Posts Tagged ‘אייזיקון’

שרשור כתיבה – שינוי נקודת מבט ובחירת קונפליקט

אני: יששש! מעט הערות מהעורכת (המושלמת)! אני מיד אשב לשכתב.

גם אני: מעט הערות, אבל אומג כמה שכתוב אני צריכה לעשות.

גם אני: אין לי כוח לשכתב.

גם אני: אה-הה! אני אדחיין על ידי כתיבה על כתיבה !

והפעם – שינוי נקודת מבט ובחירת קונפליקט.

 

כתבתי על בחירת קונפליקט כאן, וזה נראה כאילו יש לי מושג על מה אני מדברת, אבל לא באמת.

הנה הקטע: נורא נורא קשה למצוא את הקונפליקט האמיתי בסיפור, בייחוד אם כבר התחלתם לכתוב אותו, ואם נדמה לכם שהוא מעניין. לסיפור שהתפרסם הבוקר היתה גרסה מוקדמת שנכתבה מנקודת המבט של דמות אחרת. בסיפור המקורי הדמות (האחרת) מגיעה אל הסוכנות הזו, עושה את מה שדורשים ממנה, ואז מבינה שאין לה לאן ללכת, מבינה שהעתיד שלה חרא, ומתאבדת. זה היה סיפור מאד דרמטי, והעביר יפה את הנקודה של אין מוצא, אבל מצד שני – לא היה בו קונפליקט. בכלל. מההתחלה היה ברור שזה המוצא היחיד של הדמות מהחיים שלה. ואחרי שקיבלתי הערות מכל הבטאיסטיות, הבנתי שזו הבעיה. לא רציתי לוותר על העולם, ולא רציתי לוותר על המסר (רמז – זנות זה לא מבחירה והכל נורא בעולם הזה). אבל כן רציתי סיפור מעניין, ולכן התחלתי לעבור על הדמויות אחת אחת כדי למצוא את זו שכן יש לה איזשהו קונפליקט, רצוי פנימי וחיצוני.

אם זה נשמע שכלתני, זה באמת היה ככה. את החלק של לכתוב מהבטן כבר עשיתי, בגרסה הראשונה. עכשיו הגיע הזמן להשתמש במה שכבר יש כדי לבנות סיפור מעניין.

היו לי שלוש דמויות עיקריות: הבוס הגדול, שבחר את הדרך שלו הרבה לפני הסיפור, ולא התכוון לשנות כלום (ולכן לא קונפליקטבילי). הדמות הראשית מהסיפור המקורי, שהיא קורבן בכל מובן, ולא יכולתי לתת לה בחירה כי החיים שלה הובילו אותה לנקודה בה אין לה שום כוחות לשנות כלום.

מה שהשאיר בדיוק דמות אחת: ה middle woman. זו שמקשרת בין הדמות מהסיפור המקורי לבין הבוס הגדול, שבאמת יש לה השפעה על העולם, נמצאת באינטראקציה עם כולם, והכי חשוב – יש לה מספיק כוחות פנימיים על מנת לשנות משהו. משהו קטן (היה לי חשוב שהיא לא תתקן את כל העולם אלא רק פינה אחת זערורית), אבל משהו. הדמות מהסיפור המקורי מעירה את הדמות הנוכחית מהעולם שלה, מציבה לה מראה ומכריחה אותה להתמודד עם המצב שלה, הבוס הגדול מסרב להשתנות והתוצאה: הדמות הנוכחית צריכה להתמודד עם השינוי שנכפה עליה, עם הבוס ועם עצמה.

קונפליקט פנימי וחיצוני – יש!

עכשיו רק נשאר לשכתב הכל, לעשות עוד סבב בטא, לשלוח לעורך  לעריכה, והופס – יש סיפור.

עצות!

א. תמיד תמיד תמיד לחפש את נקודת החיכוך של הדמות עם העולם שסביבה. לא לוותר לעצמך רק כי נדמה לך שמצאת את הקונפליקט הנכון.

ב. לא לוותר על סיפור למען המסר. השניים יכולים לדור ביחד, רק צריך למצוא את הדרך הנכונה בה אחד לא יאפיל על השני.

ג. קונפליקט הוא כזה שבו יש כמה אפשרויות. אם יש מראש רק אפשרות אחת לדמות – זה לא קונפליקט. זה לא אומר שלא יכול לצאת סיפור מעניין, אבל זה לא קונפליקט.

ד. סמכו על הבטאיסטיות! אם הבטאיסטיות אומרות שמשהו לא עובד, הוא לא עובד.

שבו לכתוב!

