Posts Tagged ‘אי-מהות’

פתרונות

הגדול (בן 11) רוצה לבוא איתי לחוג של הקטנה. התוכנית היא להשאר באוטו ולקרוא. הבעיה: חשוך בחוץ.
הפתרון: מצ"ב.

image

(הוא הגה, תכנן ובנה, בלי שום עזרה ממני).

דברים שקרו הבוקר

הקטנה: אמא, אם מושכים באף זה לא מפריע. תראי.

הקטנה: לדעתי, מי שעשה את הפאוורפאף גירלז לא השתדל שהן יחיו. אין להן אף.

אזהרת טריגר

אני לא יודעת מאיפה להתחיל את הרשומה הזו. מתיאור של היום שעבר עלי? מרשימת הדברים שמפחידים אותי? מתיאור הנשים שפגשתי? אני אפילו לא בטוחה שהיום הזה ראוי לרשומה משל עצמו, אבל אני צריכה לפרוק את זה איפושהו, ובשביל מה יש לי בלוג אישי אם לא בשביל זה?

ביליתי היום ארבע שעות במרפאה למחלות מין ובניידת לטיפול בנשים שעוסקות בזנות בחיפה. שני השירותים האלה ניתנים בחינם, שניהם ממוקמים באותו בניין, ושניהם גרמו לי היום זעם וחוסר אונים משולבים אחד בשני.

אני חושבת שאולי ההתחלה הנכונה היא להבהיר שכאישה אני נתונה להתקפות יום יומיות. לא כולן ברורות, אבל לרוב אני לא מצליחה לדבר עם גבר מבלי שהוא יעיף מבט בחזה שלי במהלך השיחה, או לנסוע באוטובוס בלי שמישהו ינסה לנצל פניות חדות כדי להצמד אלי, או סתם ללכת ברחוב בלי לשמוע איזושהי הערה על הגוף שלי.

-גברים שקוראים את הבלוג – אלה לא אתם. אתכם אני מחבבת. אלה גברים אחרים, אנונימים לגמרי-

לפני שבוע הרציתי בפני קבוצת תלמידי חטיבת ביניים על נשים במדע. החלטתי להתחיל את ההרצאה עם הסבר על פמיניזם ושוויון. כאשר שאלתי את הבנים בקהל מי מהם חשב פעמיים לפני שהוא יצא מהבית באותו בוקר, אף אחד לא הרים את היד. כאשר שאלתי את הבנות מי מהן בדקה לפני שהיא יצאה מהבית האם המחשוף שלה עמוק מדי היו מספר ידיים שהתרוממו. ואלה ילדות בנות 13.

אנחנו נמצאות בהתקפה שלא נגמרת, וזה נעשה חמור יותר עם השנים.

הגוף שלי הוא הפקר. כל אחד יכול להעיר עליו, כל אחד יכול לבחון אותו, וכל אחד יכול לגרום לי להתבייש במי שאני, רק כי נולדתי עם כרומוזום X במקום Y.

ויותר מההערות, ויותר מהמבטים המפשיטים, ויותר מההצמדויות ה"אקראיות" בתחבורה הציבורית, זו הידיעה שכל גבר יכול בכל רגע נתון לאנוס אותי.

-גברים שקוראים את הבלוג – אלה לא אתם. אתכם אני מחבבת. אלה גברים אחרים, אנונימים לגמרי-

זה יותר גרוע מכך. כל גבר, בכל רגע נתון, עלול לאנוס את הילדים שלי. רק המחשבה על זה גורמת לי לרצות לחתוך את הזין לרוב הגברים בעולם. מניעה, אתם יודעים. ואל תתחילו בבקשה עם המידע שרוב מקרי האונס נעשים על ידי מכר. זה לא הופך את הסיפור ליותר טוב.

אז היום ביליתי ארבע שעות בלדבר על ילדים של אחרים, שהם לא הילדים שלי, ועל כל הדרכים בהן העולם יכול להפוך אותם לחסרי ישע, מפורקים ונטולי תקווה.

