Posts Tagged ‘אמא לומדת להתמודד’

חופש

חופש. אין שיעורי בית, אין לחץ בבית הספר, אין צורך לעשות כלום חוץ מאשר לקרוא בבית. הילד פורח. תמיד צריך להיות בחופש.

מודעות פרסומת

אבחון

סיימנו את האבחון. שתי פגישות, ועוד אחת עם מחשב, ועוד אחת רק שלנו ועוד אחת של כולנו, וזהו. הגיבור קיבל תגית של "ילד חכם, מעל הממוצע, בלי הפרעה אבל עם קשיים".
והקשיים האלה לא עושים לו טוב. יש קושי בעיבוד חזותי. כאשר הוא קורא מילים או מספרים בודדים – אין בעיה. ברגע שהוא מתמודד מול דף של טקסט הוא לא מצליח לעקוב אחרי הרעיונות והקריאה שלו מואטת לקצב שמפריע לו להתרכז.
יש בעיה בזכרון, יותר מורכבת ממה שנשמעת. הוא זוכר דברים מסוימים ולא מצליח לזכור בכלל דברים אחרים. היא קשורה לקושי בריכוז, מכיוון שהוא לא מצליח בכלל לקודד את המידע שנמסר לו – אז איך הוא יצליח לזכור אותו?

אבל יש פתרונות. הארכת זמן והקלה בשיעורי בית בתור התחלה (צחוק. גם ככה הם לא מקבלים כמעט שיעורים בבית הספר הדמוקרטי הזה…). הקראה של קטעים, כדי שהוא יוכל לעבד את מה שהוא שומע במקום את מה שהוא קורא. להפחית את הלחץ, לאפשר לו להתקדם במה שהוא מבין.
כמובן – המלצה על הוראה מתקנת, והשתרבבה לה המלצה על חוג מיומנויות חברתיות, שדחיתי בתחילה אבל עכשיו חושבת שאקבל. קשה לו להשתלב בחברה. הוא מוצף כאשר יש יותר מדי אנשים סביבו (יותר משניים שהוא לא מכיר), והוא נעשה אגרסיבי ואומלל.

אז התחלנו להקריא את השיעורי הבית, ולאט לאט להתעקש שהוא דוקא כן יכול, ושהוא כן חכם, אז שיפסיק עם ההצגות בבקשה ויסיים את התרגילים. והנה קסם – כאשר מקריאים, ומדברים, וכותבים בשולי הדף הערות למורה (כמו – "הגיבור פתר הכל לבד בעל פה ואחר כך הכתבתי לו את התשובות", כי הוא לא מצליח לזכור מה הוא אומר בגלל הקצב האיטי של הכתיבה), אז הדברים נעשים קלים יותר. ברורים יותר. והוא מתיישב ופותר לבד שיעורי בית בעברית. ומקריא בעצמו דברים. וה"אני לא יכול" הופך ל "אני לא יכול לעשות כל כך הרבה שיעורים", ומתחלף ב"אני לא רוצה", ועם זה כבר קל להתמודד.

התמודדות

עברנו את שתי הפגישות עם הפסיכולוגית. בשישי תהיה פגישה עם המחשב, ובעוד שבועיים – תוצאות.
להלן ההישגים שנרשמו –
הפסקתי לפחד מהמונח של "הפרעת קשב וריכוז". זה לא אומר שהילד שלי מופרע. זה אומר שקשה לו להתרכז, ולפעמים קשה לו להקשיב. צריך לשנות את השם וזהו.
התחלתי לשבת לידו בשיעורי הבית. אני מקריאה והוא פותר. ההקראה ממסמסת את רוב הפחד מהשיעורים, אם כי לא את כולו. אתמול היינו צריכים להמציא סיפור, והילד שלי שיוצר ספינות חלל מקופסאות ריקות לא הצליח לחבר משהו שמתאים לתמונה בה רואים ילדה ודבורה. תרגילי חשבון הוא פותר בקלות. שאלות מילוליות בקושי.
התחלנו לעשות רשימות בבוקר – "אלו הדברים שאתה צריך לעשות. אתה רוצה שאזכיר לך כל שלב או לא?"
המורה אומרת שהמצב בכיתה הרבה יותר טוב. הוא כבר לא מתבייש לענות לגבי שיעורי הבית, משתתף יותר, נוח יותר לשיחה.

