Posts Tagged ‘אלודאה בלבן’

מיזוג בלוגים

לפני כמעט ארבע שנים התחלתי לאחד את כל הבלוגים שיש לי לכאן. עכשיו סיימתי.

דברים שלמדתי:

  1. אני לא כותבת גרועה כמו שזכרתי.
  2. אם מעדכנים ערימה של פוסטים בבלוג שיושב על פלטפורמת וורדפרס צריך להעביר את הבלוג למצב "פרטי" לפני התחלת העדכונים אחרת כל המנויים באימייל או ברסס מקבלים מליון הודעות על מליון פוסטים.
  3. נפטרתי מההרגל לרדת שורה אחרי שניים-שלושה משפטים להעצמת הדרמה. הסגנון שהכלבלב קורא לו "שירה מודרנית".
  4. אני גרפומנית שקשה לתאר. בחלק מהמקומות תיארתי יום אחרי יום מה קורה בחיי, שלא היו כאלה מעניינים!
  5. הכי חשוב – התהליך של העתקת הבלוגים מ"באופן טבעי" לכאן הוא השלמה של מה שהתחלתי כשהעברתי את כל הפוסטים מלייבג'ורנל לכאן. אני חושבת שהגיע הזמן לוותר על שורת הביוגרפיה בכל התקצירים שלי בכנסים מאז 2006, "אמא, רופאה וחובבת בסדר חשיבות משתנה". אני מרגישה יותר בנוח היום עם שורת הביו שלי בטוויטר, "אמא, רופאה, סופרת. לרוב עייפה מכדי לעשות את הכל בו זמנית". ככה זה. אני גם אמא, גם רופאה וגם סופרת, ובעיקר עייפה…

זהו. הולכת להוציא את הבלוג ממצב פרטי, להחליט אם יש לי כוח לכתוב עוד קצת היום (עובדת על הסיפור לשנתון, שהדדליין שלו הוא עוד 12 יום. לא נדבר על זה), ולאן אני רוצה לקחת את הבלוג הזה. בעיקר – האם אני רוצה להתחיל להעלות לכאן באופן רציף גם עדכונים אישיים ולא רק כתיבתיים.

 

מודעות פרסומת

באופן טבעי

את חיי הוירטואלים התחלתי בפורום "אמנות הלידה". קראתי לעצמי "קרן", ומיד קפצו עלי בשאלות והבהרות. רק אז גיליתי שכבר יש קרן בפורום ומיד שיניתי את השם לקרן (אחרת), שם שנשאר איתי במשך שנים (ועד היום נשמר בסלולרים של חלק מחברותי מאז). הייתי בחודש שביעי להריון הראשון וחיפשתי מידע, כל מידע שהוא. בפורום ההוא מצאתי תמיכה, חברות נפש ונחשפתי לראשונה לרפואה אלטרנטיבית במלוא מובן המילה. חלק גדול מהאמהות שלי הושפעה ממה שלמדתי שם. יש דברים שמשמחים אותי, יש דברים שהייתי מוחקת מהזכרון, אבל זו היתה אחת התקופות המשמעותיות בחיי. כאשר הגדול היה בן שנה אחת מהחברות מהפורום הכינה לי ספר שמורכב מכל ההודעות שלי שם. הספר עדיין איתי.

אחר כך המשכתי ל"באופן טבעי", שילוב בין פורום לבלוגים אישיים, אתר קיצוני עוד יותר בדעותיו. הייתי כבר בסטאז', ובתור רופאה הייתי שייכת לממסד המרושע, נציגה של הרשע עלי אדמות. אבל גם שם מצאתי חברות, תמיכה ורעיונות חדשניים לגבי אמהות וילדים. קראתי לעצמי אלודאה בלבן, כי האתר מחייב שם עם קו תחתון על מנת ליצור לעצמך בלוג, ואני כבר הייתי בחלוק.