השעתיים הראשונות היו במרפאה למחלות מין בחיפה. היא הוקמה לפני עשור בעקבות עליה בשיעור מקרי הזיבה בצפון (מתוך חשש שבעקבות עליה זו תגיע עליה בשיעור מקרי האיידס) ופועלת בחינם, בשיתוף עם "דלת פתוחה", עמותה לייעוץ לגבי מיניות בריאה. הם הקימו שם מערך מופלא של רופאים, אחיות, עובדות סוציאליות ויועצות שכולם ביחד פועלים לעזור למי שמגיע למרפאה. הם מספקים ייעוץ לגבי הסיכוי להדבק במחלות מין בעקבות מגע לא מוגן, בדיקות דם מתאימות, בדיקה על ידי גניקולוג (אם צריך), ייעוץ לגבי מגעים עתידיים, והכל תוך שמירה על אנונימיות מלאה. אפשר לא להשאיר אף פרט, ועדיין לקבל את כל המידע והעזרה.

פגשתי את כל מי שהיה שם הבוקר, אבל את רוב הזמן ביליתי עם מנהלת המרפאה. אשה מקסימה, מצחיקה, חמה ונינוחה, שמסוגלת לדבר על הכל. היא גרמה *לי* להסמיק. דיברנו על הקהילה הגאה ועל מגעים מיניים מרובים בגיל עשרה צעיר. דיברנו על הבעיה בלהגיע לבני נוער, ועל הצורך בתמיכה מתוך בית הספר (שלא קיימת). דיברנו ודיברנו והתחושה העיקרית שאיתה סיימתי את השיחה היתה אכזבה. ממערכת החינוך, מההורים, מהעולם. כי יש יותר מדי זריקת אחריות על גורמים אחרים ופחות מדי נטילת אחריות אישית על החינוך המיני של הילדים, מה שמוביל בסופו של דבר להתנסויות מסוכנות ולחוסר הבנה בסיסי.

יש גבול למה שאני כאם יכולה לעשות. בנקודה כלשהי הלחץ החברתי יהיה חזק מכל דבר שאני יכולה לעשות. מתישהו הילדים שלי יהיו אלה שנמצאים תחת הלחץ להתחיל לשכב עם מישהו, ואני לא בטוחה שהם יזכרו בשלב הזה שאמא שלהם אומרת שמין עושים רק עם מישהו שסומכים עליו, ורק בגיל מבוגר מספיק להתמודד עם התוצאות ("ורק אחרי החתונה!" צווחת הפולניה הקטנה בראש שלי). הם יתנסו, וזה יכאב להם, ואני לא אוכל למנוע מהם נזק שהם יגרמו לעצמם.

מלאת אכזבה מהעולם הגעתי לשיחה עם מנהלת הניידת לטיפול בנשים שעוסקות בזנות. יש הרבה דרכים לתאר אותה – מצחיקה, אגרסיבית, כנה עד כאב, נמרצת. אבל הדרך המדויקת ביותר תהיה להגיד שהיא מזדהה עם הקורבנות. היא מסוג הנשים שמסוגלת להבין לגמרי מה עובר על אחרים, אפילו שמעולם לא התנסתה בזה.

ודיברנו. על תקיפה מינית בגיל צעיר. על תקיפות חוזרות. על גילוי עריות. על סמים. על נשירה מבית הספר. על חוסר גבולות הוריים. על חוסר אונים של אמהות. על שליטה בתוך זנות. על סחר בנשים. על המשטרה. על אמון.

היא הסבירה לי כמה קל להגיע למצב של מכירת הכוס, הפה והתחת שלך בשביל כסף. כמה בלתי אפשרי לצאת מזה. כמה המסלול הזה מלווה בהפרעות נפשיות מכל הקשת הקיימת. היא הסבירה לי את המכאניקה המשפחתית שמובילה למצב של התעללות מינית בתוך המשפחה, והסבירה את זה כל כך טוב שהצלחתי להבין מה התפקיד של האמא, האבא והילדה הנבעלת, ואפילו להזדהות עם כל אחד מהם.