יש תקוה.

אינטראקציה חברתית

מחר פגישת אבחון ראשונה. התוכנית – לקחת את הגיבור מבית הספר, לנסוע לפגישה, לשבת בחוץ עם המחשב וללמוד למבחן של יום שלישי, לפגוש אותו אחרי האבחון, לשאול איך היה ("בסדר" או "לא זוכר"), ולקחת אותו לשתות שוקו ב'ארומה' ליד.

היום נקרתה בפני הזדמנות יוצאת דופן – הוא קבע עם חבר לאחרי הלימודים, והקטנה ביקשה להשאר גם. בהיותי אמא בעצמי לא אפיל על אמא אחרת שני ילדים שאחת מהן באה עם שק דרישות, ולפיכך נשארתי, והסתכלתי. היו שלושה ילדים והקטנה שלי. הם שיחקו ביחד בהרכבים משתנים – פעם שלושה בנים והיא בצד, פעם היא ואחד אחר בצד, פעם בזוגות, ופעם היא נדדה למטבח לאכול וכל השאר התפזרו להם.
והגיבור? שיחק מתי שבא לו, עם מי שבא לו.
אמנם רק שעתיים, אמנם בסיטואציה שנבחרה על ידי המשתתפים, אבל לפחות חלוק נחל קטן נגול מעל לבי. הוא יודע ליצור אינטראקציה חברתית, פשוט בוחר שלא להתחבר עם כל העולם.
וחלוק אבן נוסף – הילד השלישי הוא ילד עם הפרעת קשב וריכוז "אמיתית", כזו שלא צריך לפתוח אף ספר כדי להבחין בה. לפחות המצב של הגיבור שלי טוב יחסית. אולי לא נצטרך ריטלין.

קווץ'

ביום שני פגשנו את הפסיכולוגית שתעשה את האבחון. היא היתה נעימה, ממוקדת במטרה. תשאלה אותנו על הקשיים של הגיבור, על תגובה לכשלון, על הפחד מפני כשלונות חוזרים, על המצב החברתי שלו, על כל אספקט בחייו. ישבנו, וחנקתי היטב את התשובות המבודחות והציניות (הרי ידוע שלפסיכולוגים אין חוש הומור), וענינו.
יש לו חברים, אבל רק שלושה קרובים. הוא מתקשה בקריאת מטלות, אבל מצליח לבצע אותן אם מקריאים לו. הוא מעולה בחשבון אבל לא מתמודד עם בעיות מילוליות. הוא מקריא סיפורים לאחותו, אבל מהספרים שלה ולא משלו. סיפרנו על הבונקר, אבל היא רק הכניסה את הסיפור לקופסת "מתמיד במטלות שמעניינות אותו", מבלי להתפעל מההישג.
היא תעשה את העבודה שלה היטב, אני בטוחה, ונקבל ממנה שפע של המלצות ללימוד ולהשתלבות בבית הספר, והמורה תהיה מרוצה כי יהיו לה "כלים" (מילה שנואה עלי במיוחד) להתמודד עם הקשיים של הגיבור, וכולם יהיו שמחים.
ורק אני מרגישה חזק בפנים את הקווץ' שאומר שהייתי צריכה להשאר איתו בבית ולתת לו לבנות בונקרים כאוות נפשו.

בונקר

כאשר קנינו מדפסת חדשה הגיבור ביקש שאבנה לו משהו מהקופסא שלה, גדולה, מפתה ומבריקה. הסכמתי מיד, כמה קשה לגזור שני חלונות ודלת עבור ה"בית" הסטנדרטי?
"לא, אמא," השיב הילד, "אני רוצה בונקר". הוא נעמד בתנוחה בוחנת, התבונן על הקופסא במשך דקות, ולאחר מכן ניגש לעבודה. הבית שלנו הפך לאתר בניה למשך שלושה שבועות, כשכל קופסת קרטון מוחרמת לטובת הבונקר, ובתומם בונקר אמיתי עמד במרכז המטבח. הבונקר מורכב מארבע קופסאות – שלוש שיוצרות את הבונקר עצמו, כולל צריח, איזור שיגור טילים ושולחן כתיבה, ואחת שיוצרת את עמדת התותחן השני, זה שמגן על הבונקר (או נלחם בו, תלוי מי החבר המתארח אצלנו).
חתיכות הפלסטיק שהחזיקו את המדפסת במקומה הפכו למושבים עבור התותחן ועבור הלוחם בבונקר, ואחת מהן מייצבת את כן השיגור (של הטיל).
הנסיכה כל כך התלהבה מהבונקר שדרשה בונקר גם עבורה. הגיבור בחן את הקופסאות שנותרו בבית מהזמנת המכולת האחרונה והציע לה טנק. היא, כמובן, פרצה במחיאות כפיים. הפעם התכנון והבניה ארכו שעתיים בלבד, אם כי הוא טרם סיים להרכיב את הכל (כי העוזרת הגיעה וצריך לפרק את כל הקופסאות ולהערימן על השולחנות).

