Posts Tagged ‘בין שתי ערים’

חו"ל עם ילדה עם סוכרת

הקטנה אובחנה עם סוכרת סוג 1 ב-17 בינואר 2018. מאז לא יצאנו לחופשה. לא משפחתית, לא בחו"ל ולא בכלל. לכן החופשה האחרונה היתה כל כך משמעותית, ולמדתי בה המון לגבי איזון סוכרת בחופשה.

הרשומה הזו מיועדת להורים לילדים עם סוכרת שעומדים לצאת לטיול בחו"ל (ולעצמי לפעם הבאה).

הקטנה משתמשת בסנסור ובמשאבה מסוג G640 של מדטרוניק וכן בליברה. ההמלצות כאן מתאימות למה שאנחנו משתמשות בו. היא מעולם לא היתה מחוברת לדקסקום או לאומניפוד, ואשמח להערות שיהפכו את הרשומה הזו למתאימה גם למשתמשות אומניפוד ודקס (תנצב"ה אנימס). בכל מקרה כדאי מאד להתייעץ עם רופא/ה הסוכרת שלכם, עם הצוות הסיעודי במרפאת הסוכרת, עם הסוכן/ת של המשאבה שבה אתם משתמשים, ולקרוא את המאמרים המצוינים של האגודה לסוכרת נעורים בנושא נסיעות לחו"ל.

הקטנה מאובחנת כבר שנה וחצי (עוד מעט שנתיים). היא עוד מעט בת 12 ומאזנת את עצמה באופן קבוע, כמעט ללא התערבות ממני. אני מזריקה / משנה מינונים רק אם היא מבקשת או אם היא שוכחת להזריק כי היא היתה באמצע משהו מעניין מכדי לזכור את זה. היא יודעת להחליף לעצמה סט, להזריק עם עט ולתפעל תקלות במשאבה. כך שמראש יצאנו לטיול עם ילדה עצמאית מאד שרק זקוקה לתמיכה מדי פעם.

 

דברים שצריך להכין מראש

כמה שיותר מוקדם

  1. תעודת נכה של ביטוח לאומי. על התעודה כתוב בגדול Disability card והיא מה שייאפשר מעבר מהיר בכל התורים, העברת אינסולין ומשאבה מחוץ למגנטומטר ועוד. הייתם אמורים לקבל את התעודה עם האבחנה, לאחר הגשת הטפסים לביטוח לאומי (להלן, בט"ל). אם עוד אין לכם אותה, זה הזמן להתחיל לפעול לקבל אותה. אפשר להגיש טפסים לבט"ל באופן עצמאי או לבקש עזרה מהעו"ס במרפאת הסוכרת בה אתם מטופלים. אישית, אני ממליצה על האופציה שמערבת עו"ס כי אצלנו זו האופציה שהיתה הכי יעילה והכי פשוטה והורידה חרדות בצורה המהירה ביותר. כאן יש את כל הטפסים שאותם יש למלא ולהגיש. וכאן יש את ההסברים כולל מידע נוסף.
  2. תעודת סוכרת באנגלית מהאגודה לסוכרת נעורים. השתמשתי בה פעם אחת לאחד ממעברי הגבול בהם לא הספיקה תעודת הנכה של בט"ל. בשאר הפעמים היא לא היתה נחוצה, אבל בפעם הספציפית הזו זה מה שהיינו צריכים כדי לגרום לאנשים להקפיץ אותנו קדימה בתור.

 

כמה שיותר קרוב לנסיעה

  1. מכתב מרופא/ה הסוכרת שלכם שמפרט מה הטיפול שהילד/ה מקבל/ת, מינוני אינסולין ורצוי מרשם באנגלית למקרה שתתקעו בלי אינסולין (חס וחלילה, טפו טפו, מלח מים שום בצל). המרשם לא יהיה תקף בחו"ל, אבל הוא כן ייאפשר לרופא/ה שת/יקבל אתכם במיון או במרפאה לדעת מה אתם צריכים כדי לטפל בילד/ה. הסיבה להפיק את המכתב כמה שיותר קרוב לנסיעה היא כדי שהוא יהיה מעודכן ככל הניתן במינונים הכי רלוונטים.
  2. ביטוח רפואי. אנחנו עשינו דרך קופת החולים, אני יודעת שיש כאלה שמעדיפים ביטוח רפואי פרטי. חשוב לוודא שהביטוח כולל ביטוח לגבי מצב רפואי קיים, ומאפשר כיסוי בהחמרה. לרוב יש פסקה שמציינת שהביטוח תקף רק אם המצב הרפואי היה מאוזן טרום הנסיעה. סיבה נוספת לעבור דרך מרפאת הסוכרת לפני הנסיעה ולוודא שנכתב בתיק הרפואי שהילד/ה אכן מאוזנת.

 

בתחילת רבעון

כאן אני קצת מסייגת. אנחנו חברים בקופת חולים שמאפשרת לנו למשוך תרופות יחסית בקלות. אני יודעת שזה לא כך בכל קופה. הנקודה היא שצריך למשוך את כל הסנסורים, האינסולין והתרופות האחרות שצריך, כולל ספיירים. אם, כמונו, אתם נוסעים באמצע הרבעון כדאי למשוך הכל בתחילת הרבעון ואז יש ספיירים. אם אתם נוסעים בסוף רבעון כדאי לבקש מרשם נוסף מרופא הסוכרת או מרופא הילדים ולנסות להשיג אישור מיוחד למשוך יותר אינסולין, סנסורים וחומרים מתכלים (פרפריות, רזרבואר, מחטים וכו').

 

אריזות

כמה לארוז?

כמה שיותר. לנסיעה של שבועיים ארזתי מספיק חומרים מתכלים (פרפריות, סנסורים, רזרבואר, מחטים, פדי אלכוהול, סוללות) לשלושה חודשים ומספיק אינסולין לארבעה חודשים. יש שיאמרו שהייתי שמרנית מדי ועדיף לארוז יותר…

באופן עקרוני אני מעדיפה לכבס בטיול על פני לארוז הרבה, ולכן מראש אני אורזת מעט מאד בגדים. הפעם הפחתתי עוד את כמות הבגדים שיצאו איתנו והעדפתי למלא את המקום בציוד לסוכרת.

מילאתי טרולי בכל הציוד, פלוס ציוד ספייר בתיק הגב של הקטנה. מה שמוביל לשאלה הבאה.

 

איפה לארוז?

כידוע, אינסולין צריך להחזיק או בטמפרטורת החדר או במקרר. אסור להקפיא אינסולין ואסור לבשל אותו. מכיוון שהטמפרטורה בתא המטען של המטוס עלולה לרדת מאד והיא לא מנוטרת היטב כמו בתא הנוסעים, ממליצים שלא לארוז אינסולין במזוודות שהולכות לבטן המטוס אלא לקחת אותו איתנו לתא הנוסעים.

החלק המסובך הוא ה"איתנו", כי יש כל מיני סוגים של "איתנו". אני ארזתי אינסולין בשני מקומות – בתיק הגב של הקטנה בטמפרטורת החדר, האינסולין ה"רגיל" שנוסע איתנו בכל מקרה בעט להזרקה ואני משתמשת בו מדי פעם למלא את המחסנית של המשאבה. בנוסף ארזתי את האינסולינים הנוספים (ברבים. אלוהים ישמור כמה אינסולין לקחתי איתנו) בצידנית עם קרח כדי לשמור את הכל כמה שיותר קריר אך לא קפוא. הצידנית היתה ציוד ידני בנוסף לטרולי עם כל ציוד הסוכרת, אולם בשום שלב לא עשו לנו בעיות איתו עם העלייה למטוס, כולל לא בטיסה קצרה עם בעיית מקום.

לא השתמשנו בפריאו מהסיבה הפשוטה שהפריאו שלנו הושאל למשפחה אחרת לפני כמה חודשים ושכחתי לקחת אותו איתנו לנסיעה…

(פריאו הוא נרתיק ששומר על טמפרטורת האינסולין למשך 48 שעות, ללא צורך בקרחומים. אפשר לקנות אותו כאן או באיביי).

 

צ'ק אין ובידוק בטחוני

קודם כל חשוב לדעת שכרטיס הנכות של ביטוח לאומי (ההוא שדאגתם להוציא מראש) איפשר קיצור תורים בכל בית נתיבות שהיינו בו. מראים אותו לאיש צוות ומייד מלווים אתכם לתור המיועד למי שזקוק לסיוע, והופ – אין תור. זה עבד גם בתור לצ'ק אין וגם בתור לבדיקת הדרכונים בכניסה למדינה זרה. פשוט קסם. קראנו לזה "כוח העל של הקטנה" כי זה היה ממש מדהים.

מבחינת הבידוק הבטחוני חשוב להודיע לאנשי הבטחון על כל האינסולין שלכם (כי זה נוזל, ואפילו שיש פחות מ 100 מ"ל אני מאמינה בלדבר עם אנשי הבטחון מראש ולא להסביר בדיעבד) ועל המשאבה. אני ביקשתי בכל בידוק שהקטנה והאינסולין לא יעברו שיקוף ומגנטומטר, ונעניתי בכל הפעמים. בדרך כלל ביקשו ממני לפתוח את הצידנית, וכשראו שזה אינסולין העבירו אותו מיד ליד בלי להעביר בשיקוף.  בהית'רו ספציפית הוציאו את הקרחומים מהצידנית והעבירו אותם בשיקוף, אבל לא את האינסולין.

מבחינת המגנומטר הקטנה הראתה את המשאבה שלה, העבירו אותה בשער רגיל ועשו לה בדיקה פיזית (בנוכחותי, כמובן, ובכבוד רב). חשוב לזכור שהקטנה בת 12, ואני לא יודעת איך זה יעבוד עבור נערים בגיל שנחשב בעייתי בקרב אנשי בטחון למינהם.

מבחינת צ'ק אין יש שדות תעופה בהם אפשר לעשות צ'ק אין למזוודות באופן אוטומטי באמצעות משקל ממוחשב בשדה התעופה. זה יחסית קל לשימוש ופשוט, ובמקרה הזה כמובן שאין תורים ולכן אין למי לנופף את כרטיס הקסם.

 

איזון בטיול

אז ככה. הילדה יחסית מאוזנת (לאחרונה פחות כי גיל ההתבגרות. איכס). עם זאת היה לי ברור שבטיול אני הולכת להרפות את האיזון לטובת פעילות גופנית. מכיוון שימים בטיול מלאים בפעילות גופנית הזרקתי לה קצת פחות בבוקר כדי שהיא תהיה גבוהה יחסית ותוכל לטייל למשך זמן רב יותר מבלי שנצטרך לעשות עצירת אוכל / ממתקים. כמובן שהיו לנו טבליות גלוקוז ושוקולד בתיקי הגב, בנוסף לסנדביצ'ים הרגילים, אבל העדפתי שנעצור לארוחת עשר כשכולם רעבים ולא בשביל לאזן סוכר.

בכל המסעדות הזמנו לכולנו את אותם הדברים, וכשהיא היתה גבוהה למרות ההליכה ויתרנו על קינוח והסטנו את הארוחה לכיוון החלבונים / שומנים ופחות פחמימות. באופן כללי השתדלתי להפחית את ההתעסקות עם המשאבה למינימום האפשרי. מדובר בחופשה קצרה יחסית, והיה לי חשוב שהיא תרגיש חופשיה כמה שאפשר.

כמובן שאחרי יומיים היא קלטה מה אני עושה ומיד השתלטה בעצמה על ההזרקות וכל התכנונים שלי הלכו לפח, מה שמוביל אותי לדבר הכי חשוב:

 

הסוכרת היא של הילד/ה. לא שלנו.

