Posts Tagged ‘אי-מהות’

פתרונות

הגדול (בן 11) רוצה לבוא איתי לחוג של הקטנה. התוכנית היא להשאר באוטו ולקרוא. הבעיה: חשוך בחוץ.
הפתרון: מצ"ב.

image

(הוא הגה, תכנן ובנה, בלי שום עזרה ממני).

דברים שקרו הבוקר

הקטנה: אמא, אם מושכים באף זה לא מפריע. תראי.

הקטנה: לדעתי, מי שעשה את הפאוורפאף גירלז לא השתדל שהן יחיו. אין להן אף.

אזהרת טריגר

אני לא יודעת מאיפה להתחיל את הרשומה הזו. מתיאור של היום שעבר עלי? מרשימת הדברים שמפחידים אותי? מתיאור הנשים שפגשתי? אני אפילו לא בטוחה שהיום הזה ראוי לרשומה משל עצמו, אבל אני צריכה לפרוק את זה איפושהו, ובשביל מה יש לי בלוג אישי אם לא בשביל זה?

ביליתי היום ארבע שעות במרפאה למחלות מין ובניידת לטיפול בנשים שעוסקות בזנות בחיפה. שני השירותים האלה ניתנים בחינם, שניהם ממוקמים באותו בניין, ושניהם גרמו לי היום זעם וחוסר אונים משולבים אחד בשני.

אני חושבת שאולי ההתחלה הנכונה היא להבהיר שכאישה אני נתונה להתקפות יום יומיות. לא כולן ברורות, אבל לרוב אני לא מצליחה לדבר עם גבר מבלי שהוא יעיף מבט בחזה שלי במהלך השיחה, או לנסוע באוטובוס בלי שמישהו ינסה לנצל פניות חדות כדי להצמד אלי, או סתם ללכת ברחוב בלי לשמוע איזושהי הערה על הגוף שלי.

-גברים שקוראים את הבלוג – אלה לא אתם. אתכם אני מחבבת. אלה גברים אחרים, אנונימים לגמרי-

לפני שבוע הרציתי בפני קבוצת תלמידי חטיבת ביניים על נשים במדע. החלטתי להתחיל את ההרצאה עם הסבר על פמיניזם ושוויון. כאשר שאלתי את הבנים בקהל מי מהם חשב פעמיים לפני שהוא יצא מהבית באותו בוקר, אף אחד לא הרים את היד. כאשר שאלתי את הבנות מי מהן בדקה לפני שהיא יצאה מהבית האם המחשוף שלה עמוק מדי היו מספר ידיים שהתרוממו. ואלה ילדות בנות 13.

אנחנו נמצאות בהתקפה שלא נגמרת, וזה נעשה חמור יותר עם השנים.

הגוף שלי הוא הפקר. כל אחד יכול להעיר עליו, כל אחד יכול לבחון אותו, וכל אחד יכול לגרום לי להתבייש במי שאני, רק כי נולדתי עם כרומוזום X במקום Y.

ויותר מההערות, ויותר מהמבטים המפשיטים, ויותר מההצמדויות ה"אקראיות" בתחבורה הציבורית, זו הידיעה שכל גבר יכול בכל רגע נתון לאנוס אותי.

-גברים שקוראים את הבלוג – אלה לא אתם. אתכם אני מחבבת. אלה גברים אחרים, אנונימים לגמרי-

זה יותר גרוע מכך. כל גבר, בכל רגע נתון, עלול לאנוס את הילדים שלי. רק המחשבה על זה גורמת לי לרצות לחתוך את הזין לרוב הגברים בעולם. מניעה, אתם יודעים. ואל תתחילו בבקשה עם המידע שרוב מקרי האונס נעשים על ידי מכר. זה לא הופך את הסיפור ליותר טוב.

אז היום ביליתי ארבע שעות בלדבר על ילדים של אחרים, שהם לא הילדים שלי, ועל כל הדרכים בהן העולם יכול להפוך אותם לחסרי ישע, מפורקים ונטולי תקווה.

השעתיים הראשונות היו במרפאה למחלות מין בחיפה. היא הוקמה לפני עשור בעקבות עליה בשיעור מקרי הזיבה בצפון (מתוך חשש שבעקבות עליה זו תגיע עליה בשיעור מקרי האיידס) ופועלת בחינם, בשיתוף עם "דלת פתוחה", עמותה לייעוץ לגבי מיניות בריאה. הם הקימו שם מערך מופלא של רופאים, אחיות, עובדות סוציאליות ויועצות שכולם ביחד פועלים לעזור למי שמגיע למרפאה. הם מספקים ייעוץ לגבי הסיכוי להדבק במחלות מין בעקבות מגע לא מוגן, בדיקות דם מתאימות, בדיקה על ידי גניקולוג (אם צריך), ייעוץ לגבי מגעים עתידיים, והכל תוך שמירה על אנונימיות מלאה. אפשר לא להשאיר אף פרט, ועדיין לקבל את כל המידע והעזרה.

פגשתי את כל מי שהיה שם הבוקר, אבל את רוב הזמן ביליתי עם מנהלת המרפאה. אשה מקסימה, מצחיקה, חמה ונינוחה, שמסוגלת לדבר על הכל. היא גרמה *לי* להסמיק. דיברנו על הקהילה הגאה ועל מגעים מיניים מרובים בגיל עשרה צעיר. דיברנו על הבעיה בלהגיע לבני נוער, ועל הצורך בתמיכה מתוך בית הספר (שלא קיימת). דיברנו ודיברנו והתחושה העיקרית שאיתה סיימתי את השיחה היתה אכזבה. ממערכת החינוך, מההורים, מהעולם. כי יש יותר מדי זריקת אחריות על גורמים אחרים ופחות מדי נטילת אחריות אישית על החינוך המיני של הילדים, מה שמוביל בסופו של דבר להתנסויות מסוכנות ולחוסר הבנה בסיסי.

