Posts Tagged ‘גודווין’

חיים חדשים

ההיסטוריה של המשפחה שלי התחילה במאי 1945.

צריך לזכור את זה בשביל להבין את שאר הפוסט.

השואה מבחינתי היא לא תמונות בערוץ 1 של ערימות נעליים ומוזלמנים או הקראה דרמטית יתר על המידה של "הליכה לקיסריה". היא גם לא עבודת שורשים בגיל שתיים עשרה, כשטלפון אחד בצהרי יום שישי פותח סיפורים עתיקים ומלמד אותי לסכם תוך כדי שיחה.

השואה היא מה שהבדיל אותי מרוב חברי לכיתה, כי בניגוד לכל אלה שיכלו לספור עשרה דורות אחורה בארץ, או להסביר שבגלל גירוש ספרד חלק מהמשפחה שלהם התנצר ונעלם – ההיסטוריה של המשפחה שלי התחילה במאי 1945.

אמרתי לכם לזכור את זה.

יד נעלמה מחתה עקבות שלא ידעתי שנוצרו בכלל. אין לי ולו אדם אחד במשפחה הקרובה שלא חווה את השואה. אחד כחייל, אחד כפרטיזן, אחת במחנה עבודה בסיביר, ושניים באושוויץ. השאר, כאמור, נמחו. נגוזו. מעולם לא התקיימו מבחינת הילדה שהייתי. מהולים בששה מליון אחרים, קבורים בעולם אפור ומושלג.

גדלתי עם השואה. היא חלק ממני. היא גזלה ממני את ההיסטוריה שלי, ולפיכך מותר לי להתכחש לה.

לא לעצם קיומה, כמובן. זה אסור. אבל מותר לי להתכחש לגזל החיים שלי.

ובמשך שנים לקחתי איתי דיסקים לעבודה כדי לא לשמוע רדיו ביום השואה. ובמשך שנים עמדתי בצפירה ומיד עם סיומה חזרתי לעבודה. ובמשך שנים וידאתי שיש סרט וידאו לראות בערב, ואולי גם פופקורן (שלא היה בשואה), כי מותר לי. כי אני כאן, ואני לא אתן לשואה הזו לקחת ממני עוד משהו.

ואז הגדול שלנו נולד, והייתי צריכה להסביר לו מה הצפירה הזו, ולמה אנחנו עצובים ואת מי זוכרים בכלל, והכל במלים פשוטות, שהוא יבין.

ולא הבנתי כמה הוא מבין.

כי אתמול באמצע שיחה על השואה הוא אמר, "אני לא רוצה לדבר על זה יותר. זה מזכיר לי את סבתא רות וסבתא גניה שמתו."

ובמחי משפט אחד הוא החזיר לי את ההיסטוריה שלי. כי המשפחה שלי אולי התחילה במאי 1945, אבל לפני כן לסבים ולסבתות שלי היו הורים. והם היו ילדים צעירים שלא רוצים לאכול את המרק, ולא הולכים לישון בזמן, ומלכלכים את הבגדים הנקיים כדי לקטוף פרח חדש שצמח בדרך לבית הספר. והיו להם סבים וסבתות משלהם, ששמחו כשהסבים והסבתות שלי קראו בשמם בפעם הראשונה, וחיבקו אותם, ואפילו כאשר הם הפילו את הצלחת זה היה לא נורא, כי סבים וסבתות תמיד סולחים על הכל.

ובמחי משפט אחד הגדול שלי הזכיר לי שיש דברים שילדים יודעים שמבוגרים לעולם לא ילמדו. שאולי ששה מליון זה מספר נורא גדול, אבל עשרה זה מספר ממש קטן. שני הורים לכל סבא ולכל סבתא (וסבא אחד מאומץ). ואיכשהו, עם המשפט הזה, הגדול שלי הצליח לדלג מעל השואה ולהחזיר לי את ההיסטוריה שלי.

מודעות פרסומת

על הזכרון

אני דור שלישי לשואה. זה חלק מההוויה שלי, חלק מהזהות שלי, חלק מההגדרה העצמית שלי.

זה אומר שגדלתי כשהשואה ברקע כל הזמן. כי אסור לזרוק לחם, וצריך לגמור מהצלחת. שצריך לשמוח כל הזמן, כי גרוע כמו שהיה פעם, כבר לא יהיה. שצריך לעשות ילדים. לא במקום אלה שאינם, אלא כדי להמשיך הלאה. צריך להכיר את יאנוש קורצ'אק ואת אנה פרנק, ולדעת שאסור להגיד שהעבודה משחררת אלא אם סבתא שלי מעלה את הנושא בחיוך. ואנחנו נשארים בארץ ולעולם לא נעזוב. תחליף לשורשים שהתפזרו ברוח.

ושאני צריכה לזכור. את השורה שחרוטה על קברו של סבי, "לזכר בני משפחתו שנספו בשואה" אני מכירה בעל פה. משננת בכל עליה לקבר.

לסבתא שלי היה אח צעיר שנספה. אני לא זוכרת איך. לסבא שלי היה אח צעיר שמת בזרועותיו במחנה. אני לא יודעת איזה מחנה. סבתי השניה הגיעה ממשפחה של שמונה ילדים. אולי תשעה. חמישה שרדו את השואה. אני לא יודעת מה קרה למי שלא. סבי השני היה איש משפחה. בנו התקיף חייל ברכבת שלקחה אותם למחנה. אני לא יודעת איזה. הוא הוצא להורג במקום. אשתו הראשונה של סבי מתה בין האירוע על הרכבת לבין סוף המלחמה. אני לא יודעת מתי או איך. והיו לכולם הורים, ואחים, ודודים, ובני דודים, ומשפחות שלמות שמונחות על כתפי – לשנן. לזכור ולא לשכוח.

אבל אני דור שלישי. אני לא יכולה לזכור את האנשים שמעולם לא הכרתי. אני לא מכירה את פניהם, את מגעם. אני לא יודעת איך הם צחקו או איך הם הריחו. אני לא יודעת פריטים פשוטים כמו מקצועם או עיר מגוריהם.

אני אפילו לא מכירה את שמותיהם.

כאשר הסבתות שלי דיברו על המשפחה שלהן הקשבתי, אבל מתוך נימוס ולא מתוך עניין. והיום הסיפורים של אחת נקברו איתה, והסיפורים של השניה דוהים ככל שהאלצהיימר אוחז בה. אין לי שורשים אחרים להאחז בהם. אין לי איך לזכור.

אני דור שלישי, ומכאן נגזרת זהותי האישית. יותר מהדת אליה נולדתי ויותר מהארץ בה גדלתי. ואם אני לא זוכרת – מי אני?