ובכל השיחה הזו שוב ושוב צצו הילדים שלי. בהתחלה רק בשקט, בתוך הראש שלי, ואחר כך התחלתי לדבר עליהם.  הדבר שהכי מפחיד אותי בעולם, יותר מאלצהיימר, יותר מסרטן, יותר מאבדן בן הזוג שלי, זה שיקרה משהו לילדים שלי. משהו שיפרק אותם כל כך שלא אצליח להרכיב אותם חזרה.

כי על זה היה היום כולו. על הילדים שלי. על הצורך שלי להגן עליהם, ועל חוסר האונים שלי בפני העולם. מתישהו מישהו ייצמד לבת שלי בתחבורה הציבורית או יעיר משהו פוגע לבן שלי, ואני לא אוכל לעשות כלום.

אין לי מילות סיכום חכמות, או אפילו מסכמות. יש לי המון מזל שבכל חיי נתקלתי "רק" בהטרדות מיניות. טרם הצטרפתי לסטטיסטיקה של תקיפות מיניות (אחת משלוש ואחד משישה, כפי שהסבירה מנהלת הניידת). כולם יודעים שגם בגיל גריאטרי לא מוגנים מפינהן, אז יש למה לצפות. עברתי את חרדת ההריון הבלתי מתוכנן ואת חרדת החשיפה למחלה המועברת בדם, שבכל הפעמים התבררה כחרדת שוא. כל מה שאני רוצה הוא למנוע מהילדים שלי את הדברים הרעים בעולם. אני לא מבינה למה אני לא יכולה לעשות את זה.

דברים לעשות עם ילדים

בפיד שלי הופיעה הבוקר בקשה – "מתבקשות עצות על איך להעביר יום שלם בבית עם ילד חולה אך אנרגטי שלא כוללות זמן טלוויזיה בכלל."

גירדתי מעט את הראש ונזכרתי בכל הדברים שהיינו עושים כשהגדול היה איתי בבית (אז הוא היה ממש קטן). אתם יודעים מה, זה ממש מגניב! יש לי לפעמים רעיונות טובים! לפיכך החלטתי לשמור אותם. שיהיה. מי יודע מתי מישהו יצטרך רעיונות.

לפני הכל כדאי מאד להציץ באתר "הלול", שהוא אתר שמנוהל על ידי חברתי אדוה לוטן. היא גם מגניבה וגם מלאה רעיונות משובחים מאד. חוץ מהאתר הזה, יש את "באופן טבעי", שהוא אתר עם מקדם בולשיט די גבוה, אבל גם עמוס בדפים מעולים. פשוט צריך לדעת לסנן את המוץ מהתבן הטבעוני. או משהו. זה למשל עמוד נהדר.

כמה אזהרות –

אני מאמינה בהמעטת גבולות ככל הניתן. ילדים שומעים "לא" בלי סוף במשך היום, ולכן צריך להפחית את זה ככל הניתן. זה אומר קודם כל למגן את הבית היטב מפני ילדים – כל הדברים השבירים מעל גובה הידיים, שום דבר חשוב קרוב לרצפה, כל הספרים עולים שניים-שלושה מדפים וכו'.

לעומת זאת, כל הצעצועים, ספרי הילדים, הבגדים הישנים והחתולה צריכים להיות בהישג היד של הילדים כדי שהם יוכלו להעסיק את עצמם כמה שיותר.

בנוסף לכל אלה, צריך להפרד מהרעיון שהספה או הקירות ישארו נקיים ומצוחצחים לאחר בוא הילדים. אם הם לא מציירים עם הטושים / אודם של אמא (שאצלנו שני הדברים היו מחוץ להישג ידם, כאמור), הם פשוט מטנפים את זה בטעות, מקיאים, ממלאים בבוץ או סתם מתיישבים עם חיתול מלא על הספה החדשה.

