Posts Tagged ‘ברק הגיבור’

גם ילדות הן שמחה

הנסיכה: "אמא, אני רוצה לראות את הסרט עם פיונה כשהיא עדיין נסיכה."
(שרק 1-3)


אצל הנסיכה הכל הוא תינוק – אם היא מצאה אבן קטנה היא תינוקת, אם היא מצאה חוט קצר הוא תינוק וכן הלאה. השיא היה באכילת תפוחי אדמה אפויים, כאשר היו אבא, אמא, תינוק, ילד גדול, עוד אבא, עוד אמא, עוד אמא, עוד תינוק, עוד ילד, דוד אחד, ותפוח אדמה פגום שהושלך הצידה בבושה בליווי ההסבר, "זה פיסכה. כולם צוחקים עליו".


היינו באיקאה (טרום השריפה) לקניית ערימת דברים שלא צריך ועולים יותר מדי כסף. ליד הקופות נזכרתי שצריך גם מפצלים. שני הילדים כמובן התחילו לריב לגבי הצבעים, עד שהחלטתי שנקנה שניים – אחד כחול ואחד צהוב.
בערב הנסיכה ישבה עם שני המפצלים, והתברר שהם אבא ואמא שמאד אוהבים אחד את השני, ומתנשקים, אבל גם מרביצים מדי פעם. הם גם קיבלו שמות – כחולי וצהובי.


וגם שכחתי ש"שוחך" הוא חושך.

מודעות פרסומת

אינטראקציה חברתית

מחר פגישת אבחון ראשונה. התוכנית – לקחת את הגיבור מבית הספר, לנסוע לפגישה, לשבת בחוץ עם המחשב וללמוד למבחן של יום שלישי, לפגוש אותו אחרי האבחון, לשאול איך היה ("בסדר" או "לא זוכר"), ולקחת אותו לשתות שוקו ב'ארומה' ליד.

היום נקרתה בפני הזדמנות יוצאת דופן – הוא קבע עם חבר לאחרי הלימודים, והקטנה ביקשה להשאר גם. בהיותי אמא בעצמי לא אפיל על אמא אחרת שני ילדים שאחת מהן באה עם שק דרישות, ולפיכך נשארתי, והסתכלתי. היו שלושה ילדים והקטנה שלי. הם שיחקו ביחד בהרכבים משתנים – פעם שלושה בנים והיא בצד, פעם היא ואחד אחר בצד, פעם בזוגות, ופעם היא נדדה למטבח לאכול וכל השאר התפזרו להם.
והגיבור? שיחק מתי שבא לו, עם מי שבא לו.
אמנם רק שעתיים, אמנם בסיטואציה שנבחרה על ידי המשתתפים, אבל לפחות חלוק נחל קטן נגול מעל לבי. הוא יודע ליצור אינטראקציה חברתית, פשוט בוחר שלא להתחבר עם כל העולם.
וחלוק אבן נוסף – הילד השלישי הוא ילד עם הפרעת קשב וריכוז "אמיתית", כזו שלא צריך לפתוח אף ספר כדי להבחין בה. לפחות המצב של הגיבור שלי טוב יחסית. אולי לא נצטרך ריטלין.

ילדים זו שמחה

הגיבור, הגדול, כבר בן שבע והולך לכתה ב' בגאווה רבה.
הנסיכה (ניק זמני עד שנמצא לה אחד קבוע) כבר בת שלוש והולכת לגן טרום-טרום חובה בגאוה לא פחותה.
הבנזוג בן שלושים פלוס וכבר לא צריך ללכת לשום מסגרת.
ואני… אני התחלתי התמחות פרווה, כזו שמנצלת את התואר שרכשתי ותאפשר לי לעסוק במקצוע שאני אוהבת, אבל מרחוק. בלי הדם, היזע והדמעות. ויתרתי על התענוג שבהכרת התודה של המטופלים תמורת האפשרות לחזור כל יום אל המשפחה שלי, להכין להם ארוחת ערב, לחבק אותם ולקום איתם בבוקר. במקביל – תואר שני, ובנוסף עדיין אמא.

 


הגיבור: אני רוצה שהנסיכה תלך לגן בבית הספר שלי!
אמא: למה? (ובסתר לבה מקווה שהוא יתאר עד כמה הוא אוהב אותה, מתגעגע אליה, רוצה להיות קרוב אליה…)
הגיבור: כי אז היא תעצבן את כולם ולא רק אותי!

הנסיכה: אני רוצה להתחפש לאפרוח. אמא, תקני לי תחפושת של אפרוח.
אמא: אבל יש לנו בבית תחפושת של טיגריס. אולי את רוצה להתחפש לטיגריס?
הנסיכה: כן! אבל קודם לאפרוח!


