Posts Tagged ‘הו אמסטרדם’

המקומות הפתוחים והמקומות הסגורים

להולנדים יש תרבות עבודה שונה לגמרי. מבחינתם יום עבודה אמור להתחיל בעשר ולהסתיים בשש, ורצוי בחמש. או בארבע. אחת מהמסעדות הטובות באמסטרדם נמצאת מתחת לדירה שלנו ושלוש פעמים לא הצלחנו לאכול בה כי בכל פעם הם סגרו את המטבח לפני שהגענו, לרוב בשעה המאוחרת להפליא ארבע אחרי הצהריים. אותו דבר קרה לנו עם מוזיאון אמסטרדם ועם מספר חנויות שתכננו לקנות בהן מתנות לילדים.

למוזיאון ואן גוך הגענו דוקא בשעה סבירה, והוא אפילו היה פתוח, אבל אז גילינו את התור המשתרך מעבר לפינה, וזז במהירות של גופה אחת בשעה. כך גם בבית אנה פרנק. במקרה של ואן גוך הלכנו לחנות הסמוכה וקנינו כרטיסים למחרת בבוקר (יש אפשרות לכרטיסים שמאפשרים כניסה בשעה מסוימת). במקרה של אנה פרנק קבענו להפגש ביד ושם.

לפיכך, החלטתי להכין את "הוראות האצה לאטרקציות באמסטרדם". מוכנים?

  1. אל תאמינו לשעות הפתיחה. מדובר בהמלצה כללית בלבד. אם כתוב שהמקום פתוח בכל יום מעשר ועד חמש סביר שהוא פתוח בכל יום פרט ליום שבו אתם מגיעים אליו, וגם אז רק משלוש ועד ארבע. הכי טוב להכין תוכנית גיבוי – לכל מסעדה יש מסעדה ממש ליד, לרוב זולה יותר ועם פחות ריח של גראס מסביב.
  2. מצאתם משהו שממש מוצא חן בעינכם? קנו! צאו מנקודת הנחה שלעולם לא תצליחו למצוא שוב את החנות, את הרחוב, ויש סיכוי שגם את העיר.
  3.  זה נכון גם לשווקים. צאו מנקודת הנחה שהשוק ייסגר ברגע שתגיעו אליו. הגעתם לשוק והוא היה פתוח? מעולה! קנו מה שתרצו, אחרת בפעם הבאה הוא יהיה סגור, וכך גם כל שאר השווקים שתכננתם לבקר בהם.
  4. האינטרנט הוא ידידכם – לא במובן של הרשתות החברתיות, אלא במובן של קניית כרטיסים מראש לכל אטרקציה שהיא. אחרת תידונו לעמוד בתור במשך שעות, עד שתשכחו מאיפה באתם ולאן אתם הולכים. הרבה פעמים גם לתור ההזמנה מראש יש תור, אבל פחות גרוע.
  5. ברוב המקומות אסור להכנס עם תיקי גב אבל כן מותר להכניס תיקי צד קטנים. כדאי להתארגן עם בקבוק מים, ארנק ומצלמה בתיק הצד, אחרת תתקעו בלי סלולרי בדיוק כשתרצו להצטלם בסלפי עם החמניות של ואן גוך.

ואם מדברים על מוזיאון ואן גוך…

מומלץ מאד מאד מאד (מאד!) להגיע הכי מוקדם שרק אפשר. מוכרים כרטיסים אונליין ובחנות המוזיאון ליד על פי שעת כניסה. אנחנו הגענו בתשע בבוקר, הכרטיסים הכי מוקדמים שמכרו, והמוזיאון היה שלנו. שעה מאוחר יותר, אחרי שהכניסו את האנשים של תשע וחצי ושל עשר כבר אי אפשר היה לראות את התמונות מרוב צופים.

