התנצלות וגעגועים

לכל מנויי הבלוג דרך רידרים למינהם – אני מתנצלת על ההצפה לפני יומיים. עידכנתי תגיות ברשומות ישנות ומסתבר שזה גורם לוורדפרס לשלוח עדכונים כמו משוגע.

אנסה למצוא דרך לפתור את זה (אולי להוריד את הבלוג לכמה ימים ולאחר מכן להחזיר אותו). בכל מקרה, יש רק עוד 150 רשומות נטולות תגיות ואז אסיים…

ובנושא אחר – הספריה הנסגרת בקרית שמונה גרמה לקני לפרסמם רשומה עגמומית למדי. סגירת ספריות היא דבר מאמלל באופן כללי, אבל כאשר מעלים באוב את אסימוב אני אומללה עוד יותר.

מודעות פרסומת

פוסט בשני חלקים מרתקים, עגומים, מלאי הרפתקאות ויצירתיים

חלק א' 

 היה זרחין ובו מספר חידושים משעשעים.

קודם כל – זה הזרחין הראשון שבו לא כתבתי כלום בכלל, אפילו לא מילה שחוקה אחת. למעשה, לא התקרבתי למחשב. ישבתי ליד הבנזוג שעבד עליו, ומדי פעם הצצתי.

אני סרגתי.

כובע לתינוקת, בצבע סגול בהיר.

הצלחתי לסרוג שש שורות שלמות (!), אחרי שפעמיים הייתי צריכה להעלות את העיניים. בפעם השלישית איימתי על הצמר שאם הוא לא עושה מה שאני רוצה הוא ימסר לתעלולי חוטלי, והוא נכנע.

מלבדי היתה פעילות כתיבה עניפה – הבנזוג, כאמור, כתב. המלכה גם כן הגיעה וכתבה, ומאוחר בערב הצחלתי להושיב את הנסיכה לערוך סיפור שלי. מסתבר שאם מדליקים לה את המחשב, פותחים אותו, מעלים את הקובץ, מניחים לה את הלפטופ על הברכיים ומאיימים עליה בסלט עם חסה – היא עורכת.

 

היתה הופעת אורח מרעננת, אם כי קצרה מדי, ובלטה בחסרונה האלפית. אני רק רוצה לציין שבניגוד לשמועות המרושעות – אני לא הטלתי טירור על אף אחד. רק הצעתי, בנימוס מופלג, אפשרויות סידור מרעננות לאיברים הפנימיים של המלאך האפל במידה והוא יצפין ולא יגיע לזרחין.

 

אה, ומילת אזהרה לנועץ החרבות האמיץ – אתה הבא בתור. אחרי שהמלאך יצא, הנסיכה ואנוכי החלטנו שיהיה מאד נחמד לקבץ גם אותך לזרחין, וכמו שראית – resistance is futile.

 

אז – היה אחלה זרחין, עם המון משתתפים, והמון יצירה (וסרגתי! שש שורות!), ואיכשהו הבנזוג והמלאך שקעו לשיחה לגבי דרדסים עם תותחים, אבל בשלב הזה גיליתי את הביסלי, כך שאין לי מושג איך השיחה נגמרה.

 

 

חלק ב'

בעולמות האחרון ישבנו, קני ואני, בשולחן נבחר בבית הקפה המשעשע במדיטק, וניסחנו את מועדון הקריאה שלנו. בחרנו ב"אנוכי הרובוט" בשל הפנדום המשותף, וגילינו שיש לנו די הרבה מה להגיד על היקום האסימובי, מבלי להכנס לכל סיפור בנפרד. המשכנו לפתח את הרעיונות במייל, והתחלתי להתרגש. הנה – מועדון קריאה מדע בדיוני קשה, על רובוטים וחלליות, עם קני, ואפילו וידאתי שזה יהיה ביום רביעי כדי שלא יתנגש עם זרחין. מה יכול להשתבש?

בסרטים בשלב הזה מתחיל לרדת גשם.

מכיוון שגשם יכול להוריד את אחוזי הלחות בתל אביב מ 248% ל 100%, היקום בחר בדרך אחרת לשבש את היום שלי.

יצאנו באיחור של עשרים דקות, והבנזוג הודיע לי שלא נגיע בזמן.

"שטויות," הודעתי נחצות, "מקסימום נאחר בעשר-עשרים דקות. לא יקרה כלום."

אה-הה.

הפקק התחיל במורשה. והמשיך באיילון.

והמשיך בקק"ל.

ובנמיר.

ובאבן גבירול.

ובקינג ג'ורג.

הגענו באיחור של שעתיים וחצי. הם כבר דנו על כל הנושאים שאפשר להעלות על הדעת, אני חושבת שהגענו כאשר הם התחילו לנתח את הכריכה, רק כדי שאני לא ארגיש שהפסדתי הכל.

