Posts Tagged ‘ברק הגיבור’

טיול

יצאנו מוקדם מהבית. פגשנו חברה. הלכנו לבית קפה. נפרדנו מהחברה במרחק של דקה וחצי הליכה מהבית. עברה עוד רבע שעה עד שנכנסנו הביתה, בגלל חמש עצירות – אחת כדי לאכול לחם ערבי ("אמא! קוראים לזה חוביזה!" תיקן הגיבור), אחת כדי לדבר עם פרחים מצליבים, אחת כדי לאסוף חילזון ולשיר לו ("חיל, חיל, חילזון, לה-לה חילזון, בוא נטייל בגשם". מילים ולחן – הנסיכה). אחת כדי לנשוף על סביונים, ואחת כדי לשחרר את החילזון בין השיחים מתחת לבית.

עכשיו עייפים.

חופש

חופש. אין שיעורי בית, אין לחץ בבית הספר, אין צורך לעשות כלום חוץ מאשר לקרוא בבית. הילד פורח. תמיד צריך להיות בחופש.

דברים שבורחים ודברים שקבורים

אמא: הי! תראו! חתול!
הנסיכה: איפה?
אמא: אוי, הוא ברח.
הנסיכה: הוא בטח חשב שאנחנו זומבים.

 


אמא: רוצים לשמוע שיר?
שני הילדים ביחד: כן!
אמא: איזה שיר?
הנסיכה: על שני האנשים שקברו אותם מתחת לרצפה!

(שתי נקודות למי שיזהה את השיר לפני שהוא מציץ בקישור – ‏http://www.youtube.com/watch?v=5AbiKMBrT5Q‏ )

הנסיכה משוכנעת שמי שמקריין את השיר מאד מנומס כי הוא כל הזמן אומר בבקשה ("תנו לי בבקשה מוזיקה של בוקר"). הגיבור, לעומת זאת, ביקש שנשנה את השם של החתולה ל"פוגי", ושניהם ישבו מרותקים למסך כשחפרתי עבורם שירי כוורת בשחור לבן מיוטיוב.


ויכוח סוער בבית בקשר לסנה הבוער – האם השיח הוא אלוהים (שניהם פסלו), האש (הצעת הנסיכה), השיח והאש ביחד (הסכמה כוללת בין הילדים), או שהשאלה לא רלוונטית כי אלוהים לא קיים (הצעת הגיבור).

—-

בשיר "טנגו צפרדעים" כוורת טוענים שהקרפד לא דומה לשום דבר. עונה הגיבור – "לא נכון! הוא דומה לקרפד זומבי!"


אין גאווה גדולה יותר מאשר לשמוע את הילדים שרים בצוותא את "גוליית".

אבחון

סיימנו את האבחון. שתי פגישות, ועוד אחת עם מחשב, ועוד אחת רק שלנו ועוד אחת של כולנו, וזהו. הגיבור קיבל תגית של "ילד חכם, מעל הממוצע, בלי הפרעה אבל עם קשיים".
והקשיים האלה לא עושים לו טוב. יש קושי בעיבוד חזותי. כאשר הוא קורא מילים או מספרים בודדים – אין בעיה. ברגע שהוא מתמודד מול דף של טקסט הוא לא מצליח לעקוב אחרי הרעיונות והקריאה שלו מואטת לקצב שמפריע לו להתרכז.
יש בעיה בזכרון, יותר מורכבת ממה שנשמעת. הוא זוכר דברים מסוימים ולא מצליח לזכור בכלל דברים אחרים. היא קשורה לקושי בריכוז, מכיוון שהוא לא מצליח בכלל לקודד את המידע שנמסר לו – אז איך הוא יצליח לזכור אותו?