סוכרת היא מרתון, כידוע, לא ספרינט. ולכן מה שקיים באורח החיים הרגיל שלנו בא איתנו לחופשה. במקרה שלי – ילדה דעתנית ומנוסה באיזון של עצמה שמגיעה למפעל של m&m ויוצאת משם עם 2 ק"ג סוכריות שוקולד כדי לחלק לכל המשפחה ולחברים. היא התאפקה ואכלה מהן רק כשהיא היתה בהיפו, פרט לסוכריה אחת בבוקר, בכל בוקר, והקפידה להזריק כך שתוכל לאכול אותה בלי השלכות. בכל זאת, זה טיול.

היום החמישה עשר, או – אבל אני לא רוצה ללכת הביתה!

זהו. יום אחרון. לעזאזל. אני כבר יודעת מה אענה כשישאלו איך היה – קצר מדי. האמת היא שהיה מאתגר, ארוך, ואני בשוק שריקה ואהוד עדיין מדברים איתי אחרי כל הדרמות המשפחתיות שהיו לנו כאן, פלוס כמה רגעי שבירה לא נעימים בעליל, בתוספת חוסר הארגון הכרוני שלי שמתנגש חזיתית עם אנשים מסודרים כמו שני אלה.
אבל רגע! קודם מה עשינו היום.
הבוקר התחיל בכרבול ארוך מאד בפוך. גם כי אני אוהבת פוכים ובעיקר כי אני כבר יודעת שבארץ יחכו לי שלושים ומשהו מעלות במקרה הטוב, והפעם הבאה בה אפגוש פוך מבפנים תהיה רק בעוד שלושה חודשים לפחות.
מהפוך – לאריזות. ארזנו את הרוב אתמול אבל השארתי כמה דברים בחוץ, פלוס כביסה של הרגע האחרון שעשיתי כי בגדים נקיים אפשר לקפל ולדחוס לפינות במזוודה, בניגוד לבגדים מלוכלכים שצריכים להיות בתוך שקית הכביסה.
לכבוד היום האחרון החלטנו להשקיע בארוחת הבוקר – טוסטים, סלט ירקות עם כל הירקות שלנו, חביתה מקושקשת, טופו וחלומי מוקפצים. היה יותר אוכל על השולחן מאשר אנשים שיאכלו אותו, בעיקר כי שני הילדים עשו כמו אמא שלהם ונשארו בפוך עד הרבה אחרי הרגע האחרון האפשרי. מדי פעם הם צצו כדי לאסוף גרב שאמא שלהם הכריחה אותם להרים, ואז חזרו למיטה. הגדול עדיין השתעל והתנזל, והתחיל לדבר על אוזניים סתומות. מסכן, אני כבר מנחשת מה מצפה לו. אני עדיין זוכרת את הטיסה בה הייתי עם נזלת. לא שאני זוכרת לאן טסתי או מתי זה היה, אבל לגמרי זוכרת את הכאבים הנוראיים בטיסה. התחלתי להרגיש גירוד בגרון ובאף, ולכן הודעתי בקול רם שאני לא מתעטשת (אפצ'י), לא מנוזלת (עוד אפצ'י), ולחלוטין לא חולה.
אחרי שארוחת הבוקר הביסה אותנו, ואחרי שסיימנו לגמרי לגמרי עם כל האריזות, פלוס שקילות של כל המזוודות שיתאימו לגודל המותר של אייר לינגוס, החברה האירית שאיתה נטוס ללונדון, הצלחנו לצאת מהבית. במהלך הליכות הבוקר שלהם ל CCD אהוד וריקה מצאו פארק גדול שנראה מעניין, והיות שלשם שינוי לא ירד גשם, הפארק נבחר כיעד לסיבוב הדבלינאי האחרון שלנו.
אחד הדברים הכי מוזרים שראינו בדרך היתה ספינת ויקינגים על גלגלים. זה סיור "ויקינגי" שהקטנה ואני ראינו ביום היחיד שהיא הסכימה ללכת איתי ל CCD. זה רכב שהשלדה שלו היא אוטובוס אבל הוא מעוצב כספינה צהובה, ובפנים יושבים אנשים שחובשים כובעי ויקינגים עם קרניים. אין לי מושג לאן או מאיפה הסיור הזה יוצא, אבל האנשים האלה תמיד נראים מאושרים ומובכים להחריד בו זמנית. הקטנה ביקשה שנעשה סיור כזה כשהיא ראתה אותם בפעם הראשונה, אבל שתינו שכחנו ולכן עד עכשיו אני לא יודעת מי הם או למה הם עושים את זה.
בגזרת ה"אנשים במדים" חלפו על פנינו שתי קבוצות. הראשונה של נערות בית ספר במדים בצבע בורדו-ורוד, עם חצאיות ארוכות ואפודות בית ספר. הן הסתובבו בקבוצות ודיברו בהרבה מאד טונים והעוויות פנים. טינאייג'ריות אר גונה טינאייג'. הקבוצה השניה היתה של דבוקת רוכבי אופניים, שאמנם כל אחד מהם לבש משהו שונה אבל האופניים שלהם היו זהים לחלוטין. מוזר ביותר.
בכניסה לפארק מצאנו פסל מצמרר של רעב (famine) , שגרם לי לעצור ולצלם אותו מכמה זוויות. אני לא מכירה מספיק את ההיסטוריה של אירלנד, אבל כמו כל אמנות טובה, לא צריך להכיר את כל הגורמים לרעב הגדול של המאה ה 19 כדי להרגיש את הסבל.
המשכנו לטייל בפארק ומצאנו כמויות לא הגיוניות של שחפים ושל גוונים של ירוק. לגמרי לא ברור לי למה יש שחפים בגדלים לא הגיוניים בכל דבלין, וספציפית במקומות בהם אני נמצאת ברמה שמזכירה את "הציפורים" של היצ'קוק. ריקה העלתה את ההשערה שהן אכלו את היונים. אהוד שיער שהם אוכלים בני אדם. אני בעיקר רציתי לעשות הכל כדי להתרחק מהם.
מדי פעם מצאנו ילדים בגדלים שונים, חמודים מאד ולבושים טוב בהרבה ממני, שלמרות שבוע במזג האוויר המנוזל של דבלין עדיין התעקשתי לצאת מהבית בחצאית קצרה וגופיה. לפחות היום לבשתי שתי גופיות (!), אז בבטן היה לי פחות קר.
אחרי שצילמתי מספיק ירוק ומספיק שחפים הודעתי שהגיע הזמן לקפה, וריקה הוסיפה שאם זה הקפה האחרון שלנו באירלנד כדאי שנשב ונשתה אותו כמו שצריך. אהוד, אחרי שבועיים איתי, כבר ידע לחפש את הסניף הקרוב של אינסומניה, הרשת בה הקפה כמעט טוב כמו של ארומה, והוביל אותנו לשם.
המטרה שלי, חוץ מהקפה, היתה לגמור את כל הכסף הקטן שהיה לי בכיס, ולכן חוץ מקפה הזמנתי גם בראוני. רציתי סקון, אבל היו להם רק סקונז מקמח מלא או עם צימוקים. איכס. מי רוצה צימוקים בסקונז שלו?
הסברתי למוכר מה המטרה שלי, והוא השתדל מאד לקחת את כל המטבעות שנתתי לו, ואז התנצל שהוא ייאלץ להחזיר לי 15 סנט כעודף. לעזאזל עם היושרה של המוכרים! בתור נקמה נתתי את כל שני המטבעות האלה לאהוד. שילמד.
ריקה ביקשה להשתמש בסלולרי שלי כדי לצלם את האוכל שלה, וכשהחזירה לי את הטלפון גילינו שהפוקוס לא עבד, מה שהוביל אותה להאשים אותי בזה שכל המצלמות שלי לא מתפקסות כמו שצריך. ובכן, אני עדיין הנאחס של הטיול.
מלאים בקפה ובשטויות חזרנו לדירה לסיבוב אריזות אחרון לגמרי, הכנת סנדביצ'ים להמשך היום ונקיונות אחרונים. אהוד היה זה ששם לב שיפה שארזתי הכל אבל כמעט שכחתי את האינסולין במקרר. אופס.
הזמנו מונית, נפרדנו בפעם האחרונה מהפנטהאוז המטורף שגרנו בו בשבוע האחרון, וירדנו למטה.
כשהמונית הגיעה גילינו שהיא אמנם מתאימה לשישה אנשים, כמו שביקשנו, אבל לא בדיוק לכל המזוודות שלנו. עם הרבה אמונה וניסיון בטטריס הצלחנו לדחוק את כל האנשים וכל המזוודות לתוך המונית, ויצאנו בדרך לשדה התעופה. הספקתי להגיד "דוקא היום יש יום יפה?" וארובות השמיים נפתחו וחזרו להשתין עלינו את הטפטוף המעצבן של דבלין. מאד נחמד מצד העיר הזו לוודא שאזכור בדיוק ממה סבלתי בה לפני שאני חוזרת לארצי מולדתי שבה אני סובלת מהכל.
השתמשנו בכוח העל של הקטנה כדי לזרוק את המזוודות שלנו בצ'ק אין במהירות, ובינתיים אהוד וריקה גילו שיש שיטה אוטומטית להפקדת מזוודות! רשמתי לעצמי לנסות אותה בפעם הבאה שתזדמן לי הפקדה שכזו. עברנו את הבידוק הבטחוני כמעט לגמרי בלי בעיות, רק שביקשתי שהקטנה לא תעבור במגנטומטר כי חששתי למשאבת האינסולין, ולכן היא עברה חיפוש ידני. היא שיתפה פעולה נהדר, והמאבטחת שבדקה אותה התפעלה מכמה שהיא נהדרת. לא שחדש לי שהילדה שלי נהדרת 🙂
משחק הקופסה של הגדול וקרמים בטרולי של ריקה עיכבו אותנו עוד קצת בבידוק, אבל הכל הסתדר בסופו של דבר אחרי שהוכחנו שהמשחק הוא אכן משחק קופסה, והקרמים הם אכן קרמים לפנים.
עברנו לדיוטי וחיפשנו משהו לאכול ולשתות. מצאנו מסעדת המבורגרים מהודרת עם גינס שנראה מבטיח, ואהוד ואני החלטנו שאמנם אתמול היתה הבירה האחרונה שלנו באירלנד, אבל זו לא סיבה לא לשתות עוד בירה היום באירלנד. אחרי שסיימנו את ההזמנה ושילמנו הגיע מלצר נחמד ואמר שבעצם נגמר להם הבשר, ולכן הם יכולים או להחזיר לנו את הכסף או להביא לנו המבורגרים מעוף. למודת ניסיון רע מהרוקט החלטתי לוותר על ההמבורגרים מהעוף, ולקחתי את הקטנה איתי לקנות המבורגרים בבורגר קינג (תוך שאני ממלמלת את השורות הרלוונטיות מ"ספרות זולה", כמובן). המכונה האוטומטית סירבה לקבל את הכרטיס שלי, מה שעיכב אותנו עוד קצת אבל בסופו של דבר הצלחנו לקנות את כל האוכל והשתיה שרצינו וחזרנו לשולחן, בו הגדול שמר לנו על הגינס.
חצי פיינט והמבורגר אחד מאוחר יותר העולם נראה פחות מעצבן. הגדול עדיין הרגיש רע, וריקה הציעה לו דקסמולד קולד. סיכמנו שהוא יקח דקסמול בוקר עכשיו ולטיסה הארוכה מלונדון הוא ייקח דקסמול לילה שאולי יעזור לו לישון. כיוון שאני המשכתי לא להיות מנוזלת, לא להתעטש ולא להרגיש רע בכלל, בייחוד בלי כאב ראש, לקחתי גם אני דקסמול אחד מריקה.
אהוד ואני עשינו עוד סיבוב דיוטי ולא מצאנו שום דבר לבזבז עליו כסף חוץ ממטליות לחות לתיק הגב של אהוד. רציתי לקנות שוקולדים לעבודה אבל כל מה שמצאתי היה או יקר מדי או גדול מדי, ואהוד הזכיר לי שיש לנו עוד בידוק ביטחוני לעבור כשנגיע לאנגליה, כי אלה לא טיסות שנקנו מאותו מקום אלא שתי טיסות נפרדות.
הפעלתי את כוח העל של הקטנה כדי לעלות מוקדם למטוס ללונדון, ואהוד וריקה הפעילו את כוח העל שלהם שכלל לרכוש כרטיס במחיר קצת יותר גבוה וכך להכנס ל priority boarding, אבל זה לא שינה כי הטיסה התעכבה. והתעכבה. ובינתיים קיבלנו הודעה מבריטיש שגם הטיסה שלהם מתעכבת. ומתעכבת. ומתעכבת. העלו אותנו למטוס, ישבנו, התחגרנו, והטיסה עדיין התעכבה. חיכינו שעה במטוס עד שהוא המריא, וכבר התחלתי להלחץ שנפספס את הטיסה לארץ, אבל אז הגיעה ההודעה מבריטיש שהטיסה שלנו מתעכבת בשעתיים, אז… יאי…? בערך.
הצלחתי להתנמנם קצת בטיסה ולשחק קצת בסלולרי, אבל בעיקר הייתי משועממת. האוזניים של הגדול כאבו לו מאד, מה שהוביל לקוצר רוח מובן לחלוטין ולהמון מיקרו-מריבות עם הקטנה במהלך הטיסה. חיכיתי שתגיע העגלה של האוכל והשתיה, רק כדי לגלות שהשתיה עולה כסף והכרטיס שלי לא עבר! הקטנה הצילה את היום כשהיא נזכרה שיש לה 50 יורו בכיסוי של הסלולרי, והזמינה את כולנו לקולה.
טיסה שהיתה אמורה לקחת שעה וחצי ארכה קצת פחות משעה, וכף אפילו שהמראנו בשעה איחור נחתנו רק באיחור של חצי שעה.
נחתנו בהית'רו, שוב, אבל הפעם לא נשארנו בלונדון אלא חיפשנו את דרכנו לטרמינל 5, ממנו הטיסה שלנו היתה אמורה לצאת. הדרך היא כזו – הולכים למעלית ענקית וממתינים בתור עם עוד המון אנשים. יורדים לקומה מינוס אחת. הולכים במנהרה. מגיעים לרכבת ומקבלים כרטיס חינם. ממתינים לרכבת. מוודאים שעולים על הרכבת לטרמינל 5 ולא לטרמינל 4. עולים על הרכבת. מתכוננים לשהיה ארוכה. מגיעים לטרמינל אחרי 4 דקות. יורדים מהרכבת, מעט מאוכזבים. עולים במעלית. מגיעים!
הפקתי כרטיסי בורדינג, מצאנו את צ'ק אין המזוודות האוטומטי, ומלאת אושר יצאתי להרפתקאה. המסוע פועל על פי כרטיס הבורדינג, שוקל את המזוודות ומסביר איך להדביק את הסרט שמזהה את המזוודה. זה כל כך מגניב! ולשם שינוי לא צריך לתקשר עם אנשים או להפעיל כרטיס פטור מתור כי המקום ריק לגמרי! טיהי!
הבידוק הבטחוני היה זהה לבידוק שעברנו באירלנד, רק שהפעם ידעתי להגיד מראש שבתיק הגב של הגדול יש משחק קופסה, ושהקטנה עם המשאבה ולכן צריך לבדוק אותה ידנית. לצער כולנו הגדול נאלץ לזרוק את הקולה שקנינו במטוס כי נוזלים. באסה.
הבעיה עם להגיע להית'רו מאוחר בלילה היא שהמקום כולו נסגר בעשר. לכן מהרגע שסיימנו את כל ענייני הביורוקרטיה אצנו לחפש שני דברים – שוקולדים לעבודה, מתנות לחברות של הקטנה, וקפה.
התפצלנו בין חנויות, ריקה ואהוד מצאו את כל השוקולדים, הקטנה ואני מצאנו את כל המתנות, ונשאר רק לשתות קפה. מצאנו מסעדה שנראתה מבטיחה, והזמנו בה צ'יפס בטטה (נחמד), צ'יפס רגיל (סביר), ארוחת בוקר (חביבה), וקפה.
עכשיו.
תנו לי רגע להסביר משהו על קפה.
אני מאד אוהבת קפה. אני גם קצת פלצנית בקפה שלי. עם זאת, בשבועיים האחרונים למדתי להשלים עם המים-רותחים-בצבע-חום שהאנשים באיים הבריטים מחשיבים כקפה. אני עדיין לא מבינה איך הם הצליחו להשתלט על העולם עם התחליף-המחריד-לקפה שלהם, "תה", אבל הסכנתי עם חוסר הידיעה. חשבתי שהתרגלתי, ולכן הזמנתי אספרסו.
דבר לא הכין אותי למה שהגיע לשולחן. הצבע היה נכון, הכוס היתה נכונה, כל השאר היה שגוי לחלוטין. זה היה נוזל חם במרקם של נזלת ובטעם של זיעה קרה. הוא היה מלוח וחמוץ בו זמנית, כאילו מישהו חשב "הי, אנחנו מוסיפים חומץ לתפוצ'יפס שלנו, אולי נוסיף גם לכאן?". היתה לו ארומה של נוזל לפתיחת אסלות, וטעם שנשאר לאחר מכן של גרביים שמעולם לא כובסו.
זה היה הקפה הגרוע ביותר ששתיתי בחיי.
כמה גרוע? כדי להתנחם הלכתי לשתות אספרסו של PRET.
השארתי את כולם עם ג'אנק מפראט ואצתי לסיבוב קניות בחיפוש אחרי שוקולדים שיהיה עליהם איזשהו סמל של בריטניה. גם כדי להוכיח לכולם שהייתי באנגליה וגם כי נמאס לי מקופסאות הלינדט הגנריות שכולם מביאים מהדיוטי. מצאתי את השוקולדים שרציתי, ואפילו במחיר סביר, ובדרך לקופה מצאתי גם בקבוקון וויסקי קטנטן, שמיד קניתי. הרי אהוד אוהב ויסקי והוא לא שתה כמעט בטיול הזה! או, ליתר דיוק, לא שתה מספיק.
ברגע שדחפתי הכל לתיק, אהוד הופיע לידי, בדיוק בזמן כדי לפספס את ההפתעה עבורו, ובול בזמן כדי לצאת איתי למסע חיפושים אחרי מסיכה לפנים כהפתעה עבור ריקה. מצאנו מסיכה שנשמעה יוקרתית ממש, ואז כל שנשאר היה למצוא דרך להטמין את ההפתעות בתיקים שלהם. תכננתי לנצל את הגדול (שהרגיש קצת יותר טוב), אבל לשמחתי אחרי שחזרנו אהוד היה צריך לצאת לשירותים ויכולתי לדחוף לו את הבקבוקון עמוק לתיק הגב, מתחת לדברים אחרים. ריקה הסתכלה עלי, ולכן אמרתי, "עכשיו תסתכלי לשם (והצבעתי לחלון מאחוריה) ותעמידי פנים שאת לא רואה מה אני עושה", וכך בתחכום רב יכולתי להגניב לטרולי המסכן והמתפוצץ שלה את המסיכה. אני ממש מקווה שהיא שרדה את הנסיעה…
סגרו מסביבנו את הית'רו, והגיעה דיילת להודיע שאפשר כבר להגיע לשער של הטיסה שלנו. שוב תכננתי לנצל את כוח העל של הקטנה, אבל אז בריטיש התחכמו לי והעלו ראשונים את כל מי שיש לו ילדים. שזה גם מגניב וגם מתחשב!
בכבש הקטנה הזכירה לגדול ללטף את המטוס והזכירה לי שלא כתבתי על המנהג החמוד בעולם – שניהם מלטפים כל מטוס שאנחנו עולים עליו כדי שהוא יגרגר, כי כידעו מטוסים הם סוג של חתול.
הגדול קיבל דקסמול לילה ונרדם כל כך חזק שכשהגיע האוכל הוא סירב לאכול והעדיף להמשיך לישון. הקטנה שיחקה במסך שלה ונרדמה, ואני הצלחתי להרדם כל כך עקום שהצוואר שלי נתפס.
נחתנו. מצאנו את המזוודות. אבא שלי לקח אותנו הביתה.
כשנכנסנו הגורים התנהגו כמו בני נוער כעוסים – ניקס רצה מתחת למיטה שלי וסירבה לצאת החוצה. סטיקס קפצה עלי, מרחה עלי קקי, ואז רצה אל מתחת למיטה להצטרף לניקס, ורק קרברוס הגיע להתלטף בפרצוף הורוד שלו מסוג "הי, איפה הייתם? את יודעת שכשלא היית היתה כאן מישהי אחרת?"
הקטנה הצליחה להוציא את ניקס מתחת למיטה בעזרת מגב (אל תשאלו) ואחרי מספיק אוכל רטוב, שתי הגורות התרצו וחזרו להתלטף ולהתכרבל איתי. שתיתי שלוש כוסות קפה אמיתי, התיישבתי על הספה, הסתכלתי על הסיפרייה שלנו, והרגשתי בבית.
מתי נוסעים שוב?

