Posts Tagged ‘אי-מהות’

דם ואש ותמרות עשן

על פניו הכל אמור להיות בסדר – אני עוסקת במקצוע שאני אוהבת, יש לי שני ילדים חמודים (כשהם לא שוחטים אחד את השני), דירה נאה בפרברים, יותר ספרים מכדי שאי פעם אוכל לקרוא ובנזוג אחד סבלני להפליא.

ואז, בא מישהו שמזכיר לי שהחיים שלי בזבל. זו לא כתבה טובה במיוחד, הטיעונים שלו לא חדשים והשורה התחתונה די מעצבנת. מצד שני, הוא לגמרי צודק, אבל לא מהסיבה שהוא חושב.

דם

ההורים שלי אחלה. הם מימנו לי את הלימודים באוניברסיטה ואת שכר הדירה בתקופת הלימודים. כיום הם משמשים כבייביסיטרים בהתראה של רגע, שלא לדבר על תמיכה באחי ובאחותי. זה סבבה לגמרי עם בעיה אחת – אנחנו לא אמורים להיות תלויים בהורים שלנו בגיל הזה.

בגילי להורים שלי היו כבר שלושה ילדים ובית פרטי באריאל (נו, המקום הזה שאליו אמנים לא רוצים להגיע). אמא שלי היתה מגיעה כל יום הביתה בארבע אחרי יום עבודה מלא בתל אביב. אבא שלי עבד שעות מטורפות (שמונה עד שבע. פעם זה נחשב למטורף), אבל היה איש קבע אז זה היה בסדר. הוא הציל את המדינה וכאלה. לא היתה להם משכנתא כי בזכות התמוטטות הכלכלה הישראלית בשנות השמונים הם פדו את המשכנתא עם הכסף הקטן שהיה להם בכיס. לכולנו היו חשבונות חסכון מהלידה (חוץ מאשר לי – את שלי הם פתחו בגיל שלוש), בהם השתמשנו כשיצאנו מהבית. את שלי ניצלתי כמקדמה על הדירה שלנו. אחותי נסעה עם שלה לחו"ל. אחי עדיין צובר ריבית על החסכון שלו.

ואתם יודעים מה, הם לא עבדו במקצועות מדהימים, אבא שלי לא היה בצבא עד לפנסיה, אמא שלי לא עבדה בסטארט-אפ שעשה אקזיט. הם היו עובדי מדינה וחיו בסדר.

בנזוגי ואני גם כן עובדי מדינה. יש לנו רק שני ילדים ולא שלושה. יש לנו דירה ולא בית פרטי, שנבחרה בזכות היותה קרובה להפליא לתחנת רכבת. הילדים שלנו אמנם בחינוך פרטי אבל אילו היינו שולחים אותם לחינוך הציבורי הצהרון עדיין היה עולה לנו בין 1500-2000 ש"ח לחודש (כשהייתי ילדה היה מדובר על מאות בודדות לחודש). על סגירת המשכנתא בשנים הקרובות אין מה לדבר. אנחנו עם שני כלי רכב מכיוון שאין תחבורה ציבורית למקום העבודה שלי שנמצא בעיר הנידחת חיפה. כלומר יש, אבל מדובר בשעתיים וחצי של נסיעה לכל כיוון (אמא שלי היתה נוסעת שעה מתל אביב לאריאל באוטובוס מיוחד). אנחנו צריכים גם לממן ביטוח בריאות פרטי לכל המשפחה, ביטוח פנסיוני בנוסף למה שמציע לנו מקום העבודה, ועוד ועוד דברים שבעבר המעסיק היה משלם והיום הנטל הוא עלינו. על חסכונות אין מה לדבר, לא לנו ולא לילדים שלנו. כשאנחנו רוצים לצאת לסופשבוע בצפון אנחנו פורשים לתשלומים. הרבה תשלומים. אני לא יודעת אם זה יוקר המחיה, שחיקת המעמד הבינוני, מדיניות מכוונת של העדפת העשירים או סתם בעיה כלכלית כלל-עולמית.

אבל אתם יודעים מה, נמאס לי לירוק דם ולא לקבל כלום בחזרה.

אש

אני עובדת במקצוע המגניב ביותר בעולם. באמת. משלמים לי כדי לקרוא, לסכם מספרים, ואם יש לי יום ממש מוצלח – אני גם יכולה לעבוד על המחקר שלי המגניב מאד. אז כיף לי. אני כל כך אוהבת את העבודה שלי שאני מוכנה לנסוע עד חיפה כדי לעבוד בה. זה מעייף, מתיש, והייתי שמחה בהרבה אילו הייתי יכולה לעבוד במרכז הארץ, אבל זה מה יש ועם זה נסתדר.