זוהי הודעה מוקלטת

שלום.
הגעתם לבלוג של האצה.
האצה כרגע ברוטציה בבית חולים אי שם במרכז הארץ ובמקביל מנסה להעמיד על הרגליים כנס שאמור היה כבר לרוץ אבל עדיין לא למד לזחול. לכן אין לה זמן לכתוב פוסטים.
אנא השאירו חיבוק ונחזור אליכם אחרי התשעה בדצמבר.
ביפ.

דברים שיכולים להשתבש

לא יהיו כסאות. לא יהיה מי שיפתח את המקום. ירד גשם ואף אחד לא יבוא. ירד שלג ויסגרו את ירושלים. יהיה פקק עצום וכל מי שיבוא יתקע בו ולא יגיע. התגים ישכחו בבית. הקופות ישכחו בבית. התוכניות ישארו על המושב האחורי. המחשבים לא יתחברו למקרנים. המרצים לא יגיעו. המרצים יגיעו, אבל יתבלבלו בשעה. המרצים יגיעו, בזמן, אבל עם דלקת גרון קשה. יגמרו הדפים. יגמרו העטים. הכרטיסים ילכו לאיבוד. לא יהיה אוכל. יהיה יותר מדי אוכל והוא ימרח בכל מקום. הקב"ט יסגור אותנו באמצע. הקב"ט יגיע כדי לסגור אותנו באמצע אבל לא יהיה ממילא אף אחד, כי כולם יהיו תקועים בפקק בגלל השלג. יכעסו עלי. אני אריב עם מישהו ואפוצץ את הכנס.

להמשיך?

בינתיים הסיוט שהיה לי על הכנס היה קשור לחולצות – היו לי שלושה חלומות ברציפות ובכל אחד מהם היה סיבוך חולצתי אחר. באחד כולם רצו סווטשרים והתעצבנו שיש רק חולצות קצרות. בשני כולם רצו חולצות קצרות אבל היו רק סווטשרים, ובשלישי היו רק חולצות ארוכות שכולם רצו ובגלל זה לי לא נשארה חולצה.
הגיוני.

למה דוקא עכשיו בלי פאניקה נפל?!?

(ובלי קשר, בטוויטר הכנס מ.נהלת וה-ע' הכלוא במרתף שרים קומבאיה ביחד).

חסר זמן = אפס עדכונים

(אזהרת ציניות)
עדכון פעם בחודש. זה משהו לשאוף אליו…
(/אזהרת ציניות)

הכנס, חברים יקרים, מתנהל מעולה בלעדי. נועה עושה עבודה מדהימה, הדס עושה עבודה מדהימה, ולמרות הכחשות אינסופיות, אהוד עושה עבודה מדהימה ביותר. בלעדיו לא היה לנו פלאייר או תוכניה. או פרויקט. או אלף ואחד דברים אחרים שאני לא מעלה בדעתי כי אני לא עושה כלום.

ועכשיו – שוויצים:
1. סיפורו של הבנזוג עלה לפרויקט הרצח באוריון אקספרס. הוא כתב על מהנדס שכלוא במשרד שלו (מעניין מאיפה הוא שאב את ההשראה). מה שאהבתי בסיפור זה גם הרובוט המקורי, גם את הדרך שבה הבנזוג האניש אותו ובעיקר את הדרך שבה הסיפור כתוב. יש שם את הסיפור של המהנדס מול הבלש ובמקביל את השיחות של הרובוט מול המחשב הראשי, שיש להן סבטקסט משלהן.
2. הגיבור שלי השתתף בתסכית שכתבתי שהוקלט על ידי מספרי הסיפורים. הוא גם שיחק נהדר, גם נשמע להוראות הבימוי וגם נענה לכל הכללים (לא לזוז מהמיקרופון, לשמור על שקט בזמן הקלטה של מישהו אחר…)
3. קני – אין מה לעשות, הבחור פשוט נפלא. אני אצטרך לעמוד מאחורי זה גם בעוד שבוע וחצי, אבל לפחות בינתיים אנחנו מסתדרים. הוא מצליח לאזן את כל הדברים הבלתי אפשריים שאני מעלה, ומחזיק את הכנס בתלם. כן, הוא יכחיש את זה. אל תאמינו לו. בלעדיו לא היה כנס. חוץ מהדבר הקטן הזה, פשוט תענוג לעבוד עם אדם יציב, בעל הגיון ברזל וחושומור מופרע כמו שלי.
4. תינוקת – ראויה לשוויץ משל עצמה. מדברת, הולכת, מקשקשת, מספרת לעצמה סיפורים, שרה את השפן הקטן… מהממת כמו אחיה הגדול. וכמו עם אחיה אני מרגישה שעיקר התפקיד שלי בתור אמא שלה זה לא לקלקל את מה שיש בה.