יש גבול למה שאני כאם יכולה לעשות. בנקודה כלשהי הלחץ החברתי יהיה חזק מכל דבר שאני יכולה לעשות. מתישהו הילדים שלי יהיו אלה שנמצאים תחת הלחץ להתחיל לשכב עם מישהו, ואני לא בטוחה שהם יזכרו בשלב הזה שאמא שלהם אומרת שמין עושים רק עם מישהו שסומכים עליו, ורק בגיל מבוגר מספיק להתמודד עם התוצאות ("ורק אחרי החתונה!" צווחת הפולניה הקטנה בראש שלי). הם יתנסו, וזה יכאב להם, ואני לא אוכל למנוע מהם נזק שהם יגרמו לעצמם.

מלאת אכזבה מהעולם הגעתי לשיחה עם מנהלת הניידת לטיפול בנשים שעוסקות בזנות. יש הרבה דרכים לתאר אותה – מצחיקה, אגרסיבית, כנה עד כאב, נמרצת. אבל הדרך המדויקת ביותר תהיה להגיד שהיא מזדהה עם הקורבנות. היא מסוג הנשים שמסוגלת להבין לגמרי מה עובר על אחרים, אפילו שמעולם לא התנסתה בזה.

ודיברנו. על תקיפה מינית בגיל צעיר. על תקיפות חוזרות. על גילוי עריות. על סמים. על נשירה מבית הספר. על חוסר גבולות הוריים. על חוסר אונים של אמהות. על שליטה בתוך זנות. על סחר בנשים. על המשטרה. על אמון.

היא הסבירה לי כמה קל להגיע למצב של מכירת הכוס, הפה והתחת שלך בשביל כסף. כמה בלתי אפשרי לצאת מזה. כמה המסלול הזה מלווה בהפרעות נפשיות מכל הקשת הקיימת. היא הסבירה לי את המכאניקה המשפחתית שמובילה למצב של התעללות מינית בתוך המשפחה, והסבירה את זה כל כך טוב שהצלחתי להבין מה התפקיד של האמא, האבא והילדה הנבעלת, ואפילו להזדהות עם כל אחד מהם.

ובכל השיחה הזו שוב ושוב צצו הילדים שלי. בהתחלה רק בשקט, בתוך הראש שלי, ואחר כך התחלתי לדבר עליהם.  הדבר שהכי מפחיד אותי בעולם, יותר מאלצהיימר, יותר מסרטן, יותר מאבדן בן הזוג שלי, זה שיקרה משהו לילדים שלי. משהו שיפרק אותם כל כך שלא אצליח להרכיב אותם חזרה.

כי על זה היה היום כולו. על הילדים שלי. על הצורך שלי להגן עליהם, ועל חוסר האונים שלי בפני העולם. מתישהו מישהו ייצמד לבת שלי בתחבורה הציבורית או יעיר משהו פוגע לבן שלי, ואני לא אוכל לעשות כלום.

אין לי מילות סיכום חכמות, או אפילו מסכמות. יש לי המון מזל שבכל חיי נתקלתי "רק" בהטרדות מיניות. טרם הצטרפתי לסטטיסטיקה של תקיפות מיניות (אחת משלוש ואחד משישה, כפי שהסבירה מנהלת הניידת). כולם יודעים שגם בגיל גריאטרי לא מוגנים מפינהן, אז יש למה לצפות. עברתי את חרדת ההריון הבלתי מתוכנן ואת חרדת החשיפה למחלה המועברת בדם, שבכל הפעמים התבררה כחרדת שוא. כל מה שאני רוצה הוא למנוע מהילדים שלי את הדברים הרעים בעולם. אני לא מבינה למה אני לא יכולה לעשות את זה.

דברים לעשות עם ילדים

בפיד שלי הופיעה הבוקר בקשה – "מתבקשות עצות על איך להעביר יום שלם בבית עם ילד חולה אך אנרגטי שלא כוללות זמן טלוויזיה בכלל."

גירדתי מעט את הראש ונזכרתי בכל הדברים שהיינו עושים כשהגדול היה איתי בבית (אז הוא היה ממש קטן). אתם יודעים מה, זה ממש מגניב! יש לי לפעמים רעיונות טובים! לפיכך החלטתי לשמור אותם. שיהיה. מי יודע מתי מישהו יצטרך רעיונות.

לפני הכל כדאי מאד להציץ באתר "הלול", שהוא אתר שמנוהל על ידי חברתי אדוה לוטן. היא גם מגניבה וגם מלאה רעיונות משובחים מאד. חוץ מהאתר הזה, יש את "באופן טבעי", שהוא אתר עם מקדם בולשיט די גבוה, אבל גם עמוס בדפים מעולים. פשוט צריך לדעת לסנן את המוץ מהתבן הטבעוני. או משהו. זה למשל עמוד נהדר.

כמה אזהרות –

אני מאמינה בהמעטת גבולות ככל הניתן. ילדים שומעים "לא" בלי סוף במשך היום, ולכן צריך להפחית את זה ככל הניתן. זה אומר קודם כל למגן את הבית היטב מפני ילדים – כל הדברים השבירים מעל גובה הידיים, שום דבר חשוב קרוב לרצפה, כל הספרים עולים שניים-שלושה מדפים וכו'.

לעומת זאת, כל הצעצועים, ספרי הילדים, הבגדים הישנים והחתולה צריכים להיות בהישג היד של הילדים כדי שהם יוכלו להעסיק את עצמם כמה שיותר.