אין לי תורנויות במקצוע שלי (חוץ מאשר חצי שנה של רוטציה בפנימית, אבל לא מדברים על זה). אין לי שעות איומות במיוחד. יש לי אחלה בוס, והוא מבין כשאני צריכה לצאת מוקדם לקחת ילדים. יש רק בעיה אחת קטנה והיא תלוש השכר שלי.

תראו, אני באמת לא מצפה להרבה. אני עובדת מדינה, ומודעת לזה היטב. אבל אני כן מצפה שאחרי שמונה-עשרה שנות לימוד (בקרוב עשרים), באמצע התמחות, עם עבודה במקצוע מבוקש יגיע איזשהו תגמול כספי. לא הרבה, רק, נגיד, משהו שאפשר לסגור איתו את החודש. ואם משהו שאי אפשר לסגור איתו את החודש, לפחות הבטחה לפנסיה נורמלית בעתיד. ואם משהו שאי אפשר לסגור איתו את החודש, בלי פנסיה נורמלית, בלי עתיד לקידום מקצועי, בלי אפשרות לפרקטיקה פרטית, בלי יכולת לעבוד בעבודה נוספת, אבל עם להמשיך לעבוד ששה ימים בשבוע, אז לפחות, בבקשה, תשאירו לי את האפשרות לצאת בשעה נורמלית כל יום כדי לראות את הילדים שלי.

הרופאים לא מוחים כי רע להם. הרופאים מוחים כי "רע" היה כאן לפני עשרים שנה. עכשיו אנחנו בקטסטרופה, ויש הרגשה שלאף אחד לא אכפת. כאשר מבקשים תוספת של אלף תקנים זו לא התפנקות. זה ההבדל בין לעשות 8 תורניות בחודש (כלומר – יומיים של עבודה נורמלית ואז יום שמתחיל בשמונה בבוקר ונגמר אחרי יומיים), לבין לעשות 6 תורנויות בחודש. כאשר מדברים על הגדלת המשכורת זה כי לאף אחד לא נשמע הגיוני שאחרי ארבעים שנות עבודה הפנסיה שלך שווה לתחת (3000 ש"ח לחודש, לא משנה כמה שנים צברת לפנסיה). כאשר דורשים תוספת תקנים ותגמול לעבודה בפריפריה זה לא כי מחירי הדירות נורא יקרים במרכז הארץ, זה כי בצפון הארץ, למשל, יש מומחה אחד ברפואת פגים, והוא לא יכול לצאת לחופש כי אין מי שיחליף אותו. זה כי במקצועות כמו רפואת ילדים, פנימית וכירורגיה כללית אין מתמחים, פשוט אין, ואם מישהו נדרס בדרום ומפונה לסורוקה הסיכוי שהוא יפול לידיים טובות הולך וקטן כל חודש.

ואתם יודעים מה הדבר הכי קטנוני והכי מטופש? שבלי להעלות תקנים, ובלי להעלות משכורת ובלי שום דבר שכזה האוצר דורש החתמת שעון נוכחות כדי לוודא שחס וחלילה אף רופא לא יצא מבית החולים לפני שהוא סיים יום עבודה מלא כהלכתו. אז, אתם יודעים מה, בסדר, נו, אני אגיע לעבודה בשש בבוקר ואצא בשלוש. יאללה. אבל אפשר להבין למה, אם אתם מתעקשים כל כך על שעון נוכחות אתם לא מוכנים גם לממן שעות נוספות לכל שאר הרופאים שעובדים כל יום עד שש-שבע בערב? ואלה לא רק מתמחים, גם רופאים מומחים עובדים קשה והרבה ולא מתוגמלים על זה. העיקר שלא ינסו לעבוד על האוצר ולצאת יום אחד מוקדם יותר במהלך השבוע.

ותמרות עשן

הבעיה העיקרית היא שאני לא רואה פתרון. השביתה של הרופאים תסתיים מתישהו עם בוררות שלא תגיע לשום הסכם, או שתגיע להסכם שלא יכובד על ידי האוצר, כמו ההסכם משנת 2000. מצוקת הדיור לא תפטר. שחיקת מעמד הביניים לא תפסיק. המשכורות שלנו לא יעלו באורח קסום, חסכונות לילדים שלנו לא יווצרו יש מאין, הדירה שלנו לא תעלה בערכה לעומת הדירה אליה נרצה לעבור יום אחד, חיפה לא תתקרב למרכז ותחבורה ציבורית נאותה לא תקרה כאן.