המוזיאון עצמו הוא של ואן גוך. כלומר, יש עוד קומה עם תערוכה מתחלפת, אבל המוזיאון הוא של תמונות של ואן גוך. אם אתם לא מחובבי אוכלי תפוחי האדמה והעורבים מעל שדה החיטה – ותרו. יהיה לכם משעמם. אם אתם ואן גוכיסטים נלהבים, לעומת זאת, בואו בהמוניכם. זה אחלה מוזיאון. לוקח בערך שעתיים לעשות אותו ברגל, כשמתעכבים על כל תמונה, מסתכלים מקרוב ומרחוק, וחוזרים לאהובות לפני העזיבה של המוזיאון.

כדאי לדעת שהמוזיאון משאיל תמונות למוזיאונים אחרים, וכך, למשל, פספסנו את השמיים המכוכבים שלו, שנמצא כרגע במוזיאון ניו יורק לאומנות מודרנית. הטארדיס המתפוצצת מוצגת בקארדיף, וגם היא לא במוזיאון ואן גוך באמסטרדם.

התמונות של רמברנט מוצגות במוזיאון רייקסמוזאון (Rijksmuseum), שאליו היה תור מטורף ולא קנינו כרטיסים מראש ולכן אין לי מושג מה יש שם. על פי הגיפט שופ – יש שם מטוס.

ועכשיו, אם תסלחו לי, אני צריכה לשרוץ בסטארבקס עתיר הקפאין והוויפי בחינם.

חוק עשרים הדקות

אתמול היה יום שישי. היינו אמורים לנסוע למוזיאון פתוח שמציג קבקבי עץ ותחנות רוח, תיירותי להפליא, אבל במקום זה החלטנו לחפש את מוזיאון הימיה. דוד גוגל שלח אותנו לסיבוב של שעה ומשהו ברגל, מה שהתברר בדיעבד כמיותר, כי המוזיאון, כמו כל העיר הזו, נמצא במרחק של עשרים דקות מהדירה שלנו.

המוזיאון עצמו מעניין למדי. נהניתי מאד מאגף שמציג תמונות רבות פאתוס של ספינות הולנדיות נאבקות בגלים. היו גם חדרים של אצרולבים, מצפנים ושלל עזרי ניווט אחרים, והיה חדר שלם של אטלסים שהיה נפלא. אילו היינו עם הילדים היינו הולכים גם לאיזור שמוקדש לילדים ומגלים המון דברים, וסביר שהייתי מדברת על הלוקרים המגניבים שיש שם שמגיבים לברקוד על הכרטיס שמקבלים בכניסה, אבל לא היינו עם הילדים ולכן היינו יכולים להתלהב מדברים של מבוגרים. במקרה שלי – תמונות. במקרה של הבנזוג – עזרי ניווט. בלי אף ילד שימשוך אותי בשרוול ויתלונן שחם לו, קר לו, משעמם לו, איפה יש כאן פיפי.

עברנו באגף שמוקדש להיסטוריה האפלה של הולנד – העבדות. הם הקדישו קומה שלמה שבה יש דימוי של עבדים בבטן הספינה, המחזה של הקברניט המרושע שרוצה להשתמש בעבדים כדי להגביר את התפוקה, מכתבים קורעי לב מאמהות לילדיהן ודברים נוספים. סביר שאת ההולנדים זה מזעזע. אותי, אישית, למודת השואה ויד ושם זה לא הרשים במיוחד. ביליתי את רוב הסיבוב בלהגיד לעצמי "ביץ', פליז". אני מבינה למה הם מזועזעים מהכתם הזה בעבר שלהם, אבל הכתם שלנו קרוב בהרבה, אדיר מימדים בהרבה ומרושע לאין שיעור.

מחוץ למוזיאון יש פריגטה משומשת שהפכה למוזיאון בפני עצמה. אפשר לטפס, להזדחל, להתנדנד ולטייל בכל מקום כמעט. זה המקום אליו צריך להביא את הילדים בתחילת הסיור. אם אתם מגיעים עם ילדים עזבו את המוזיאון – אין להם מה לעשות שם. רק תשאירו את הילדים על הפריגטה וזהו. יש מצב שגם אתם תרצו להשאר עליה…

מהמוזאון חזרנו ברגל לתוככי אמסטרדם לחפש ארוחה. רצינו ללכת למקום אחד ספציפי -"משמר הלילה". פאב שנמצא ליד כיכר באותה שם שממחיזה תמונה של רמברנט. לא שאנחנו כאלה חובבי רמברנט, אבל "משמר הלילה"!