(כן! ברור שאצלך הילדים לא עושים דברים כאלה! רק הילדים שלי יוצאים למרפסת, חוזרים עם ערימת חול ושופכים היישר לאגרטל המינג שעובר במשפחה עשרים דורות).

והכי חשוב – כל דבר שודרש הכנה ארוכה יותר מחמש דקות – לא שווה. זה באופן כללי הדרך שבה אנחנו חיים…

לאחר הבהרת הכללים, הנה האופציות:

אמבטיה!

אמבטיה, יש לדעת, היא מקום קסום כזה שאפשר למלא במים ולנקות מיד, כולל את הילד. לכן אפשר לעשות הכל בפנים והלכלוך נשאר שם! קסם, אמרתי.

  • אפשר לשחק עם צבעי ידיים באמבטיה. אחרי שהכל מקבל גוון של חום-קקי שוטפים את הכל.
  • אפשר להביא בוץ (כן, ממש חול עם מים) לאמבטיה.
  • אפשר לעשות אמבטיה עם צבעים בתוך המים. זה מגניב בטירוף.
  • אפשר להביא את כל הצעצועים העמידים למים ולעשות את האמבטיה המגניבה בעולם.
  • אפשר להשפריץ מים לרצפה של האמבטיה!  השפרצה ברשות כל כך כיפית!
  • מוכרים עכשיו טושים מגניבים שאפשר לצייר איתם על החרסינה (שנשטפים אחר כך). מגניב גם.
  • הידעתם? אפשר לשחק עם סבון נוזלי וסבון רגיל באמבטיה. זה כיף מטורף, וגם מכין את הבנים לחיי הכלא בעתיד.
  • ואחרי הכל – ממלאים וצוללים באמבטיה! טיהי!

דברים שאמא עושה

ילדים, משום מה, בטוחים שאמא שלהם ממש מגניבה ושכל מה שהיא עושה מרתק. לכן אפשר לעשות איתם דברים. החלק החשוב היחיד הוא לוודא שהמשימה מתאימה להם, כדי שהם לא יהיו נורא מתוסכלים.

  • טיטוא – לא צריך ללכלך מראש, רק צריך להתחיל לטאטא ולתת לילד מטאטא קטן או מטאטא ויעה. הגדול שלי אהב לטאטא את הבית. הקטנה אהבה לזחול לתוך ערימת הג'יפה. עדיין – אחלה תעסוקה.
  • ניגוב – מטלית אבק / נייר מגבת / מגבונים / מגבת מטבח – לא משנה מה. נותנים לילד, מראים לו איך לנגב את השולחן, ומתאפקים לא לצווח כאשר הוא משתמש באותו מגבון כדי לנקות את השולחן, הרצפה וכלי האוכל.
  • שטיפה – זה כמו אמבטיה, אבל בכל הבית! שופכים קצת מים בחדר המיועד לשטיפה ונותנים לילד להחליק על הבטן / הגב / הרגליים / הזנב. צריך לוודא שהוא זוחל ולא הולך, אבל כל עוד זה חלק מהמשחק – מגניב.
  • בישול – לא תאמינו, אבל ילדים ממש אוהבים לבשל. המטרה שלי היא שהם יאהבו את זה כל כךשאוכל לפרוש מתפקידי כאחראית המזון המשפחתית ולהפוך לזאתי ששותה מרטיני במרפסת בזמן שמישהו אחר מכין ריזוטו נבגים או משהו. הם יכולים לשבת על השיש או לעמוד על כסא ליד. זה לא משנה. הם יכולים להוסיף את הספגטי לסיר המים (בזהירות!), להוציא ירקות לסלט מהמקרר, להפריד פרוסות לחם מהכיכר, לערבב תערובות של עוגה, להפעיל את המיקסר, לפתוח אריזות, לזרוק לפח… רק תגידו – הם יעשו את זה, כל עוד שומרים על טון סופר-מתלהב שלא מסגיר את העובדה שהם גורמים יותר נזק מתועלת…
  • אמהום בשלניות יותר ממני נותנות לילדים שלהם למיין עדשים. עושים ערימה של קטניות מכל מיני סוגים ונותנים לילד לסדר. זה מעולה וצבעוני, מתאים (כמובן) רק לילדים שכבר לא מכניסים הכל לפה.
  • איפור! אודם ישן וצלליות שמזמן שכחת שיש לך (וסליחה על השימוש בלשון נקבה) הופכים לתעסוקה מעולה לילדים. צריך להגדיר שמתאפרים רק במקום שאפשר לנקות בקלות אחר כך ושאסור לגעת עם החומרים האלה בקירות / בספות, אבל חוצמזה – כיף!