אני רואה אחת משלוש אפשרויות – או שנמשיך לסבול, או שנתאגד כדי לשנות משהו או לעוף מפה. אני לא רוצה להמשיך לסבול. כל תנועה פוליטית שקמה כדי לשנות משהו הופכת למסואבת כשהיא נכנסת לכנסת מרוב ביורוקרטיה, ואופצית הלעוף מפה הופכת למושכת יותר ויותר, וזה לא מוצא חן בעיני.

מודעות פרסומת

עם כאלה אחים…

קיבלתי את "האח הקטן" ממיצי המיתולוגית והנחתי שאגיע אליו "מתישהו". אתם יודעים, הזמן הזה שבין להכניס ספר לספרייה לבין לאבד אותו לנצח בין המון ספרים אחרים שהיו לפניו בתור.

היום הוחלט ברוב קולות לנתק את הגדול והחבר שבא לבקרו ממסך המחשב ומהריגת הזומבים התמידית וללכת לעשות מלחמת מים בגינה למטה. הילדים הולבשו חיש-קל בבגדי ים, אני מצאתי משהו מספיק מאוורר, ונטלתי עמי את הדבר המרובע הראשון שמצאתי על מנת שילווה אותי בזמן ההשפרצות ההדדיות. המלחמה היתה מרתקת. משהו בין "כולם נגד כולם" הקלאסי דרך השקיית עוברי אורח תמימים ופרצי צחוק מתוזמנים היטב. הייתי צריכה להיות המבוגרת האחראית, לצערי, ולתחום את הכיף שלהם בכללים כמו "אסור להשפריץ מים על הרחוב למטה" או "לא ליפול לבור עם גז הבישול!".

היה מאד מגניב, וקצת הצטערתי שאין לנו מצלמה חסינה למים כדי לתעד היטב את הכיף שלהם.

רגע, איפה הייתי?

אה, כן.

"האח הקטן" התלווה אלי למטה. הוא חטף מקלחת מדי פעם אבל יחסית שרד היטב. למי שמשום מה לא מכיר את הספר, יש כאן ביקורת מצוינת של אחד, אהוד מימון.  בקצרה – בסנפרנסיסקו יש פיגוע טרור, כתוצאה מזה כולם מתחרפנים, המדינה הולכת לכוון של מדינת משטרה מלאה, ידה-ידה-ידה, חירות וצדק לכל.

מה שמיוחד בספר הוא קורי דוקטורו(ב) שידוע במלחמתו הצודקת בעד קודים פתוחים ונגד כל מיני דברים מרושעים מאד, עליהם הוא מספר באריכות בכל מיני מקומות. אני רוצה לציין שאני לגמרי בעד משנתו של קורי (שאין לי מושג איך לכתוב נכון את שם המשפחה שלו ולכן נעבור לשמות פרטיים מכאן ואילך). כלומר, קוד פתוח, קריאטיב-קומונס, משאבים רוחניים וכאלה.
לא רק זאת, את הסיפורים הקצרים שלו אני מחבבת מאד. הם מעבירים את הדעות שלו, כמו כל סיפור של כל כותב שאי פעם אחז בעט, אבל הוא עושה זאת על ידי סיפור מעניין ודמויות ברות-הזדהות (ומדי פעם צחוקים על אסימוב. אני בעד).

הבעיה מתחילה כאשר הבחור מחליט לכתוב ספר שלם שאמור לטפל בכל הנושאים עליהם הוא מדבר באמצעי התקשורת המקוונים השונים. בכולם, לא רק באחד מהם. כלומר – בקוד פתוח מול סגור, אמצעי מעקב אלקטרונים, חירויות הפרט, שיתופיות, קנין רוחני… ועוד ועוד נושאים שאני כבר לא זוכרת.

אז בתור התחלה מה שלא בסדר בספר הזה הוא הצפת הנושאים. ניחא. עם זה הייתי מסתדרת.

הבעיה השניה היא רידוד של הדמויות והכוונת העלילה על מנת ליצור את ההתרחשויות כך שיתאימו ב-ד-י-ו-ק לאג'נדה. זה חטא כתיבה חמור להפליא משום שהדמויות חייבות להשאר נאמנות לעצמן אחרת הסיפור כולו נופל, ואם מפתלים את העלילה כך שתתאים לאג'נדה – כדאי שתהיה כותב-על. מצד שני, אם אתה כותב-על אתה יודע לבחור את הדמויות כך שיוליכו את העלילה שתעביר את האג'נדה ולא להפך.