קפההההה!

דברים שלמדנו היום:

  • יש מלא ישראלים בדרך לישראל
  • נמל התעופה הית'רו נסגר בעשר בלילה, ואין שום דבר לעשות לגבי זה
  • להצהיר שוב ושוב "אני לא חולה! ולא כואב לי הראש! ואני לא מתעטשת בכלל!" לא עובד נגד וירוסים
  • לטיול הבא לאירופה שאינה צרפת או איטליה אנחנו לוקחים איתנו קפה טחון ומקינטה

היום הארבעה עשר, או – בירות בכל מקום!

הגדול הרגיש עוד פחות טוב מאשר אתמול ולמרות זאת כשהתארגנו לצאת מהבית הוא ביקש להצטרף אלינו. הקטנה לעומת זאת הודיעה שאת היום האחרון בדבלין היא מתכוונת לבלות בסלולרי בבית, והפשרה היחידה שהצלחתי להוציא ממנה היתה שלפחות היא תרבוץ בסלון ותהיה בסלולרי במקום במיטה. היא הכינה לעצמה את המחנה שלה – חתול הפושין הענק שלה שאיתו היא מתחבקת כשהיא מתגעגעת לגורים שלנו, שמיכת פוך, סלולרי ומטען.

הגדול ארז מים, חמצוואר, מצברוח ויצאנו. הכיוון הכללי היה מוזיאון הלפריקונים שריקה איתרה והצהירה שהיא רוצה לבקר בו, אבל כרגיל אצלנו, על כל שלושה צעדים של התקדמות נכנסנו לשתי חנויות, כולל חנות עטים (נובעים וכדוריים), חנויות תיירים ועוד. בהתחלה לגדול היה קשה ללכת בקצב שלנו שהוכתב על ידי אהוד, ואחר כך הוא תפס אותי וביקש לחזור הביתה. במקום להחזיר אותו שאלתי האם ירצה לנסות לשתות שוקו לפני שהוא עולה על מונית הביתה. בניגוד לכל עיקרון שלי, הסכמתי שניכנס לקוסטה, חנות קפה בינוני ומטה. באופן מפתיע הקפה היה פחות דלוח משציפיתי, השוקו היה טעים על פי הגדול, אבל הקצפת המלווה היתה לא טעימה והמרשמלואים שחיכו לו בצד היו ההפך ממתוקים. איך אפשר לעשות מרשמלואים תעשייתיים לא מתוקים? לאלוהי האייים הבריטיים הפתרונים.

