היה ממש נחמד, עד שאהוד הזכיר לי שיש לנו ארוחת ערב עם דריל ולייזה! ושקבענו אותה לפני די הרבה זמן! אופס.

אני, בהיותי נטולת חוש זמן, מיד הסברתי שהכל יהיה בסדר. אהוד והבנזוג לא נראו כאילו הם מסכימים איתי, אבל ממילא התכוונו ללכת למלון ולהתקלח, והנחתי שאחרי שננוח קצת גם הם יבינו שאי ןשום בעיה להיות בשני מקומות שרחוקים אחד מהשני שעה נסיעה, באותו זמן.

בעודי מסבירה את זה, דידי הופיע.

הוא הופיע, שאל לאן אנחנו הולכים ולפני שהספקתי לענות הוא אמר, "את רוצה להכיר את מארי? כי היא עכשיו נכנסה לקפה פייזר".

מבטים מבועתים עם אהוד ויואב, ויואב אמר, "לכי." אז הלכתי.

דידי הכיר (שוב) ביני לבין מארי, שזיהתה אותי מכל הגמגומים שהיו לי עד עכשיו כשנפגשנו. גם הפעם המוח שלי לא הכזיב ואכן לא הייתי מסוגלת לדבר כמו בנאדם מרוב התרגשות. היא היתה מקסימה להפליא והציעה שנדבר על משהו אחר, שלא קשור לשום דבר שרציתי לשאול אותה. אמרתי שהדבר היחיד שאני יכולה לחשוב עליו הוא מזג האוויר. היא אמרה, "נכון, יש מזג אוויר נאה היום. לא?"

משם המצב השתפר, אבל ממש קצת. הלכנו איתה לשבת עם חברות שלה, ורוב הזמן ביליתי בללהג או לשתוק. אז צ'רלי סטרוס הצטרף לשולחן, ומאותו רגע המוח שלי סופית הודיע שהיה נחמד, אבל הוא יוצא לחופש. ליהגתי עוד קצת, ואז מארי היתה צריכה ללכת, ופתאום המוח שלי חזר לעבוד! קסם! בשלב הזה גיליתי שאיתי בשולחן יושבות סופרות ועורכות, והצלחתי להחליף לפאזת ה"אדם הנורמלי שמסוגל להרכיב משפט", מה שהיה ממש נחמד מצד המוח שלי.

אחת היושבות בשולחן היתה טמפסט, עורכת וסופרת. דידי סיפר על הספר שלי (טוב בהרבה מאיך שאני מסוגלת להציג אותו), וטמפסט שאלה למה אני לא מתגאה בספר. הסברתי שאני סובלת ממקרה קשה של תסמונת המתחזה, ובשבל הזה צ'רלי סטרוס (!!) אמר שגם הוא סבל מהתסמונת המון שנים, עד אחרי ההוגו השני (!!!) שלו. בשלב הזה טמפסט הציעה שבכל פעם שאני אסבול מהתסמונת, שאדמיין אותה מחטיפה מכות לקול הקטן בראש שלי.

משם השיחה התגלגלה לכתיבה באופן כללי, והתוודיתי שחשוב לי לכתוב אנשים אחרים, אבל מעבר ללעשות תחקיר, אני לא בטוחה איך לוודא שאני מציגה אנשים שונים ממני (במובן של אוכלוסיות מוחלשות) בצורה טובה. היו לה המון הצעות טובות, ובשלב הזה ביקשתי סליחה, הוצאתי פנקס והתחלתי לסכם את מה שהיא אמרה. לשמחתי המרובה היא היתה סבלנית, מעניינת ונעימה, והיה ברור שהיא חוזרת על דברים שיצא לה להגיד הרבה פעמים.

היה ממש ממש כיף, וטמפסט היא אחד האנשים הכי נחמדים שיצא לי לפגוש בכנס.

כשכיבו את האורות בפייזר יצאנו החוצה. השעה היתה חמש וחצי. מאוחר מכדי לחזור למלון, מוקדם מכדי להגיע לפגישה שקבענו עם דריל ולייזה. יצאתי לחצר הקדמית להסתובב קצת ולראות מה קורה, והאדם שנתקלתי בו היה כמובן לייזה. היא מיד תפסה אותי וצירפה אותי לקבוצה הענקית של עורכים/סופרים/מו"לים שישבה בחוץ. היתה לי הרגשה שהיא גם ניסתה להיות נחמדה, אבל גם חיפשה מישהו לדבר איתו שלא בעיניני עבודה. היא הראתה לי תמונות מהטיול של דריל ושלה בבוקר, וקשקשנו קצת על הילדים עד שהבנזוג, אהוד והילדים הגיעו. הבנזוג היה מקסים, כרגיל, וגם היה לבוש יפה (כי יום נישואין!). עברנו לשולחן צדדי ביחד עם דידי בנסיון להחליט לאן הולכים לארוחת ערב, אבל אז התחיל טפטוף! נסנו למבטחי המלון, רק שבמנוסה איבדנו את דידי. אוי.

הוחלט על מסעדה נפאלית משלוש סיבות: קרובה יחסית, לא יקרה, והכי חשוב – יש מגוון שיהיה אוכל לילדים. *מאד* עוזר לצאת למקומות עם אנשים שיש להם ילדים. באמת. דריל סיפר איך הוא היה מביא סנדביצ'ים לבן שלו למסעדות, כי הילד לא היה מוכן לאכול שום דבר אחר…

האוכל במסעדה היה נחמד. השירות איטי כמו בכל מקום אחר בהלסינקי. הגדול השתלב מעולה בשיחה, כולל שאלות כתיבה שגם דריל וגם לייזה ענו עליהן בכבוד ובצורה מלאה. זה היה כל כך נחמד! באופן כללי, שני הילדים הפתיעו אותי לטובה, אבל הגדול באופן מיוחד. הוא התנהג בצורה בוגרת ואחראית כל הזמן, בלי להשבר אפילו לא פעם אחת. הוא ממש הופך למבוגר מול עיני, וזה מפעים וקצת עצוב, כי הוא כבר לא התינוק הקטן שלי אלא נער.

