עברתי על רשימת המועמדים לפרס גפן השנה. בניגוד לשנה שעברה הפעם אני חברת אגודה, ויכולה להצביע למה שבא לי.
אבל הפעם, בניגוד לשנה שעברה, אין לי למי להצביע. מתוך רשימת ספרי המקור והספרים המתורגמים קראתי רק שניים, ואני לא רואה את עצמי משלימה את החסר עד למועד סגירת ההצבעה.
מה שיותר חמור – בניגוד לשנה שעברה שבה הכרתי את כל הסיפורים הקצרים ויכולתי לבחור את אלו שצריך להצביע להם, השנה קרוב למחצית מהסיפורים פורסמו במקומות שאני לא מכירה.
מי יודע איפה אתר כנפיים נמצא?
ולמה אין קישור בדף המועמדים לסיפורים שפורסמו אונליין? זה היה מקל על החיים שלי באמת.
בכלל יש לי בעיה חדשה השנה. בשנה שעברה כולם היו רק שמות על הנייר, ויכולתי לשפוט את הסיפור בלבד. השנה, יעל, רותם, ערן, אור – אלו אנשים אמיתיים. במקום כלשהו יש לי הרגשה שאני מדרגת לא את הסיפורים אלא את האנשים שמאחוריהם. הבעיה היא כמובן שהאנשים האלה גם כותבים סיפורים מעולים, כאלה שאני עדיין ממשיכה לחשוב עליהם הרבה אחרי שקראתי אותם. אז מילא שאני מדרגת את האנשים, אילו אחד מהם היה כותב סיפור גרוע היה לי הרבה יותר קל בחיים.
זהו – שתי הצעות לשיפור ההצבעה בשנה הבאה. להכניס לינקים לדף התחרות, ולבקש מהאנשים שאני מכירה להתחיל לכתוב סיפורים גרועים כדי שיהיה לי קל להצביע.
***
תחרות הסיפורים של פנטסי.קון נסגרה לפני שתיים עשרה שעות, עם 18 סיפורים שזכאים להשפט. הכנתי את הטבלא, ריכזתי את הסיפורים, עניתי בנימוס לכל האימיילים שנשלחו אלי, ועכשיו רק נשאר לראות מה השופטים יחליטו. מבין כל הסיפורים שנשלחו אלי בלטו בהעדרם הסיפורים של הנסיכה ושל המלאך האפל. אני משוכנעת שהם היו יכולים לכתוב משהו מדהים בעולם הזה.
כאשר שופטים לא כותבים.
***
"אז, מה הפאנדום שלך?" ליטל שאלה בהפסקה בין חזרות.
"דוקטור הו" עניתי בקלילות, מדחיקה את השאלה.
"אם לא באפי, אז מה כן?" עידן שאל בשיחת טלפון שהתארכה.
"דוקטור הו", עניתי שוב, בקלילות, מדחיקה את השאלה.
אבל יש משהו מרכזי שאני מחמיצה. אני לא באמת מעריצה של הדוקטור, זו פשוט סדרת המדע הבדיוני הטובה היחידה שאני רואה כרגע. לפני שנתיים זו היתה סטארגייט (על כל מגרעותיה), לפני חמש שנים זו היתה פארסקייפ, לפני עשר שנים זו היתה בבילון.
אבל לאנשים האלה יש משהו שלי אין – שנים אחרי שהסדרה ירדה, אחרי שהיוצר שלה עבר לפרויקטים חדשים, הם עדיין חוגגים אותה, עדיין חיים את הדמויות, את תפניות העלילה, עדיין מסוגלים להתרגש כאשר מקרינים פרק שחוק.
בקלילות דומה החלפתי את באפי במכושפות, ואת מכושפות בזינה – כולן על תקן "הסדרה שמוקרנת ביום חמישי בערב ופותחת את סוף השבוע". לא התחברתי אליהן עד כדי כך.
אני גם רוצה פנדום!
משהו להתרגש לקראתו, לדבר עליו עם חברים, לצטט ממנו באמצע הלילה, משהו שיחבר אותי לאנשים אחרים, שיגרום לי להצטרף לאגודות…
אה.
אסימוב הוא הפנדום שלי.