ולפעמים…. הם קמים מוקדם בבוקר שבת, והוא שם לה סרט, והיא מוציאה אוכל, ובמשך כמה שעות הם שקטים ושמחים ביחד.
ולפעמים… הוא מקריא לה ספר וגוער בה "או שאת יושבת בשקט או שאני אפסיק להקריא לך!", והיא מיד מתישבת בשקט, או שהוא מפסיק להקריא לה.


(שיחה ששמעתי מחדר אחר)
הגיבור: איפה הנסיכה? איפה הנסיכה? אוי! אין לך ראש! אוי, איפה הידיים שלך? אוי! מי ראה את הנסיכה שלנו?
(הנסיכה מתפוצצת מצחוק)
אבא הולך להרגיע את הילדים ומגלה שהגיבור במסגרת היותו גיבור-על וגם חמוד החליט לעזור לאחותו להתפשט לפני המקלחת והראש שלה נתקע בסווצ'ר.


כפתורי הדגדוג נותרו במקומם, למי שדאג (חפשו את התיאור שלהם אי שם למעלה).


הנסיכה: אמא, את שומעת איך הגבינה חורקת לי בשיניים?
(תוך כדי בליסת גבינת חלומי מטונגת, שמאד לא בריאה, אבל עושה את הקולות המצחיקים ביותר שאפשר להוציא מאוכל).


והיום…
הכנתי פיצה לפי המתכון המשובח של במבי, והנסיכה צבעה את האצבעות בטוש ירוק. הרשיתי לה לנקד לעצמה את כריות האצבע, אבל במהירות כל כף היד הקטנה התמלאה בצבע, והנסיכה החלה לבכות "אמא! אני לא רוצה להיות ירוקה!"
(נפתר על ידי אמבטיה ארוכה והרבה סיפורים על החיות שחלקו איתה את האמבטיה).


אמבטיה משותפת זה פק"ל, ונוח להפליא. הוא מסבן אותה בגב, בבטן, ואפילו חופף לה ראש, ואז היא, במיומנות של פיל בחנות חרסינה, מסבנת לו רק את הרגליים ואת הגב, בדיוק בנקודות שהכי מדגדגות לו. מסכן שלי.


הגיבור: "אמא, בולבול זו ציפור. קוראים לזה פין!"


שיבושי לשון אהובים של הנסיכה –
ננתקים = ממתקים
כפית מגולגלת = כפית עגולה (קנינו כפיות שהקצה שלהם קטום. זה יפה, אבל מסתבר שלא כפית לפי הגדרתה של הקטנה)
גנֵן = גננת ממין זכר
חומק = מוחק (וברבים – חומֵקים)


הנסיכה (בתרעומת): אמא! לא אומרים אקובדו! אומרים א-ב-ו-קדו!"

קווץ'

ביום שני פגשנו את הפסיכולוגית שתעשה את האבחון. היא היתה נעימה, ממוקדת במטרה. תשאלה אותנו על הקשיים של הגיבור, על תגובה לכשלון, על הפחד מפני כשלונות חוזרים, על המצב החברתי שלו, על כל אספקט בחייו. ישבנו, וחנקתי היטב את התשובות המבודחות והציניות (הרי ידוע שלפסיכולוגים אין חוש הומור), וענינו.
יש לו חברים, אבל רק שלושה קרובים. הוא מתקשה בקריאת מטלות, אבל מצליח לבצע אותן אם מקריאים לו. הוא מעולה בחשבון אבל לא מתמודד עם בעיות מילוליות. הוא מקריא סיפורים לאחותו, אבל מהספרים שלה ולא משלו. סיפרנו על הבונקר, אבל היא רק הכניסה את הסיפור לקופסת "מתמיד במטלות שמעניינות אותו", מבלי להתפעל מההישג.
היא תעשה את העבודה שלה היטב, אני בטוחה, ונקבל ממנה שפע של המלצות ללימוד ולהשתלבות בבית הספר, והמורה תהיה מרוצה כי יהיו לה "כלים" (מילה שנואה עלי במיוחד) להתמודד עם הקשיים של הגיבור, וכולם יהיו שמחים.
ורק אני מרגישה חזק בפנים את הקווץ' שאומר שהייתי צריכה להשאר איתו בבית ולתת לו לבנות בונקרים כאוות נפשו.

