Posts Tagged ‘ביטלס’

במקום מם מוסיקלי

היום ציפתה לי הנסיעה הבאה – בית –> חיפה –> ירושלים –> בית. כלומר, בערך 350 ק"מ, שמתורגמים לקצת יותר מחמש שעות על הכביש, בזכות הכבישים המשובחים של מדינת ישראל. זו היתה האופציה החסכונית בזמן, שכן בתחבורה ציבורית מדובר בבערך 10 שעות…

בכל מקרה, הנסיעה הזו חייבה הערכות מוקדמת מבחינת מוסיקה, ולפיכך הדיסקונקי הקטנטן שלי הועמס במיטב אלבומי האצה. כמובן שלא הספקתי לשמוע הכל, אבל בזכות פקק בלתי נסבל בדרך חזרה (רכב תקוע במסלול השמאלי ליד גבעת שמואל, שגרם לפקק כבר ממחלף גנות) שמעתי את הרוב.

אם מישהו מעונין לשחזר את הנסיעה, להלן ההמלצות.

בוקר:

יציאה – 6:15, הגעה – 7:34, בלי פקקים. 86 קילומטרים, מהירות נסיעה – בין 105 ל-100 קמ"ש. כיף לנסוע בבוקר.

אין דרך טובה יותר להתחיל את היום מאשר לשמוע את GLaDOS מזמרת. שיר הסיום של פורטל 2 משעשע וקצבי. זהירות, ספוילרים.

אחרי פתיחה כזו ההמשך הטבעי הוא גניחות מרובות, תופים וצווחות. Reroute To Remain עונה על כל אלה. השיר החביב עלי באלבום הוא System, בו יש פחות גנחת ויותר מלודיה. במקור תכננתי לשמוע את Used and abused, אבל שמעתי אותו כל כך הרבה בימים האחרונים שהעדפתי לגוון.

צהריים:

יציאה – 15:30, הגעה – 17:40, פקק בשער הגיא (בלעדיו אי אפשר לדעת שמגיעים לירושלים). 150 קילומטרים, מהירות נסיעה – בין 110 ל – 15 קמ"ש.

הדרך מחיפה לירושליים מורכבת משלושה קטעים שונים לחלוטין – כביש 4 (הכביש הישן), כביש 6 (הכביש שעולה יותר מדי כסף) וכביש 1 (זה שבקצה שלו נמצאת ירושלים).

In Flames פינו את מקומם בשמחה למוסיקה ישראלית. שלא תגידו שאני שומעת רק דברים לועזיים. הדבר הטבעי לשמוע אחרי רוק סופר-כבד הוא, כמובן, שירים על זומבים! הפסקול של זומבי.קון 2010 השתלב מצוין עם אובדן הכיוון הכללי שלי (איפה זה פורדיס לעזאזל? ולמה השלט לירידה לכביש 6 הוא קטן, כחול, וחבוי מאחורי שלט ענק שכתוב עליו "ימינה לתל אביב"?). מסתבר שאני עדיין דומעת קשות ב"היא גנבה לי את הטרקטור". אבל אני נחמדה אליכם ולכן אקשר ל"זומבי טוב הוא זומבי מת" החמוד להפליא.

אפילו מחזות זמר על זומבים נגמרים באיזשהו שלב, וכך החלו להתנגן חיפושיות הקצב. מתוך שלושת האלבומים שיש אצלי כרגע נבחר "להקת הלבבות הבודדים של סמל פלפל". גם כי הוא קליל יותר מ"דרך המנזר" האהוב עלי וגם כי השירים שלו מסתדרים טוב יותר עם מנהרות קלסטרופוביות בכביש. באמת.

לילה:

יציאה – 20:00, הגעה – 21:40, פקק מסריח באמצע. 100 קילומטרים. מהירות נסיעה – בין 110 ל-0 קמ"ש. ממש כך.

