Posts Tagged ‘אלודאה בלבן’

התחלה חדשה

חשבתי להגיע ולעדכן קצת… כל כך הרבה עבר, וכל כך הרבה השתנה, ואני לא מצליחה לתפוס את הרוח שבה התחלתי את הדף הזה.
אני מתמחה עכשיו, באפידמיולוגיה ובריאות הציבור, שזה ענף של רפואה שמתעסק במספרים הגדולים. מכאן נכנסים למערכת מהצד המנהלי שלה ומשנים אותה באמת, במקום רק לרוץ אחרי הזמן במיון ולנסות להשפיע על חולה אחד בכל פעם.
אני לא ידועת אם זה יותר טוב, ויש הרגשה שאני זונחת את הרפואה ה"אמיתית", אבל מסיימים בשעה נורמלית, ואף אחד לא מת בידיים שלי, כך שהנשמה קלה יותר.
ואני מתגעגעת, המון המון, לימים בהם המקום הזה היה המפלט שלי, השפיות בים של טירוף מסביב.

ימים קשים

אז התחלתי לעבוד. בהתחלה זו נראתה כמו סביבת העבודה המושלמת – בוס מבין, מקום נעים, אנשים מסבירי פנים. ואז שינו את מבנה הארגון, והכל התהפך. יציאה מהמשרד לפני שבע בערב לא מקובלת, והלחץ עלה לרמת היסטריה משתוללת. יום חופש משמעו יום שבו עובדים מהבית, ויום מחלה אומר שצריך לקחת אקמול ולהרתם למאמץ "כי על כולם מופעל לחץ ואת לא מיוחדת".
ואני דוקא כן מיוחדת. הרי ויתרתי על הרפואה כדי לא לחיות בעולם שסובב סביב העבודה. כדי לא לעבוד בסופי שבוע, וכדי להיות מסוגלת להשאר בבית עם הילדים סתם ככה כי רוצים.
"את חביבה מאד, אבל לא מקצועית מספיק". המילים מפריעות לי. אני? לא מספיק מקצועית? אני – שניהלתי החייאות, שאיבחנתי צללי רנטגן לא ברורים, שמכתבי תודה מחולים עדיין מתויקים אצלי?
הכל כואב, וצובט, ושורף, ואני מוצאת את עצמי מותשת ומרוקנת, מחפשת מילוט בסופי שבוע קצרים מדי, ולא מצליחה להתמלא מחדש. אני צריכה לעבוד, אבל במקום שבו המשפחה שלי תמיד תבוא במקום הראשון. אחרת כבר עדיף שאלך להתמחות, ואחרי חמש שנים נטולות משפחה לפחות אסיים עם תואר שיביא נחת להורים.

ימים קשים

קשה לי. כל הזמן. ורע, ואני עצובה, וזה משפיע על הילדים. הגיבור הולך לאבא, והתינוקת נצמדת אלי ולא מרפה. אוף.

צעד ראשון

התינוקת הולכת. רק כמה צעדים בכל פעם, אבל הולכת!

כנס מהעבודה

טסתי לאילת. מי הים קרובים עד נגיעה. חיפשתי את הבית שלנו מהאוויר, אך הוא הסתתר בינות לבנינים זהים. מהאוויר לא מפרידים בין הערים, המובחנות כל כך באופין על הקרקע. מישור החוף מתחלף בגבעות פזורות, ועליהן בתים חד קומתיים, גגות אדומים מצפים לשלג. הקרקע היקרקרקה הופכת לטרשית, עצי זית עתיקים נראים כצעצוע ילדים שהונח בתשומת לב, ונשכח לאחר המשחק. הגבעות מתקפלות, החריצים בינהן נעשים עמוקים יותר, והכבישים מופחתים. כביש אחד מוביל למספר בתים מועט על ראש גבעה, וסביב רק שקט וטבע.
מאחורינו תל אביב, לפנינו המדבר. העצים מתמעטים עד שנעלמים כליל. הנוף בראשיתי, מצמיא. הדיילת מחלקת מיץ תפוזים ואני מסתכלת על הרים שטוחים, מלוחים. איש לא דרך עליהם מעולם. באיזו זכות אני מתבוננת בהם מלמעלה, מפריעה לשלוות ההסיטוריה?
ים המלח מתמעט מתחתי, עליות סדום מאיימות פחות מהאוויר. אני במערב המטוס, צופה על מדבריות ישראל נמתחות תחתי. המדבר המלוח מתחלף במדבר הררי, זויות בכל כוון, חום וצהוב מושיטים אצבעות אל הנוסעת בשחקים, מדמיינת שיירות עתיקות צועדות. היכן היו גמלים? נשים כורעות ללדת? כמה ילדים רצו בחול החם בשעת ערב, מפזזים בין צללים מתארכים?
אדום, ושחור, והצבעים מספרים שאילת קרובה. לחץ באוזניים, ולפתע – כבישים, משאיות, מסעדות, נמל תעופה, והגענו.