חשבנו שאנחנו יודעים איפה אנחנו, ולכן חשבנו שאנחנו יודעים איך להגיע למשמר הלילה (רמז – לא מצפינים עד החומה ומבקשים בגדים שחורים), ולכן התוצאה היתה שהלכנו לאיבוד מהר מאד. בהתחלה זה היה נחמד – לראות רחובות שעוד לא עברנו בהם, עם חנויות שעוד לא ראינו ואנשים שונים. אחרי כמה דקות הבנו שאנחנו לא בקנזס יותר. הגענו לחלק של אמסטרדם שכל התיירים הולכים אליו – רק קופי שופס וחנויות מין. שום דבר אחר. וכולם מעשנים. או מצטלמים ליד חנויות קונדומים ובגדי עור. או גם וגם. באיזושהי נקודה זה הפך להיות עמוס מדי. כמה מין אפשר לספוג?

חתכנו לרחוב הראשי ומיד גילינו שאנחנו אמנם באיבוד, אבל במרחק של עשרים דקות מהדירה אז הכל בסדר.

הצלחנו למצוא את ככר המשמר ואפילו את הפאב שחיפשנו. הבעיה היא שהשעה היתה חמש, וכולם סיימו לעבוד והחליטו להשתרע בכל המקומות שהיו נטושים בבוקר. בעיקר בכיכר המוארת והמאווררת. ומה הדבר שההולנדים עושים כשהם מתאווררים? ובכן, מעשנים. והרבה. מכל הבא ליד, כמובן, והתוצאה היא שאי אפשר היה לנשום. אפילו החלק הפתוח בפאב היה מלא עשן. אחרי הסמטאות הצרות המעושנות והכיכר המעושנת, הפאב היה כבר יותר מדי. כאב לי הראש והייתי רעבה. בלית ברירה התחלנו להזדחל הרחק ממשמר הלילה בחיפוש אחרי מקום לאכול בו. מצאנו שלוש מסעדות, כולן מומלצות על ידי trip advisor, ובחרנו את זו שנראתה הכי נטולת עשן.

מסתבר ש"נטולת עשן" הוא בדיוק הקריטריון שהיינו צריכים. הארוחה עצמה היתה מעולה. אחת מהארוחות הטובות שיצא לנו לאכול, לא רק בהולנד אלא בכלל. סטייק עשוי במידה הנכונה, סלמון עסיסי, מאפה פריך, בירה טובה, אדוויל ומים  – מה עוד אדם צריך? השירות היה מצוין, אדיב, מהיר ולא מעיק, המחיר היה סביר לגמרי לארוחה של שלוש מנות + אלכוהול (האלכוהול היה החלק הכי זול, שמונה שקלים לשליש בירה).

יצאנו משם מאוששים והלכנו לשרוץ בסטארבקס בשביל לכתוב (הבנזוג כתב הרבה, אני כתבתי את הפוסט של אתמול). פיספסנו שיחה עם הילדים, וקבענו לדבר איתם למחרת. יצאנו הביתה ומיד הלכנו שוב לאיבוד. כלומר, תכננו לחזור לדירה, אבל פנינו בפניה הלא נכונה, מצאנו גשר עם עשרות מנעולים, חנות צעצועים עם חד קרן מבהיל בכניסה, עוד קופי שופס, ואז את ככר משמר הלילה שוב. מסתבר שעשינו סיבוב אדיר שלא קירב אותנו בכלל לדירה. במזל, עדיין היינו באמסטרדם ולכן במרחק של עשרים דקות ממקום המגורים שלנו. קנינו צ'יפס, כי כולם אמרו לי שהצי'פס ממש טעים, צילמנו אותו כדי להעלות תמונה של צ'יפס עם מיונז לאינטרנטים, ויצאנו חזרה הביתה.