אבל אתם יודעים מה, גם על זה הייתי מוכנה למחול. יש סופרים שכתבו עלילות סבבה עם דמויות קלושות להפליא.

שני הדברים שאינם ברי מחילה הם השעמום והמחסור בדמיון.

על שעמום אני לא צריכה לפרט. כולנו מכירים את התחושה הזו. השאלה של "האם אני באמת רוצה להעביר את הדף ולהמשיך לקרוא או שבא לי לעשות משהו פורה יותר כמו, למשל, לבהות בערימת הכביסה ולתהות מתי מישהו יגיע לקפל אותה". התחושה הזו ליוותה אותי בכל דף מדפי הספר. מכת מוות קטלנית למותחנים.

אבל מה שרצח את הספר מבחינתי הוא המחסור בדמיון. קורי אמנם מתחיל בעולם חצי-עתידני עם כל מיני דברים מגניבים אבל מהר מאד עובר לדבר על עינויים וכליאה לא חוקית של בני עשרה. הקטעים האלה לא שעממו אותי. הו לא. הם גרמו לי להתחרט שאני קוראת את הספר, ובעיקר לרצות לשלוח דחוף לקורי לינק למדרון חלקלק, עם השורה "חתיכת אידיוט, אילו הייתי רוצה לקרוא על דברים מציאותיים הייתי פותחת את טמקא ולא ספר ז'אנר".

וזו, מבחינתי, ההחמצה הגדולה ביותר של "האח הקטן". הז'אנר אמור לדחוף את גבולות הדמיון, לגרום לנו להעז ולחשוב על דברים שמעולם לא היינו חושבים עליהם. אלו יכולים להיות דברים נהדרים או דברים איומים, אבל הם חייבים להיות חדשים, אחרת מה הטעם בכתיבת מדע בדיוני? אם אתה רוצה לצאת נגד דברים שקורים היום, ממש כאן, כבר עדיף להפוך את הכל למאמר דעה ולפרסם תחת קריאטיב-קומונס בב"ב. זה היה נגמר מהר יותר ולא הייתי מתאכזבת ממך עד כדי כך.

סטיקלייט בעין

רשומה זו מיועדת להורים שמגגלים את המילים "סטיקלייט, עיניים, השפריץ, נוזל, ילד, ילדים".

אתמול באמצע הלילה נשמעו זעקות אימה מחדר הילדים. הבנזוג המתורגל היטב חיש-קל הגיע לשם, אבל במקום להרגיע את מקור הבכי הוא קרא לי להגיע, בטון הזה שאומר "עכשיו!".

כאשר הגעתי הילדה היתה אחוזה בידיים החסונות של הגבר שבבית, בוכה ואמללה.

"הנוזל של הסטיקלייט השפריץ לעין", דיווח הגבר הנ"ל.

מסתבר שכמו כל צעצוע, גם סטיקלייט שקיבלנו בהופעה של אלטון ג'ון נדד למיטה של הגברת. אחרי שאתמול הכרחתי את הילדים לסדר את החדר ולאסוף את כל הבובות לארגז שלהן לא נשארו לה דברים להעסיק את עצמה במיטה בלילה, והיא מצאה את הסטיקלייט ושיחקה איתו עד שהוא נפתח והשפריץ.

היא אמרה שצורב לה בגרון ובעיניים. לא נראו סימני צריבה בעיניים או על הלשון, ולפיכך שטפנו לה את הפה היטב. מסתבר שהילדה שלי אוהבת לירוק לכיור בפה מלא מים. העיניים היוו אתגר מעט גדול יותר. מזרק 50 מ"ל שביומיום משמש למשחקי אמבטיה (הכנס כאן בדיחה על אמהות רופאות והצעצועים שהן מביאות לילדים מהמיון) מולא במים.

השכבתי את הילדה על הגב על הברכיים שלי, כאשר הראש שלה מעל האמבטיה, אמרתי לה לעצום את העיניים והשפרצתי פנימה מים מלוא המזרק. 10 מ"ל לכל עין, בערך, וחזרתי על כך. הטריק הוא להגיד לילד לעצום את העין, ואז לפקוח אותה בעזרת שתי אצבעות, אחת על העפעף העליון ואחת על התחתון (כמו שמגדילים את התמונה במסכי מגע). במרווח שנוצר מזריקים את הנוזל. לא ישירות לעין אלא בהשקה כדי שמה-שלא-יהיה ישטף דרך זווית העין.

