Posts Tagged ‘אמנות הלידה’

מהצד השני של המראה (ללא מעיים מדממים הפעם)

"לא! לא! די! די! די!"
התינוק שלי מתעורר בבכי.
אני מחזקת את החיבוק שהתרופף, מחדשת את הנשיקה על המצח ומשכיבה בחזרה לידי.
לילה.
מחלקת ילדים.

אני מסתכלת על הציורים העליזים מסביבי ומנסה להבין איך הגענו לכאן.

ביום שני הייתי בתורנות.
ביום שלישי הוצאתי את ברק מהמשפחתון מוקדם והלכנו ביחד ברגל הביתה. הייתי כל כך גאה בו – הוא הלך כמעט את כל הדרך לבד. גיבור שלי.
כשהגענו הביתה הוא הרגיש קצת חם, אבל חשבתי שזה מההליכה בשמש.
בערב בעלי אמר שאולי בכל זאת יש לברקי חום. הסברתי לו שהתינוק מקסימום התייבש, ולא צריך להתרגש.
בבוקר כבר היו לו 40 מעלות חום.
נתנו אקמול, שלחתי את האבא לעבודה ("את בטוחה?" "כן, אל תדאג, זה סתם וירוס. נבלה את היום ביחד. יהיה כיף.")
בשמונה ברק גנח ונאנח, לא מסוגל לנשום, קודח, מצטמרר.
טלפון לבעלי, מונית, ואחרי פחות מחצי שעה כבר היינו במיון ילדים בבית חולים "מאיר".

אחות מנוסה במדים לבנים מניחה יד צוננת על התינוק הקטן שלי ומרגיעה "אל תדאגי – הוא נאנח בגלל החום. זה יעבור כאשר הנורופן ישפיע."
המתמחה מניח יד מחוספסת על התינוק שלי ומרגיע "אל תדאגי, אין שום ממצאים בבדיקה פיזיקלית. זה בטח וירוס."

מחכים לבדיקות דם.
מחכים.
הן מגיעות.
ושוב – כמו עם המוניטור בחדר לידה – אני כבר יודעת שזה לא בסדר, אבל צריכה שהמתמחה יגיד "נעשה לו צילום חזה ונחליט על אשפוז אחר כך."

ופתאום אני אובדת בין המסדרונות שאתמול הכרתי כל כך טוב, הפקידה לא נחמדה, וחדר ההמתנה המזמין נראה כמו צבא חיידקים שמחכה לתקוף אותנו.

גזר הדין – דלקת ריאות.
קשה.
אשפוז מייד.
"אבל אני רופאה!" אני מתמרדת. "אי אפשר לטפל בו בבית?"
אפשר, אבל צריך ליסוע למוקד, ולקבל זריקות לתוך השריר, ואם משהו יקרה בלילה?

מחליטים על אשפוז.
דוקרים את התינוק שלי. מכניסים לו מחט לזרוע כדי שיוכל לקבל תרופות ישר לדם.
מחזיקים את התינוק שלי, נותנים לו עוד סירופ להורדת החום.
דוחפים מדחום לתינוק שלי. חשוב לדעת כמה בדיוק החום שלו.

בעלי מניח יד אוהבת על התינוק שלנו.

יש אקווריום במרכז המחלקה. האחות האחראית מסדרת לנו ארוחת צהריים מאוחרת, ומראה לי את החדר. "אפשר 3 כיווני אוויר? אולי במרפסת?"
"לא, חייבים חיבור לחמצן."
ושוב המעמסה נוחתת – התינוק שלי בסכנה. הוא חייב להשאר קרוב לחמצן כי אם משהו יקרה בלילה….

לילה.
ההורים הביאו אוכל וחזרו הביתה לישון.
בעלי חזר הביתה להתקלח ולישון. נפרד בנשיקה ומבטיח לבוא מחר בבוקר.

התינוק שלי נע.
מתעורר בבכי מחלום על מה שעבר היום.
"לא! לא! די! די! די!"

וגם אני רוצה לבכות.
לצעוק –
"לא! לא! די! די! די!!!!"
מי יחבק אותי כשאני מפחדת לבד בלילה בבית חולים?

מודעות פרסומת

הרהורים בתורנות שקטה

הבעיה היא בכלל לא החולה הראשון שמת בתורנות.
גם לא השני.
אני זוכרת היטב את החולה הראשונה שמתה. את המבט על פניה של המטפלת הפיליפינית. קרועה ובוכיה, מציצה מאחורי גבי אל מכשיר האק"ג – אולי בכל זאת יש עוד פעימה של חיים בגוף שנשם אתמול.
אני זוכרת גם החולה השניה – עוד חלל במלחמה בין בני האדם לחיידקים. כאשר האנטיביוטיקה כושלת, והגוף מותש מכדי להמשיך.
והחולה השלישי – לאחר שבץ דימומי שהותיר מאחורי קליפת בשר נושמת. ודי.
הוא נפטר לאחר שבועיים.
והרביעי – כבר לא ידעתי מה היה לו. אני רק זוכרת את הדימומים התת עוריים – בכל מקום שלחצתי העור נבקע. גלדים כיסו את הנפש.

אני לא זוכרת את החולה החמישי.
אני אפילו לא זוכרת ממה הוא מת.
אני רק זוכרת את ההליכה במסדרון הארוך, עם מכשיר האק"ג.
רעש הגלגלים על המרצפות.
מלאך המוות לפני, ואני מאחוריו, מקבעת את המוות בנפש האדם.
רעש הגלגלים.
לא מצליחה להזכר בשמו, בהבעת המוות, לא מצליחה להזכר בריח.
מצליחה לזכור רק את רעש הגלגלים במחלקה הריקה.

והיום – עוד מוות.
אני כבר לא סופרת. החולה השמיני? העשירי? המאה?
הבעל, בעדינות מופלאה, כיסה את פני בת זוגו מזה שישים שנים בסדין צבעוני של בית חולים. עיניו דמעו, אך ידו איתנה. נפרד ממנה בהבעה אחרונה של אהבה.

לא היה ניתן להציל אף אחד מהם.
אין מעשי גבורה במחלקות הפנימיות. אנו לא נלחמים על חיי האנשים, רק על המוות.
ללא כאב.
בשקט.