התוכנית למחר: מוזיאון ואן גוך ומוזיאון החתולים. ככל הנראה לא נספיק אף אחד מהשניים, אבל לא נורא.

הפוסט הזה היה אמור להקרא במקור "הולנדים שיכורים בכל מקום!". ראינו שלוש מסיבות רווקים הולנדיות, או, לפחות, נדמה לנו שהן היו מסיבות רווקים, כל אחת יותר שיכורה ורועשת מזו שקדמה לה. אחת היתה מסיבה על יאכטה כשהחתן לובש כובע סגול ושותה, בזמן שחבריו לובשים חולצות כחולות עם כתובות מסוג "האיש שאני לא זוכר את שמו" ומנענעים את הספינה עד שהחתן נפל. השניה היתה דומה, מינוס הכובע הסגול. השלישית לא היתה על המים אלא מחוץ לסטארבקס שלנו והורכבה מעשרה גברים בבגדי גיבורי על, שיכורים עד כדי חוסר יכולת ללכת ישר וצווחנים באותה מידה.

הו, אמסטרדם, אם לא היית קיימת היה צריך להמציא אותך.

הולנדים שיכורים מחופשים לגיבורי על. שימו לב לתאורה המדהימה שכמעט פיספסתי.

הולנדים שיכורים מחופשים לגיבורי על. שימו לב לתאורה המדהימה שכמעט פיספסתי.

 

הבהרה

אני מרגישה שאני קצת מתלוננת כאן. העיר קטנה לי מדי, אין מספיק מה לצלם, אני לא מוצאת את הרכבת הנכונה ומבלה את כל היום בסטארבקס.

אז רק כדי לתקן את הרושם – אני מאד נהנית כאן. אני מותשת בערבים מרוב שאנחנו מסתובבים בעיר, ברגל, כי כל כך כיף פשוט ללכת כאן. ואני כמעט לא מצלמת, בניגוד לחופשות קודמות שלנו. חלק מזה הוא העובדה שאין מונומנטים אדירים כאן. אין כאן את מגדל אייפל, שער הניצחון, גשר לונדון או אפילו סקויות ענקיות. יש כאן בתי רכבת חמודים, תעלות, עציצים, ופסלים אקראיים ברחבי העיר. אבל זה מה שכל כך נחמד כאן. דוקא מכיוון שאנחנו בחופשה מהכל, יוצא שאני גם בחופשה מהמצלמה שלי. היא עדיין עלי, אבל כמעט לא ביד. אני פשוט נהנית מלהיות כאן, בלי הצורך לתעד הכל. ולראיה – אתמול כמעט פספסתי את האור המדהים של אחרי הצהריים (בערך בתשע וחצי בערך).

אז כיף. רק שזה כיף שונה.

ועכשיו, נחזור לשידורינו הרגילים!

מלצר! העיר שלך קטנה מדי!

הגענו ב 12:00 לדירה שלנו. היינו יכולים להגיע שעה מוקדם יותר אילו היינו מבינים על איזו רכבת אנחנו אמורים לעלות כדי להגיע מסכיפהול לאמסטרדם סנטראאל, אבל כל ההודעות היו בהולנדית ואף אחד מאיתנו לא מדבר את השפה. התעצבנתי קצת, עד שנזכרתי שבעצם גם בארץ כל ההודעות ברכבת הן בעברית, אבל הרכבת לא מגיעה אף פעם לאמסטרדם אז הולנד מנצחת.

התחנה המרכזית של אמסטרדם עתיקה ויפה, וכל הרחובות עתיקים ויפים, אבל היינו עייפים מכדי להתלהב. בעל הדירה מסר לנו את המפתחות, הסביר מה שצריך ונעלם לאנטוורפן. הבנזוג בדק את כל מכמני הדירה בזמן שאני גיליתי משהו מדהים – יש נספרסו! מה שאומר – יש קפה! מה שאומר – חיים!