אחרי האוכל נפרדנו מהבנזוג, שבעידודי יצא למסיבה של אדה. אנחנו נסענו ל Dead Dog Party, מסיבה מסורתית בסיום וורלדקון שבה יושבים בלובי ושותים בירה. זה נחמד ועוזר להרגע אחרי כנס, רק שכשהגענו התברר שאלה אנשים שיושבים בלובי ושותים בירה, ובחייאת. אנחנו רוצים הביתה ולישון.

נפרדנו מדריל ולייזה, הגדול קיבל חיבוק ענק מדריל, ואחר כך חייך בלי הפסקה והיה חמוד. הקטנה רק נופפה בנימוס ושמרה על מרחק. לייזה אמרה שהיא שמחה להכיר אותי, וזה היה ממש ממש כיף לשמוע!

יצאנו מהמלון, ובזה הסתיים וורלדקון (פעם שנייה להיום) רשמית. נגמר השבוע שלי, והחל מעוד יומיים מתחיל השבוע של הבנזוג, ובו אני אהיה אמא במשרה מלאה והוא יהיה בכנס ויצטרף לעבוד במינגלינג ובלהיות רציני.

היום החמישי, או – וורלדקוןןןןןן!!!!!!11111 (לא חשבתם שזה ישתנה, נכון?)

אנחנו כמעט בסוף הכנס. יום שבת, וכל החברים נחים, בזמן שאנחנו נאלצים להתרוצץ, לקפץ ולרוץ בין מליון דברים מרתקים, מעניינים, שונים ומשונים. זו עבודה קשה, אבל מישהו חייב לעשותה!

הבוקר התחיל בתכנון סופר-מורכב של ניסיון לצאת מוקדם, החלפת מקומות ובסופו של דבר כולנו יצאנו באותה שעה מהמלון. הבנזוג מיהר לפאנל על מאדים (מפתיע), ואני מיהרתי ללא-לעשות כלום, כי הייתי צריכה לשים את הקטנה בחדר השקט, בו היא השתלטה על כורסא, התחברה לסלולרי ואטמה את העולם למשך כמה שעות.

באופן כללי הילדים לא נהנים כל כך מוורלדקון. הגדול עוד מצליח למצוא מדי פעם פאנל או הרצאה שמעניינים אותו, אבל הרוב רציני מדי עבורו או לא מתאים ליצירות שהוא מכיר ואוהב. הקטנה בכלל לא מוצאת את עצמה. חדר הילדים הוא לצעירים מדי לדעתה, חדר בני-הנוער למבוגרים מדי, האירועים כולם באנגלית, אין ילדים אחרים בגילה שמתרוצצים במתחם, והיא מבלה את רוב הזמן שלה מחוברת לסלולרי. אני אומרת לעצמי שזה בסדר, ושנפצה אותה בהמשך הטיול, ומאד מקווה שזה אכן נכון.

הנושא של ילדים בוורלדקון מאד מוזר לי. מצד אחד – יש המון חובבים/ות בערך בגילאים שלנו, מה שאומר שסביר שיש להם ילדים בערך בגיל של שלנו. מצד שני – אין כמעט בכלל ילדים במתחם, והמעט שיש ממש קטנים. לא ראיתי בני נוער, אפילו לא בקרב קוספליירים. כמעט כולם בני עשרה-מאוחרים או עשרים וקצת. הקהל מאד מבוגר, וזה עצוב. זה אומר שאין דור המשך שמגיע לוורלדקון. הסיבה שאנחנו מביאים את הילדים שלנו היא לא כי זה נוח. היא כי חשוב לנו שהילדים יגדלו באווירה שמעודדת מד"בפ, חשיבה יצירתית, גישור על פער גילאים וחיבה משותפת לנושאים כלל- עולמיים. אם החובבים לא מביאים את הילדים שלהם לוורלדקון, איך הילדים ידעו שמד"בפ זה משהו שגם מבוגרים עושים?

אני יודעת שהמחיר של כניסה יומית הוא אדיר, והמחיר לארבעתינו הוא גבוה מאד. עם זאת, זה מחיר ששווה לגמרי את הרגעים בהם הגדול מתרועע עם סופרים מכל העולם, או כשהקטנה מתרוצצת עם שובל תגים ארוך כמעט כמוה. אני לא מבינה את החובבים שלא מביאים את הילדים שלהם, ומסרבת להאמין שאנחנו היחידים שחושבים שחיוני לשלב את הילדים בחיים היום-יומיים ובדבר שמהווה נדבך כל כך חשוב ביחסים שלנו.

אני מאד מקווה שהמקום של ילדים ובני נוער יגדל עם השנים, כי אחרת קהילת המדב"פ לא תצליח ליצור המשכיות.

אחרי שהורדתי את הקטנה בחדר השקט נתקלתי באהוד שעמד בתור, ולידו לייזה. שאלתי אותם לאיזה אירוע הם מחכים.

"לשלי." אמרה לייזה, מה שמייד שינה את התוכניות שלי, והחלטתי להכנס לפאנל הזה. הגדול בא איתי, והצטער לגלות שמדובר בחמישה אנשים שיושבים ומדברים על ביקורות ספרים. אני, לעומת זאת, התמוגגתי. זה היה פאנל מרתק! לייזה דיברה על ביקורות ספרים מנקודת המבט של ההוצאה. היו דוברים שהסבירו על ביקורות מנקודת המבט של המבקר, והיתה גם נציגת הנוער, אשה צעירה שמבקרת ספרים ביוטיוב. היא דיברה על כך שהעולם של ביקורות ספרים עובר מהעיתונות המודפסת לשיחות וראיונות אונליין, אינסטגרם, גודריד ואמצעים נוספים שמאפשרים יצירת קשר עם הקהל. נראה היה שהדרך ה"מסורתית" לביקורת ספרים הולכת ונכחדת, ואילו הצעירים מוצאים לעצמם דרכים חדשות לגלות מה יעניין אותם. לא רק זה אלא שלביקורות ה"מסורתיות" אין אפילו דרך לתקשר עם הדור החדש של קוראי ספרים. הם לא מחפשים אדם כמו גארי וולף שיכתוב משהו עמוק ומקיף על הספר הנוכחי שהוא קורא, מתוך הקשר לתחום שבו הוא עוסק, אלא מישהו בגילם שיתקצר עבורם את הנושא, יוסיף מה הוא עוד אהב, ויאללה, לדרך. זה בו זמנית מרתק ומפחיד, וביליתי חלק ניכר מהפאנל במחשבה מה יקרה עם הספר שלי. ברור לי שהשוק האמריקאי מתקדם בהרבה משלנו במובן של שיווק והתאמת הספר לקהל יעד ספציפי, ובכל זאת אני לא יכולה להמנע מלחשוב על כך שבעוד עשר שנים אני אצטרך משהו דומה ליוטיוב כדי לקדם את הכתיבה שלי. מפחיד.