חג שמח (עד העדכון הבא בטח כבר יהיה פסח) ומאורות מהנה!

הכיף והיפוכו

זה עובד ככה – יש אתר. יש עדכונים קבועים של פרויקט הכתיבה ההו-כה-מגניב של הבנזוג וקני. יש גם עדכוני חדשות יומיים באדיבות רץ החרבות הנהדר, שגם החליט שמאד בא לו להריץ רצועת משחקי לוח וקלפים, אז הוא קיבל חדר ליום שלם כדי לעשות את מה שהוא אוהב.
יש עדכונים של האירועים המיוחדים של הכנס.
יש אפילו תוכניה, שעכשיו מעצבים אותה כדי שהיא תהיה נהדרת ומוכנה לעלות לאתר (בינתיים יש את יומן התוכניה המוטרף שקני לקח על עצמו לעדכן, ומרוב שהוא מוצלח לא בא לי להחליף אותו בתוכניה האמיתית…).
אז מה לא בסדר?

אני מרגישה כל הזמן שאני מפילה עוד ועוד דברים על ה"אחרים" כלומר – נועה, קני, הבנזוג וסקיפי. כאשר החבצלת ניהלה את פנטסיקון, היא והמכשפה החביבה עלי שלטו ב-ה-כ-ל. החל מרשימת המרצים, תקצירי ההרצאות, שמות העולים לזוג משמיים, מצב האתר ונאומי הנשיא הצ'רקסי.
אני? אני מעבירה מיילים שגויים למעצבת שלנו, מקבלת נזיפות מהכלבלב שאני עושה שתי עריכות על משהו שהוא כבר אישר לפרסום, זורקת על קני פגישות וטלפונים שאני לא מגיעה אליהם, מנצלת את הבנזוג בתור מזכיר נייד, נותנת לנועה לנהל למעשה את הכנס, הופכת את סקיפי לאחראית לוגיסטיקה, דוכנים, חסויות….

אני לא רוצה, ומעולם לא רציתי, לעשות הכל לבד. אבל אני כן מרגישה שאני לא מספיק "מנהלת" ויותר נגררת אחרי זרם האירועים. זה טוב לסמוך על האנשים שעובדים איתך. זה גרוע לנטוש אותם לבד בתירוצים של "אני לומדת עכשיו, ולא זמינה למיילים".

יש לנו אתר!

יש לנו אתר לכנס! כנס מדע בדיוני! ושמו בישראל – מאורות! יאי!
והוא נהדר! ויפה! ויש בו מלא דברים מגניבים! וכאשר אני אפסיק לקפץ אני אוכל גם לדבר על הכנס בצורה הגיונית יותר 🙂

הנה לינק למאותגרי לינקים – http://meorot.sf-f.org.il/

יש לנו לוגו והוא מהמם!

מיצי כל כך מוכשרת! מיצי כל כך יפה! מיצי נהדרת! כולם לסגוד למיצי!
וגם לדורה! כי גם היא כל כך מוכשרת! וגם היא כל כך יפה!

הא הא הא

דורה המאממת שלחה לנו את האתר, וכל היום קני ואנוכי טורחים על עדכונים. חלקם בוגרים ורציניים. רובם לא.
כאשר הוא יהיה מוכן, תוכלו גם לראות אותו. בינתיים תצטרכו לסמוך עלי. דורה מאממת. וגם קני.

תראו משהו מגניב

הנה, כאן. מאד מגניב.

וכולו שלי!

(ושל קני)
(ושל הבנזוג)
(ושל עוד מלא אנשים שעושים במלאכה. עיזבו, פוסט רשמי כשיהיה לנו אתר. בינתיים – נכון שזה מגניב?)
 

עלילות האצה הקטנה בארץ הזרה ירושלים

דברים שמתישהו אגיע לכתוב עליהם –
על הקלטת תסכיתים וכתיבתם
על השורה שמיישרת הכל לימין
על הויכוח המשעשע להפליא עם מולון, וגם על קומיקס
תקציר ימי העבודה שלי
על הקריסות התכופות של המניאק
על מריבות בגלל שטויות
על כתיבה לבלוג וכתיבה לתחרויות
על פרס גפן
ועל השנתון באופן כללי
על פנטסיקון 2009, 2008, 2007
על מד"בקון (שבכלל לא קיים, אז אל תספרו לאף אחד עליו…שששש…)

אבל עכשיו אני רוצה לכתוב על ירושלים.