בנוסף לכל אלה, צריך להפרד מהרעיון שהספה או הקירות ישארו נקיים ומצוחצחים לאחר בוא הילדים. אם הם לא מציירים עם הטושים / אודם של אמא (שאצלנו שני הדברים היו מחוץ להישג ידם, כאמור), הם פשוט מטנפים את זה בטעות, מקיאים, ממלאים בבוץ או סתם מתיישבים עם חיתול מלא על הספה החדשה.

(כן! ברור שאצלך הילדים לא עושים דברים כאלה! רק הילדים שלי יוצאים למרפסת, חוזרים עם ערימת חול ושופכים היישר לאגרטל המינג שעובר במשפחה עשרים דורות).

והכי חשוב – כל דבר שודרש הכנה ארוכה יותר מחמש דקות – לא שווה. זה באופן כללי הדרך שבה אנחנו חיים…

לאחר הבהרת הכללים, הנה האופציות:

אמבטיה!

אמבטיה, יש לדעת, היא מקום קסום כזה שאפשר למלא במים ולנקות מיד, כולל את הילד. לכן אפשר לעשות הכל בפנים והלכלוך נשאר שם! קסם, אמרתי.

  • אפשר לשחק עם צבעי ידיים באמבטיה. אחרי שהכל מקבל גוון של חום-קקי שוטפים את הכל.
  • אפשר להביא בוץ (כן, ממש חול עם מים) לאמבטיה.
  • אפשר לעשות אמבטיה עם צבעים בתוך המים. זה מגניב בטירוף.
  • אפשר להביא את כל הצעצועים העמידים למים ולעשות את האמבטיה המגניבה בעולם.
  • אפשר להשפריץ מים לרצפה של האמבטיה!  השפרצה ברשות כל כך כיפית!
  • מוכרים עכשיו טושים מגניבים שאפשר לצייר איתם על החרסינה (שנשטפים אחר כך). מגניב גם.
  • הידעתם? אפשר לשחק עם סבון נוזלי וסבון רגיל באמבטיה. זה כיף מטורף, וגם מכין את הבנים לחיי הכלא בעתיד.
  • ואחרי הכל – ממלאים וצוללים באמבטיה! טיהי!

דברים שאמא עושה

ילדים, משום מה, בטוחים שאמא שלהם ממש מגניבה ושכל מה שהיא עושה מרתק. לכן אפשר לעשות איתם דברים. החלק החשוב היחיד הוא לוודא שהמשימה מתאימה להם, כדי שהם לא יהיו נורא מתוסכלים.

  • טיטוא – לא צריך ללכלך מראש, רק צריך להתחיל לטאטא ולתת לילד מטאטא קטן או מטאטא ויעה. הגדול שלי אהב לטאטא את הבית. הקטנה אהבה לזחול לתוך ערימת הג'יפה. עדיין – אחלה תעסוקה.
  • ניגוב – מטלית אבק / נייר מגבת / מגבונים / מגבת מטבח – לא משנה מה. נותנים לילד, מראים לו איך לנגב את השולחן, ומתאפקים לא לצווח כאשר הוא משתמש באותו מגבון כדי לנקות את השולחן, הרצפה וכלי האוכל.
  • שטיפה – זה כמו אמבטיה, אבל בכל הבית! שופכים קצת מים בחדר המיועד לשטיפה ונותנים לילד להחליק על הבטן / הגב / הרגליים / הזנב. צריך לוודא שהוא זוחל ולא הולך, אבל כל עוד זה חלק מהמשחק – מגניב.
  • בישול – לא תאמינו, אבל ילדים ממש אוהבים לבשל. המטרה שלי היא שהם יאהבו את זה כל כךשאוכל לפרוש מתפקידי כאחראית המזון המשפחתית ולהפוך לזאתי ששותה מרטיני במרפסת בזמן שמישהו אחר מכין ריזוטו נבגים או משהו. הם יכולים לשבת על השיש או לעמוד על כסא ליד. זה לא משנה. הם יכולים להוסיף את הספגטי לסיר המים (בזהירות!), להוציא ירקות לסלט מהמקרר, להפריד פרוסות לחם מהכיכר, לערבב תערובות של עוגה, להפעיל את המיקסר, לפתוח אריזות, לזרוק לפח… רק תגידו – הם יעשו את זה, כל עוד שומרים על טון סופר-מתלהב שלא מסגיר את העובדה שהם גורמים יותר נזק מתועלת…
  • אמהום בשלניות יותר ממני נותנות לילדים שלהם למיין עדשים. עושים ערימה של קטניות מכל מיני סוגים ונותנים לילד לסדר. זה מעולה וצבעוני, מתאים (כמובן) רק לילדים שכבר לא מכניסים הכל לפה.
  • איפור! אודם ישן וצלליות שמזמן שכחת שיש לך (וסליחה על השימוש בלשון נקבה) הופכים לתעסוקה מעולה לילדים. צריך להגדיר שמתאפרים רק במקום שאפשר לנקות בקלות אחר כך ושאסור לגעת עם החומרים האלה בקירות / בספות, אבל חוצמזה – כיף!

דברים שעושים רעש

רעש הוא שוס עוד יותר גדול מאמא. באמת. כל מה שצריך לעשות הוא למצוא זוג אטמי אוזניים, ולקוות שהשכנים שלכם טפשים.

  • כף עץ + סיר – להוציא ולהכות. הם ימשיכו משם.
  • בקבוקי מים עם קצת מים בפנים מרשרשים! זה מגניב.
  • בקבוקי מים עם עדשים מרשרשים יותר! טיהי!
  • כמה סירים אחד ליד השני – כל אחד עושה רעש שונה.
  • סירים ומכסים! המון רעש! ואפשר לעשות איתם מצילתיים!

(שמים לב לאפשרויות? זו הסיבה שארון הסירים שלנו ממש קרוב לרצפה ושלי אין שמיעה של תדרים מסוימים מאז שהילדים נולדו).