הגענו לרחוב שמקיף את טריניטי קולג' ונחסמנו על ידי חבורה ענקית של אנשים שפשוט התקבצו על המדרכה. לא הבנתי מה קרה לאירים שאמנם פחות נחמדים מהאנגלים אבל בכל זאת מנומסים, עד שקלטתי את המשפט "אבל מה לגבי ציפורה", והבנתי שבתוך עמי אני תקועה. הרמתי את הקול ואמרתי להם שהם חוסמים את המדרכה לכולם. לשמחתי זה אפילו גרם להם לזוז!

חצינו את הליפי, הנהר שחוצה את דבלין, והטפטוף שליווה אותנו מהבוקר הפך לטפטוף קצת יותר מעצבן. באופן כללי נראה שהמטרה של מזג האוויר האירי הוא לעצבן אותי. יש שמש מדהימה בחוץ עד שאני יוצאת מהבית, ואז מיד השמיים מתקדרים, מתחילה רוח קפואה וגשם נוזל מהשמיים.

מעבר לליפי מצאנו חנות משחקי קופסה ודגמים לצביעה. התלבטנו מול עוד הרחבה של מאנצ'קין עד שנזכרנו שבעצם יש לנו מטרה לסיבוב הרגלי, והמשכנו למוזיאון הלפריקונים.

המוזיאון עצמו חמוד לאללה עם הנחיה חביבה. עוברים בין מספר חדרים מעוצבים, שומעים סיפורים שחלקם מחרידים וכוללים זריקת תינוקות לבארות ושריפת נשים, ומדי פעם כמעט נרדמים כי צהריים, לא ישנו טוב בלילה ורוב המוזיאון חשוך כדי להכניס לאווירה של עולם השיי, שכידוע הפסידו לבני האדם וקיבלו את העולם שמתחת לקרקע בעוד שבני האדם קיבלו את העולם שמעל הקרקע. מצד שני, המוזיאון גרם לי לחשוב על חדר בריחה שבו הופכים לגמדים, כשהכל מעוצב ענק ומעבר למידה שלנו. שמישהו יזכיר לי לדבר על זה עם מלך חדרי הבריחה, גיא.

הדבר המאכזב העיקרי במוזיאון היתה הגיפט שופ, שהיתה מלאה בדברים שלא רציתי לקנות. בעיה חמורה בהחלט.

לארוחת צהריים החלטנו ללכת על השיטה מאתמול שהיא – לצאת לרחוב וללכת עד שרואים מקום שמוכר סטאוט שאינה גינס. הפעם מצאנו את הכנסיה, מסעדה שנמצאת במה שהיה פעם כנסיה והיום הוא מסעדה, בר, בית קפה ועוד. האוכל היה אחלה והבירה היתה סטאוט שאינה גינס! והיא היתה טעימה! אני מתחילה לחשוד שהקטע של הגינס היא שזו אולי הסטאוט הכי מפורסמת אבל בפירוש לא היחידה באירלנד!

כשסיימנו את האוכל הגדול התעודד מספיק כדי להסכים שנמשיך לשוטט ביחד, ועל פי ההמלצה של רותם החלטנו לשוטט לצ'סטר ביטי, מקום עם ספרים שנמצא בדרך הביתה (בערך, מאד מאד בערך). צ'סטר ביטי הוא מוזיאון של תרבויות עתיקות שנמצא בטירת דבלין (או ליד טירת דבלין? המיקום לא לגמרי מובן לי), ומחוץ למוזיאון יש מדשאה ענקית שעליה הסמל של אירלנד שאי אפשר לראות בבירור מהקרקע. ריקה, בהיותה אשה רבת תושיה, מיד הציעה לזרוק אותי או את אהוד באוויר כדי שנוכל לצלם את המדשאה מהזווית הנכונה. היא אמרה שהיא לא תעיף את עצמה כי היא חוששת שהיא לא תצליח לצלם בתזמון הנכון. אכן, חברת אמת.

בצ'סטר ביטי יש כמה קומות של תצוגות, והתחלנו כמובן מהתצוגה של הספרים העתיקים, מה שהתברר כבחירה הנכונה. היו שם מבחר מגילות, ספרי גיאומטריה, סיפורים, קטעים מהקוראן, תחריטים, קטעי פפירוס ואפילו שיעורי בית ביוונית! הספקנו רק את התצוגה הזו לפני שגירשו אותנו, ורגע לפני שזרקו אותנו מקומה צילמנו ספר ענק של תווים עבור סאם.

הגיפט שופ לשם שינוי לא איכזבה, ובזכות ריקה מצאתי כרטיס ברכה עם חתולים קופצים לקטנה ומגנט עם שיעורי הבית ביוונית עבורי. אני צופה עתיד מלא במגנטים למקרר שלנו…

יצאנו למזג אוויר עוד יותר ספוגי מהרגיל, עם גשם קר ואווירה של אמצע החורף הישראלי. הגדול היה ממש מסכן, וסיכמנו שניקח מונית הביתה. הבעיה – השעה היתה שש, והיו פקקים בכל מקום שהסתכלנו אליו. בלית ברירה הגדול נגרר איתנו ברגל, אומלל ורטוב כמו כולנו. ריקה ואני רצינו לעצור ולקנות קפה אבל המבט המסכן של הגדול, בתוספת העובדה שבית הקפה הקרוב לבית היה סגור, שכנעו אותנו לוותר.

אחרי הנמנום ההכרחי על הספה, שלושתינו הצלחנו להרים את עצמנו ולסכם על שלושה דברים – נתחיל לארוז, נכין סלט לארוחת ערב, ונצא לשתות כדי להפרד מאירלנד. לקח לי הרבה יותר מדי זמן לארוז, ובסופו של דבר, בסביבות עשר בלילה, הצעתי לאהוד ולריקה שנצא ישר לשתות, בלי שום סלט. ההצעה שלי גרמה לאהוד להתחיל לצחוק, כי מסתבר ששניהם התערבו כשלא הייתי בסביבה איזו מהתוכניות תיפול. כשביררתי, גיליתי שאהוד הימר שאני אוותר על השתייה! ככה, אחרי שבועיים של טיול, הבנאדם חושב שאוותר על בירה למען סלט. בושה! מיד הכרחתי אותו לנעול נעליים כדי שנצא כמה שיותר מהר.

מצאנו פאב עם 4.4 כוכבים בגוגל, מוזיקה, מלא אנשים ובלי כיבוד חוץ משקיות בוטנים ביורו וחצי. הזמנו גינס (לי ולריקה) וויסקי (לאהוד), והשקנו כוסות על זה שלמרות שבועיים ביחד, אנחנו עדיין ביחסי דיבור אחד עם השני.

אירלנד, אני לא אתגעגע לא למזג האוויר הספוגי שלך, אבל בהחלט אתגעגע לגינס שבאמת טעימה יותר מאשר בארץ.

בתוכנית למחר – מלא טיסות שבסופן שלושה גורים ובית.

אלכוהול במגוון צבעים, מרקמים וטעמים!

דברים שלמדנו היום:

  • המיתולוגיה האירית מלאה בסיפורי זוועה, שלא משתווים בכלל לדברים המחרידים שאנשים עשו בהשפעת המיתולוגיה האירית.
  • יש חמישה פאבים במרחק שלוש דקות הליכה לכל היותר מהדירה שלנו, אבל יש רק שני בתי קפה.
  • ריקה מסוגלת לקפל את כל הכביסה שלה בזמן שלוקח לי להקליד רשומה אחת בבלוג.

היום השלושה עשר, או – שיטוטים ובירה

קמנו בהחלטה ברורה לנוח. כלומר, למעט התוכנית ללכת לטריניטי קולג' ולראות את Book of Kells, (לא להתבלבל עם book of Mormons שהוא משהו אחר לגמרי, עם יותר שירים וכולרה) לעשות סיבוב קניות במדרחוב שריקה מצאה לפני כמה ימים, לחפש מתנות לבני משפחה, ו… טוב, אולי אנחנו לא כל כך טובים ב"לנוח" הזה של כולם.

הגדול קם עם שיעול ותחושה כללית מחורבנת למדי. הקטנה קמה עם המון רצון להשאר במיטה עם הסלולרי ולכן השארנו את שניהם בבית ויצאנו. את הכרטיסים לצפות בספר של קלס הזמנו מראש לשעה ארבע, מה שיצר לנו חלון של כמעט שלוש שעות להתברבר ברחבי דבלין, אותו מיד ניצלנו ללכת למדרחוב של ריקה.

מצאנו כמויות עתק של חנויות תיירים. כמעט כל חנות שנייה הכילה כבשים ירוקות, פותחני בקבוקים של גינס, בובות לפריקונים וחולצות איריות למכביר. ריקה ואני נזקקנו לשלוש חנויות ולשעתיים כדי לקבץ את כל השטויות שאפשר היה למצוא כדי לקנות מתנות כמעט לכל בן משפחה אפשרי. בחנות דיסני (כן, יש גם כזו) פגשנו את עינת (!), שחיפשה משהו לעשות עד הטיסה שלה וסיפרה לנו שיש Forbidden Planet בדבלין! במרחק עשר דקות הליכה! מיד שמנו פעמינו לשם, כמו הגיקים הטובים שאנחנו.

הפורבידן האירי נמצא במרכז רובע עם מסעדות ציוריות, חזיתות בתים ציוריות ומלא תיירים לא ציוריים בעליל, בעיקר כשהם נכנסים לפריים שלי כשאני מנסה לצלם חזית בית ציורית. בחנות עצמה יש בעיקר קומיקס ומרצ'נדייז, ואני חושבת שאהוד התאכזב שאין שם מספיק ספרים. מצד שני, אני חושבת שגם על הסיפרייה הגדולה של אלכסנדריה הוא היה מעיר שאין שם מספיק ספרים, אז…

כשיצאנו מהפורבידן גיליתי שהשעה כבר שתיים וחצי והבטן שלי הודיעה לי שאו שהיא מקבלת אוכל עכשיו או שהיא פוצחת בשביתה. החלטנו לאכול בפאב סמוך ובו מצאתי סוף סוף סטאוט שאינה גינס! כבר היה שווה. גם האוכל היה טעים, והבעיה היחידה היתה שהבירה הגיעה הרבה זמן לפני האוכל, והאוכל שלי הגיע חם מכדי לאכול, כך שהיה פער די גדול ובו היה לי יותר אלכוהול מפחמימות ושומן בגוף.

הלכנו לטריניטי קולג' שמלא בבניינים עתיקים וספרים עתיקים עוד יותר. במרכז הקולג' נמצאת סיפרייה עתיקה ובה הספר של קלס, הברית החדשה שנכתבה ביד ומתוארכת לשנת 800 לספירה, פחות או יותר. הספר יפהפה, כראוי לספרים שנכתבו ביד על ידי נזירים מהמאה התשיעית, והסיפרייה פשוט מהממת. אם רק היו בה פחות אנשים ומדף של מדע בדיוני לגמרי הייתי נשארת בה כמה שעות.

במקום זה יצאנו חזרה למזג האוויר הספוגי של דבלין ושוטטנו לאט לכיוון הבית. נכנסו לחנות שוקולדים מפונפנת, וקיבלנו שירות מזעזע. מי שעמד בקופה עשה כמיטב יכולתו לגרום לנו להרגיש לא רצויים ולא למכור לנו שוקולד. הבעיה היא שהוא עמד ביני לבין השוקולד והקפה שלי, ולכן הוא הפסיד.