יצאנו לאכול במסעדה איטלקית ("אנחנו לא מגישים מי ברז. רוצים יין?"), הלכנו לעשות קצת קניות רלוונטיות ("זה לא הסופר שאתם מחפשים. תעברו את הארמון הענק, תחצו את הכיכר ההיסטורית, תפנו ימינה וזה שם"), התקשרנו לילדים בעזרת דוד גוגל וגילינו שהם גם קצת מתגעגעים. זה מוזר, לחשוב שהם צריכים אותנו בגילם המופלג. הייתי משוכנעת שהם ישמחו להיות אצל הסבים שבוע שלם, בלי כללים ועם שוקולד, אבל מסתבר שהם מחבבים את ההורים שלהם.

אחרי כל זה, ובעיקר כי היינו ערים כבר שלושים ושש שעות, הוחלט שהגיעה השעה ללכת לישון. הרעיון של טיסת בוקר כדי לנצל את היום היה רעיון טוב עד שהיינו צריכים לנצל את היום וגילינו שאנחנו כבר לא בגיל שבו אפשר לקפץ ברחובות כל היום.

אחרי ארבע עשרה שעות הצלחנו להתעורר. קצת כי ישנו 14 שעות, ובעיקר כי יש לנו שעון מחוץ לדירה שמתחיל לנגן בעשר בבוקר ומעיר את כל הרחוב.

ליום הראשון שלנו בעיר זרה הוחלט על תוכנית מאד שאפתנית – למצוא סטארבקס ולכתוב. היו כל מיני דברים שסומנו אצלי במפת הטיול בתור "בואו נבדוק את המקום הזה" אבל הם נראו לנו רחוקים להפליא. יצאנו לדרך, חמושים במיטב נעלי הספורט שלנו ומצב הרוח נגד הטפטוף שטרם הפסיק, וגילינו משהו שכולם יודעים חוץ מאיתנו – אמסטרדם ממש קטנה. ממש ממש קטנה. בכל פניה מצאנו עוד בניין היסטורי או מוזיאון שנראה לנו ממש רחוק על המפה אבל במציאות הוא ממש קרוב. נכנסנו בטעות למוזיאון העיר שמומלץ בכל מדריך תיירות, ולא הבנו איפה אנחנו עד שלא יצאנו מהכניסה הראשית וגילינו את השלט הענק. כיכר ובה משמר הלילה (של רמברנט, לא של מרטין), מוזיאון אנה פרנק, כיכר דאם, והמון תעלות. הכל קרוב! בלית ברירה נאלצנו להתלהב שוב ושוב מדברים ולא רק פעם מדבר אחד ביום, כפי שתכננו במקור.

הבעיה העיקרית היא שיש מעט מאד מה לצלם ברחובות אמסטרדם. הם מגניבים והכל, אבל הם מעט חוזרים על עצמם. כמה תעלות רומנטיות, עציצים פורחים ואנשים על אופניים אפשר לצלם? בעיקר כשמטפטף בחוץ ואנחנו בלי מטריה או מעיל.

אחרי שסיימנו את הסיור ההיסטורי התנחלנו במרכז לתרמילאים הגיקים, כלומר סטארבקס והאינטרנט החינמי שלו. כתבנו מכתב לילדים, עדכנו סטטוסים ברשתות החברתיות והתחלנו לכתוב. ממש לכתוב. בעיר זרה. כי זה מה שאנחנו עושים בחופשה רומנטית – כותבים. אל תשפטו אותנו. לפחות יוצאים מזה סיפורים.

בסופו של דבר האצבעות של שנינו קפאו והיינו צריכים להתפנות מההתנחלות הגיקית הזמנית שהקמנו שם. חזרה לדירה ואז שיחור אחרי ארוחת ערב.

זוכרים את העיר הקטנה?

רצינו לאכול במסעדה שהומלצה ליד הדירה שלנו, ולא הצלחנו למצוא אותה. היא נראתה במרחק של חצי קילומטר על המפה שלנו, ושוב ושוב עברנו אותה, עד שהתברר שחצי הקילומטר הוא בעצם שני בנינים לידינו, וחלפנו על פניה בלי לשים לב. כשהצלחנו למצוא אותה, חבויה היטב במקום גלוי לעין, התברר שהם קרובים לשעת הסגירה ולא יכולים לארח אותנו.