דברים שאמא צריכה לעשות גם

אני מסייגת כאן – הרעיון העיקרי בלהעסיק ילדים הוא שהם יעסיקו את עצמם ליד אמא/אבא, ולא יחייבו את אמא להעסיק אותם. אבל לפעמים אין ברירה..

  • רכבת כסאות – זה מגניב. אפשר לשבת ולנסוע לכל מיני מקומות. אפשר לתת לילד חתיכות נייר בהותו הנהג-כרטיסן-נווט.
  • ואחרי שמסיימים, אפשר לזחול מתחת לכסאות!
  • לצייר את הילד על גליונות נייר מחוברים אחד לשני, ואחר כך לצבוע. לא עובד עם ילדים מאד מדוגדגים.
  • מדבקות! אצלנו יש ערימה קבועה של מדבקות סופר-פושטיות. מדהים כמה תעסוקה ילדים יכולים להמציא לעצמם עם הג'יפה הזה. ד"א, שולחן עבודה + כיסאות – צפויים להתכסות במדבקות.
  • פרויקטי צביעה שתמיד רציתם – צבענו את כל הבית שלנו עם הגדול שלי. זה ממש מגניב, כי זו הפעם היחידה שבה מותר לילד לצייר על הקירות.
  • למחזר – ניירות + בקבוקים. מארגנים את הערימות ויוצאים למתקן המחזור הקרוב. זה גם מוציא את כולם מהבית, שזה תמיד כיף, וגם עושה את הקטע החינוכי הזה של "אנחנו משפחה היפסטרית שדואגת לעתיד כדור הארץ".
  • תפירה – בזהירות! אבל ילדים יכולים להחזיק את הבדים המיועדים לתפירה, לעזור לסדר אותם על פי צבעים / גודל, למיין דוגמאות וכו'.
  • סידור ארונות – תלוי בארון ותלוי בילד, אבל העברה של בגדים מארון קיץ לחורף, מיון של ערימת צעצועים ובגדים לתרומה והכנסה של הכל לשקיות זבל ענקיות זה כיף.

והכי חשוב – יום נמשך לכל היותר 12 שעות. אם שעתיים הולכות על הכנת ארוחת בוקר, אכילה וניקוי אחר כך, וכנ"ל ארוחת צהריים וערב, אז נשארות רק שש שעות להעסיק את הילד. אם יוצאים לגן שעשועים או סתם סיבוב לדואר וחזרה – זה מוריד עוד שעתיים. מתוך ארבע השעות שנותרו צריך להוריד את שלב ההתארגנות למיטה, מה שמשאיר בקושי שלוש שעות להעסיק את הילד. מה זה כבר שלוש שעות, ביננו?

שניים במחיר אחד

למה לא בעצם? למה צריך להתעסק רק בכתיבה ופוליטיקה? אני גם אמא מדי פעם, ולילדים שלי יש הברקות שראויות לשמירה!

—-

באמצע הכנת ארוחת הערב הפיצית נעמדת באמצע המטבח ומתחילה לזעום:"אמא? למה היום אנחנו לא הולכים להפגנה? אני רוצה ללכת להפגנה! זה מה שעושים בכל שבת בערב!".

עכשיו תסבירו לה שכבר מפרקים את המאהלים, ואין יותר הפגנות.

—-

באמצע ארוחת הערב (אותה ארוחה), בלי שום קשר לשום דבר, הגברת מניחה את האצבעות שלה על הסנטר, מנענעת אותן בדימוי של זקן ואומרת, "כמו פטר והקת'ולהו".

מוסיף האח שלה:"כן, קת'ולהו שיוצא מהאגם של הברווז.".

מסתכל אלי האבא של שניהם ומציין, "אני מאשים אותך, רק שיהיה ברור".

—-

וקצת רחוק יותר, באמצע קריאה משותפת של בראשית פרק א' מציין הגדול, "האלוהים הזה ממש מהיר".

בסיום פרק ג' (הגירוש מגנעדן), לעומת זאת, הוא אמר, "זה לא נשמע לי כמו אלוהים."

"אבל אני מקריאה לך את הטקסט. כתוב שזה אלוהים".

הוא מניד את ראשו ואומר, "לא, הוא רע מדי. זה נשמע לי יותר כמו השטן".

ולאחר מחשבה הוא הוסיף, "למה בעצם כולנו מגורשים מגן העדן? הרי רק אדם וחוה לא היו בסדר. אין שום סיבה שאנחנו לא נוכל לחזור לשם."

וכך בני ייסד את הדת הנוצרית.

שאל את הפיצית

כידוע, חוץ מאשר להיות רופאה, כותבת ואחת לכמה זמן גם חובבת מד"ב ופנטסיה, אני מחלטרת כאמא לשניים. אחת מהשניים היא פיצית, שבניגוד לאחיה הגדול טרם פיתחה לעצמה הבנה חודרת בהלכות העולם הזה, ולפיכך נוהגת לענות את התשובות הברורות ביותר לשאלות ערטילאיות. בזמן האחרון התחלתי להעביר את התשובות המשעשעות שלה לפייסבוק וקמה קריאה גדולה בעם להקים פינה קבועה. ולפיכך…

ברוכים הבאים לפינה שצברה לה מעריצים רבים עוד לפני שהיא קמה – "שאל את הפיצית!"

(תופים).

והפעם – ההסכם החדש.

פיצית מצאה על רצפת הרכב שני דגלונים נטושים של "להציל את הרפואה הציבורית". היא ביקשה, וקיבלה, רשות לקחת אחד מהם איתה למעלה הביתה. יצאנו לנו יד בידו מהאוטו.

פיצית, מנופפת בשמחה בדגלון מרוט: "אמא, נכון שכתוב כאן 'להציל את הרפואה הציבורית'?"