מהפאנל חטפנו את לייזה לכוס קפה מהירה. כלומר, היא ניסתה לנער מישהי שעקבה אחריה, ושמחנו לספק לה אליבי. בדרך תחקרתי אותה על תהליך קבלת הספרים לביקורת (הוצאה עצמית נדחית אוטומטית, הוצאה גדולה ממוינת עפ"י הז'אנר, הוצאות נישה מתקבלות לביקורת, וכל השאר עובר תחת ידיה להחלטה האם הספר מעניין או לא). מסתבר שכמו אהוד גם היא נעקצה על ידי ספר רדיואקטיבי הנעוריה ולכן חסינה לספוילרים. היה נפלא לשמוע אותה מדברת על התחום שהיא אוהבת, על מעלותיו וחסרונותיו. אם כי, כמו כל אמריקאית מנוסה, היא וידאה שלא ישתמע מדבריה שום דבר עוקצני מדי. הכל בסך הכל בסדר, כך נראה.

הגדול ואני המשכנו להחתים את ג'ו הולדמן על הספר שלו, "מלחמה לנצח". אהבתי את הספר, ורציתי לספר לו כמה נהניתי, רק שכמו במקרה של סילברברג הוא לא השקיע בכלל בחתימה, אלא רק כתב "לקרן וליואב" עם חתימה שלו, ולא ממש רצה לדבר. אפילו לא ביקשתי ממנו תמונה. רק לחצתי את ידו, הודיתי ל ועל הספר, ויאללה, להמשיך. מאוכזבת זו לא מילה.

אני לא מבינה מה הקטע של סופרים מפורסמים ומבוגרים וחוסר היכולת להיות נחמדים לאנשים! בזכות אנשים כמוני יש להם פרנסה. אם לא הייתי קונה את הספרים שלהם, הם לא היו יכולים להיות סופרים במשרה מלאה. אז אני לא מצפה מהם לכתוב הקדשה סופר-מפורטת ומקסימה כמו של דריל, אבל בחייאת. לפחות תראו כאילו אתם לא סובלים נורא.

הגדול ביקש, וקיבל, שני ספרים על "סיוטים פינלנדים". איורים עם פאנצ'ים קצרצרים על בחור פיני בשם מאט והדברים הנוראיים ביותר שקורים לו. למשל, כשנגמר הקפה בעבודה. מאיזור המסחר אצנו לאבידות ולמציאות לחפש את הסוושירט שלי שנעלם לפני מספר ימים ומאז לא נודעו עקבותיו. האנשים החביבים באבידות ומציאות מצאו אותו, בזמן שאני מצאתי את השלט החביב שכתוב עליו "היום יום שבת", כדי להזכיר לסגל הכנס מתי אנחנו. לדעתי בהחלט נוהג שאפשר לאמץ לארץ.

אחרי מציאת הסווטשרט אצנו-רצנו אל הפאנל שלי. השתתפתי בפאנל עם צ'רלי סטרוס על קוראי בטא וקריאת בטא. זה נשמע ממש מגניב על הנייר, והיה מגניב בהרבה במציאות. חזרתי על מה שעשיתי בפאנל שלנו לפני יומיים. כלומר – לכתוב את השאלה ברגע שהמנחה שאולת אותה, ולכתוב לעצמי נקודות תוך כדי דיבור של אחרים, כך שכשהגיע תורי לדבר יכולתי להשמע רגועה, חביבה ומשעשעת. זו היתה התוכנית, בכל אופן. במציאות חמש שניות לפני שהפאנל התחיל דריל הגיע לשמוע את הפאנל, ומיד ניסיתי לקבור את עצמי מתחת לאיזה שטיח ולנסות להרכיב משפטים אחידים. מה לעשות, כשסופר כל כך מעולה מגיע לשמוע אותך מדברת – את נחנקת. אלה הכללים!

למרות הפאניקה, הצלחתי להחזיק מעמד, והפאנל (כך אומרים לי) היה אחלה לגמרי.

מהפאנל זרמנו לאכול צהריים עם סו סוקול, מנחת הפאנל. היא לבד בכנס ככל הנראה, ולכן שמחה להצטרף אלינו. היא אקטיביסטית ויש לה הרבה דברים מעניינים להגיד, רק שהיא מעט תלותית. השיחה הצליחה להסתובב בצורה חביבה למדי, וריקה ואהוד נטלו את ההובלה מהר מאד מה שאיפשר לי להרגע קצת מהבלגן, ולמהול את הקפאין בדם שלי עם אוכל אמיתי (מרק תפוחי אדמה וסלמון). הילדים הזמינו המבורגר דג. ההמבורגר הגיע עם יותר מדי רוטב לדעת הקטנה. מלאת אומץ (וסוכר!) הלכתי להחליף אותו עבורה. שניהם חיסלו את ההמורגר, הבנזוג ואני חיסלנו את המרק שלנו וחוץ מהעלות השערורייתית של האוכל, היה נחמד ביותר.