בונקר

כאשר קנינו מדפסת חדשה הגיבור ביקש שאבנה לו משהו מהקופסא שלה, גדולה, מפתה ומבריקה. הסכמתי מיד, כמה קשה לגזור שני חלונות ודלת עבור ה"בית" הסטנדרטי?
"לא, אמא," השיב הילד, "אני רוצה בונקר". הוא נעמד בתנוחה בוחנת, התבונן על הקופסא במשך דקות, ולאחר מכן ניגש לעבודה. הבית שלנו הפך לאתר בניה למשך שלושה שבועות, כשכל קופסת קרטון מוחרמת לטובת הבונקר, ובתומם בונקר אמיתי עמד במרכז המטבח. הבונקר מורכב מארבע קופסאות – שלוש שיוצרות את הבונקר עצמו, כולל צריח, איזור שיגור טילים ושולחן כתיבה, ואחת שיוצרת את עמדת התותחן השני, זה שמגן על הבונקר (או נלחם בו, תלוי מי החבר המתארח אצלנו).
חתיכות הפלסטיק שהחזיקו את המדפסת במקומה הפכו למושבים עבור התותחן ועבור הלוחם בבונקר, ואחת מהן מייצבת את כן השיגור (של הטיל).
הנסיכה כל כך התלהבה מהבונקר שדרשה בונקר גם עבורה. הגיבור בחן את הקופסאות שנותרו בבית מהזמנת המכולת האחרונה והציע לה טנק. היא, כמובן, פרצה במחיאות כפיים. הפעם התכנון והבניה ארכו שעתיים בלבד, אם כי הוא טרם סיים להרכיב את הכל (כי העוזרת הגיעה וצריך לפרק את כל הקופסאות ולהערימן על השולחנות).

ומה רציתי לספר?
שהיום, בין דפים אחדים מצאנו נייר אחד, נטול קפלים (מה שמעיד על כך שנשמר תקופה ארוכה טרם החליק בינות לעיסוקי-ילדים אחרים) ועליו מצויר הבונקר של הגיבור. ארבעה מבטים בסיסיים, כנהוג בכל שרטוט הנדסי (למעלה, למטה, ימין ושמאל), מבט אחד תלת מימדי המציג את הבונקר ואת עמדת התותחן, ומבט אחד נוסף, שרטוט פריסה של הקרטון המרכזי, מדויק ובהתאם למידות. בכל המבטים מצויר גם הלוחם בבונקר, ובאחד מהם רואים את הרימון שלו (הוא צמוד לחגורה בצד ימין, לכן רק במבט הזה רואים אותו).

וזה מדהים, ומעיד על חשיבה יצירתית ומתוכננת בו זמנית, ועל תפיסה מרחבית מעבר למצופה מגילו, ועל יכולת הפשטה של הבעיה לרכיביה והרכבתה מחדש, ועוד ועוד.
אבל הקווים לא ישרים, וברשימת החלקים הנדרשים בתחתית הדף כתוב "1. קופסהת קרתון 2. קלקר 3. גלילי ניאר".
זה הופך אותי לאמא גרועה אם זה מה שאני רואה?

סימנים מוקדמים

זה התחיל ממש בקטן. הכתב שהיה נטוי מהרגיל, והקושי בקריאה שלא נעלם, וחוסר היכולת לשבת בשקט, ואי אפשר להעביר דיון ארוך כי כל הזמן קופץ מנושא לנושא.
אז לומדים – מקצרים טיעונים שיהיה קל לעקוב, ומקריאים במקום לצפות שיקרא, ומחכים שהכתב יסתדר מעצמו. אבל דברים לא מסתדרים, ולא נמוגים, והילד מתקשה ומדבר על עצמו כטיפש, ומדבר על ילדים אחרים ש"עוקפים אותו", ואפשר להחביא ולהסתיר אבל בסוף יושבים מול המורה והיא אומרת "הפרעת קשב וריכוז", וחייבים להתמודד עם זה.
קבענו תור לאבחון פסיכו-דידקטי, וגם אבחון נוירולוגי (במקום סופר-נחשב בארץ שינקה לנו את הארנק היטב, בהתאם). ודיברתי על זה עם הבנזוג, אבל עוד לא עם הילד כי התור רחוק ובינתיים…
ובינתיים יש מועקה שלא עוברת.
וכל ילד אחר היה לי קל. הייתי יכולה לנחם את האמא, להסביר לה שיש פתרונות, ושלומדים להתמודד עם זה, ושהפרעה כזו יש למחצית מהילדים כמעט, ולכולם יש פוטנציאל להפוך למשהו מדהים. והייתי אומרת לאמא- "תראי כמה הילד שלך מדהים! תראי איך הוא בונה דברים! תראי כמה הוא נדיב, וחכם, ומצחיק. אז מה אם יש לו "משהו"? את אפילו לא ידועת עדיין מה בדיוק יש. חכי, זה יסתדר."
אבל אני האמא הפעם, אני זו שצריכה להיות שם בשבילו, ולהתמודד עם חוסר הידיעה, ועם הפחד, ועם החרדה שיש משהו גדול ועמוק שמפריע לילד שלי ואני לא יכולה לשמור עליו, למחוק את זה ולהגן עליו.
אז הנה, אני מתמודדת.

ניחומים

הגיבור משחק באקסבוקס. התינוקת יושבת לידו, מכרסמת צ'יפס ונושכת את הלשון. היא פורצת בזעקות אימה. אני רצה אליה, אבל עוד לפני שאני מספיקה להגיע הוא כבר מחבק ומנחם אותה.

כנראה שלמרות הכל עשינו משהו בסדר עם שני אלה.