החלטנו להתפשר על מסעדה מעט רחוקה יותר (חמישה צעדים שלמים!) שהציעה לנו סטייקים במחיר שווה לכל נפש. היה נחמד מאד, ואפילו לא נורא יקר.

בדרך חזרה הביתה החלטנו לנסות לראות את הולנד התיירותית יותר, זאת עם קבקבי העץ ותחנות הרוח. מצאתי אתר תיירותי להחליא, וסיכמנו לצאת אליו למחרת.

האם נצליח או שנדרס על ידי רוכבי אופניים הולנדים מטורפים? השארו עימנו כדי לגלות!

מתנת יום הולדת, או – איך חירבתי לבן הזוג שלי את העבודה שלו

לבנזוג יש יומולדת. כלומר, עוד לא היה, אבל יהיה עוד חודש בערך. אני מאד מסמפטת את בן הזוג שלי, ולכן מאד רוצה להכין לו מתנת יום הולדת שווה במיוחד. לא רק זה, הוא גם ארגן לי את מנת יום ההולדת המושלמת לגיל 35 – תסכית עם כל החברים שלנו שמבוסס על כל הסיפורים שלי.

אז חשבתי וחשבתי, וחשבתי עוד קצת, ולפני שבוע וקצת עלתה בי המחשבה המעולה – אני אקח אותו לטיול בהפתעה! חופשה רומנטית זה בדיוק מה שאנחנו צריכים. ולא סתם, אלא לאמסטרדם! כי אף פעם לא היינו כאן, וכי השמועות טוענות שזו אחלה עיר.

השיחה הראשונה היתה לאמא שלי, כדי לוודא שהיא מוכנה לשמור על הילדים במשך שבוע. חופשה רומנטית עם ילדים זה קצת מסובך. השיחה השניה היתה גם לאמא שלי כדי לשאול אם הם מוכנים לעזור עם העלות של הטיול, כי לבד זה לא כל כך יעבוד לנו. השיחה השלישית היתה גם לאמא שלי, כי השיחה השניה התנתקה באמצע.

כשהגעתי לעבודה וידאתי שאני יכולה להעדר שבוע, ומיד יצאתי לצוד תאריכים מתאימים. הם לא רק היו צריכים להתאים מבחינת מחיר הטיסה אלא בעיקר מבחינת השהות של הורי בארץ. כי זאת יש לדעת, שני ההורים שלי נוטים לצאת לנדידה אחת למספר חודשים, כשהאקלים הישראלי עולה על גדותיו. התאריך היחיד שהתאים היה שבוע אחרי שחשבתי על הרעיון. כלומר – התראה של שבוע.

כדי לוודא שהוא לא יארגן ושם ישיבה חשובה לתאריכי הנסיעה  הודעתי לבנזוג שאנחנו נוסעים לצימר ברמת הגולן שגיסתי עזרה לי לארגן. היא במקור מהגולן, וזה נשמע אמין יחסית. התגובה הראשונה שלו היתה "התאריך לא מתאים. את יכולה להזיז?" וכשאמרתי שלא, הוא שאל אם לפחות יש שם וויפי. כי זה מה שחשוב בחופשה – וויפי.

מכיוון שאני אדם אכזרי אמרתי לו שאין וויפי, שכל השבוע נהיה בצימר, ושאי אפשר להזיז את התאריכים. לפחות הדבר האחרון היה נכון…

את כל התכנון עשיתי לבד. הזמנת הטיסות, בחירת הדירה (שוב מצאתי דירה עם airbnb, שהם כנראה המקום הכי שווה באינטרנט). אפילו את התחקיר על העיר. מכיוון שאני לא אוהבת לעשות תחקירים על ערים עיקר התחקיר התמצה בלגלות שלא מומלץ לרכוב על אופניים אם לא יודעים לרכוב על אופניים ושלא כדאי לקנות סמים ברחוב. שתי עצות שטובות לכל עיר, אבל מכיוון שאין הרבה מפני מה להזהיר באמסטרדם, זה מה שחוזר על עצמו בכל אתר תיירות.