זה רק נשמע מסובך, זה בעצם די פשוט. הילדה שיתפה פעולה נהדר. נראה שמשחקי מים בחצות זה שוס רציני. מי היה מנחש?

הילדה הושכבה לישון אחרי שהצריבה עברה, והכל היה בסדר.

בחיפוש במאגרי מידע גיליתי שהחומרים שיש בסטיקלייט מסוכנים רק בכמות גדולה, שלרוב מדובר לכל היותר באודם מקומי שעובר במהירות, ושהדבר החשוב ביותר הוא שטיפה של החומר מהעיניים. כמובן שאם הצריבה לא עוברת, מופיע אודם קשה, יש טשטוש בראיה או פשוט הילד לא נראה בסדר – יש לפנות לרופא. וכרגיל, הבלוג הזה לא מהווה תחליף לייעוץ רפואי.

זהו, תרומתי הצנועה להורים הבאים שיחפשו מה עושים אם הילד מתיז לעצמו נוזל של סטיקלייט לעיניים.

רק למקרה שתהיתם…

אם אי פעם יזדמן לכם להגיע לפאריז, ואם במקרה יצא לכם לאכול מגש עתיר רכיכות, ובטעות יהיה אתכם ילד בן שבע ומחצה שיבקש מאד יפה לשמור איתו את הקונכיות – אל תסכימו.

כבר חמישה ימים אני שולה חלקי רכיכות מהשבלולים לשעבר, הן נעשות מסריחות מיום ליום וכל דבר שאני מנסה מצליח רק בחלקו. בינתיים נרשמה הצלחה מסוימת לשליה בעזרת קיסם, ייבוש במרפסת, שטיפה אכזרית מאד בעזרת הטוש באמבטיה והשריה במים עם ריכוז מלח גבוה. עדיין, בכל פעם שאני שוטפת אותן בכיור יוצאות עוד חתיכות.

איכס.

חלזונות לא מגעילים

התמונה נלקחה מכאן.

יומעצמאות שמח!

חברים הלשינו לנו על חגיגת עצמאות בכפר הקרוב לביתנו, שם ניתן למצוא גם מתקנים מתנפחים, גם שערות סבתא וגם שירי ציונות, אבל ללא המון האדם המאפיין את חגיגות העצמאות של עירנו האהובה. ארזנו את הילדים ונסענו (היינו יכולים ללכת אבל חשבנו לנסוע אחר כך לראות זיקוקים מכיוון שבשנים האחרונות לא היו זיקוקים בכפר אלא רק בחגיגה העירונית). גילינו כי אכן היה מבחר ג'אנק כמיטב המסורת, שירי ציונות, מיעוט אנשים וריבוי מתקנים מתנפחים. מה שיותר טוב – המקום היה במתחם מגודר, כך שאפשר היה לשחרר את הילדים לנפשם ולשתות קפה בשקט.

הילדים היו מאושרים, אנחנו הצלחנו להינות והכי מגניב – בסוף גם היו זיקוקים! כמובן שעכשיו אני סובלת מעודף סוכר וקפאין ולכן לא מצליחה להירדם, אבל ניחא.

ובזירה הכתיבתית – המצב לא משהו. שלושה סיפורים מחכים שאתפנה אליהם, ולאף אחד אין לי ממש כוח. גם העלילה שלהם מבאסת אותי וגם נמאס לי לכתוב סיפורים ארוכים ומפורטים, מלאים בעולם ודמויות ועלילה. איפה הימים היפים של סיפורים בני 500 מילה?

אררג.

הנסיכה עזרה לי עם הפיתוח של אחד מהסיפורים (זה שאמור ללכת לשנתון), והצליחה אפילו לשכנע אותי לא לחסל את כולם בסוף הסיפור אלא ללכת על סוף מסוג everybody lives (החל מ 2:20, ספוילר לסוף עונה 1 של הדוקטור החדש).  אז זה מגניב, אבל הדרך לשם ממש ממש ארוכה, וכמו לפני כל משימה ארוכה לאין שיעור – פשוט לא בא לי להתחיל. זה עוד בסדר כי מהסיפור השני יש לי שורה ושיר להשראה, ומהסיפור השלישי יש לי פיסקה לא גמורה ודרך עוד יותר ארוכה.