אמא, עמוסה בתיק עבודה, תיק גן, כוס תרמית ריקה וצנצנת דבש (הדבש מסיפור אחר):"כן".

פיצית מנופפת וכו':"כי אין מספיק רופאים, נכון?"

אמא עמוסה וכו':"כן".

(נזכרת שהיא אמורה לגייס ציטוטים למעריצים)

אמא:"מה את חושבת, הצלנו את הרפואה הציבורית?"

פיצית המנופפת הוגה מעט ומיד פוצחת בקריאה ונפנוף נרגש:"כן!"

אמא:"איך הצלנו את הרפואה הציבורית?"

פיצית:"פשוט, ביקשנו מכל הרופאים לבוא למקום שצריך אותם."

אמא:"ואם הם לא ירצו לבוא?"

פיצית:"אז נתפוס אותם ברשת ונביא אותם למקומות שצריך אותם!" (ממשיכה בנפנופים סטאליניסטים להחריד)

חברים וחברות, נמצאה היד הבוחשת שמאחורי ההסכם האיום! היא בת ארבע, ואני יכולה למסור לכם את כתובתה. רק אל תגיעו אחרי שמונה בערב – היא צריכה לישון כדי לקום ולבחוש ביום הבא.

אחד משלוש – עבר

כשהייתי ילדה אהבתי את האחד בספטמבר. הריח של הספרים החדשים, העטופים. הידיעה שאין סיפור לשיעור ספרות שלא קראתי (כי הייתי קוראת את כל הספר כבר בחופש הגדול). העפרונות המחודדים (בפעם האחרונה למשך השנה הקרובה). התיק המסודר. הבגדים שנבחרו מראש.

לא פחדתי שלא אסתדר עם הילדים האחרים או עם המורים. היה לי ברור שהמורים יאהבו אותי, ושבאותה מידה בדיוק לא תהיה ולו נפש אחת לדבר איתה בבית הספר בשכבת הגיל שלי. אין חשש כשהמצב ידוע מראש. בגלל זה ביחד עם ספרי הלימוד והמחברות תמיד נכנס גם ספר קריאה לתיק. היו ימים בהם הייתי מביאה את היומן שלי עד ההפסקה הגדולה בכתה ו' שבה אחד הילדים תפס אותי כותבת ביומן, חטף אותו, והקריא לכל הכיתה. הוא המציא את הרוב, אבל הידיעה שמישהו הניח את ידיו על המחשבות האישיות שלי גרם לי לחדול מכתיבת היומן למשך שנים.

אבא שלי היה מצלם אותי ביום הראשון ללימודים. המנהג הושרש כל כך עמוק אצלנו שגם ביום הראשון ללימודים בטכניון אבא שלי התקשר לוודא שהבנזוג מצלם אותי. הוא צילם.

באחד בספטמבר 1996 התקשרתי לחבר טוב שלמד איתי בי"ב. שנינו צחקנו כי לא צריך לקום מוקדם יותר, להזדרז, להתחבא מהילדים המרושעים, להסתיר את הספרים שקוראים.

באחד בספטמבר 2009 הבן הגדול שלי הלך לכתה א'. על כתפיו הוא נשא לא רק את הילקוט החדש ובו עפרונות (שאבדו לאחר פחות משבוע), בקבוק מים (אבד כבר באותו היום), יומן (מעולם לא נכתב בו דבר) ושתי מחברות (עדיין משתמש בהן). הוא הלך לבית הספר כשעל גבו מוטלות 24 שנים (12 שלי ו-12 של הבנזוג) של התעללות, התעלמות, שנאה ופחד מהמערכת הזדונית שכל מטרתה להכניס ילדים לקופסאות נקיות ומסודרות.

שנתיים מאוחר יותר אנחנו יודעים שהוא מסתדר עם המורים, שיש לו חברים, שקריאה נחשבת לתחביב מומלץ ושהקבוצה של המגניבים משחקת D&D. יש לו משא משלו לשאת שמבדיל אותו מהילדים האחרים, אבל הוא לא המשא שלנו.

ואחותו? קיבלה בגן שוקולד. מבחינתה זה היום המוצלח ביותר בשנה האחרונה.

דם ואש ותמרות עשן

על פניו הכל אמור להיות בסדר – אני עוסקת במקצוע שאני אוהבת, יש לי שני ילדים חמודים (כשהם לא שוחטים אחד את השני), דירה נאה בפרברים, יותר ספרים מכדי שאי פעם אוכל לקרוא ובנזוג אחד סבלני להפליא.

ואז, בא מישהו שמזכיר לי שהחיים שלי בזבל. זו לא כתבה טובה במיוחד, הטיעונים שלו לא חדשים והשורה התחתונה די מעצבנת. מצד שני, הוא לגמרי צודק, אבל לא מהסיבה שהוא חושב.

דם

ההורים שלי אחלה. הם מימנו לי את הלימודים באוניברסיטה ואת שכר הדירה בתקופת הלימודים. כיום הם משמשים כבייביסיטרים בהתראה של רגע, שלא לדבר על תמיכה באחי ובאחותי. זה סבבה לגמרי עם בעיה אחת – אנחנו לא אמורים להיות תלויים בהורים שלנו בגיל הזה.

בגילי להורים שלי היו כבר שלושה ילדים ובית פרטי באריאל (נו, המקום הזה שאליו אמנים לא רוצים להגיע). אמא שלי היתה מגיעה כל יום הביתה בארבע אחרי יום עבודה מלא בתל אביב. אבא שלי עבד שעות מטורפות (שמונה עד שבע. פעם זה נחשב למטורף), אבל היה איש קבע אז זה היה בסדר. הוא הציל את המדינה וכאלה. לא היתה להם משכנתא כי בזכות התמוטטות הכלכלה הישראלית בשנות השמונים הם פדו את המשכנתא עם הכסף הקטן שהיה להם בכיס. לכולנו היו חשבונות חסכון מהלידה (חוץ מאשר לי – את שלי הם פתחו בגיל שלוש), בהם השתמשנו כשיצאנו מהבית. את שלי ניצלתי כמקדמה על הדירה שלנו. אחותי נסעה עם שלה לחו"ל. אחי עדיין צובר ריבית על החסכון שלו.