נסעתי לירושלים כדי לבחור אתר אפשרי לכנס שלא קיים עדיין (ההוא מלמעלה). הנחתי שכמו בכל מקום, אחרי שמגיעים לעיר הולכים לאתר, מסתכלים עליו, חוזרים הביתה וזהו. כמובן שטעיתי.
לרוב אני מרגישה כמו תיירת כאשר אני מגיעה לעיר זרה. ההגעה לירושלים העצימה את התחושה הזו – מיד אחרי הירידה מהאוטובוס נוצר תור מנומס להפליא של אנשים, שעברו דרך מאבטחים חמושים, ולאחר מכן דרך מכונת שיקוף (!), סתם כך כדי להכנס לתחנה המרכזית.
הבנזוג טוען שככה זה צריך להיות, ושבתל אביב פשוט שכחו מהר מדי. אני טוענת שחסרה לי חותמת בדרכון, כי זה מה שאני תמיד מקבלת אחרי בידוק ביטחוני מקיף כזה.
נכנסתי. התחנה המרכזית דמתה בכל לתחנה המרכזית בתל אביב, פרט לתשמישי הקדושה, ספרי היהדות והבובות מכוסות הראש. חדורת אמונה טריה החלטתי שחייב להיות שם סניף של סטימצקי, ולאחר שיטוט מקיף בין חיילים ושווארמות מצאתי את הארקפה של חנויות הספרים בקומה התחתונה. בפנים מצאתי מבצע על ספרים לאצונת ובחוץ מצאתי את קני.
קני גר בירושלים. משום מה. וגם מאץ'. וגם עוד איזה מליון ומשהו איש, אבל רובם לא חובבים, אז זה לא מעניין.
קני השיב את נפשי בגלידה, והראה לי את האור. כלומר – הוציא אותי החוצה. דרך עוד בידוק מקיף. ואז הוא לקח אותי לסיבוב קצר בירושלים.
עצירה קצרה להסבר – כאשר הולכים בעיר מגורי הנוכחית עיקר המראות שמוצאים הם תותים ורבי קומות. מדי פעם אפשר לעצור ליד אחת הכיכרות ולהאנח כמה היא יפה, עכשיו כשאין שם יותר את הפסל בצורת לימון מסתובב.
בירושלים זה לא ככה. אין שם לימונים מסתובבים. מצד שני, יש שם כנסת. ומוזיאון ישראל. ובית משפט עליון. ומס הכנסה. ועוד כל מיני דברים שגורמים לעיר מגורי להראות כמו פקאצה שהורידה את המייקאפ כדי להראות מבוגרת יותר אבל שכחה להחליש את הצלצול של הסלולרי, ועכשיו הוא צועק בקולי קולות את השיר האחרון של ביונסה.
משם נסענו לאוניברסיטה כדי לבדוק את האתר האפשרי לכנס שעדיין לא קיים. הגענו מספיק מוקדם בשביל להסתובב. תוצאת ההסתובבות היא זו – הקמפוס בגבעת רם יפהפה, יש שם המון מקומות טובים לאכול, ואין שם ולו לימון מסתובב אחד.
בכל זמן ההסתובבות קני שפע הסברים, והשיחה גלשה מהיסטוריה לגיאוגרפיה ולצמחיה המקומית. תרומתי העיקרית לשיחה – "בטכניון הבנינים גבוהים יותר". אחר כך אכלנו צהריים. היה טעים. וזול. וטעים.
האתר אותו בחנו, דרך אגב, מבטיח רבות ונצורות. אני מקווה שהוא גם יצליח לקיים. אבל מכיוון שהכנס עוד לא קיים, הרי שהאתר בוודאי וירטואלי באותה מידה (ומנוהל על ידי חובבת נלהבת שהוציאה 100 ש"ח מהארנק ברגע שציינו שזה תעריף ההצטרפות לאגודה).
ואז קני החזיר אותי לתחנה המרכזית, בדקו אותי, מצאתי חנות ספרים עתיקים ולא הספקתי לבחון אותה לעומק, כמעט עליתי על האוטובוס לחיפה בטעות, נדחפתי עם המון אנשים לאוטובוס הנכון, נרדמתי, התעוררתי, ירדתי מהאוטובוס, צעדתי, בירכתי לשלום את הכיכר עם הלימונים שכבר לא מסתובבים, הגעתי הביתה, והלכתי לישון, תוך שאני חולמת על כנסים שלא קיימים ועל קני מתאמץ לא לצחוק על הדרך שבה אני מבטאת קטלב.