שלחו אותי לכנס באילת למשך יומיים. לילה ראשון לבד מאז שהתינוקת נולדה. כאשר אמרתי שאני צריכה זמן לעצמי – לא לכך התכוונתי.
אני עוברת בין אנשים, מדברת, מחייכת, אבל לא חלק מהם. אני החדשה, עדיין לא הפנמתי את הכללים.
בלילה אני שואבת לבקבוקים נטושים. חלב אהוב מתבזבז בבית מלון. אני מדברת עם הגיבור לפני שהוא נרדם, שולחת הודעות טקסט לבנזוג,שומעת מוזיקה צורמנית בסלולרי, ואני לבד, כל כך לבד.
ביום למחרת אנחנו חוזרים הביתה. ירדן יפהפיה מהאוויר – רמת הרים בלתי נגועים, כבישים הפורצים אל הבקעה, נושאים עליהם מכוניות פזורות. אני מגיעה הביתה אחרי שש בערב. התינוקת מתנפלת על השדיים המתגעגעים, הגיבור פורץ בשטף מילולי על המשחקים בגן, ולאחר רגע חוזר אל המחשב להמשיך את המשחק שנקטע. הבנזוג מחבק אותי, ולא מרפה.
ואני? אני מדמיינת את הפוסט הזה, וכותבת אותו באיחור של שבועיים.

שמנה

צילמו אותנו בעבודה במסגרת קורס, וגיליתי שזה לא שהמכנסיים שלי התכווצו – זו אני שהשמנתי. יש לי המון תירוצים – ילדתי לא מזמן (שנה ושלוש), ואני עסוקה מכדי לעשות ספורט, וקשה לאכול נכון כשעובדים במשרד שלא מביא ארוחות צהריים בריאות, ואין לי זמן להכין לעצמי אוכל. המון המון תירוצים, כולם פתירים, ואף אחד מהם לא פותר את הבעיה המרכזית – אני עייפה מכדי לדאוג לעצמי, ומשום מה אף אחד אחר לא דואג לי.

אני לא מבוגרת

07.09.2008

בשבת אמא שלי אמרה על התינוקת ש"מאז שהיא אצל המטפלת היא ממש התפתחה", ואני נעלבתי, מאד, וגם אמרתי לה, אבל לא נראה לי שהיא הבינה על מה המהומה.
אוף!
קיויתי שנגמלתי מהצורך בחיזוקים, שהתגברתי על זה שאת כל ה"תקלות" מייחסים לי ואת כל הדברים הטובים לגן / למטפלת.

09.09.2008

אח…אח…
טוב, היום אמא שלי אומרת – "מאז שהיא אצל המטפלת היא הרבה יותר קשורה אליך, לא?"
ואפילו שהיא צודקת, רק מכיוון שהתעצבנתי עליה עוד ממקודם, אמרתי לה "מה פתאום? היא רק שבוע שם, אי אפשר להסיק כלום."
ואחר כך גם לא התנצלתי.
אוף, אני בת רעה.