ואתם יודעים מה, הם לא עבדו במקצועות מדהימים, אבא שלי לא היה בצבא עד לפנסיה, אמא שלי לא עבדה בסטארט-אפ שעשה אקזיט. הם היו עובדי מדינה וחיו בסדר.

בנזוגי ואני גם כן עובדי מדינה. יש לנו רק שני ילדים ולא שלושה. יש לנו דירה ולא בית פרטי, שנבחרה בזכות היותה קרובה להפליא לתחנת רכבת. הילדים שלנו אמנם בחינוך פרטי אבל אילו היינו שולחים אותם לחינוך הציבורי הצהרון עדיין היה עולה לנו בין 1500-2000 ש"ח לחודש (כשהייתי ילדה היה מדובר על מאות בודדות לחודש). על סגירת המשכנתא בשנים הקרובות אין מה לדבר. אנחנו עם שני כלי רכב מכיוון שאין תחבורה ציבורית למקום העבודה שלי שנמצא בעיר הנידחת חיפה. כלומר יש, אבל מדובר בשעתיים וחצי של נסיעה לכל כיוון (אמא שלי היתה נוסעת שעה מתל אביב לאריאל באוטובוס מיוחד). אנחנו צריכים גם לממן ביטוח בריאות פרטי לכל המשפחה, ביטוח פנסיוני בנוסף למה שמציע לנו מקום העבודה, ועוד ועוד דברים שבעבר המעסיק היה משלם והיום הנטל הוא עלינו. על חסכונות אין מה לדבר, לא לנו ולא לילדים שלנו. כשאנחנו רוצים לצאת לסופשבוע בצפון אנחנו פורשים לתשלומים. הרבה תשלומים. אני לא יודעת אם זה יוקר המחיה, שחיקת המעמד הבינוני, מדיניות מכוונת של העדפת העשירים או סתם בעיה כלכלית כלל-עולמית.

אבל אתם יודעים מה, נמאס לי לירוק דם ולא לקבל כלום בחזרה.

אש

אני עובדת במקצוע המגניב ביותר בעולם. באמת. משלמים לי כדי לקרוא, לסכם מספרים, ואם יש לי יום ממש מוצלח – אני גם יכולה לעבוד על המחקר שלי המגניב מאד. אז כיף לי. אני כל כך אוהבת את העבודה שלי שאני מוכנה לנסוע עד חיפה כדי לעבוד בה. זה מעייף, מתיש, והייתי שמחה בהרבה אילו הייתי יכולה לעבוד במרכז הארץ, אבל זה מה יש ועם זה נסתדר.

אין לי תורנויות במקצוע שלי (חוץ מאשר חצי שנה של רוטציה בפנימית, אבל לא מדברים על זה). אין לי שעות איומות במיוחד. יש לי אחלה בוס, והוא מבין כשאני צריכה לצאת מוקדם לקחת ילדים. יש רק בעיה אחת קטנה והיא תלוש השכר שלי.

תראו, אני באמת לא מצפה להרבה. אני עובדת מדינה, ומודעת לזה היטב. אבל אני כן מצפה שאחרי שמונה-עשרה שנות לימוד (בקרוב עשרים), באמצע התמחות, עם עבודה במקצוע מבוקש יגיע איזשהו תגמול כספי. לא הרבה, רק, נגיד, משהו שאפשר לסגור איתו את החודש. ואם משהו שאי אפשר לסגור איתו את החודש, לפחות הבטחה לפנסיה נורמלית בעתיד. ואם משהו שאי אפשר לסגור איתו את החודש, בלי פנסיה נורמלית, בלי עתיד לקידום מקצועי, בלי אפשרות לפרקטיקה פרטית, בלי יכולת לעבוד בעבודה נוספת, אבל עם להמשיך לעבוד ששה ימים בשבוע, אז לפחות, בבקשה, תשאירו לי את האפשרות לצאת בשעה נורמלית כל יום כדי לראות את הילדים שלי.

הרופאים לא מוחים כי רע להם. הרופאים מוחים כי "רע" היה כאן לפני עשרים שנה. עכשיו אנחנו בקטסטרופה, ויש הרגשה שלאף אחד לא אכפת. כאשר מבקשים תוספת של אלף תקנים זו לא התפנקות. זה ההבדל בין לעשות 8 תורניות בחודש (כלומר – יומיים של עבודה נורמלית ואז יום שמתחיל בשמונה בבוקר ונגמר אחרי יומיים), לבין לעשות 6 תורנויות בחודש. כאשר מדברים על הגדלת המשכורת זה כי לאף אחד לא נשמע הגיוני שאחרי ארבעים שנות עבודה הפנסיה שלך שווה לתחת (3000 ש"ח לחודש, לא משנה כמה שנים צברת לפנסיה). כאשר דורשים תוספת תקנים ותגמול לעבודה בפריפריה זה לא כי מחירי הדירות נורא יקרים במרכז הארץ, זה כי בצפון הארץ, למשל, יש מומחה אחד ברפואת פגים, והוא לא יכול לצאת לחופש כי אין מי שיחליף אותו. זה כי במקצועות כמו רפואת ילדים, פנימית וכירורגיה כללית אין מתמחים, פשוט אין, ואם מישהו נדרס בדרום ומפונה לסורוקה הסיכוי שהוא יפול לידיים טובות הולך וקטן כל חודש.