ומה רציתי לספר?
שהיום, בין דפים אחדים מצאנו נייר אחד, נטול קפלים (מה שמעיד על כך שנשמר תקופה ארוכה טרם החליק בינות לעיסוקי-ילדים אחרים) ועליו מצויר הבונקר של הגיבור. ארבעה מבטים בסיסיים, כנהוג בכל שרטוט הנדסי (למעלה, למטה, ימין ושמאל), מבט אחד תלת מימדי המציג את הבונקר ואת עמדת התותחן, ומבט אחד נוסף, שרטוט פריסה של הקרטון המרכזי, מדויק ובהתאם למידות. בכל המבטים מצויר גם הלוחם בבונקר, ובאחד מהם רואים את הרימון שלו (הוא צמוד לחגורה בצד ימין, לכן רק במבט הזה רואים אותו).

וזה מדהים, ומעיד על חשיבה יצירתית ומתוכננת בו זמנית, ועל תפיסה מרחבית מעבר למצופה מגילו, ועל יכולת הפשטה של הבעיה לרכיביה והרכבתה מחדש, ועוד ועוד.
אבל הקווים לא ישרים, וברשימת החלקים הנדרשים בתחתית הדף כתוב "1. קופסהת קרתון 2. קלקר 3. גלילי ניאר".
זה הופך אותי לאמא גרועה אם זה מה שאני רואה?

סימנים מוקדמים

זה התחיל ממש בקטן. הכתב שהיה נטוי מהרגיל, והקושי בקריאה שלא נעלם, וחוסר היכולת לשבת בשקט, ואי אפשר להעביר דיון ארוך כי כל הזמן קופץ מנושא לנושא.
אז לומדים – מקצרים טיעונים שיהיה קל לעקוב, ומקריאים במקום לצפות שיקרא, ומחכים שהכתב יסתדר מעצמו. אבל דברים לא מסתדרים, ולא נמוגים, והילד מתקשה ומדבר על עצמו כטיפש, ומדבר על ילדים אחרים ש"עוקפים אותו", ואפשר להחביא ולהסתיר אבל בסוף יושבים מול המורה והיא אומרת "הפרעת קשב וריכוז", וחייבים להתמודד עם זה.
קבענו תור לאבחון פסיכו-דידקטי, וגם אבחון נוירולוגי (במקום סופר-נחשב בארץ שינקה לנו את הארנק היטב, בהתאם). ודיברתי על זה עם הבנזוג, אבל עוד לא עם הילד כי התור רחוק ובינתיים…
ובינתיים יש מועקה שלא עוברת.
וכל ילד אחר היה לי קל. הייתי יכולה לנחם את האמא, להסביר לה שיש פתרונות, ושלומדים להתמודד עם זה, ושהפרעה כזו יש למחצית מהילדים כמעט, ולכולם יש פוטנציאל להפוך למשהו מדהים. והייתי אומרת לאמא- "תראי כמה הילד שלך מדהים! תראי איך הוא בונה דברים! תראי כמה הוא נדיב, וחכם, ומצחיק. אז מה אם יש לו "משהו"? את אפילו לא ידועת עדיין מה בדיוק יש. חכי, זה יסתדר."
אבל אני האמא הפעם, אני זו שצריכה להיות שם בשבילו, ולהתמודד עם חוסר הידיעה, ועם הפחד, ועם החרדה שיש משהו גדול ועמוק שמפריע לילד שלי ואני לא יכולה לשמור עליו, למחוק את זה ולהגן עליו.
אז הנה, אני מתמודדת.