את עולם המד"ב הוירטואלי גיליתי רק כשהיו לי כבר שני ילדים. זה התחיל מסיפור שכתבתי ל"בלי פאניקה" ושלחתי מבלי לדעת שהסיכוי שלו להתקבל הוא אפסי. אם אני זוכרת נכון הבנזוג הוא שמצא את ההודעה על פרויקט הסיפורים ההוא. משם הגעתי לפורום אורט זצ"ל (הנה ההודעה הראשונה שלי שם), פתחתי בלוג מסודר בלייבג'ורנל, כמו כל המד"ביסטים הרציניים, נפרדתי מהאישיות הישנה ופתחתי חדשה.

מאז הפייסבוק הכל השתנה. הפורומים נפחו את נשמתם. האנונימיות ברשת נעלמה, וממילא כולם מנסים לצוד את הפרופיל האישי שלי כדי להשתמש בו לדחוף פרסומות ולפלח שוק (מה שתמיד מזכיר לי קלמנטינות). החברים שלי מעולם המד"ב הוירטואלי הפכו לחברים אמיתיים לגמרי, מהסוג שלא רק עוזר להעביר גופה, אלא גם יגיש את את החפירה אם יתברר שהגופה היא זומבי.

את הבלוג שהיה לי בלייבג'ורנל העברתי לכאן בעזרת ליאור, איש המעשים הנמרץ, אבל מה שכתבתי בבאופן נשאר שם. כבר מספר חודשים אני מהגגת ברעיון לגבו ת איכשהו את מה שהיה שם, אבל לא מוצאת סיבה מספיק טובה. נוח לי שהכתיבה האוורירית וחוסר המודעות לבניית משפטים נכונה נשארת מופרדת מהעולם שבו אני מועמדת לפרסי גפן ומתחככת בכותבות מעולות על בסיס שבועי.

השבוע החלטתי לשבת ולנסח סוף סוף את הסיפורים שלי מהסטאז' עבור "מכתבים לבריאות", פרויקט שאני מאמינה בו בכל לבי. הוא חשוב, ועם קצת מזל יכול לשנות את המדינה שבה אנחנו חיים. הבעיה היא שמאז הסטאז' עברו שמונה שנים, ומי מסוגל בכלל לשחזר את סערת הרגשות, המצוקה והפחד מאז?

אני לא. אין סיכוי. אבל אלודאה_בלבן כן, והיא כתבה מספיק בשביל שאוכל להשתמש בבסיס שהיא בנתה כדי לעזור לפרויקט חשוב. התחלתי לחפור בבלוג הישן שלי, וגיליתי המון סיפורים, המון תזכורות והמון אושר חבוי לדברים שכבר נשכחו ממני.

אני הולכת להעביר את כל הפוסטים הישנים שלי לכאן. הם יהיו קצרים, כתובים גרוע, ורובם חסרי משמעות אחרי כל השנים האלה. אבל הם חלק ממני, וצריכים להשאר. אנסה גם להכניס את התאריכים הנכונים, אבל אני לא בטוחה שוורדפרס יאשר לי לעשות את זה.

הבלוגים שיועברו הם:

אלודאה בלבן – הבלוג הראשי. מכיל הרהורים על אמהות, רפואה, ילדים, ומדי פעם קיטורים על הצמחים הנבולים באדניות.

365 ימים דף בלוג – מכיל תיאור של השנה שבה הגדול ואני היינו בחינוך ביתי.

ילד בית הולך לגן – השנה שבה הגדול התחיל ללכת לגן, נולדה לו אחות, והחיים שלנו השתנו לגמרי.

שני ילדים יצאו לדרך – הקצר מכולם. עלי כאמא לשניים.

אם אתם נתקלים במקומות וירטואלים שהשארתי בהם עקבות משמעותיים אנא ספרו לי.

טיול

יצאנו מוקדם מהבית. פגשנו חברה. הלכנו לבית קפה. נפרדנו מהחברה במרחק של דקה וחצי הליכה מהבית. עברה עוד רבע שעה עד שנכנסנו הביתה, בגלל חמש עצירות – אחת כדי לאכול לחם ערבי ("אמא! קוראים לזה חוביזה!" תיקן הגיבור), אחת כדי לדבר עם פרחים מצליבים, אחת כדי לאסוף חילזון ולשיר לו ("חיל, חיל, חילזון, לה-לה חילזון, בוא נטייל בגשם". מילים ולחן – הנסיכה). אחת כדי לנשוף על סביונים, ואחת כדי לשחרר את החילזון בין השיחים מתחת לבית.