וזהו. עכשיו נותר רק להמתין לטיסה ולהתחמק מכל שאלה לגבי היעד שלנו.

הדבר הכי קשה בשמונת הימים עד הטיסה היה להסתיר את האמת מבן הזוג. אנחנו לא נוטים לשקר אחד לשני. לא בגלל היושרה הפנימית שלנו אלא פשוט כי החיים שלנו משעממים מכדי שנסתיר דברים. להגיד לו שאנחנו נוסעים לגולן לשבוע היה גרוע מספיק. להתחיל להמציא פרטים היה כמעט בלתי אפשרי. לשמחתי המשפחה שלי אכזרית כמעט כמוני, והם התגייסו בשמחה לעזור עם ההטעיה.

בשבת התארחנו אצל ההורים שלי לארוחה, וכולם עשו כמיטב יכולתם להציק לבנזוג המסכן. גיסתי הסבירה בפירוט על המקום אליו ניסע והדגישה שהיא זו שסידרה הכל. אמא שלי שאלה לאן אנחנו נוסעים ואחותי מיד אמרה לה בטון ה"אמא!" שלה שאנחנו נוסעים לגולן, ושהיא לא זוכרת דברים. התגובה של אמא שלי היתה להציע שנעזור להעביר חלק מהדירה של אחי וגיסתי, כי בדיוק באותו שבוע הם תכננו לעבור חזרה לגולן. אחי שיחק את התפקיד שלו בצורה מושלמת כשהוא אמר לאמא שלי שזה רעיון גרוע ושהם יסתדרו מצוין לבד, גיסתי אמרה שזה דוקא יכול לעזור ואולי באמת נעזור קצת, ואמא שלי הציעה את הגיטרות שיש להם במחסן ושאין איך להעביר אותן צפונה.

והבנזוג האומלל שלי ישב בפינה ונעץ מבטים מזרי אימה בכולם, ובעיקר בי כשאמרתי שזה שזה רעיון מעולה, ונשמח לעזור לאחי לעבור דירה בשבוע שבו אנחנו בחופש.

יום ראשון ושני עברו ללא תקלות, אולם ביום שלישי מישהו נתקע בבנזוג והרכב שלנו התעקם. הוא לקח אותו למוסך, חזר הביתה והודיע לי שאנחנו חייבים להגיע למוסך ברביעי בבוקר כדי להשוות מחירים ולקרוא לשמאי, ואלוהים יודע מה עוד. כאן הייתי חייבת לעצור, להסתכל לו בעיניים ולהגיד "חמוד שלי, אנחנו לא נוסעים לרמת הגולן. אנחנו טסים לאמסטרדם. הלילה."

אני מכירה אותו כבר עשרים שנה, ולכן יודעת שהמחשבה הראשונה שלו היתה "מטורפת! יש לי עבודה! אנחנו לא יכולים להרשות את זה לעצמנו! מטורפת! מה חו"ל עכשיו, עוד לא יצאנו מהבוץ של החו"ל הקודם! מטורפת! את לא יכולה לקבל החלטות שמשפיעות על החיים שלי בלי להתייעץ איתי! מטורפת!!"

המחשבה השניה שלו היתה "אומג! המטורפת לוקחת אותי לאמסטרדם! ווווויייי!"

(יש סיכוי שהמחשבה השניה היתה פחות מקפצת ויותר מיושבת בדעתה, אבל ככה היא נשמעה בראש שלי).

לקחנו את הילדים להורים שלי, נפרדנו יפה, חזרנו הביתה, ארזנו, ובשלוש לפנות בוקר יצאנו לשדה התעופה לעמוד בתורים, לשתות קפה גרוע ולטוס עם אל על לעיר שכולם נוסעים אליה בשביל הסמים והזונות החוקיים והחוקיות, ורק אנחנו נוסעים אליה בשביל הארכיטקטורה.