בקיצור – המון מטלות ואף אחת מהן לא בא לי להתחיל אפילו. למישהו יש עודף אמביציה להשאיל לי? מבטיחה להחזיר אחרי השימוש.

כנס מהעבודה

טסתי לאילת. מי הים קרובים עד נגיעה. חיפשתי את הבית שלנו מהאוויר, אך הוא הסתתר בינות לבנינים זהים. מהאוויר לא מפרידים בין הערים, המובחנות כל כך באופין על הקרקע. מישור החוף מתחלף בגבעות פזורות, ועליהן בתים חד קומתיים, גגות אדומים מצפים לשלג. הקרקע היקרקרקה הופכת לטרשית, עצי זית עתיקים נראים כצעצוע ילדים שהונח בתשומת לב, ונשכח לאחר המשחק. הגבעות מתקפלות, החריצים בינהן נעשים עמוקים יותר, והכבישים מופחתים. כביש אחד מוביל למספר בתים מועט על ראש גבעה, וסביב רק שקט וטבע.
מאחורינו תל אביב, לפנינו המדבר. העצים מתמעטים עד שנעלמים כליל. הנוף בראשיתי, מצמיא. הדיילת מחלקת מיץ תפוזים ואני מסתכלת על הרים שטוחים, מלוחים. איש לא דרך עליהם מעולם. באיזו זכות אני מתבוננת בהם מלמעלה, מפריעה לשלוות ההסיטוריה?
ים המלח מתמעט מתחתי, עליות סדום מאיימות פחות מהאוויר. אני במערב המטוס, צופה על מדבריות ישראל נמתחות תחתי. המדבר המלוח מתחלף במדבר הררי, זויות בכל כוון, חום וצהוב מושיטים אצבעות אל הנוסעת בשחקים, מדמיינת שיירות עתיקות צועדות. היכן היו גמלים? נשים כורעות ללדת? כמה ילדים רצו בחול החם בשעת ערב, מפזזים בין צללים מתארכים?
אדום, ושחור, והצבעים מספרים שאילת קרובה. לחץ באוזניים, ולפתע – כבישים, משאיות, מסעדות, נמל תעופה, והגענו.

שלחו אותי לכנס באילת למשך יומיים. לילה ראשון לבד מאז שהתינוקת נולדה. כאשר אמרתי שאני צריכה זמן לעצמי – לא לכך התכוונתי.
אני עוברת בין אנשים, מדברת, מחייכת, אבל לא חלק מהם. אני החדשה, עדיין לא הפנמתי את הכללים.
בלילה אני שואבת לבקבוקים נטושים. חלב אהוב מתבזבז בבית מלון. אני מדברת עם הגיבור לפני שהוא נרדם, שולחת הודעות טקסט לבנזוג,שומעת מוזיקה צורמנית בסלולרי, ואני לבד, כל כך לבד.
ביום למחרת אנחנו חוזרים הביתה. ירדן יפהפיה מהאוויר – רמת הרים בלתי נגועים, כבישים הפורצים אל הבקעה, נושאים עליהם מכוניות פזורות. אני מגיעה הביתה אחרי שש בערב. התינוקת מתנפלת על השדיים המתגעגעים, הגיבור פורץ בשטף מילולי על המשחקים בגן, ולאחר רגע חוזר אל המחשב להמשיך את המשחק שנקטע. הבנזוג מחבק אותי, ולא מרפה.
ואני? אני מדמיינת את הפוסט הזה, וכותבת אותו באיחור של שבועיים.

אני לא מבוגרת

07.09.2008

בשבת אמא שלי אמרה על התינוקת ש"מאז שהיא אצל המטפלת היא ממש התפתחה", ואני נעלבתי, מאד, וגם אמרתי לה, אבל לא נראה לי שהיא הבינה על מה המהומה.
אוף!
קיויתי שנגמלתי מהצורך בחיזוקים, שהתגברתי על זה שאת כל ה"תקלות" מייחסים לי ואת כל הדברים הטובים לגן / למטפלת.

09.09.2008

אח…אח…
טוב, היום אמא שלי אומרת – "מאז שהיא אצל המטפלת היא הרבה יותר קשורה אליך, לא?"
ואפילו שהיא צודקת, רק מכיוון שהתעצבנתי עליה עוד ממקודם, אמרתי לה "מה פתאום? היא רק שבוע שם, אי אפשר להסיק כלום."
ואחר כך גם לא התנצלתי.
אוף, אני בת רעה.