עכשיו עייפים.

דברים שבורחים ודברים שקבורים

אמא: הי! תראו! חתול!
הנסיכה: איפה?
אמא: אוי, הוא ברח.
הנסיכה: הוא בטח חשב שאנחנו זומבים.

 


אמא: רוצים לשמוע שיר?
שני הילדים ביחד: כן!
אמא: איזה שיר?
הנסיכה: על שני האנשים שקברו אותם מתחת לרצפה!

(שתי נקודות למי שיזהה את השיר לפני שהוא מציץ בקישור – ‏http://www.youtube.com/watch?v=5AbiKMBrT5Q‏ )

הנסיכה משוכנעת שמי שמקריין את השיר מאד מנומס כי הוא כל הזמן אומר בבקשה ("תנו לי בבקשה מוזיקה של בוקר"). הגיבור, לעומת זאת, ביקש שנשנה את השם של החתולה ל"פוגי", ושניהם ישבו מרותקים למסך כשחפרתי עבורם שירי כוורת בשחור לבן מיוטיוב.


ויכוח סוער בבית בקשר לסנה הבוער – האם השיח הוא אלוהים (שניהם פסלו), האש (הצעת הנסיכה), השיח והאש ביחד (הסכמה כוללת בין הילדים), או שהשאלה לא רלוונטית כי אלוהים לא קיים (הצעת הגיבור).

—-

בשיר "טנגו צפרדעים" כוורת טוענים שהקרפד לא דומה לשום דבר. עונה הגיבור – "לא נכון! הוא דומה לקרפד זומבי!"


אין גאווה גדולה יותר מאשר לשמוע את הילדים שרים בצוותא את "גוליית".

כולם הם שמחה

שוויץ נסיכה – הביטוי המשובש החדש – "אמא, אני מחגרת את הדובי!"
וכל מיני החלפות של פ' רפה ב-ס'. "בסנים" במקום "בפנים", למשל.
היום היא הסכימה לחלוק איתי את הצימוקים שלה. אחד לי, כל שאר החבילה עבורה.


שוויץ גיבור –
צריכים להמציא סיפור על פי תמונה (מטופשת) של ילדה אוכלת בחוץ ודבורה מציקה לה. כתבתי במקום אחר על ההתמודדות, כאן החלק המשעשע של ההמצאה:
אמא – מה הבעיה? פשוט תכתוב מה שאתה רואה.
גיבור – אבל אין לי רעיונות! זה מסובך מדי!
אמא – הילדה ישבה בחוץ, ואז באה דבורה, והילדה גירשה אותה.
גיבור – לא טוב.
אמא – (מבינה מה הוא אוהב) – טוב, הילדה ישבה בחוץ, ואז באה דבורה ועקצה אותה.
גיבור – ואז היא מתה!
אמא – הדבורה?
גיבור – לא, הילדה!

(כותב באושר. אמא מקווה שהמורה לעולם לא תקרא את זה…)

—-

או, ושכחתי לספר שהילדה מאד אוהבת את האלי פוטר.

כינים הן לא שמחה

אמא: רוצה ללמוד עוד כמה תנוחות שלמדתי ביוגה?
גיבור: כן!
אמא: אז נתחיל בחימום. להרים ידיים למעלה, לשאוף, להתכופף קדימה (אתן מכירות את התרגיל…)…
גיבור: ו…?
אמא: מה ו…?
גיבור: זה לא נחשב חימום.
אמא: זה החימום של היוגה.
גיבור: אמא, (בטון נוזף) חימום זה כמו בג'ודו, כשרצים, ועושים מתיחות!
(הולך בזעף)
אמא חושבת לעצמה – כמה טוב שלא סיפרתי לו שמתחילים בעשר דקות של ישיבה במקום.


יוגה בכלל היא שוס רציני אצלנו בבית. הילדים עושים תנוחות מסובכות בשיא הקלות, נושמים בלי בעיה, ואני בקושי מתנשפת מאחוריהם. כמה גמישות יש בגוף שלהם, ואיפה איבדתי אותה במהלך החיים?