חזרנו הביתה, כרסמנו את השוקולד שהיה טעים יותר מהשירות שקיבלנו, ואהוד ואני יצאנו חזרה לגשם כדי להשלים כמה קניות אחרונות. הקניות מאתגרות, כי אנחנו לא רוצים לקנות יותר מדי עבור היומיים שעוד נשארו לנו, ומצד שני לא רוצים שיחסר לנו שום דבר ביומיים האלה. באמצע הדרך הגשם התחזק ואהוד שלף מטרייה. אני החלטתי לבדוק את הפונצ'ו מהניילון שקנינו בבוטס לפני כמה ימים, וגיליתי שהוא אכן פונצ'ו מניילון. התחושה היא כמו להעטף בשקית זבל דקיקה, רק עם חור לנשום דרכו. כשחזרנו לבוטס לסיום הקניות פשוט העפתי את השקית המטופשת הזו לפח, וחסל.

כשחזרנו לחדר גיליתי שהקטנה חיסלה את כל ה m&m שנשארו לה, והגדול עדיין משתעל. הכנתי לשניהם דייסת אינסטנט, ובינתיים אהוד וריקה קראו את הבלוג. אהוד הביע מחאה רשמית על הרשומה בה טענתי שהוא החליף רק חולצה, ורצה לציין שהוא החליף גם מכנסיים. ריקה בינתיים ערכה את כל הבלוג מבחינה לשונית ותוכנית, כך שהגרסה שקיימת עכשיו טובה בהרבה ממה שהיתה קודם. יחי ריקה!

דברים שלמדנו היום:

  • קיץ באירלנד הוא דבר הפכפך ומלא בנוזלים.
  • שפעת כנסים יכולה להדביק גם בני נוער.
  • סטאוט שאינה גינס היא דבר טעים!

היום השניים עשר, או – כל סוף הוא גם סוף

קמנו עגומים ליום האחרון של וורלדקון. בניגוד לאנשים החכמים איתם אני חולקת דירה, לי היו עוד שני פאנלים היום ואפס יכולת להכנס לדברים. הילדים ואני נסענו (כרגיל) במונית לכנס, אהוד וריקה הלכו בדרך שונה ומיוחדת שאהוד גילה. כשהגענו התפצלנו (כרגיל) – הקטנה הלכה לחדר השקט, הגדול לחדר הגיימינג (שבשלב הזה כבר הריח בדיוק כמו האשכול באייקון), ואני לחדר הדילרים להפרד מג'מה ואלינור שכבר התחילו לפרק את הדוכן. הן נתנו לי לקחת איזה ספרים שארצה והמליצו לי על שניים ספציפים. סיכמנו שאם יהיה כנס רלוונטי בלונדון אשתדל להגיע, ובכל מקרה ברגע שהן ירצו קפה אנסה להביא להן. אני מאמינה שלפחות באחת מההתחייבויות האלה אצליח לעמוד.

כשעזבתי את הדוכן פגשתי את סאם ומיק. רציתי לחפש עוד כמה דברים קטנים לזרחינאים, וניסיתי להזכר באיזה דוכן ראיתי משהו חמוד, אבל רגע אחר כך ראיתי את אהוד וריקה וכשהסתובבתי היו מאחורינו סיכות גיקיות משעשעות, ותהיתי האם ללכת על זה במקום על מה שתכננתי, ובשלב הזה סאם התחיל לצחוק ואמר שלהסתובב איתי זה כמו להסתובב עם כלבלב. אהוד הנהן בפנים עגומות, ואמר שאני בול כמו הכלב מ Up.

אני, צילום אילוסטרציה

בשלב הזה סאם צחק ממש ואמר "אני חייב להמשיך להסתובב איתה. אני רוצה לדעת איך זה נגמר." הייתי נעלבת, אבל בדיוק ראיתי משהו נוצץ.

הצלחתי למצוא את הדבר המגניב האחרון לזרחינאים המגניבים האחרונים, ואפילו היתה עליו הנחה לאור העובדה שמי שמכרה אותו רצתה לחזור הביתה עם מזוודה ריקה (כמו רוב הדילרים). סיכמנו שלאור העובדה שאני רוצה לעזוב את חדר הדילרים ולסאם כבר כאבה הבטן מרוב לצחוק עלי, נעלה לחדר הירוק וננוח שם עד הפאנל הראשון שלי של היום.

הגדול כתב לי בוואטסאפ שהוא לא מרגיש כל כך טוב. חשדתי שמדובר בשפעת כנסים וביקשתי ממנו שיעלה לקומה 5 כדי שאוכל לבדוק אותו.

כמובן שאיך שעלינו הגיעה לשם האחת והיחידה, זוכת פרס ההוגו לשנת 2019, מארי רובינט קוואל המהממת והנפלאה. הצלחתי למצוא מספיק מילים כדי לדבר איתה, סיפרתי לה על הבנזוג שכרגע באוניברסיטת החלל, וביקשתי ממנה לכתוב עבורו בספרון החתימות שלי. עוד לא קראתי מה היא כתבה, אבל אני יודעת להגיד שהיא כתבה את זה בעט נובע מהמם ויפהפה.

האסיסטנטית שלה זיהתה את השם שלי מהפוסט בבלוג שבדיוק התפרסם אצלן ודיברנו עליו קצת. אמרתי להן שזה שימח אותי יותר מאשר הפוסט אצל סקאלזי, בין השאר כי אצל סקאלזי אייתו את השם שלי באופן שגוי, ושתיהן צחקו, ומארי רובינט אמרה שהיא תספר לו את זה. סאם ומיק הצטלמו עם ההוגו שלה, ואני הצלחתי לא להביך את עצמי עוד יותר.

הגדול הגיע לחדר הירוק ובדקתי אותו. לא היה לו חום, אבל הוא כן השתעל ונראה קצת מסכן. אבחנתי אותו מיד כסובל מוירוס, ואמרתי לו שאם הוא מרגיש ממש רע נוכל לצאת הביתה. הוא מיד אמר שהוא מעדיף להשאר, והבטיח שהוא ינוח במשך היום.

הפאנל הראשון מבין השניים היה שוב פאנל בהנחיית סאם, האפידמיולוג מוושינגטון על שימוש במחלות בספרות מדב"פ. השתתפו בו פיזיקאית, סופרת שכותבת פנטזיה היסטורית, סאם ואני בתפקיד כפול. יצא לי להגיד דברים כמו "פחות זומבים וערפדים ויותר מחלות מגניבות" או "איפה הכולרה במאד מקס?", ופעם אחת לפצוח בנאום חוצב להבות לגבי הפצת מחלות.

טכנית, אתמול אדה פאלמר וג'ו וולטון הזמינו אותי לקונצרט של הסספרס היום בצהריים. מעשית, שכחתי מההזמנה לגמרי ובמקום זה כל מה שחשבתי עליו אחרי הפאנל זה לנוח ולאכול לפני הפאנל הבא שלי. עדי, ריקה, אהוד, מיק וסאם החלטו בכוחות משותפים לצאת לבוג'ום, מסעדה מקסיקנית שמגישה גם אוכל נטול גלוטן, מוצרי חלב ואשכוליות. איתמר, בחור חמד שמתנדב לכל ארגון שזקוק לאנשים טובים, הצטרף אלינו לאוכל. אני לא לגמרי בטוחה איך, אבל מתישהו בשיחה הוחלט שמיק (ועדי?) יכתבו ספר ובו כבאי נועז עובר לגור בביתו של לורד מהודר שמתאהב בו ומצית דברים באופן רנדומלי כדי לצפות בכבאי… או משהו… אני לא בטוחה מה הלך שם, רק יודעת להגיד שבוודאות כל החברים שלי איבדו את דעתם באופן סופי ומוחלט אחרי חמישה ימי כנס.

הזדחלנו לאינסומניה, הקפה הסביר יחסית, והשתמשתי בכוס הרב-פעמית הורודה להחריד שלי כדי לשתות קפה. העתקתי את הרעיון מריקה, והוא אחד הדברים הכי משמחים שיצא לי לעשות. אני מסתובבת עם כוס תרמית בתיק, ובכל פעם שאני רוצה לקנות קפה אני מבקשת מבית הקפה שיכינו לי בכוס שלי ולא בכוס חד"פ. זה אקולוגי (יחסית), ויותר חשוב – ככה תמיד אני יכולה לשתות קפה בכוס ורודה!

עדי חיבקה את כולנו ויצאה לשדה התעופה. אחרי שנפגשנו בלונדון ואחרי כל הכנס התחושה שלי היתה שעדי בעצם עוד רגע תחזור. הרי לא הגיוני ששוב ניפרד לכמה שנים, עד הפעם הבאה שהיא תהיה בארץ או אנחנו בלונדון. לכן החלטנו שאנחנו לא באמת נפרדות להרבה זמן אלא ממש לקצת ועוד רגע ניפגש שוב. אני בטוחה שזה יעבוד.

עם קצת יותר קפאין בדם חזרנו ל CCD ועלינו לחדר הירוק. התלבטתי איך לנצל את הקופון שלי לשתייה למרצים. מצד אחד, היה לי ברור שלא אשתה אלכוהול, ולא בא לי קולה. מצד שני, שאשתה עוד קפה?

ברור.

אז אחרי הקפה הטעים של אינסומניה הזמנתי קפה מסוג "אלוהים שישמור למה אני עושה את זה לעצמי" של ה CCD וישבתי עם כולם עד שהגיע הזמן לפאנל. חיבקנו את סאם ומיק לפרידה, וקיווינו שנספיק להפרד כמו שצריך אחרי הפאנל, וירדנו למטה.

הנושא של הפאנל היה ספרות ז'אנר ישראלית, והוא היה בסלוט האחרון ביום האחרון, והיינו בטוחים שיהיו חמישה אנשים בחדר וכולם ישראלים. במקום זה היו מלא אנשים בחדר, רובם לא ישראלים, והיינו צריכים לנהל פאנל רציני! ולדבר! עם מילים והכל! באמצע הפאנל בערך אהוד לקח את ההובלה והפך למנחה הלא-רשמי, תוך הכוונת הדיון למקומות מעניינים ורלוונטים לספרות הז'אנר המתחדשת. הצלחנו לדבר על זרמים ומה קורה בספרות, ורותם ואני עשינו את הקטע שבו כל אחת מדברת על הכתיבה של השנייה, כי אנחנו טובות בהרבה בלדבר אחת על השנייה מאשר על עצמנו.

אחרי שהפאנל נגמר התקבצנו חלק מהישראלים לתמונה משותפת, ואהוד, ריקה, רותם, הדס, סאם ומיק עלינו חזרה לחדר הירוק לבלות את הזמן שעוד נותר לנו ביחד לפני שבאמת-באמת-באמת ייגמר הכנס. דיברנו, אכלנו את הסנדביצ'ים של לחמניה-מטסקו-עם-חמאה-וצ'דר-אדום בפעם האחרונה, וזהו. נגמר וורלדקון.

יצאנו מה CCD בכוונה מלאה לתפוס מונית למלון וגילינו שאין. כלומר יש מלא מוניות, אבל כולן תפוסות או על ידי גיקים שזרמו בהמוניהם לשדה התעופה או על ידי חובבי הרלינג שזרמו בהמוניהם לשדה התעופה. מאוחר יותר גילינו ששדה התעופה של דבלין היה מלא בבני אדם שניסו לצאת מהעיר, אבל באותו זמן הדבר היחיד שידעתי הוא שמעיר מלאת כלי רכב שרצו לקחת אותי ממקום א' למקום ב' היא הפכה לפקק אחד גדול. התחלנו לצעוד בתקווה שאם נחצה את הנהר יהיה לנו קל בהרבה לתפוס מונית. טעינו, כמובן, בפעם הראשונה מאז שיצאנו מישראל הקטנה אמרה "עזבי, אמא, בואי נלך כבר ברגל."