באמצע האכול הבנזוג אמר שמאחורי יושב אסטרונאוט. היות שאין לי עכבות, וממילא נמצאים רק פעם אחת בוורלדקון, ניגשתי לדבר איתו. ביקשתי יפה סליחה שאני מפריעה לו באמצע הסטייק, הצגתי את עצמי כרופאה, ואמרתי שחברים (כלומר, בועז) אמרו לי שההרצאה שלו אתמול היתה מצוינת ושיש לי FOMO בגלל זה. הוא צחק, הודה לי, ונפרדנו. אני לא מאמינה שהוא יזכור אותי, אבל אני יודעת כמה זה כיף כשאומרים לך שנהנים מההרצאה שלך, ומשתדלת להעביר את זה הלאה.

חזרנו לאולם הסוחרים לסיבוב נוסף. אם זה נדמה שאנחנו מסתובבים שם הרבה – זה נכון. כל המסעדות נמצאות בקומה נפרדת מאולמות ההרצאות, אין בית קפה נורמלי שמנקז אליו את כל באי הכנס (או רובם, בכל אופן), ובית הקפה הסביר שנמצא באותה קומה עם אולמות ההרצאות סובל מבעיית שירות איומה. יש בו תור בלתי נגמר, והקפה שלהם לא מספיק טוב להצדיק את השירות האיטי להחריד שלהם. לפיכך הדבר היחיד שנשאר לעשות הוא להסתובב ולהסתכל על מקומות מהם עדיין לא לקחנו תגית לצרף לתג השם שלנו.

אבל! אז! התברר שיש חתימות למארי רובינט קוואל, הידועה בכינויה "אומג! היא כל כך מוכשרת! ויפה! ומצחיקה! וכל מה שהיא אומרת חכם!" מהפודקאסט writing excuses.

אז כמובן שהלכתי לעמוד בתור, שלשמחתי התקצר פלאים כי כולם נהרו לעמוד בתור לרובין הוב ולגררמ.

הדבר הראשון שאמרתי לה היה "את מארי רובינט קוואל!"

והיא אמרה, "נכון!"

משם השיחה רק התדרדרה. אני ניסיתי למצוא דרך אלגנטית להגיד לה שהיא נפלאה ושאני מאזינה לכל מה שיש לה להגיד, והיא בתמורה השתדלה לא להתפוצץ מצחוק ככל שהתפתלתי במילים של עצמי. מי שנחלץ לעזרה היה אהוד, שאמר שהספר שלי עומד לצאת במרץ, ומארי בירכה אותי על כך, ומיד איבדתי את הנשימה. מה שלא השתפר כששאלתי אם אפשר להצטלם איתה, והיא הסכימה.

בקיצור, מזל שאהוד וריקה היו בסביבה לקחת אותי לעירוי חמצן דחוף ולצחוק עלי כשניסיתי לדבר…

אחרי שהצלחתי להזכר איך הולכים (מסתבר שזה רגל אחת ורק אחר כך הרגל השניה! מי היה מאמין??) קיבלתי בקשה מהבנזוג לרשום אותו לקפה עם אדה פאלמר. עושים כאן בקרים עם קפה, במסגרתם עשרה אנשים רבי מזל נפגשים עם אנשים מפורסמים בכנס. הרשימות נפתחות אחה"צ ליום שלמחרת, ולרוב מתמלאות תוך דקות. הלכתי לבדוק, וארבעים דקות לפני שהרשימה נפתחה כבר התהווה תור!

לא נורא. העברתי את הזמן בשיחה עם דידי, אהוד, אנשים אקראיים, ואפילו משפחת בהט במלואה שקפצו להגיד שלום ולהחליף רשמים לגבי צבעי ליפסטיק מועדפים. רשמתי את הבנזוג במקום בטוח למחר בבוקר, ולאחר מכן הלכתי לחפש מה לעשות עם עצמי עד שהוא והילדים יחזרו. הבחירה הטבעית היתה, כמובן, דריל! שתור החתימות שלו נפתח מעט לפני כן. אצתי לחדר הסוחרים ונעמדתי יפה בתור, אוחזת ב"כולנו ממש בסדר". רציתי להחתים אותו גם על פנדמוניום עבור איריס, אבל לא מוכרים כאן ספרים אמריקאים חוץ מהגדולים ביותר. אם הוא היה גררמ, הייתי יכולה לקנות המון ספרים להחתים אותו עליהם. אבל הוא לא. אז לא….

הגיעו מעריצים צרפתיים, ששמחו לגלות כמה דריל מקסים במציאות, וכולנו דיברנו על תרגומים ובלגן. אחרי שהם הלכו דריל הזמין אותי לשבת "בצד של הסופרים", מה שכמובן גרר עוד התקף קוצר נשימה מצידי. הוא בעיקר צחק עלי ואז אמר לי להתיישב וזהו. אז התיישבתי וזהו.

יש לציין כי המבט מהצד של הסופרים מגניב ביותר. מיד מלאכים ירדו לקשור לי כתר ולהניח זוג כנפיים על גבי. כלומר, זה בדיוק אותו הדבר רק עם בקבוק מים ליד השולחן.

אהוד הגיע וביקש שאחתום לו על הבפנוכו של גלגל העין, אבל לא היה לי עט מתאים. אחריו הגיעה זוכת פרס ההוגו, אביגייל (!!!). כשהזמן נגמר דריל זרם איתנו לבית קפה יקר ובלי אוכל. כלומר, יש שם אוכל אבל הוא לא טעים ויקר. אז שתינו קפה ודיברנו על מליון דברים, כראוי לחבורת אנשים עייפים ששותה יותר מדי קפה כבר ארבעה ימי כנס רצופים. בועז הצטרף אלינו לקצת, ואח"כ כולם פרשו והשאירו אותי לבד. חשבתי להכנס לפאנל, אבל נתקלתי בדידי, שישב עם העורכת של uncanny שזכה בהוגו. נכנסתי לברך אותה, אמרתי לה שיש לה אחלה של מגזין, והודיתי לה על העבודה הטובה שהיא עושה.