חופש גדול

הייתי היום לבד, בלי אף ילד, במשך המון שעות. ישבתי בבית קפה עם חברות ולא הייתי צריכה להתווכח עם אף אחד לגבי קינוח כן או לא, ולא הייתי צריכה לחפש כפיות כדי לטפוח איתן על השולחן או לצוד עגבניות מהסלט (כי זה מה שהתינוקת אוהבת במיוחד).
כאשר המטפלת אמרה שהתינוקת כמעט נרדמה והגיבור מסתדר מצוין בלעדי, החלטתי, ככה סתם, ספונטנית, לנסוע עם חברה לתל אביב לחנות ספרים חבויה בתחנה המרכזית הישנה. ולא הייתי צריכה לדאוג לילדים שנרדמים במושב האחורי, ולמים לדרך, או לענות בפעם העשרים שנגיע בעוד כמה דקות.
וכאשר היינו בחנות, יכולתי להסתכל על הספרים, ולשלוף מה שרציתי, בלי לנענע תינוקת, בלי לעזור לילד גדול למצוא מקום ישיבה, ובלי להעסיק אותו בספר לילדים ("אבל אני רוצה ש*את* תקריאי לי, לא רוצה להסתכל לבד!").
ואחר כך נסעתי הביתה, אל המטפלת, ולקחתי את התינוקת, וחיבקתי את הגיבור ופתאום הבנתי כמה החופש הזה היה חסר לי, כי פתאום היתה לי מספיק סבלנות לכל מה שהגיבור דרש ולכל מה שהתינוקת רצתה.
טוב, לא להכל. התעצבנתי עליו כאשר הוא לא שיתף פעולה במקלחת.

יום ראשון במשפחתון

תינוקת הלכה לגן היום, לבדוק את המשפחתון החדש. גיבור הלך איתה. הוא היה אמור ללכת אל סבא בזמן שהיא במשפחתון (כדי שלאבא ולאמא יהיה קצת זמן לבד), אבל במקום זאת הוא בחר להשאר במשפחתון הישן.
אחרי שעתיים קיבלתי טלפון שקורא לי לחזור. לא היא – הוא. רוצה להספיק להיות עם סבא בכל זאת.
להלן הדיווח –
"לתינוקת היה מאד כיף, והיא שרה, אבל התינוקת מ' משכה לי בשער, והיא בכתה הרבה. ואז נתתי את התפסן שלי (צעצוע בצורת זרוע שמאפשרת לתפוס דברים מרחוק) ל-ר' (הבת הצעירה של המטפלת, מבוגרת פי 2 מהגיבור), והיא הציקה איתו לכלבה, אז לקחתי אותו בחזרה, ולא הרשיתי לה לקבל אותו שוב."
"ונהנית?"
"כן."
"והתינוקת?"
"כן, אבל משכו לה בשיער."
"את זה כבר סיפרת לי. יש עוד משהו?"
"לא. רק שמשכו לה בשיער."

דיווח המטפלת – התינוקת מחאה כפיים, שרה, דיברה עם כל הילדים במשפחתון, כולל עם ילדי המטפלת, זחלה, ישנה, אכלה שזיף.

מצד אחד – הגיבור דיווח רק על ההצקה והשמיט את הדברים החיוביים.
מצד שני – הוא מגונן עליה, מסתבר, גם כשאני לא שם, ואפילו אם נראה שקשה לו עם נוכחותה – הוא עדיין שומר על אחותו הקטנה.

חששות

ימים לא כל כך טובים עוברים על כוחותינו. החופש הגדול נגמר, ואני מתחילה כבר עכשיו להתגעגע אל הילדים. שניהם הולכים לגן החל מיום שני הבא. הגיבור לגן ה"חובה" הדמוקרטי (למרות הכל – אנחנו שלמים עם ההחלטה), והקטנה למשפחתון שבו הוא היה.
ואני?
אני הולכת להתחיל עבודה חדשה החל מאמצע ספטמבר, במשרה מלאה.
ומה עם ההנקה? ומה עם הילדים? ואיך היחסים שלי ישתנו איתם כשלא אהיה לידם כל הזמן?

החששות משפיעים על מה שקורה איתנו עכשיו. מצד אחד אני מחבקת ומנשקת את שניהם יותר, ומהצד השני אני נותנת להם להסתדר לבד, כדי לאושש את מה שאני יודעת – הם מסוגלים להסתדר בלעדי.