מהעליה לירושלים, דרך חיפוש החניה שם, ולאחר מכן בחזרה הביתה שמעתי את האלבום בעל השם הבוגר Our Live Album Is Better than Your Live Album . בגלל הפקק שהזכרתי כבר פה ושם האלבום נגמר הרבה לפני שחזרתי הביתה, אבל הרשיתי לעצמי לחזור לשירים שאהבתי במיוחד. למשל, זה שמזכיר לי את שנות התבגרותי העליזות, זה שמזכיר לי את קני ואת המלכה (מסיבות שונות!), וכמובן, זה שבשינוי קל אפשר להופכו לפילק "אל תנהל כנס! לעולם!".

למי שעוד לא נמאס, זה השיר שמחכה לי למחר בבוקר.

ועכשיו, אם תסלחו לי, אני הולכת לישון ולא לחלום על נהיגה.

מודעות פרסומת

שנת סימני הקריאה 2

ראיתי את פול מקארטני! ראיתי את פול מקארטני! ראיתי את פול מקארטני! ראיתי את פול מקארטני! ראיתי את פול מקארטני! ראיתי את פול מקארטני! ראיתי את פול מקארטני! ראיתי את פול מקארטני! ראיתי את פול מקארטני! ראיתי את פול מקארטני! ראיתי את פול מקארטני! ראיתי את פול מקארטני! ראיתי את פול מקארטני! ראיתי את פול מקארטני! ראיתי את פול מקארטני! ראיתי את פול מקארטני! ראיתי את פול מקארטני! ראיתי את פול מקארטני! ראיתי את פול מקארטני! ראיתי את פול מקארטני! ראיתי את פול מקארטני! ראיתי את פול מקארטני! ראיתי את פול מקארטני! ראיתי את פול מקארטני! ראיתי את פול מקארטני! ראיתי את פול מקארטני! ראיתי את פול מקארטני! ראיתי את פול מקארטני! ראיתי את פול מקארטני! ראיתי את פול מקארטני! ראיתי את פול מקארטני! ראיתי את פול מקארטני!

(נשימה עמוקה)

היה מדהים. הוא התחיל עם "האלו גודביי", ומשם זה המשיך והשתפר.

נקודות שיא –
* לצרוח במלוא הגרון BABY YOU CAN DRIVR MY CAR!!
* להתקשר אל הבנזוג באמצע Eleanor Rigby ולשיר איתו
* להחזיק ידיים עם אמא שלי חצי מההופעה
* להשתולל עם when i saw her standing there
* להשתתף בהפעלה הקבוצתית של "נה-נה-נה-היי-ג'וד" ו"give peace a chance"
* להתרגש עד דמעות כשהוא שר and in the end, ולדעת שזה ממש ממש הסוף, אבל בכל זאת לקוות שיהיה עוד.

שתהיה לכם שנה נהדרת אנשים טובים, מלאת אושר, חזון, שירה ואהבה. או, במילותיו של הגדול מכולם – "שנה טובה!"

שנת סימני הקריאה

אייקון 2007.
נעמי: "הי, רוצה להצטרף לארוחת ערב עם קרול ברג?"
אני: (שותקת, נמנעת מלקפץ במקום, נושמת עמוק, ואומרת בקול השקול ביותר שאני יכולה) – "כן!!!!!1"

כנס המרחב המוכר, 2008.
נעמי: "הי, רוצה להצטרף לארוחת ערב עם לארי ניבן?"
אני: (שותקת, נמנעת מלקפץ במקום, נושמת עמוק, ואומרת בקול השקול ביותר שאני יכולה) – "כן!!!!!!!!!!!1"

היום, שיחת טלפון עם אמא שלי.
אמא: "הי, רוצה שאקנה לך כרטיס להופעה של פול מקארטני בתור מתנה ליום ההולדת שלי?"
אני: (צווחת בהיסטריה, מטרידה עוברים ושבים בבית הקפה) – "כן!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!1"

וכבר סיפרתי שאני מועמדת לגפן השנה?