עדיין היתה לי שעה לשרוף עד שהבנזוג והילדים יגיעו, ובעודי מסתובבת ברחבי אולם הכניסה בניסיון להחליט מה לעשות, נזכרתי שרציתי לדבר עם צוות ההנגשה של הכנס. וורלדקון השנה מונגש בצורה יוצאת מהכלל. בכל אולם יש כסאות שמורים בשורה הראשונה ובמעברים, לכל מקום אפשר להגיע עם כסאות גלגלים, יש כתוביות באירועים גדולים, ועוד מלא דברים. רציתי להכיר קצת את מאחורי הקלעים של הנושא, והיות שדוכן ההנגשה היה פנוי, שאלתי האם הן יסכימו לדבר איתי קצת.

לשמחתי המרובה הן הסכימו, ובמשך שעה ניהלנו שיחה מאד משמעותית (מבחינתי) לגבי מה צריך לעשות כדי להנגיש כנסים. רשימה חלקית:

  • שלטים לשמירת כסאות בשורה הראשונה ובמעברים. גם עבור אנשים בעלי מוגבלויות אבל גם עבור אנשים בעלי מוגבלויות בלתי נראות. למשל, עבור אנשים עם התקפי חרדה, שיוכלו לצאת במהירות מהחדר.
  • מקומות מסומנים על הרצפה שמיועדים *רק* לכסאות גלגלים. אפשר לסמן אותם עם צבע, מסקינטייפ או כל דרך בולטת אחרת, בתנאי שברור לכולם שבמקום הזה לא מעמידים כלום פרט לכסא גלגלים.
  • רמפות לבמות של הפאנליסטים על מנת שלאדם בעל מוגבלויות יהיה קל לעלות לבמה, מבלי צורך לבקש עזרה. האשה הנחמדה בדוכן אמרה שאפשר רמפה שמזיזים מאולם לאולם בהתאם לצורך, אבל עדיף רמפה קבועה כדי שאף אחד לא יצטרך לבקש במיוחד.
  • (באופן כללי חלק ניכר מהנושא של הנגשה נועד כדי שאנשים לא יצטרכו להצהיר על המוגבלות שלהם, אלא שהמקום מראש יהיה מותאם להם. אני יודעת שזה ברור מאליו, ובכל זאת לפעמים צריך להגיד גם דברים ברורים).
  • כניסה חינם למלווים של אנשים בעלי מוגבלויות, אפיל ואם זה אומר שלפעמים המלווים ישתמשו בכניסה הזו כדי להכנס לאירועים. "מקסימום נמיר אחד מהם לחובב מד"בפ" אמרה מי שדיברה איתי, ולגמרי הסכמתי.
  • אנשים שתפקידם לפלס דרך לאנשים עם מוגבלויות במקרה של עומס במסדרונות. הם פשוט מקדימים את מי שצריך לעבור, ומזיזים (פיזית, אם צריך) אנשים מהדרך.
  • דוכן הרשמה נפרד, או אדם ספציפי שרושם אותם בנפרד לאירועים, כדי שלא יעמדו בתור.
  • תמלול במהלך הכנס – או תמלילנית כללית לאירוע או תמלילנית מוצמדת למי שזקוק לעזרה.
  • מסמנים בשפת הסימנים – מי שדיברתי איתה אמרה שבאנגלית, כידוע זו בעיה כיוון ששפת הסימנים האמריקאית שונה מהבריטית, ששונה מהאירית. וזה עוד לפני שדיברנו על אירוע בינלאומי בו צריך גם אנשים שמסמנים לצרפתית, ספרדית ו-אלוהים-יודע-עוד-כמה שפות. אבל באירועים קטנים אפשר לנסות!
  • להדפיס שלטים בגופן גדול ובולט
  • לוודא שהאתר נגיש לכבדי ראייה
  • להעלות עדכונים לאתר כדי שכבדי ראייה יוכלו להגדיל את הגופן ככל רצונם.
  • להזהיר מפני מקומות עם מדרגה או בליטה בקרקע שמקל עזר עלול לפספס.
  • תור מוקדם לאירועים עמוסים – כך שמי שצריך נכנס קודם ולא צריך להמתין בתור עם כולם.
  • צוות מיוחד להנגשה שמסתובב בכנס ופותר בעיות.
  • הקלה על בעלי מוגבלויות – לא צריך לראות את המוגבלות. כל מי שמגיע לדוכן ומבקש תג מיוחד, מקבל אותו. אין שום צורך להוכיח כלום.
  • תדרוך המרצים להשתמש במיקרופון ולדבר בתנועות שפתיים בולטות על מנת להקל על קריאת שפתיים.
  • שירותים לא מופרדים עפ"י מגדר – זו לא מוגבלות, אבל כן חלק מתפקידי צוות ההנגשה של הכנס.
  • תגים עם פונט גדול ובולט.
  • hearing loop – אמצעי הגברה מיוחד שפועל על מכשירי שמיעה מסוימים. אם משתמשים בו, מי שמשתמש במכשירי השמיעה מקבל הגברה ישירות למכשיר, מבלי להיות תלוי בציוד ההגברה של האולם.
  • חדר שקט – מקום עם ספות, מיזוג, וחושך (אם צריך). המטרה היא לספק מקום מפלט מהכנס למי שסובל מהתקפי חרדה, בעיות עם צפיפות וכו'. מומלץ להשאיר משגיח בחדר לוודא שהמקום לא מנוצל לצרכים לא מתאימים, אבל אין חובה להשאיר שם אדם כזה.

זו היתה שיחה מאירת עיניים. ברור לי שכל המידע זמין אונליין, ועם זאת היה טוב לדבר עם מישהי שעושה את זה כבר כמה כנסים ברצף, כך שיש לה מידע מהשטח לגבי מה עובד ומה לא.

ואז הבנזוג והילדים הגיעו בשביל לשמוע את ההופעה של סספרס.

(אם תהיתם, ב 1:20 הראוטר של המלון מאפס את עצמו וצריך להתחבר מחדש. גיליתי את זה עכשיו כשרציתי לוודא מה האיות הנכון של סספרס באנגלית).