הגדול השתעל אבל נראה בסדר וניהל שיחה ערה עם אהוד על… דברים בזמן שהקטנה ניהלה שיחה ערה עם ריקה לגבי תולעים של חתולים. לטובת הקוראים רכי הלבב אחסוך את הפירוט.

קרוב לבית התפצלנו – ריקה והגדול חזרו לדירה בזמן שאהוד, הקטנה ואני קפצנו לעשות קצת קניות בטסקו. הצטיידנו בפירות ובשוקולד, והקטנה בחרה את הדבר הכי בריטי שאני מכירה – דייסת אינסטנט. כן, כן, אנחנו באירלנד. זה עדיין מאד בריטי לאכול porridge.

פרקנו את הקניות בבית והתישיבנו בסלון "רק לכמה דקות" שהפכו לאהוד, ריקה ואני שרועים על הספות בלי יכולת לזוז. ריקה עבדה קצת ליד שולחן הכתיבה בזמן שאני נרדמתי על הספה, תוך כדי החלפת שטויות בוואטסאפ עם סאם. כשהצלחתי להתעורר החלטנו שלא יעלה על הדעת שנבלה את הערב הפנוי שלנו בנמנום או (חס וחלילה!) בללכת לישון בשעה סבירה, ולכן התארגנו וירדנו לפאב למטה. האוכל היה סביר, הבירה נחמדה, ניהלנו שיחה על מדע בדיוני וייצוג במדע הבדיוני, והחשוב מכל – הרגשנו כמו אירים אמיתיים!

דברים שלמדנו היום:

  • גם קפה גרוע מכיל קפאין, וארבע מנות אספרסו בהפרש של שעה גורמות לי לקפץ (פיזית) בלי יכולת להשלים משפט.
  • סוף כנס זה עצוב, וסוף כנס של חמישה ימים זה עצוב עוד יותר.
  • בפאב ה"ביתי" שלנו הסטאוט היחידה היא גינס.

היום האחד עשר, או – מסיבהההההה

לפני יותר משבוע ריקה לקחה את הילדים לחנות של m&m. מאז הקטנה מסתובבת עם שני קילו של שוקולדי m&m צבעוניים שהולכים ונבלסים לאט לאט. בימים האחרונים היא פיתחה מנהג של שליפת m&m ורודים, לתת לי אחד, לתת לגדול אחד ולעשות "לחיים קרבושיים" (מילעל בשתי המילים). לחיים כי משיקים דברים (במקרה הזה – שוקולדים), וקרבושיים כי כידוע קרברוס (החתול שלנו) הוא  החתול הכי וורוד שאי פעם חיתל. אף ורוד, בטן ורודה, כפות ורודות, וכנפיים (האיזור בין הרגליים הקדמיות לגוף) ורודות. כמעט בכל בוקר אנחנו עושים את זה, וזה אחד המנהגים הכי חמודים שיש שהקטנה מיישמת. לצער כולנו ה m&m הוורודים האחרונים נאכלו היום, ולכן הקטנה ואני השקנו לחיים קרבושיים עם m&m בצבע ירוק. עדיין חמוד.

אהוד וריקה יצאו ברגל, הגדול לעומת זאת התחיל להפנים שלהגיע במונית זה כיף יותר ולכן הצטרף אלינו. הבוקר הנהג שלנו התגלה כנהג לוחמני במיוחד, שהמליץ לנו לבקר בכלא שבו נעצרו, עונו ונרצחו לוחמי מחתרת אירית. ההזמנה שלו הובילה לשיחה משועשעת לגבי מי הרג יותר בריטים (הם) ומי השתחרר מהשלטון הבריטי מהר יותר (אנחנו), וסיימנו בתקווה לעתיד משותף של שלום במזה"ת, שזה תמיד נחמד.

כשהגענו ל CCD הגדול נבלע (כרגיל) בחדר הגיימינג ואילו הקטנה הציעה שנעשה ביחד סיבוב דוכנים. היא מצאה שרשרת יפהפייה בחמישים יורו, ולאחר מכן עלתה לחדר השקט להתכרבל שם בשקט. פגשתי את בועז והמשכנו להסתובב עוד מעט, לא מוצאים שום דבר להוציא עליו כסף אבל בהחלט נהנים מהחברה. באופן כללי אפילו שיש יותר דוכנים ממה שהיו בהלסינקי, ההיצע די חוזר על עצמו ומזכיר במידה מסוימת את אייקון. כלומר – המון ספרים (שאני נמנעת מלקנות כי משקל ומקום במזוודה, והכל אפשר להשיג אונליין), מעט עבודות יד במחירים גבוהים מדי והרבה חולצות גיקיות שאין במידה שלי (הכי קטנה זה XXXL) או בגזרה שאני אוהבת, ואני מעדיפה לא להוציא כסף על דברים שרק ישבו בארון. מה שכן, יש דוכן של אנגרי רובוט אז הלכתי להגיד שלום ולוודא שבאמת אין יותר ספרים שלי. (יאי!).

עליתי לחדר השקט להתכרבל עם הקטנה עד שיגיע הזמן לעלות לקפהקפלאץ' עם ליזה, ואחרי כמה רגעים קיבלתי הודעה מג'מה מהרובוטים ששואלת אם אני במקרה עדיין מסתובבת במתחם כי היא עומדת בתור להוגו וקופאת מקור, והאם אני מוכנה בבקשה לקפוץ להביא לה סוודר ומטרייה מהדוכן. בניגוד לוורלדקונים אחרים כאן החליטו לחלק כרטיסים מראש לאירועים מבוקשים כמו אירוע הסיום, וכך למנוע את התור לאירוע. הבעיה היא שאז יש תור כמה שעות לפני האירוע, ומכיוון שאין מקום בבניין מעמידים את האנשים מחוץ לבניין, מה שהוא לא כזו בעיה במדינות נורמליות אבל באירלנד באוגוסט הטמפרטורות נמוכות, יש מלא רוח ויורד גשם, וכל מאות האנשים שהתקבצו, קפאו.

קפצתי לדוכן, הבאתי את המטרייה והסוודר לג'מה הקפואה ועליתי לקפהקלאץ' עם ליזה שהיה מ-פ-ו-צ-ץ. לא שזה מפתיע. היא העורכת הראשית של אחד המגזינים החשובים בתחום, היו לה כמה פאנלים שבהם היה אפשר לקרואת כמה היא מרתקת, ובאופן כללי, הקפהקלאצ'ים כאן מפוצצים.

ליזה הגיעה, ראתה אותי עומדת בצד ושאלה מה קרה. הסברתי לה שהכל מלא, ואמרו לי להמתין לראות אם יהיה מקום ספייר. היא צחקה, לקחה את היד שלי והובילה אותי לשולחן שלה מאחורי הגב של המתנדבים. מוהאהאהא!

הקפהקלאץ' היה מרתק. ליזה, כאמור, היא אדם מרתק ותמיד כיף להקשיב לה, וחלק מהדברים ידעתי, אבל לא הכל. היא יודעת לוודא שכולם ישתתפו (פונה ספציפית לאנשים ושואלת מה הם רוצים לשאול, ואחר כך עונה בפירוט המתאים, ולא נגררת לשיחות צדדיות), והתשובות שלה תמיד לעניין ומובילות להמשך שיחה. כך גיליתי שהצוות של לוקוס הוא זעיר ושהם על סף הפסד באופן קבוע, שיש לה רשימה ארוכה של דברים שהיא רוצה לעשות ולא מגיעה אליהם, כולל ראיונות עתיקים שצריך להעביר למדיה תקינה, גליונות ישנים שצריך לסרוק ולקטלג ופודקאסט שהיא רוצה לעשות אבל אין לה את כוח האדם לעשות את זה, וכמובן – התסכול המתמשך מהעובדה שמגזין מקצועי שמשלם לעובדיו לא מתאים לאף קטגוריה של ההוגו.

בצהריים ירד כזה גשם שהוחלט פה אחד (אהוד ואני) לא לחפש שום אוכל בחוץ אלא להסתפק במה שמוכרים בעגלת המזון בכנס. עגלות המזון ממוקמות בפאב המרכזי בקומה הראשונה, אחת בכל צד של האולם, והן מוכרות משהו שנראה כמו תפוצ'יפס אבל בטעמים בריטים מזעזעים כמו חומץ, שתייה קלה ומשהו-עם-בשר. בכל יום יש משהו אחר עם בשר, אבל הבסיס נשאר אותו דבר. היום היה ג'בטה עם בשר וסלט כרוב. על הבשר. בתוך הג'בטה. החלטתי שזה מוזר מספיק כדי שיהיה לי טעים, והלכתי על הכל ביחד. השאר הלכו על בשר בלחם בלבד. הבאתי לגדול את הכריך שלו כי הוא לא רצה לצאת ממתחם הגיימינג, ואהוד, הקטנה ואני התיישבנו על הרצפה ובלסנו בשקט. להפתעת כולנו זה היה טעים, ואני אפילו גמרתי את שלי מבלי לשים לב! כנראה שהייתי רעבה משחשבתי.

הקטנה חזרה לחדר השקט, ואני ירדתי ליום השני של החתימות. הפעם עברתי מראש בדוכן של הקומיקסאים המגניבים לשאול מהם את המרקר המוזהב לחתימות, ושניהם איחלו לי בהצלחה.

אחרי שאתמול לא היה אף אחד והייתי בודדה ואומללה, היום ריקה ועדי התייצבו מיד, וריקה אפילו הביאה ספר! וחתמתי לה! ואז שלחתי אותה לקרוא את זה במרחק של לפחות 30 מ' כי אני לא מסוגלת לראות אנשים מגיבים להקדשות שלי. עדי שלפה פנקס גלויות מהמם ועט מהמם עוד יותר, וזו ללא ספק היתה החתימה הכי מסוגננת שאי פעם כתבתי. עדי גם העניקה לי פרחי נייר מאוריגמי שהיא הכינה מהניוזלטר של הכנס. סטודנטית לרפואה (!) הגיעה עם ספר פרמקולוגיה (!!) להחתים אותי. מסתבר שיש לה מבחן בעוד יומיים, והיא לומדת בין פאנלים. איחלתי לה בהצלחה בלימודים וחתמתי בעט זהב על ספר שאינו שלי. זהו. מטרותי בחיים הושגו.

ואז! מיק וסאם הגיעו! וביקשו חתימות! הם קיבלו סימניה חתומה ואפילו bookplate חתום. ה bookplates הושארו בדוכן של הרובוטים ע"י סופרת שגם הספרים שלה לא הגיעו בגלל ש UPS סירבו לשלוח אותם לדבלין. לאף אחד לא ברור למה… בעודי מקשקשת עם אנשים על שטויות הגיעה מישהי אמיתית! עם ספר! שלי! וביקשה חתימה! טיהי! ספר שלם!! שלי!!! זה היה ממש ממש כיף ומגניב ומשמח.

החתימות הסתיימו ונשלחתי לנדוד חזרה בכנס, בדיוק בזמן לקפהקלאץ' עם דריל. אתמול בערב נועם וייס, חבר אינטרנטי מקבוצת "ספרים?" בפייסבוק ואיש חביב לאללה, תפס אותי בוורלדקון ושאל אם אני רוצה להרשם לקפהקלאץ' של דריל היום כי יש עוד מקומות והוא ממילא הולך לעמוד בתור. כשנעניתי בחיוב הוא הלך לרשום אותי כי הוא מהמם. וכך היה לי מקום בקפהקלאץ'! טיהי!