אז – קיבלתי מחמאות על קני מאוחר יותר, ונראה שאנשים נהנו, וגנש זה מקום טוב לעשות בו מועדנוי קריאה, אבל הבאסה חוגגת.

מזל שיש עוד מועדון במיתופיה (אם כי, אני לא בטוחה מי יבוא לשם – קהל היעד של מיתופיה לא ממש אוהד אסימוב…).

מסקנות:

 

1. אני שונאת את תל אביב.
2. בפעם הבאה – מועדון קריאה במקום עם פחות לחות ופקקים.
3. היה יופי של זרחין!!

על פרס גפן, תחרות הסיפורים ופנדומים

עברתי על רשימת המועמדים לפרס גפן השנה. בניגוד לשנה שעברה הפעם אני חברת אגודה, ויכולה להצביע למה שבא לי.
אבל הפעם, בניגוד לשנה שעברה, אין לי למי להצביע. מתוך רשימת ספרי המקור והספרים המתורגמים קראתי רק שניים, ואני לא רואה את עצמי משלימה את החסר עד למועד סגירת ההצבעה. 
מה שיותר חמור – בניגוד לשנה שעברה שבה הכרתי את כל הסיפורים הקצרים ויכולתי לבחור את אלו שצריך להצביע להם, השנה קרוב למחצית מהסיפורים פורסמו במקומות שאני לא מכירה.
מי יודע איפה אתר כנפיים נמצא?
ולמה אין קישור בדף המועמדים לסיפורים שפורסמו אונליין? זה היה מקל על החיים שלי באמת.

בכלל יש לי בעיה חדשה השנה. בשנה שעברה כולם היו רק שמות על הנייר, ויכולתי לשפוט את הסיפור בלבד. השנה, יעל, רותם, ערן, אור – אלו אנשים אמיתיים. במקום כלשהו יש לי הרגשה שאני מדרגת לא את הסיפורים אלא את האנשים שמאחוריהם. הבעיה היא כמובן שהאנשים האלה גם כותבים סיפורים מעולים, כאלה שאני עדיין ממשיכה לחשוב עליהם הרבה אחרי שקראתי אותם. אז מילא שאני מדרגת את האנשים, אילו אחד מהם היה כותב סיפור גרוע היה לי הרבה יותר קל בחיים.

זהו – שתי הצעות לשיפור ההצבעה בשנה הבאה. להכניס לינקים לדף התחרות, ולבקש מהאנשים שאני מכירה להתחיל לכתוב סיפורים גרועים כדי שיהיה לי קל להצביע.

***

תחרות הסיפורים של פנטסי.קון נסגרה לפני שתיים עשרה שעות, עם 18 סיפורים שזכאים להשפט. הכנתי את הטבלא, ריכזתי את הסיפורים, עניתי בנימוס לכל האימיילים שנשלחו אלי, ועכשיו רק נשאר לראות מה השופטים יחליטו. מבין כל הסיפורים שנשלחו אלי בלטו בהעדרם הסיפורים של הנסיכה ושל המלאך האפל. אני משוכנעת שהם היו יכולים לכתוב משהו מדהים בעולם הזה. 
כאשר שופטים לא כותבים. 

***

"אז, מה הפאנדום שלך?" ליטל שאלה בהפסקה בין חזרות.
"דוקטור הו" עניתי בקלילות, מדחיקה את השאלה.
"אם לא באפי, אז מה כן?" עידן שאל בשיחת טלפון שהתארכה.
"דוקטור הו", עניתי שוב, בקלילות, מדחיקה את השאלה.

אבל יש משהו מרכזי שאני מחמיצה. אני לא באמת מעריצה של הדוקטור, זו פשוט סדרת המדע הבדיוני הטובה היחידה שאני רואה כרגע. לפני שנתיים זו היתה סטארגייט (על כל מגרעותיה), לפני חמש שנים זו היתה פארסקייפ, לפני עשר שנים זו היתה בבילון.
אבל לאנשים האלה יש משהו שלי אין – שנים אחרי שהסדרה ירדה, אחרי שהיוצר שלה עבר לפרויקטים חדשים, הם עדיין חוגגים אותה, עדיין חיים את הדמויות, את תפניות העלילה, עדיין מסוגלים להתרגש כאשר מקרינים פרק שחוק. 
בקלילות דומה החלפתי את באפי במכושפות, ואת מכושפות בזינה – כולן על תקן "הסדרה שמוקרנת ביום חמישי בערב ופותחת את סוף השבוע". לא התחברתי אליהן עד כדי כך.

אני גם רוצה פנדום!
משהו להתרגש לקראתו, לדבר עליו עם חברים, לצטט ממנו באמצע הלילה, משהו שיחבר אותי לאנשים אחרים, שיגרום לי להצטרף לאגודות…

אה.
אסימוב הוא הפנדום שלי.