קבוצת Sassafrass היא קבוצת שירה א-קפלה שהוקמה על ידי אדה פאלמר. סליחה, שהקומה על ידי זוכת פרס קמפבל לשנת 2016, אדה פאלמר 🙂

היום התקיימה תחרות הקוספליי של וורלדקון, וסספרס היו התוכנית האומנותית לזמן שבו השופטים בהתייעצות. הם ביצעו את השירים הנורדים שלהם, חלק מהשירים הרנסנסים שלהם, והיות שעדיין נשאר זמן, הם גם שרו את Somebody Will, שהוא המנון גיקי-חלל מהמם, שתמיד גורם לי לבכות כשאני שומעת אותו. באופן לא מפתיע, הוא גרם גם לאדה לבכות כשהיא שרה אותו, בעיקר את השורות האחרונות. אחרי שהשיר הסתיים היא התנצלה ואמרה שהיא בוכה כי היא מזדהה עם השיר, וזו גם הסיבה בגללה היא בכתה אתמול בטקס ההוגו.

ההופעה של ססרס היתה מדהימה. תחרות הקוספליי פחות. ראינו קוספליירים טובים בהרבה בכל אייקון שהוא, והחלק ה"הופעתי" של הקוספליי, כלומר כשהם היו צריכים להכנס לדמות ממש ולשחק אותה על הבמה, היה עוד פחות מרשים. זו חלק מהבעיה של המחסור בצעירים בכנסים. עיקר האנשים שעושים קוספליי נשאבים לכנסים כמו קומיקון וכנסים אחרים, ולאף אחד מהם אין מה לחפש בוורלדקון, שהוא כנס מיושב ו"זקן" יותר.

הייתי מלנקקת לסדרת הציוצים על תחרות הקוספליי, אבל אחרי שביקשו מאיתנו להשתמש בתגית #masqueradeWC75, חשבון הטוויטר של הכנס בעצמו לא השתמש בה, אז אי אפשר לאתר אותם.

בתום ההופעה הקטנה ביקשה שנשאר לשמוע מי ניצח בתחרות התחפושות. הסכמנו למרות השעה, אבל אז עלתה נציגה של הכנס ואמרה "הוכרז מצב חירום בפינלנד בשל מזג האוויר, אנחנו מאד מקווים שתהיה תחבורה ציבורי…"

אני לא יודעת מה היה סוף המשפט כי תפסנו את הילדים, תיקי הגב, ורצנו החוצה לתפוס מונית חזרה למלון. ברקים, רעמים וטפטוף מעצבן ליוו אותנו ואת המונית שלנו כל הדרך. זה לא היה איום ונורא, רק מעצבן. בעיקר פחדנו שהמצב יחמיר.

אני שמחה לציין שחמש שעות אחרי עדיין יש רק טפטוף, כך שכנראה לא היינו נכלאים באולם הכנסים, אבל עדיין, טוב שחזרנו הביתה.

אכלנו פיצה, אני השלמתי את הפוסטים החסרים, והלכנו לישון.

מחר יום נישואין 17 של הבנזוג ושלי. אני מתכננת ללכת לוורלדקון לכבוד האירוע.

דברים שגילינו היום: ארבעת הימים האחרונים היו ארבעת הימים הכי נעימים ב"קיץ" הפינלנדי הנוכחי, עורכי מגזינים בינלאומיים מוכנים להקדיש מקום לכתבות על מקומות זרים, פאנלים מקצועיים זה כיף.

היום הרביעי, או – וורלדקון!!!!!!!1!

היום התחיל בהצעה של הגדול להשאר בבית עם אחותו ולפנות לנו את היום. הבנזוג ואני לא הצלחנו להחליט האם הוא באמת משועמם מוורלדקון ורוצה לשחק במחשב כל היום או שמא מנסה להשיג כמה שיותר נקודות זכות לקראת ארוחת ערב עם דריל. בכל מקרה ארזנו לעצמנו תיקים, וידאנו שהם יודעים איפה הקורנפלקס, ויצאנו ביחד לוורלדקון.

היו לנו המון תוכניות, אבל במקום להכנס למשהו פשוט הסתובבנו באולם הסוחרים שאף אחד משנינו לא הספיק להיות בו כמו שצריך עד עכשיו. בדיוק כמו באייקון, הדוכנים הכי שווים הם דוכנים של דברים מעשה יד. הנה כמה דוגמאות:








תור החתימות של אלייט דה בודארד התקצר, והיות שהיא היתה מקסימה, רציתי שהבנזוג יכיר אותה (ושהיא תכיר אותו). בזמן שהמתנו שהאדם האחרון יפנה את התור כדי שנוכל לדבר עם אלייט, אהוד הופיע. מסתבר שהוא שאל אותי לגבי פאנל שרציתי לשמוע, אבל נתתי לו את השם הלא – נכון, וגם לא עניתי לסמסים שלו. התור של אלייט התפנה, ושלושתינו באנו להגיד לה שלום. היא זכרה אותי (יאי!) ואת העבודה שהבנזוג שלי הוא מהנדס חלל, ולידה ישבה מיה סרנו, מאיירת שיצרה סדרת איורים נפלאה עפ"י הדמויות של אלייט.

הצעתי לאלייט שנביא לה תה (היא שותה תה ירוק רגיל), אבל התור בקפה פייזר הביס אותנו. עמדנו בתור עד שנגמרו החתימות, ואז פשוט כתבתי בטוויטר שאני מתנצלת אבל הזדקנתי בתור לקפה. אלייט ענתה שזה בסדר! על גבי הטוויטר! התכתבות עם סופר בין-לאומית מגניבה! סקווויייי!

הבנזוג החליט ללכת לפאנל על מאדים, ואני החלטתי ללכת לפאנל על התפתחות הפמיניזם במד"ב. בגלל העומס ביום הראשון של וורלדקון, הנהנלת וורלדקון דיברה עם הנהלת אולם הכנסים, וחלק מהאירועים זזו לאולמות גדולים יותר, בינהם הפאנל שרציתי ללכת לשמוע. הצלחתי למצוא את הפאנל, התיישבתי במקום קרוב ליציאה (למקרה שיהיה משעמם), והמתנתי. והמתנתי. והמתנתי.