אבל יש פתרונות. הארכת זמן והקלה בשיעורי בית בתור התחלה (צחוק. גם ככה הם לא מקבלים כמעט שיעורים בבית הספר הדמוקרטי הזה…). הקראה של קטעים, כדי שהוא יוכל לעבד את מה שהוא שומע במקום את מה שהוא קורא. להפחית את הלחץ, לאפשר לו להתקדם במה שהוא מבין.
כמובן – המלצה על הוראה מתקנת, והשתרבבה לה המלצה על חוג מיומנויות חברתיות, שדחיתי בתחילה אבל עכשיו חושבת שאקבל. קשה לו להשתלב בחברה. הוא מוצף כאשר יש יותר מדי אנשים סביבו (יותר משניים שהוא לא מכיר), והוא נעשה אגרסיבי ואומלל.

אז התחלנו להקריא את השיעורי הבית, ולאט לאט להתעקש שהוא דוקא כן יכול, ושהוא כן חכם, אז שיפסיק עם ההצגות בבקשה ויסיים את התרגילים. והנה קסם – כאשר מקריאים, ומדברים, וכותבים בשולי הדף הערות למורה (כמו – "הגיבור פתר הכל לבד בעל פה ואחר כך הכתבתי לו את התשובות", כי הוא לא מצליח לזכור מה הוא אומר בגלל הקצב האיטי של הכתיבה), אז הדברים נעשים קלים יותר. ברורים יותר. והוא מתיישב ופותר לבד שיעורי בית בעברית. ומקריא בעצמו דברים. וה"אני לא יכול" הופך ל "אני לא יכול לעשות כל כך הרבה שיעורים", ומתחלף ב"אני לא רוצה", ועם זה כבר קל להתמודד.

התמודדות

עברנו את שתי הפגישות עם הפסיכולוגית. בשישי תהיה פגישה עם המחשב, ובעוד שבועיים – תוצאות.
להלן ההישגים שנרשמו –
הפסקתי לפחד מהמונח של "הפרעת קשב וריכוז". זה לא אומר שהילד שלי מופרע. זה אומר שקשה לו להתרכז, ולפעמים קשה לו להקשיב. צריך לשנות את השם וזהו.
התחלתי לשבת לידו בשיעורי הבית. אני מקריאה והוא פותר. ההקראה ממסמסת את רוב הפחד מהשיעורים, אם כי לא את כולו. אתמול היינו צריכים להמציא סיפור, והילד שלי שיוצר ספינות חלל מקופסאות ריקות לא הצליח לחבר משהו שמתאים לתמונה בה רואים ילדה ודבורה. תרגילי חשבון הוא פותר בקלות. שאלות מילוליות בקושי.
התחלנו לעשות רשימות בבוקר – "אלו הדברים שאתה צריך לעשות. אתה רוצה שאזכיר לך כל שלב או לא?"
המורה אומרת שהמצב בכיתה הרבה יותר טוב. הוא כבר לא מתבייש לענות לגבי שיעורי הבית, משתתף יותר, נוח יותר לשיחה.

יש תקוה.

כולם הם שמחה

שוויץ נסיכה – הביטוי המשובש החדש – "אמא, אני מחגרת את הדובי!"
וכל מיני החלפות של פ' רפה ב-ס'. "בסנים" במקום "בפנים", למשל.
היום היא הסכימה לחלוק איתי את הצימוקים שלה. אחד לי, כל שאר החבילה עבורה.


שוויץ גיבור –
צריכים להמציא סיפור על פי תמונה (מטופשת) של ילדה אוכלת בחוץ ודבורה מציקה לה. כתבתי במקום אחר על ההתמודדות, כאן החלק המשעשע של ההמצאה:
אמא – מה הבעיה? פשוט תכתוב מה שאתה רואה.
גיבור – אבל אין לי רעיונות! זה מסובך מדי!
אמא – הילדה ישבה בחוץ, ואז באה דבורה, והילדה גירשה אותה.
גיבור – לא טוב.
אמא – (מבינה מה הוא אוהב) – טוב, הילדה ישבה בחוץ, ואז באה דבורה ועקצה אותה.
גיבור – ואז היא מתה!
אמא – הדבורה?
גיבור – לא, הילדה!