ואתם יודעים מה הדבר הכי קטנוני והכי מטופש? שבלי להעלות תקנים, ובלי להעלות משכורת ובלי שום דבר שכזה האוצר דורש החתמת שעון נוכחות כדי לוודא שחס וחלילה אף רופא לא יצא מבית החולים לפני שהוא סיים יום עבודה מלא כהלכתו. אז, אתם יודעים מה, בסדר, נו, אני אגיע לעבודה בשש בבוקר ואצא בשלוש. יאללה. אבל אפשר להבין למה, אם אתם מתעקשים כל כך על שעון נוכחות אתם לא מוכנים גם לממן שעות נוספות לכל שאר הרופאים שעובדים כל יום עד שש-שבע בערב? ואלה לא רק מתמחים, גם רופאים מומחים עובדים קשה והרבה ולא מתוגמלים על זה. העיקר שלא ינסו לעבוד על האוצר ולצאת יום אחד מוקדם יותר במהלך השבוע.

ותמרות עשן

הבעיה העיקרית היא שאני לא רואה פתרון. השביתה של הרופאים תסתיים מתישהו עם בוררות שלא תגיע לשום הסכם, או שתגיע להסכם שלא יכובד על ידי האוצר, כמו ההסכם משנת 2000. מצוקת הדיור לא תפטר. שחיקת מעמד הביניים לא תפסיק. המשכורות שלנו לא יעלו באורח קסום, חסכונות לילדים שלנו לא יווצרו יש מאין, הדירה שלנו לא תעלה בערכה לעומת הדירה אליה נרצה לעבור יום אחד, חיפה לא תתקרב למרכז ותחבורה ציבורית נאותה לא תקרה כאן.

אני רואה אחת משלוש אפשרויות – או שנמשיך לסבול, או שנתאגד כדי לשנות משהו או לעוף מפה. אני לא רוצה להמשיך לסבול. כל תנועה פוליטית שקמה כדי לשנות משהו הופכת למסואבת כשהיא נכנסת לכנסת מרוב ביורוקרטיה, ואופצית הלעוף מפה הופכת למושכת יותר ויותר, וזה לא מוצא חן בעיני.

עם כאלה אחים…

קיבלתי את "האח הקטן" ממיצי המיתולוגית והנחתי שאגיע אליו "מתישהו". אתם יודעים, הזמן הזה שבין להכניס ספר לספרייה לבין לאבד אותו לנצח בין המון ספרים אחרים שהיו לפניו בתור.

היום הוחלט ברוב קולות לנתק את הגדול והחבר שבא לבקרו ממסך המחשב ומהריגת הזומבים התמידית וללכת לעשות מלחמת מים בגינה למטה. הילדים הולבשו חיש-קל בבגדי ים, אני מצאתי משהו מספיק מאוורר, ונטלתי עמי את הדבר המרובע הראשון שמצאתי על מנת שילווה אותי בזמן ההשפרצות ההדדיות. המלחמה היתה מרתקת. משהו בין "כולם נגד כולם" הקלאסי דרך השקיית עוברי אורח תמימים ופרצי צחוק מתוזמנים היטב. הייתי צריכה להיות המבוגרת האחראית, לצערי, ולתחום את הכיף שלהם בכללים כמו "אסור להשפריץ מים על הרחוב למטה" או "לא ליפול לבור עם גז הבישול!".

היה מאד מגניב, וקצת הצטערתי שאין לנו מצלמה חסינה למים כדי לתעד היטב את הכיף שלהם.

רגע, איפה הייתי?

אה, כן.

"האח הקטן" התלווה אלי למטה. הוא חטף מקלחת מדי פעם אבל יחסית שרד היטב. למי שמשום מה לא מכיר את הספר, יש כאן ביקורת מצוינת של אחד, אהוד מימון.  בקצרה – בסנפרנסיסקו יש פיגוע טרור, כתוצאה מזה כולם מתחרפנים, המדינה הולכת לכוון של מדינת משטרה מלאה, ידה-ידה-ידה, חירות וצדק לכל.

מה שמיוחד בספר הוא קורי דוקטורו(ב) שידוע במלחמתו הצודקת בעד קודים פתוחים ונגד כל מיני דברים מרושעים מאד, עליהם הוא מספר באריכות בכל מיני מקומות. אני רוצה לציין שאני לגמרי בעד משנתו של קורי (שאין לי מושג איך לכתוב נכון את שם המשפחה שלו ולכן נעבור לשמות פרטיים מכאן ואילך). כלומר, קוד פתוח, קריאטיב-קומונס, משאבים רוחניים וכאלה.
לא רק זאת, את הסיפורים הקצרים שלו אני מחבבת מאד. הם מעבירים את הדעות שלו, כמו כל סיפור של כל כותב שאי פעם אחז בעט, אבל הוא עושה זאת על ידי סיפור מעניין ודמויות ברות-הזדהות (ומדי פעם צחוקים על אסימוב. אני בעד).

הבעיה מתחילה כאשר הבחור מחליט לכתוב ספר שלם שאמור לטפל בכל הנושאים עליהם הוא מדבר באמצעי התקשורת המקוונים השונים. בכולם, לא רק באחד מהם. כלומר – בקוד פתוח מול סגור, אמצעי מעקב אלקטרונים, חירויות הפרט, שיתופיות, קנין רוחני… ועוד ועוד נושאים שאני כבר לא זוכרת.

אז בתור התחלה מה שלא בסדר בספר הזה הוא הצפת הנושאים. ניחא. עם זה הייתי מסתדרת.