בארוחת הערב:
אמא: מה אתה רוצה לאכול?
גיבור: טוסטים.
אמא: אבל הם עוד לא מוכנים. אתה רוצה סלט?
גיבור: לא.
אמא: רוצה גבינה?
גיבור: לא.
אמא: אז מה אתה רוצה?
גיבור: חביתה.
(הילד לא נגע בביצים כבר שנה. אמא בולעת את התדהמה ורק שואלת בזהירות): אבל חשבתי שאתה שונא חביתה.
גיבור: כן, אבל אין כאן שום דבר אחר טעים.


ואחד מגרד:

הראשים שורצים שוב, ולפיכך נגזר על שני הילדים מסדר סירוק. הגדול עבר אותו בסדר, עם 5 כינים וכמה-עשרה ביצים. הקטנה לא הפסיקה לייצר כינים תוך כדי פליה (וסיפרתי במקום אחר ששלפתי לה מהראש גם שתיים שהיו באמצע מעשה אהבה סוער, כנראה לרגל וולנטיין).
בכי, בכי, בכי, וכמובן "אמא, אני לא רוצה שתסרקי אותי יותר!"
אמא: את רוצה שאספר לך על הכינים, ולמה חשוב להסתרק?
נסיכה: כן. (משיכות באף של אחרי בכי)
אמא: יש לך כינים בשיער, ואם לא נוציא אותן, הן יטילו ביצים. מה יוצא מהביצים של הכינים?
נסיכה: אני לא יודעת.
אמא: מה בוקע מביצה של תרנגולת?
נסיכה: אפרוח!
אמא: נכון, ומביצה של כינה גם בוקע אפרוח?
נסיכה: לא!
אמא: נכון! מביצה של כינה בוקעת כינה!
(כמעט מסיימים מחצית ראש)
אמא: ומה יקרה אם יהיו לך המון כינים על הראש?
נסיכה: מה יקרה? (בלי בכי בכלל)
אמא: כינים עוקצות. והן יעקצו אותך וזה יגרד מאד מאד.
נסיכה: (פורצת בבכי תמרורים) אני לא רוצה שיעקצו אותי!
אמא: אז מה נעשה כדי שהכינים לא יעקצו אותך?
נסיכה: נעביר אותן לגיבור!

(הערת שוליים – השיחה הנ"ל לא התנהלה תוך כדי איומים, אלא בטון מאד רגוע ועניני. לפני שמישהי כאן קופצת שאני מאיימת על הילדה… וגם – מסרק יש, רוזמרין יש, גם ילדים אחרים בגן יש, והם מקור ההדבקה.)

גם ילדות הן שמחה

הנסיכה: "אמא, אני רוצה לראות את הסרט עם פיונה כשהיא עדיין נסיכה."
(שרק 1-3)


אצל הנסיכה הכל הוא תינוק – אם היא מצאה אבן קטנה היא תינוקת, אם היא מצאה חוט קצר הוא תינוק וכן הלאה. השיא היה באכילת תפוחי אדמה אפויים, כאשר היו אבא, אמא, תינוק, ילד גדול, עוד אבא, עוד אמא, עוד אמא, עוד תינוק, עוד ילד, דוד אחד, ותפוח אדמה פגום שהושלך הצידה בבושה בליווי ההסבר, "זה פיסכה. כולם צוחקים עליו".


היינו באיקאה (טרום השריפה) לקניית ערימת דברים שלא צריך ועולים יותר מדי כסף. ליד הקופות נזכרתי שצריך גם מפצלים. שני הילדים כמובן התחילו לריב לגבי הצבעים, עד שהחלטתי שנקנה שניים – אחד כחול ואחד צהוב.
בערב הנסיכה ישבה עם שני המפצלים, והתברר שהם אבא ואמא שמאד אוהבים אחד את השני, ומתנשקים, אבל גם מרביצים מדי פעם. הם גם קיבלו שמות – כחולי וצהובי.


וגם שכחתי ש"שוחך" הוא חושך.