Posts Tagged ‘אלודאה בלבן’

ילדים זו שמחה

הגיבור, הגדול, כבר בן שבע והולך לכתה ב' בגאווה רבה.
הנסיכה (ניק זמני עד שנמצא לה אחד קבוע) כבר בת שלוש והולכת לגן טרום-טרום חובה בגאוה לא פחותה.
הבנזוג בן שלושים פלוס וכבר לא צריך ללכת לשום מסגרת.
ואני… אני התחלתי התמחות פרווה, כזו שמנצלת את התואר שרכשתי ותאפשר לי לעסוק במקצוע שאני אוהבת, אבל מרחוק. בלי הדם, היזע והדמעות. ויתרתי על התענוג שבהכרת התודה של המטופלים תמורת האפשרות לחזור כל יום אל המשפחה שלי, להכין להם ארוחת ערב, לחבק אותם ולקום איתם בבוקר. במקביל – תואר שני, ובנוסף עדיין אמא.

 


הגיבור: אני רוצה שהנסיכה תלך לגן בבית הספר שלי!
אמא: למה? (ובסתר לבה מקווה שהוא יתאר עד כמה הוא אוהב אותה, מתגעגע אליה, רוצה להיות קרוב אליה…)
הגיבור: כי אז היא תעצבן את כולם ולא רק אותי!

הנסיכה: אני רוצה להתחפש לאפרוח. אמא, תקני לי תחפושת של אפרוח.
אמא: אבל יש לנו בבית תחפושת של טיגריס. אולי את רוצה להתחפש לטיגריס?
הנסיכה: כן! אבל קודם לאפרוח!


ולפעמים…. הם קמים מוקדם בבוקר שבת, והוא שם לה סרט, והיא מוציאה אוכל, ובמשך כמה שעות הם שקטים ושמחים ביחד.
ולפעמים… הוא מקריא לה ספר וגוער בה "או שאת יושבת בשקט או שאני אפסיק להקריא לך!", והיא מיד מתישבת בשקט, או שהוא מפסיק להקריא לה.


(שיחה ששמעתי מחדר אחר)
הגיבור: איפה הנסיכה? איפה הנסיכה? אוי! אין לך ראש! אוי, איפה הידיים שלך? אוי! מי ראה את הנסיכה שלנו?
(הנסיכה מתפוצצת מצחוק)
אבא הולך להרגיע את הילדים ומגלה שהגיבור במסגרת היותו גיבור-על וגם חמוד החליט לעזור לאחותו להתפשט לפני המקלחת והראש שלה נתקע בסווצ'ר.


כפתורי הדגדוג נותרו במקומם, למי שדאג (חפשו את התיאור שלהם אי שם למעלה).


הנסיכה: אמא, את שומעת איך הגבינה חורקת לי בשיניים?
(תוך כדי בליסת גבינת חלומי מטונגת, שמאד לא בריאה, אבל עושה את הקולות המצחיקים ביותר שאפשר להוציא מאוכל).


והיום…
הכנתי פיצה לפי המתכון המשובח של במבי, והנסיכה צבעה את האצבעות בטוש ירוק. הרשיתי לה לנקד לעצמה את כריות האצבע, אבל במהירות כל כף היד הקטנה התמלאה בצבע, והנסיכה החלה לבכות "אמא! אני לא רוצה להיות ירוקה!"
(נפתר על ידי אמבטיה ארוכה והרבה סיפורים על החיות שחלקו איתה את האמבטיה).


אמבטיה משותפת זה פק"ל, ונוח להפליא. הוא מסבן אותה בגב, בבטן, ואפילו חופף לה ראש, ואז היא, במיומנות של פיל בחנות חרסינה, מסבנת לו רק את הרגליים ואת הגב, בדיוק בנקודות שהכי מדגדגות לו. מסכן שלי.


הגיבור: "אמא, בולבול זו ציפור. קוראים לזה פין!"