במקום בו היו אמורים להיות חברי הפאנל היתה רק אשה אחת, והיא פתחה ספר, אמרה שהיא תקריא מהעבודות שלה שטרם פורסמו, והתחילה לדבר. זו היתה אורחת הכבוד של הכנס, נאלו הופקינסון. ברור לי שאילו הייתי מכירה את העבודות שלה, זו היתה הזדמנות נדירה לשמוע אותה, ואולי אפילו לשאול שאלה או שתיים לגבי העבודה שלה. הבעיה היא שאני לא מכירה אף דבר שהיא כתבה, ולמעשה מכירה את שמה רק דרך Writing Excuse.

לפיכך התגנבתי החוצה בשקט, ובעודי מתגנבת גיליתי אשה נוספת מתגנבת איתי. החלפנו מבטים של שותפות לעבירה, וברגע שהיינו רחוקות מספיק מהאולם שאלתי אותה אם גם היא ממאוכזבות הפאנל. היא אמרה שכן, ושתינו פתחנו את האפליקציה לברר איפה טעינו. הפאנל, כך התברר, זז לשעה אחת מאוחרת יותר, מבלי לספר לאף אחד. לא נחמד מצידו.

האשה המתגנבת הציגה את עצמה. שמה הוא ריני, והיא מאלבמה. היא מבקרת בפינדלנד עם אמה ואחותה, וחובבת מד"ב ראויה בהחלט. שתינו התלבטנו אם ללכת לעשות משהו (לנסות להכנס לפאנל אחר / הרצאה), אבל החלטנו במקום זה ללכת להסתובב באולם המסחר. שיהיה. כך חזרנו לסיבוב שני בין כל הדוכנים הסופר-מגניבים, ושוב יכולתי להסתכל על המון דברים שלעולם לא אוכל לקנות כי הם גם יקרים וגם שבירים ולא ישרדו את המסע חזרה הביתה.

לקראת שתיים ריני מצאה לעצמה פאנל שהיא רוצה לשמוע וריקה ואני נעמדנו יפה בתור לחתימות של סילברברג. אחרי שחיכינו כמעט עשר דקות בתור הגיע סדרן והודיע שהם משנים את כיוון התור. המון בני תשחורת רצו לתפוס מקומות טובים יותר, וכך איבדנו את המקום המעולה שלנו וזזנו למקום העשרים ומשהו (במקום הקצת-עשרה). באסה. הבנזוג הצטרף אלינו והתבאס גם הוא, כראוי. עמדנו, התבאסנו, ובינתיים התחלנו שיחה עם חבורת צעירים מאסטוניה, שכולם החזיקו את אותה הוצאה של אותו ספר של סילברברג, אוסף סיפורים קצרים. הראינו להם את שתי ההוצאות של "כנפי לילה" (לריקה את יש את הישנה), ולא שמנו לב איך התור מזדחל עד שגילינו שתורינו הגיע!

ריקה החתימה את סילברברג ראשונה, ואח"כ אנחנו. אמרנו שאנחנו מישראל, שהספר בעברית, שהוא סופר נפלא, וכל מיני דברים שבבירור הוא שמע קודם לכן. הוא בקושי שיתף פעולה, ובעיקר רטן. נו, ניחא. העיקר שיש לנו חתימה ותמונה (שבה הוא מביט הצידה במקום למצלמה).

בשלב הזה החלטנו לאחד כוחות והלכנו ביחד לפאנל על המצאות מדעיות ששינו את המד"ב. זה נשמע טוב, ואחד המשתתפים הוא ג'ו הולדמן, שכותב מד"ב צבאי ומגניב, ולכן קיוינו למשהו מרתק.

בזמן שהמתנו להתחלת הפאנל דיברנו עם זוג מאוסטרליה, שסיפר לנו על עצי מנגרוב. אלה עצים עמוקי שורשים שגדלים בביצות, שדברים נתקעים בשורשים שלהם וכך לאט לאט "מגדלים" סביבם אדמה. האיזור סביב העצים האלה, כך הסבירו האוסטרלים, מאד מסריח כי זו ביצה עם דברים מצחינים, אבל לפחות נוצרת אדמה בסופו של דבר! יאי!

עצי מנגרוב

עצי מנגרוב מתחת למים

לצער כולנו הפאנל היה משעמם להפליא. לא נוצרה שיחה בין הפאנליסים, כל אחד ענה על משהו סופר-פצפון וקטנטן, ולחלוטין לא היה קשר לנושא של הפאנל. במקום לדבר על המצאות מגניבות והקשר למד"ב הם פשוט דיברו על דברים יומיומיים.

לפיכך הוחלט מיד על התוכנית האוטלימטיבית – לנטוש!

כאשר יש כרטיס יומי, אין מה לבזבז זמן בפאנל משעמם, ולכן אפשר פשוט לצאת. ברגע שיצאנו מצאתי מחוץ לדלת אב ובן שהמתינו בסבלנות למקומות. הצבעתי על המקומות שלנו והצעתי להם לתפוס אותם. הם היו אסירי תודה וחמודים להפליא.

מיהרנו לצאת לאכול. למודי ניסיון הפעם הלכנו ישר על האוכל ההודי – אורז, עוף ורוטב חריף. לי היה טעים, ליואב אכיל, ואהוד הלך לאכול משהו אחר שהיה עשוי בעיקר ממלח ושמן. כשקמתי לפנות חלק מהאשפה שלנו עצרו אותי שני אנשים שישבו קרוב למעבר.

"שמענו את הפאנל שלך אתמול!" אמרה האשה. "היה ממש מעניין! בעיקר החלק של המדענים!"

"יאי!" אמרתי (בקול רם).

"בעיקר נהנינו לשמוע את בעלך."

"יאי!" אמרתי בקול רם.

"הפיזיקאי. בועז, נכון?"