הבעיה השניה היא רידוד של הדמויות והכוונת העלילה על מנת ליצור את ההתרחשויות כך שיתאימו ב-ד-י-ו-ק לאג'נדה. זה חטא כתיבה חמור להפליא משום שהדמויות חייבות להשאר נאמנות לעצמן אחרת הסיפור כולו נופל, ואם מפתלים את העלילה כך שתתאים לאג'נדה – כדאי שתהיה כותב-על. מצד שני, אם אתה כותב-על אתה יודע לבחור את הדמויות כך שיוליכו את העלילה שתעביר את האג'נדה ולא להפך.

אבל אתם יודעים מה, גם על זה הייתי מוכנה למחול. יש סופרים שכתבו עלילות סבבה עם דמויות קלושות להפליא.

שני הדברים שאינם ברי מחילה הם השעמום והמחסור בדמיון.

על שעמום אני לא צריכה לפרט. כולנו מכירים את התחושה הזו. השאלה של "האם אני באמת רוצה להעביר את הדף ולהמשיך לקרוא או שבא לי לעשות משהו פורה יותר כמו, למשל, לבהות בערימת הכביסה ולתהות מתי מישהו יגיע לקפל אותה". התחושה הזו ליוותה אותי בכל דף מדפי הספר. מכת מוות קטלנית למותחנים.

אבל מה שרצח את הספר מבחינתי הוא המחסור בדמיון. קורי אמנם מתחיל בעולם חצי-עתידני עם כל מיני דברים מגניבים אבל מהר מאד עובר לדבר על עינויים וכליאה לא חוקית של בני עשרה. הקטעים האלה לא שעממו אותי. הו לא. הם גרמו לי להתחרט שאני קוראת את הספר, ובעיקר לרצות לשלוח דחוף לקורי לינק למדרון חלקלק, עם השורה "חתיכת אידיוט, אילו הייתי רוצה לקרוא על דברים מציאותיים הייתי פותחת את טמקא ולא ספר ז'אנר".

וזו, מבחינתי, ההחמצה הגדולה ביותר של "האח הקטן". הז'אנר אמור לדחוף את גבולות הדמיון, לגרום לנו להעז ולחשוב על דברים שמעולם לא היינו חושבים עליהם. אלו יכולים להיות דברים נהדרים או דברים איומים, אבל הם חייבים להיות חדשים, אחרת מה הטעם בכתיבת מדע בדיוני? אם אתה רוצה לצאת נגד דברים שקורים היום, ממש כאן, כבר עדיף להפוך את הכל למאמר דעה ולפרסם תחת קריאטיב-קומונס בב"ב. זה היה נגמר מהר יותר ולא הייתי מתאכזבת ממך עד כדי כך.

סטיקלייט בעין

רשומה זו מיועדת להורים שמגגלים את המילים "סטיקלייט, עיניים, השפריץ, נוזל, ילד, ילדים".

אתמול באמצע הלילה נשמעו זעקות אימה מחדר הילדים. הבנזוג המתורגל היטב חיש-קל הגיע לשם, אבל במקום להרגיע את מקור הבכי הוא קרא לי להגיע, בטון הזה שאומר "עכשיו!".

כאשר הגעתי הילדה היתה אחוזה בידיים החסונות של הגבר שבבית, בוכה ואמללה.

"הנוזל של הסטיקלייט השפריץ לעין", דיווח הגבר הנ"ל.

מסתבר שכמו כל צעצוע, גם סטיקלייט שקיבלנו בהופעה של אלטון ג'ון נדד למיטה של הגברת. אחרי שאתמול הכרחתי את הילדים לסדר את החדר ולאסוף את כל הבובות לארגז שלהן לא נשארו לה דברים להעסיק את עצמה במיטה בלילה, והיא מצאה את הסטיקלייט ושיחקה איתו עד שהוא נפתח והשפריץ.

היא אמרה שצורב לה בגרון ובעיניים. לא נראו סימני צריבה בעיניים או על הלשון, ולפיכך שטפנו לה את הפה היטב. מסתבר שהילדה שלי אוהבת לירוק לכיור בפה מלא מים. העיניים היוו אתגר מעט גדול יותר. מזרק 50 מ"ל שביומיום משמש למשחקי אמבטיה (הכנס כאן בדיחה על אמהות רופאות והצעצועים שהן מביאות לילדים מהמיון) מולא במים.

השכבתי את הילדה על הגב על הברכיים שלי, כאשר הראש שלה מעל האמבטיה, אמרתי לה לעצום את העיניים והשפרצתי פנימה מים מלוא המזרק. 10 מ"ל לכל עין, בערך, וחזרתי על כך. הטריק הוא להגיד לילד לעצום את העין, ואז לפקוח אותה בעזרת שתי אצבעות, אחת על העפעף העליון ואחת על התחתון (כמו שמגדילים את התמונה במסכי מגע). במרווח שנוצר מזריקים את הנוזל. לא ישירות לעין אלא בהשקה כדי שמה-שלא-יהיה ישטף דרך זווית העין.

זה רק נשמע מסובך, זה בעצם די פשוט. הילדה שיתפה פעולה נהדר. נראה שמשחקי מים בחצות זה שוס רציני. מי היה מנחש?

הילדה הושכבה לישון אחרי שהצריבה עברה, והכל היה בסדר.

בחיפוש במאגרי מידע גיליתי שהחומרים שיש בסטיקלייט מסוכנים רק בכמות גדולה, שלרוב מדובר לכל היותר באודם מקומי שעובר במהירות, ושהדבר החשוב ביותר הוא שטיפה של החומר מהעיניים. כמובן שאם הצריבה לא עוברת, מופיע אודם קשה, יש טשטוש בראיה או פשוט הילד לא נראה בסדר – יש לפנות לרופא. וכרגיל, הבלוג הזה לא מהווה תחליף לייעוץ רפואי.

זהו, תרומתי הצנועה להורים הבאים שיחפשו מה עושים אם הילד מתיז לעצמו נוזל של סטיקלייט לעיניים.