שיבושי לשון אהובים של הנסיכה –
ננתקים = ממתקים
כפית מגולגלת = כפית עגולה (קנינו כפיות שהקצה שלהם קטום. זה יפה, אבל מסתבר שלא כפית לפי הגדרתה של הקטנה)
גנֵן = גננת ממין זכר
חומק = מוחק (וברבים – חומֵקים)


הנסיכה (בתרעומת): אמא! לא אומרים אקובדו! אומרים א-ב-ו-קדו!"

מודעות פרסומת

זוויות

זמן לא קל עובר על כוחותינו. בחזית החיצונית אני במחלקה טובענית, למשך שלושה חודשים נוספים. בחזית הפנימית – ילדים זה המון עבודה שלא נגמרת, וכאשר צריך להתמודד עם החוץ, קשה להתמודד עם הפנים.
ובזווית הכי פנימית – כאב גב בא לבקר ולא עזב. הצטרף אליו כאב ירך. יוגה לא עוזרת. לפזיותרפיה אין תורים, ובינתיים איה.

פציעה

פציעת עבודה חמורה – paper cut ביד שמאל. אני אוהבת את העבודה שלי happy

התחלה חדשה

חשבתי להגיע ולעדכן קצת… כל כך הרבה עבר, וכל כך הרבה השתנה, ואני לא מצליחה לתפוס את הרוח שבה התחלתי את הדף הזה.
אני מתמחה עכשיו, באפידמיולוגיה ובריאות הציבור, שזה ענף של רפואה שמתעסק במספרים הגדולים. מכאן נכנסים למערכת מהצד המנהלי שלה ומשנים אותה באמת, במקום רק לרוץ אחרי הזמן במיון ולנסות להשפיע על חולה אחד בכל פעם.
אני לא ידועת אם זה יותר טוב, ויש הרגשה שאני זונחת את הרפואה ה"אמיתית", אבל מסיימים בשעה נורמלית, ואף אחד לא מת בידיים שלי, כך שהנשמה קלה יותר.
ואני מתגעגעת, המון המון, לימים בהם המקום הזה היה המפלט שלי, השפיות בים של טירוף מסביב.

ימים קשים

אז התחלתי לעבוד. בהתחלה זו נראתה כמו סביבת העבודה המושלמת – בוס מבין, מקום נעים, אנשים מסבירי פנים. ואז שינו את מבנה הארגון, והכל התהפך. יציאה מהמשרד לפני שבע בערב לא מקובלת, והלחץ עלה לרמת היסטריה משתוללת. יום חופש משמעו יום שבו עובדים מהבית, ויום מחלה אומר שצריך לקחת אקמול ולהרתם למאמץ "כי על כולם מופעל לחץ ואת לא מיוחדת".
ואני דוקא כן מיוחדת. הרי ויתרתי על הרפואה כדי לא לחיות בעולם שסובב סביב העבודה. כדי לא לעבוד בסופי שבוע, וכדי להיות מסוגלת להשאר בבית עם הילדים סתם ככה כי רוצים.
"את חביבה מאד, אבל לא מקצועית מספיק". המילים מפריעות לי. אני? לא מספיק מקצועית? אני – שניהלתי החייאות, שאיבחנתי צללי רנטגן לא ברורים, שמכתבי תודה מחולים עדיין מתויקים אצלי?
הכל כואב, וצובט, ושורף, ואני מוצאת את עצמי מותשת ומרוקנת, מחפשת מילוט בסופי שבוע קצרים מדי, ולא מצליחה להתמלא מחדש. אני צריכה לעבוד, אבל במקום שבו המשפחה שלי תמיד תבוא במקום הראשון. אחרת כבר עדיף שאלך להתמחות, ואחרי חמש שנים נטולות משפחה לפחות אסיים עם תואר שיביא נחת להורים.

ימים קשים

קשה לי. כל הזמן. ורע, ואני עצובה, וזה משפיע על הילדים. הגיבור הולך לאבא, והתינוקת נצמדת אלי ולא מרפה. אוף.

צעד ראשון

התינוקת הולכת. רק כמה צעדים בכל פעם, אבל הולכת!