היינו שמונה ישראלים מקבוצה של 10, ולכן השניים הלא-ישראלים הוכרזו מייד כישראלים לשם כבוד. הייתי קצת יותר מעורבת מאשר בקפהקלאץ' של ליזה, והשיחה היתה הרבה פחות מובנית כי כולנו ישראלים ו, נו, בחייאת, אנחנו לא מאמינים בשיחה מאורגנת. ליזה גיעה אחרי כמה רגעים, והסתכלתי אליה במבט חודר ואמרתי, "סליחה, את לא יכולה פשוט להגיע לכאן. נא להכנס לרשימת ההמתנה ולהמתין לתורך." מה שגרם לה להזעיף פנים ולהגיד, "ככה? אחרי איך שהתייחסתי אליך הבוקר?" ושתינו התחלנו לצחוק.

משכנו כסא משולחן ליד וליזה התיישבה לידי, מה שהוביל לכך שחצי מהקפהקלאץ' היה בעצם שיחה של ליזה ושלי, ואז קרה הדבר הכי מגניב בייקום של המגניבויות.

ליזה שאלה אותי "מה הסיכוי שתשארי בכנס עד מאוחר הלילה?"

הנחתי שהיא מתכננת ארוחת ערב אחרי שההוגו ייגמר ולכן מיד אמרתי "אני יכולה להשאר עד מאוחר הלילה", מתכננת להשאיר את שני הילדים בדירה ולחזור לכנס אם צריך. אחרי הכל, ארוחת ערב! אנחנו תמיד בעד אוכל. ואז היא שלפה פתק מהתיק שלה, העבירה לי אותו בחשאיות ואמרה בשקט, "זו הזמנה זוגית למסיבת מפסידי ההוגו. אל תאבדי אותה."

וזה, חברים, החלק בו הפסקתי לנשום לכמה רגעים.

באופן מסורתי אחרי ההכרזה על פרסי ההוגו נערכות שתי מסיבות – אחת לזוכי ההוגו והשניה למפסידים. המסיבה של המנצחים מאורגנת על ידי הכנס, והמסיבה של המפסידים מאורגנת על ידי גררמ בעצמו. הכניסה למסיבה של המפסידים היא על בסיס הזמנה אישית בלבד, והדרך היחידה להגיע אליה היא או להיות מועמד להוגו או לקבל הזמנה אישית. ההזמנות האלה נדירות ומחולקות במשורה. לפני שנתיים אלייט דה בודארד היתה מועמדת להוגו, ניגשה לגררמ לקבל ממנו הזמנה, והוא לא נתן לה כי התג שלה היה הפוך כך שהוא לא ראה את הסרטון (ribbon שצמוד לתג מלמטה) שאומר שהיא מועמדת להוגו. סלקציה באקסטרים.

אחרי שחזרתי לנשום הבנתי שיש לי מה ללבוש (שמלת דוקטור הו), אבל אין לי נעליים יפות או גרביונים ולכן אקפא. לכן כל תוכניות אחר  הצהריים נזנחו לטובת תוכנית חדשה – למצוא גרביונים ונעליים נוחות. אהוד גויס מיד למשימה ויצאנו לנדוד. ביום הראשון שלנו מצאנו את Penny's שהוא בעצם פריימארק של אירים, ואחרי בירור קצר בדוכן המודיעין של הכנס גילינו איך להגיע לשם ועד איזו שעה הוא פתוח. החלטנו לנצל את הזמן ביעילות ובמקום ללכת שעה עד למרכז העיר לעלות על החשמלית ולנסוע לשם. זה היה רעיון מצוין עד שלאט לאט החשמלית התמלאה באנשים ואז נזכרנו באזהרה שהסתובבה לפני כמה ימים בקבוצת הוואטסאפ של הכנס – יש היום משחק הרלינג והעיר צפויה להיות מפוצצת באנשים.

הרלינג, עד כמה שהצלחתי להבין, הוא מעין משחק ובו חובטים באמצעות משהו שנראה כמו מחבט לקרוס במשהו שנראה כמו כדור טניס, ואז עושים כל מיני דברים ובסוף מישהו מנצח. שתי קבוצות התחרו על גביע כלשהו היום – אחת עם פסים צהובים-חומים ואחת עם פסים כחולים-צהובים, ועל פי החיוכים והבכי אני מנחשת שהחומים-צהובים הפסידו.

למרות הדחק הגענו לפניז, מצאתי טייץ שחורים ונעליים שהתאימו לי, ויצאנו תוך פחות מחצי שעה חזרה ל CCD לארוחת ערב עם ריקה, עדי, מיק וסאם. הפעם למדנו את הלקח וסאם הזמין מראש מקום במילאנו, מסעדה איטלקית שמגישה גם אוכל נטול גלוטן ומוצרי חלב אליהם מיק רגיש.

האוכל היה נחמד אבל לא מפוצץ, החברה היתה נהדרת. עדי לימדה את סאם לקרוא אותיות עבריות בשיטה מגניבה לאללה שבה מתייחסים לשונות בין האותיות כדי להצמיד להן צליל ולזכור מה הן. הם כבר קבעו שיעורי המשך, ואני הזהרתי את עדי לגבות על זה תשלום, מה שגרם לסאם לפרוץ בצחוק ולהצביע למיק, שמסתבר שגם הוא לא ממש טוב בלגבות תשלום על עבודות שלו.

בזמן האוכל הקטנה ציירה על כובעי נייר עבור סאם ומיק:

בצד השני של אחד מהם יש ציור של כל שלושת החתולים שלנו, כולל שמות (בעברית)

 

יצאנו חזרה לדירה, אהוד ברגל, ריקה, הילדים ואני במונית, והגענו כמעט ביחד. אז התברר ההבדל המשמעותי ביני לבין אהוד – אני הייתי צריכה להתקלח, להחליף לבגדים חדשים, לקבל עזרה מריקה בסגירת המחוך, להסתובב, לנסות להחליט אם הכל עובד, להכין תוכניות חלופיות לבגדים אם לא יהיה לי נוח, להעביר את הדברים לתיק הקטן היפה במקום תיק הגב הגדול, לבחור אודם, לשקול לרגע בכל זאת ללכת עם נעלי עקב ולפסול את הרעיון בגלל כאבי גב ורגליים, ולשאול מריקה סודר שחור שיתאים לבגדים במקום הסווטשירט האפור שלי. אהוד החליף חולצה.

המסיבה נערכה במפעלי גינס. הצגנו את הכרטיס לשומר בכניסה ועלינו לקומה השניה, שהיתה מלאה באנשים מכל סוג. חלקם הגיעו מהודרים ונאים, חלקם בבגדי כנס, חלקם בקוספליי. בקיצור – הייתי באותה מידה יכולה להגיע בחצאית והחולצה הגיקית שלבשתי באותו יום.

הספקנו לקחת בירה ולהרגיש לא במקום כששני אנשים עצרו אותנו בהתלהבות וביקשו לצלם את השמלה שלי. מסתבר שהם תסריטאים של דוקטור הו! שהפסידו לפרק של The good place הצלחנו לנהל שיחה מינימלית על זה שהפרק שניצח היה טוב, והם שלחו תמונה שלי בשמלה למעצב התלבושות של הסדרה. שלי. תמונה. שמלה. מעצב תלבושות.

ככה זה התחיל.

פגשנו מלא סופרים והתפנגרלנו עליהם, שתינו גינס "מקורית" עם הסבר מלא חשיבות עצמית, שתינו גינס רגילה, אכלנו כל מיני דברים במגשונים קטנים, שמענו את הנאום של גררמ על איך התחילה מסיבת המפסידים הראשונה (הוא היה מבואס בחדר, אז הוא וחבר גנב בירה מהמסיבה של המנצחים, ולאט לאט אנשים התחילו להצטרף למסיבה שלהם. מי שכן ניצחו בהוגו היו צריכים להסביר למה מגיע להם להכנס למסיבה של המפסידים). ליזה ודריל הגיעו והצילו אותנו מלהיות ממש ממש לבד, אבל עם הזמן התחלנו להבין שאף אחד לא מכיר אף אחד, ושזו לא באמת קליקה סגורה אלא מלא אנשים שנמצאים באותו מקום ושותים מלא בירה. פגשתי מצילת חיות נכחדות ששמעה אותי בפאנל, את אלן קושנר ודיליה שרמן שהיו חמודות (כרגיל), לא הצלחתי לאזור אומץ לגשת לגררמ או לסילברברג, אפילו שאהוד הצביע עליהם וניסה לגרום לי לעשות את זה. השיחות שלנו תמיד היו "שלום, אני קרן, זה אהוד והוא עורך של סיפורים קצרים", ואז אהוד אומר, "והספר הראשון של קרן בדיוק יצא באנגרי רובוטס". אף אחד מאיתנו לא מסוגל באמת להציג את עצמו, אבל אחד את השני זה דוקא אחלה.

חיבקנו את מיה ואיחלנו לה מלא מזל טוב על ההוגו, ורגע אחר כך את מארי רובינט שגם היא קיבלה מלא מזל טוב, אם כי כרגיל גמגמתי לידה.

כשהוציאו אותנו פגשנו את אפואה, והיא זיהתה אותי! חיבוקים וכו', ואז ממש ביציאה מישהי עצרה אותי להראות לי את גרבי הדוקטור הו שלה, מה שהתחיל שיחה אולטרא-מגניבה על נשים בספרות. היא עובדת בחברת משחקים ענקית ומשתדלת להכניס דיברסיטי למשחקים, ועכשיו התחילה לעבוד באודיבל.

כשממש ממש גירשו אותנו מהבניין יצאנו סוף סוף, לקחנו מונית הביתה, וזחלתי למיטה בשתיים וחצי לפנות בוקר.

 

דברים שלמדנו היום:

  • אם עושים סיבוב מקדים בפניז, מוצאים נעליים יפות שאין זמן למדוד ומסמנים לעצמנו לבדוק אותן בפעם הבאה שמגיעים, ממש קל למצוא נעליים בפעם השנייה שמגיעים לשם.
  • קוספליי מול האנשים הנכונים זה הדבר המגניב ביותר שיש.
  • לא על כולם השורה "אני דוקטור וזה הקומפניון שלי" עובדת, אבל כשכן, היא משעשעת יותר מהצפוי, בעיקר אחרי כמה בירות.

היום העשירי, או – ספרים והתגנבויות

נחשו למי לא כאבה הברך הבוקר? נכון! למי שהסתובבה כל היום אתמול עם חבישה, הקפידה להתיישב על הרצפה בכל רגע אפשרי, לא צעדה הלוך ושוב לפוינט סקוור ובאופן כללי שמרה על הברך שלה!

הגדול התעורר באותו מצברוח זעוף, אכל קורנפלקס בפרצוף זעוף, ובסופו של דבר יצא עם ריקה ואהוד לזעוף ברגל כל הדרך ל CCD. הקטנה ואני התארגנו בניחותא ויצאנו במונית קצת אחר כך. מדהים כמה הנסיעה הזו מקלה עליה, וכמה היא נעימה יותר כשהיא מרגישה שמקשיבים לה ומקלים עליה. כמו כולנו, בעצם.

לקחתי אותה לסיבוב דוכנים, והיא מצאה שרשרת מהממת לעצמה אבל שום דבר נוסף, ואחרי כמה דקות ביקשה לחזור לחדר השקט. היא הלכה לשם ואני הלכת להגיד שלום לרובוטים כדי לגלות שאין להם שום ספר שלי על שולחן התצוגה. נשמתי עמוק ושאלתי לאן נעלמו הספרים.

ובכן, הסבירה לי ג'מה, סולד אאוט.

"את מתכוונת שהשניים שהיו על השולחן נמכרו? אבל מה עם השאר?"

החלק היפה בבריטים זה שהם מצליחים לחייך, לדבר בנימוס, ועדיין את יודעת שבפנים הם מגלגלים עיניים כל כך חזק שאפשר לשמוע את העפעפיים נוקשים. "הכל נמכר. הכל. אין לנו ספרים יותר כאן."