"לא…" אמרתי לעצמי…

העמדתי אותם על טעותם, והתברר שהם גם ממש נהנו לשמוע את מהנדס החלל שלו אני נשואה. הפניתי את האשה לבנזוג שישב ממש קרוב, והמשכתי לדבר בינתיים עם הגבר. הוא סופר משבדיה שנאבק בצורך לתרגם את עצמו ולפרוץ לשוק דובר האנגלית. הוא כתב סדר על עיר שקמה לתחיה ומהווה יצור בפני עצמו. יש לו חוזה לשני ספרים מתוך טרילוגיה בשבדיה. הבעיה היא שבינתיים הזכויות לספר השלישי נקנו ע"י חברת הוצאה לאור צ'כית. רק שכדי לפרסם את הספר השלישי בצ'כית הוא צריך קודם כל לכתוב אותו בשבדית, לתרגם אותו לאנגלית ואז שהוא יתורגם לצ'כית. חתיכת כאב ראש, אבל לפחות הוא פורץ דרך! הוא גם העלה השערה שהסיבה שהספר מכר בצ'כיה היא כי יש בו רכיבים קלאוסטרופובים- קפקאים. הצעתי שלקראת סוף הטרילוגיה הוא יהפוך את העיר לג'וק ענק כדי למצוא חן בעיני קהל היעד הפוטנציאלי שלו. הוא הודה שזה מה שקורה בסוף הספר השני…

סיימנו את האוכל, נפרדנו, והחלטנו על התוכניות להמשך. הבנזוג חזר לחדר לארגן את הילדים לארוחת ערב, ריקה, אהוד ואני החלטנו ללכת לשמוע פאנל אחר, על התנ"ך כיצירת פנטזיה.

כשאני מעבירה סדנת הרצאות למרצים אני תמיד מדגישה שקריטי שהמרצה ידע על הנושא יותר מהקהל שלו, ולכן חשוב מאד לבדוק את המקורות שלך לפני ההרצאה.

המרצה הזה בבירור לא היה בסדנה שלי. הוא סיפר את סיפורי התנ"ך (בלי לדבר על פנטזיה), השקפים שלו היו מלאים בשגיאות כתיב בעברית, הוא התמקד בכל מיני פרשנויות ברמת וויקיפדיה-היתה-יכולה-להגיד-לו-שזה-שגוי, אמר שישארל נמצאת כל הזמן במלחמה עם השכנים שלה כי זה השם של המדינה.

זה היה השלב שבו קמנו והלכנו, ובניגוד לבוקר לא ניסיתי לשמור על שקט. הוא היה מעצבן! ואם הייתי נשארת שם עוד כמה דקות הייתי מתפרצת לדבריו ומתווכחת איתו. מה שכנראה היה מוביל לזה שהנוכחים היו זוכרים את ההרצאה (במקום לשכוח אותה כי הרוב נמנמו) ואת כל השגיאות שנאמרו בה. אז טוב שיצאתי.

ריקה החליטה ללכת לארוחת ערב, ואהוד שכנע אותי להשאר לטקס ההוגו בעזרת הטיעון המנצח "אני נשאר להוגו". עמדנו כמעט שעה בתור כדי להכנס, כי התור נוצר ארבעים וחמש דקות לפני פתיחת הדלתות. כתבתי חלק ניכר מהפוסט של אתמול בזמן התור, נכנסנו, מצאנו מקומות סבבה, והמשכתי לכתוב את הפוסט. בפנים לא היה לי וויפי, והייתי תלויה לחלוטין באהוד שיפתח לי הוטספוט. הוא הבטיח שיש לו חבילת גלישה בלתי מוגבלת, ולכן בכל החלקים המשעממים של הטקס המשכתי לכתוב את הפוסט.

אבל! היו מלא חלקים מעניינים לטקס!

למשל:

היו המון נשים בשמלות ערב שהפגיזו הופעה מהממת, ונתנו ניחוח שיקי להפליא לטקס באמצע כנס מד"בפ.

אביגייל ניסנבוים זכתה בהוגו! על כתיבה! סקווווייי! מה שמוכיח שגם לכותבי ביקורות מעבר לאוקיינוס יש סיכוי, בתנאי שהם כותבים ביקורות מושחזות, מהנות, ורצוי באנגלית.

גם The expanse וגם Arrival זכו (כל אחד בקטגוריה שלו)! מד"ב קשה שולטטטט!!1

אדה פאלמר זכתה בפרס קמפבל! ובכתה ממש ממש, עד כדי חוסר יכולת לראות את הד עליו היא כתבה את התודות.

באופן כללי נאומי התודה היו נפלאים. אביגייל דיברה על כך שלקחנו את ההוגו חזרה. מישי טרוטה, העורכת של Uncanny Magazine דיברה על החשיבות של מגוון בכתיבה וגם בכותבים (ובכותבות).

הנאום הכי משעשע שייך כמובן לאורסולה ורנון, שאמרה "לא חשבתי שאזכה, ולכן אין לי נאום תודה, אבל אני רוצה לנצל את הזמן שלי כדי לספר לכם על לוויתנים מתים". כן, כן. היה אוסום להפליא.

אני כל כך שמחה שבאתי! אני כל כך שמחה שנשארתי! אני כל כך שמחה שאהוד שכנע אותי להשאר! היה טקס מקסים, מרגש, מצחיק וכיפי למרות האורך והמחסור בוויפי, ויצאתי עם רשימת קריאה ארוכה לאינסוף. אוי.

מהטקס תפסנו מונית לביתם הקט של גילי וחמי כדי לאכול ארוחת ערב מעולה, להפנגרל על השמלות של ההוגו, לחבק חזק-חזק את טלי שזכתה בפרס הקומיקסאית הצעירה וקיבלה טור קבוע ב"זבנג", ומשם חזרנו למלון ולישון, לקראת יום ארוך מחר.

דברים שגילינו היום: הילדים יכולים להשאר לבד יום שלם בחדר מלון בעיר זרה בתנאי שיש להם וויפי, חלב וקורנפלקס בהישג יד. לא כל דבר באוסטרליה מנסה להרוג אותך. וכמובן – לגופות לוייתנים לוקח שנים להתפרק לרכיבים הראשוניים שלהם, וכל התהליך כולל המן דגים, כרישים ואפילו תולעים.