(כותב באושר. אמא מקווה שהמורה לעולם לא תקרא את זה…)

—-

או, ושכחתי לספר שהילדה מאד אוהבת את האלי פוטר.

כינים הן לא שמחה

אמא: רוצה ללמוד עוד כמה תנוחות שלמדתי ביוגה?
גיבור: כן!
אמא: אז נתחיל בחימום. להרים ידיים למעלה, לשאוף, להתכופף קדימה (אתן מכירות את התרגיל…)…
גיבור: ו…?
אמא: מה ו…?
גיבור: זה לא נחשב חימום.
אמא: זה החימום של היוגה.
גיבור: אמא, (בטון נוזף) חימום זה כמו בג'ודו, כשרצים, ועושים מתיחות!
(הולך בזעף)
אמא חושבת לעצמה – כמה טוב שלא סיפרתי לו שמתחילים בעשר דקות של ישיבה במקום.


יוגה בכלל היא שוס רציני אצלנו בבית. הילדים עושים תנוחות מסובכות בשיא הקלות, נושמים בלי בעיה, ואני בקושי מתנשפת מאחוריהם. כמה גמישות יש בגוף שלהם, ואיפה איבדתי אותה במהלך החיים?


בארוחת הערב:
אמא: מה אתה רוצה לאכול?
גיבור: טוסטים.
אמא: אבל הם עוד לא מוכנים. אתה רוצה סלט?
גיבור: לא.
אמא: רוצה גבינה?
גיבור: לא.
אמא: אז מה אתה רוצה?
גיבור: חביתה.
(הילד לא נגע בביצים כבר שנה. אמא בולעת את התדהמה ורק שואלת בזהירות): אבל חשבתי שאתה שונא חביתה.
גיבור: כן, אבל אין כאן שום דבר אחר טעים.


ואחד מגרד:

הראשים שורצים שוב, ולפיכך נגזר על שני הילדים מסדר סירוק. הגדול עבר אותו בסדר, עם 5 כינים וכמה-עשרה ביצים. הקטנה לא הפסיקה לייצר כינים תוך כדי פליה (וסיפרתי במקום אחר ששלפתי לה מהראש גם שתיים שהיו באמצע מעשה אהבה סוער, כנראה לרגל וולנטיין).
בכי, בכי, בכי, וכמובן "אמא, אני לא רוצה שתסרקי אותי יותר!"
אמא: את רוצה שאספר לך על הכינים, ולמה חשוב להסתרק?
נסיכה: כן. (משיכות באף של אחרי בכי)
אמא: יש לך כינים בשיער, ואם לא נוציא אותן, הן יטילו ביצים. מה יוצא מהביצים של הכינים?
נסיכה: אני לא יודעת.
אמא: מה בוקע מביצה של תרנגולת?
נסיכה: אפרוח!
אמא: נכון, ומביצה של כינה גם בוקע אפרוח?
נסיכה: לא!
אמא: נכון! מביצה של כינה בוקעת כינה!
(כמעט מסיימים מחצית ראש)
אמא: ומה יקרה אם יהיו לך המון כינים על הראש?
נסיכה: מה יקרה? (בלי בכי בכלל)
אמא: כינים עוקצות. והן יעקצו אותך וזה יגרד מאד מאד.
נסיכה: (פורצת בבכי תמרורים) אני לא רוצה שיעקצו אותי!
אמא: אז מה נעשה כדי שהכינים לא יעקצו אותך?
נסיכה: נעביר אותן לגיבור!

(הערת שוליים – השיחה הנ"ל לא התנהלה תוך כדי איומים, אלא בטון מאד רגוע ועניני. לפני שמישהי כאן קופצת שאני מאיימת על הילדה… וגם – מסרק יש, רוזמרין יש, גם ילדים אחרים בגן יש, והם מקור ההדבקה.)