דברים שעושים רעש

רעש הוא שוס עוד יותר גדול מאמא. באמת. כל מה שצריך לעשות הוא למצוא זוג אטמי אוזניים, ולקוות שהשכנים שלכם טפשים.

  • כף עץ + סיר – להוציא ולהכות. הם ימשיכו משם.
  • בקבוקי מים עם קצת מים בפנים מרשרשים! זה מגניב.
  • בקבוקי מים עם עדשים מרשרשים יותר! טיהי!
  • כמה סירים אחד ליד השני – כל אחד עושה רעש שונה.
  • סירים ומכסים! המון רעש! ואפשר לעשות איתם מצילתיים!

(שמים לב לאפשרויות? זו הסיבה שארון הסירים שלנו ממש קרוב לרצפה ושלי אין שמיעה של תדרים מסוימים מאז שהילדים נולדו).

דברים שאמא צריכה לעשות גם

אני מסייגת כאן – הרעיון העיקרי בלהעסיק ילדים הוא שהם יעסיקו את עצמם ליד אמא/אבא, ולא יחייבו את אמא להעסיק אותם. אבל לפעמים אין ברירה..

  • רכבת כסאות – זה מגניב. אפשר לשבת ולנסוע לכל מיני מקומות. אפשר לתת לילד חתיכות נייר בהותו הנהג-כרטיסן-נווט.
  • ואחרי שמסיימים, אפשר לזחול מתחת לכסאות!
  • לצייר את הילד על גליונות נייר מחוברים אחד לשני, ואחר כך לצבוע. לא עובד עם ילדים מאד מדוגדגים.
  • מדבקות! אצלנו יש ערימה קבועה של מדבקות סופר-פושטיות. מדהים כמה תעסוקה ילדים יכולים להמציא לעצמם עם הג'יפה הזה. ד"א, שולחן עבודה + כיסאות – צפויים להתכסות במדבקות.
  • פרויקטי צביעה שתמיד רציתם – צבענו את כל הבית שלנו עם הגדול שלי. זה ממש מגניב, כי זו הפעם היחידה שבה מותר לילד לצייר על הקירות.
  • למחזר – ניירות + בקבוקים. מארגנים את הערימות ויוצאים למתקן המחזור הקרוב. זה גם מוציא את כולם מהבית, שזה תמיד כיף, וגם עושה את הקטע החינוכי הזה של "אנחנו משפחה היפסטרית שדואגת לעתיד כדור הארץ".
  • תפירה – בזהירות! אבל ילדים יכולים להחזיק את הבדים המיועדים לתפירה, לעזור לסדר אותם על פי צבעים / גודל, למיין דוגמאות וכו'.
  • סידור ארונות – תלוי בארון ותלוי בילד, אבל העברה של בגדים מארון קיץ לחורף, מיון של ערימת צעצועים ובגדים לתרומה והכנסה של הכל לשקיות זבל ענקיות זה כיף.