אני רוצה לציין שהצלחתי לא לצווח. הייתי רגועה לגמרי כשהלכתי משם.

רני הזמין אותי לארוחת צהריים עם אלן קושנר ודיליה שרמן, ביחד עם אכמו ונעמי. הודעתי מראש שאגיע לזמן קצר מאד כי ידעתי שאהיה לחוצה ועמוסה בענייני ילדים.

הבית שאלן ודיליה שוכרות נראה מדהים. הוא ענק, עם סלון מהמם ותחושה של "חדש". כולם הזמינו מראש אוכל אבל בגלל כל הדברים שהחזקתי בראש הבוקר הצלחתי לשכוח את זה. מזל שהיה לי סנדביץ' בתיק ושנעמי לא גמרה את האוכל שלה. אלן אמרה לי שהיא התחילה לקרוא את לב המעגל (שלחתי לה עותק קריאה מוקדם בפידיאף), ושהיא אוהבת את הדמויות, הדיאלוגים, והאופן בו אני מעבירה מידע לקורא בלי אינפו-דאמפ. שזה מגניב לאללה ושימח אותי מאד. היא גם אמרה שזה מצוין שהספרים סולד אאוט, כי זה לא שהייתי מוכרת אלפי ספרים בוורלדקון. נעמי הוסיפה שבאופן כללי להיות סופרת שהיא סולד אאוט בוורלדקון זה מדהים ושארגע כבר.

אחרי שעה חזרתי ל CCD, מצאתי את הגדול שמח וטוב לב אבל מבקש שלא לצאת איתנו לצהריים כי הוא באמצע סשן רציני של משחק כלשהי. אספתי את הקטנה ויצאנו לרוקט. המקום נראה בדיוק כמו מזללת המבורגרים משנות החמישים בארה"ב למעט העובדה שהוא בדבלין, לכולם יש מבטא כלשהו (הרוב מהגרים), ובכל מקום כתוב שההמבורגרים הם מבשר אירי משובח.

כשסיימנו אהוד לקח את הקטנה ל CCD וריקה ואני הלכנו לאינסומניה להצטייד בקפה. בדרך נתקלנו בנועה (המושלמת) שנראתה פחות מושלמת מהרגיל.

הגדול הגיע בסוף האוכל והצטרף אלי לאינסומניה לקפה. בזמן שהכינו לי את תמצית הקפאין שלי הוא חיסל את ההמבורגר הכפול ואת הצ'יפס. ריקה החליטה להשאר ולפגוש את עדי לסיבוב, הגדול רצה לחזור לכנס, ואני לקחתי קולה זירו לנועה כדי לאושש את רוחה. מצאתי אותה בחדר תוכניות הילדים, בין ערימות לגו למגזרות נייר, נתתי לה חיבוק וקולה, ואמרתי לה שהכל יסתדר בסוף.

חזרתי לחדר הדילרים בזמן להתחלת החתימות שלי, רק כדי לקלוט שאין לי באמת איך לחתום על ספרים. מה שכן יש זה סימניות שחורות של אנגרי רובוט, אבל הן שחורות והטוש שיש לחתימה גם הוא שחור. בחדר ענק מלא מוכרים הייתי משוכנעת שאמצא טוש בצבע לבן או כסוף, ובאמת במרחק שני דוכנים היו שני יוצרי קומיקס עם טוש זהב! שהסכימו לתת לי אותו, אבל מכיוון שהרגשתי לא נעים שאני לוקחת מהם טוש כבר קניתי מהם קומיקס מד"ב. אני מקווה שהוא טוב…

חזרתי לדוכן של אנגרי רובוט מצוידת בטוש עם ערימת סימניות לידי והמתנתי נצח. אף אחד לא הגיע.

אף. אחד.

יאי לביטחון העצמי שלי.

החלק החיובי הוא שפגשתי את סאם (לא המלחין, מומחה בבריאות הציבור מוושינגטון שהיה איתי בשני פאנלים של בריאות הציבור) ודיברתי איתו קצת על גראנטים למחקר בנושא של דעת הקהל ובריאות הציבור. עלו לנו כמה רעיונות והוא ביקש שאשלח לו מייל אחרי הכנס.

קצת לאחר מכן הגיעה ג'סמין, שעל פי התג שלו מזדהה בתור They, שלא מתורגם טוב לעברית, ולכן אני משתמשת בשפה מעורבת כאן. הספרים של ג'סמין גם כן נפלו קורבן לאותה קנוניה שבמסגרתה לא מגיעים ספרים של אנגרי רובוט לוורלדקון, ורציתי להקדיש לו סימניה. שאלתי האם בסדר לכתוב הקדשה ל My sister, אפילו שזו מילה ממגדרת, וקיבלתי רשות פלוס חיוך (ההקדשה היא "לג'סמין, אחותי לאבדן הספרים", למי שתהו).

אהוד הגיע לאסוף אותי, ויצאנו לנסות להכנס לפאנלים. הבעיה – אני הייתי בטוחה שמספיק להגיע עשר דקות לפני פאנל כדי להכנס אליו. אהוד, למוד הניסיון, ידע שצריך לפחות חצי שעה המתנה בתור אחרת אין סיכוי להכנס. בגלל חוסר היכולת שלי להתמקד בדבר אחד (עכשיו הולכים לפאנלים) פספסנו שני פאנלים, והתייאשנו. הצעתי שנעלה לחדר המרצים ונשתה שם משהו, אבל מהמדרגות הנעות ראינו ציירת מדהימה באירוע חתימות בלי אף אחד בסביבה. אמרתי לאהוד שאני מזדהה איתה, בתור מישהי שכרגע יצאה מאירוע חתימות בלי אף אחד והצעתי שניגש אליה רק להגיד לה שהיא מדהימה.

הנה מה שלא ידענו כשעשינו את זה – מדובר ב Afua Richardson, אחת מאומניות הקומיקס המדהימות בעולם, שאחראית בין השאר לעיצוב המדהים של ווקנדה. היא אורחת כבוד בוורלדקון, והסיבה שהתור מולה היה ריק מאנשים היא שהחתימות שלה כבר נגמרו והיא פשוט נשארה במקום לצייר תמונה מושקעת בטירוף למישהו שביקש ממנה. היא סיפרה לנו על האומנות שלה, אנחנו השתדלנו לא לצאת טיפשים מדי, והתוצאה היתה שגם היא חתמה בספרון החתימות שלי! סקוווי!

היינו מותשים מכדי להמשיך להסתובב, ולפיכך קרסנו פשוט ליד הקיר ביחד עם עדי וריקה. רגע אחר כך הגיעו דריל וליזה. מסתבר שדריל אמור לחתום בסיבוב הבא! ישבנו ביחד, קיטרנו קצת, התחבקנו קצת, דריל הלך לחתום וליזה אמרה שהיא רוצה לקפוץ לחדר הדילרים ולקנות משהו. בשמחה קפצתי על ההזדמנות לבזבז עוד כסף. ליזה קנתה זוג עגילים יפהפיים, ו*********************[כוכביות אלה יוסרו אחרי הסרת הצנזורה מהאירוע.]***********

חזרנו לחתימות, שוחחנו עוד קצת עם דריל, פגשתי את גורדון שאהוד הכיר כבר, ונפרדנו. דריל וליזה לאירועי החברה הנוצצים שלהם, אהוד ואני לקרוס שוב בפינה ולשאול את סאם ומיק אם בא להם לעשות משהו. הם הצטרפו ברון וצהלה, והציעו ארוחת ערב.

הנה הבעיות: מיק אלרגי לדברים, רוב החנויות סגורות בשעות האלה (שש אחה"צ), ולמיק היה אירוע בשמונה בערב. לכן התפצלנו בסופו של דבר. מיק וסאם הלכו לאכול פיצה נטולת אלרגנים, וריקה, עדי, אהוד ואני הלכנו לעשות סיבוב קניות ב M&S. אהוד איתר בזווית העין את אדה פאלמר וג'ו וולטון, ומיהרתי להגיד להן שלום ושהן נהדרות. אדה סיפרה לי שיש להן קונצרט ביום שני, ואולי אפילו אצליח להגיע!

ב M&S מצאנו סלטים מוכנים ופירות וחזרנו ל CCD לפיקניק מאולתר בקומה 3. כשהתיישבנו שם הקומה היתה כמעט ריקה מאנשים, אולם ככל שהשעה נעשתה קרובה יותר לשבע בערב כך המקום התמלא עד שהתברר לנו שאנחנו יושבים במקום המיועד לצילומי המשתתפים בנשף התחפושות של הכנס. בתזמון מושלם סיימנו לאכול, הקטנה חזרה לחדר השקט, ואהוד ואני החלטנו לנסות להכנס לאירוע literary beer עם גארי וולף.

כמו הקפהקלאץ' גם literary beer הוא אירוע מסוג עשרה על אחד, רק שבמקום קפה הוא מלווה בבירה. בשני המקרים צריך להרשם מראש, ולכן בשני המקרים צריך לעמוד בתור שנסגר לפני שבכלל יצאתי מהבית. החלטתי שאין דבר שיעמוד בפני החוצפה (וגם הרגשתי ממש רע שבגללי אהוד הפסיד את שני הפאנלים שהוא רצה לשמוע היום), ולכן גררתי את המסכן איתי עד לאירוע עצמו ושאלתי את המארגנות אם יש מקום עבורנו.

"בטח שיש". הן אמרו, "בואו בחמישה לשמונה ונכניס אתכם". מה שהוביל מיד לריקוד ה"אמרתי לך" מול אהוד, וקצת אחר כך לבירה בבר כדי שאפסיק לרקוד. שתינו סטאוט כלשהו, שהיה קליל יותר מגינס ונחמד למדי וחיכינו שיעברו חמישים דקות.

הפגישה עם גארי התחילה מצוין, בכל מיני סיפורים שלו על הארלן אליסון, דעות על נשים במד"ב (הוא בעד, אל דאגה), המשמעות של כתיבה וביקורות, ואז הכל נהיה איום ונורא כי כששאלתי אותו על אנתולוגיות בין לאומיות אהוד (בניסיון מרושע לגרום לי לקבור את עצמי מתחת לשולחן), רגע אחרי שגארי התחיל לדבר על Zion's fiction, אמר, "היא כתבה סיפור באנתולוגיה הזו", ומאותו רגע הכל היה איום ונורא ומביך בטירוף. מצד שני, גארי אמר, "הו! אהבתי את הסיפור הזה!", אז אולי רק בראש שלי זה היה איום ונורא ומביך בטירוף.

אחרי שהקבוצה התפזרה נשארנו לדבר עם גארי עוד קצת ואהוד סיפר לו ש"לב המעגל" יצא באנגלית עכשיו, מה שגרם לי לרצות לקבור את עצמי שוב. יש לי הרגשה שמישהו נוקם בי!

בחוץ הטמפרטורות נשרו קרוב מדי לאפס (19 מעלות צלזיוס שלמות! אבל עם המון רוח), וגארי היה צריך ללכת. הילדים ואני חזרנו במונית, ריקה ואהוד הלכו עד הבית, ובזאת תם יום שבת.

 

דברים שלמדנו היום:

  • אהוד מתפקד מצוין בתור התקן זיכרון נייד ובתור אל נקמות.
  • זיו ויטיס לימד אותי איך פותרים את בעית הטלטול של תג הכנס בשבת (הוא השתמש בו בתור חגורה).
  • הרבה פעמים יש מקומות ריקים לקפהקלאץ' ולבירה ספרותית, רק צריך אופטימיות ונחישות.
  • סטאוט שאינה גינס היא טעימה, אבל לא כמו גינס.