והכי חשוב – יום נמשך לכל היותר 12 שעות. אם שעתיים הולכות על הכנת ארוחת בוקר, אכילה וניקוי אחר כך, וכנ"ל ארוחת צהריים וערב, אז נשארות רק שש שעות להעסיק את הילד. אם יוצאים לגן שעשועים או סתם סיבוב לדואר וחזרה – זה מוריד עוד שעתיים. מתוך ארבע השעות שנותרו צריך להוריד את שלב ההתארגנות למיטה, מה שמשאיר בקושי שלוש שעות להעסיק את הילד. מה זה כבר שלוש שעות, ביננו?

שניים במחיר אחד

למה לא בעצם? למה צריך להתעסק רק בכתיבה ופוליטיקה? אני גם אמא מדי פעם, ולילדים שלי יש הברקות שראויות לשמירה!

—-

באמצע הכנת ארוחת הערב הפיצית נעמדת באמצע המטבח ומתחילה לזעום:"אמא? למה היום אנחנו לא הולכים להפגנה? אני רוצה ללכת להפגנה! זה מה שעושים בכל שבת בערב!".

עכשיו תסבירו לה שכבר מפרקים את המאהלים, ואין יותר הפגנות.

—-

באמצע ארוחת הערב (אותה ארוחה), בלי שום קשר לשום דבר, הגברת מניחה את האצבעות שלה על הסנטר, מנענעת אותן בדימוי של זקן ואומרת, "כמו פטר והקת'ולהו".

מוסיף האח שלה:"כן, קת'ולהו שיוצא מהאגם של הברווז.".

מסתכל אלי האבא של שניהם ומציין, "אני מאשים אותך, רק שיהיה ברור".

—-

וקצת רחוק יותר, באמצע קריאה משותפת של בראשית פרק א' מציין הגדול, "האלוהים הזה ממש מהיר".

בסיום פרק ג' (הגירוש מגנעדן), לעומת זאת, הוא אמר, "זה לא נשמע לי כמו אלוהים."

"אבל אני מקריאה לך את הטקסט. כתוב שזה אלוהים".

הוא מניד את ראשו ואומר, "לא, הוא רע מדי. זה נשמע לי יותר כמו השטן".

ולאחר מחשבה הוא הוסיף, "למה בעצם כולנו מגורשים מגן העדן? הרי רק אדם וחוה לא היו בסדר. אין שום סיבה שאנחנו לא נוכל לחזור לשם."

וכך בני ייסד את הדת הנוצרית.

שאל את הפיצית

כידוע, חוץ מאשר להיות רופאה, כותבת ואחת לכמה זמן גם חובבת מד"ב ופנטסיה, אני מחלטרת כאמא לשניים. אחת מהשניים היא פיצית, שבניגוד לאחיה הגדול טרם פיתחה לעצמה הבנה חודרת בהלכות העולם הזה, ולפיכך נוהגת לענות את התשובות הברורות ביותר לשאלות ערטילאיות. בזמן האחרון התחלתי להעביר את התשובות המשעשעות שלה לפייסבוק וקמה קריאה גדולה בעם להקים פינה קבועה. ולפיכך…

ברוכים הבאים לפינה שצברה לה מעריצים רבים עוד לפני שהיא קמה – "שאל את הפיצית!"

(תופים).

והפעם – ההסכם החדש.

פיצית מצאה על רצפת הרכב שני דגלונים נטושים של "להציל את הרפואה הציבורית". היא ביקשה, וקיבלה, רשות לקחת אחד מהם איתה למעלה הביתה. יצאנו לנו יד בידו מהאוטו.

פיצית, מנופפת בשמחה בדגלון מרוט: "אמא, נכון שכתוב כאן 'להציל את הרפואה הציבורית'?"

אמא, עמוסה בתיק עבודה, תיק גן, כוס תרמית ריקה וצנצנת דבש (הדבש מסיפור אחר):"כן".

פיצית מנופפת וכו':"כי אין מספיק רופאים, נכון?"

אמא עמוסה וכו':"כן".

(נזכרת שהיא אמורה לגייס ציטוטים למעריצים)

אמא:"מה את חושבת, הצלנו את הרפואה הציבורית?"

פיצית המנופפת הוגה מעט ומיד פוצחת בקריאה ונפנוף נרגש:"כן!"

אמא:"איך הצלנו את הרפואה הציבורית?"

פיצית:"פשוט, ביקשנו מכל הרופאים לבוא למקום שצריך אותם."

אמא:"ואם הם לא ירצו לבוא?"

פיצית:"אז נתפוס אותם ברשת ונביא אותם למקומות שצריך אותם!" (ממשיכה בנפנופים סטאליניסטים להחריד)

חברים וחברות, נמצאה היד הבוחשת שמאחורי ההסכם האיום! היא בת ארבע, ואני יכולה למסור לכם את כתובתה. רק אל תגיעו אחרי שמונה בערב – היא צריכה לישון כדי לקום ולבחוש ביום הבא.

אחד משלוש – עבר

כשהייתי ילדה אהבתי את האחד בספטמבר. הריח של הספרים החדשים, העטופים. הידיעה שאין סיפור לשיעור ספרות שלא קראתי (כי הייתי קוראת את כל הספר כבר בחופש הגדול). העפרונות המחודדים (בפעם האחרונה למשך השנה הקרובה). התיק המסודר. הבגדים שנבחרו מראש.

לא פחדתי שלא אסתדר עם הילדים האחרים או עם המורים. היה לי ברור שהמורים יאהבו אותי, ושבאותה מידה בדיוק לא תהיה ולו נפש אחת לדבר איתה בבית הספר בשכבת הגיל שלי. אין חשש כשהמצב ידוע מראש. בגלל זה ביחד עם ספרי הלימוד והמחברות תמיד נכנס גם ספר קריאה לתיק. היו ימים בהם הייתי מביאה את היומן שלי עד ההפסקה הגדולה בכתה ו' שבה אחד הילדים תפס אותי כותבת ביומן, חטף אותו, והקריא לכל הכיתה. הוא המציא את הרוב, אבל הידיעה שמישהו הניח את ידיו על המחשבות האישיות שלי גרם לי לחדול מכתיבת היומן למשך שנים.

אבא שלי היה מצלם אותי ביום הראשון ללימודים. המנהג הושרש כל כך עמוק אצלנו שגם ביום הראשון ללימודים בטכניון אבא שלי התקשר לוודא שהבנזוג מצלם אותי. הוא צילם.

באחד בספטמבר 1996 התקשרתי לחבר טוב שלמד איתי בי"ב. שנינו צחקנו כי לא צריך לקום מוקדם יותר, להזדרז, להתחבא מהילדים המרושעים, להסתיר את הספרים שקוראים.

באחד בספטמבר 2009 הבן הגדול שלי הלך לכתה א'. על כתפיו הוא נשא לא רק את הילקוט החדש ובו עפרונות (שאבדו לאחר פחות משבוע), בקבוק מים (אבד כבר באותו היום), יומן (מעולם לא נכתב בו דבר) ושתי מחברות (עדיין משתמש בהן). הוא הלך לבית הספר כשעל גבו מוטלות 24 שנים (12 שלי ו-12 של הבנזוג) של התעללות, התעלמות, שנאה ופחד מהמערכת הזדונית שכל מטרתה להכניס ילדים לקופסאות נקיות ומסודרות.

שנתיים מאוחר יותר אנחנו יודעים שהוא מסתדר עם המורים, שיש לו חברים, שקריאה נחשבת לתחביב מומלץ ושהקבוצה של המגניבים משחקת D&D. יש לו משא משלו לשאת שמבדיל אותו מהילדים האחרים, אבל הוא לא המשא שלנו.

ואחותו? קיבלה בגן שוקולד. מבחינתה זה היום המוצלח ביותר בשנה האחרונה.