Posts Tagged ‘אחרי פרסום’

פודקאסטים

לקני היה רעיון מעולה. "למה שלא," כך הוא שנה לנסיכה, "נקליט את הסיפורים שמועמדים לפרס גפן השנה, ונעלה אותם לאתר האגודה למען אלו שמעדיפים להאזין לסיפוריהם על פני קריאתם?"

(אני לא בטוחה בקשר לניסוח המדויק)

הנסיכה הסכימה, אספה שחקנים, ערכה ליהוקים, ואמש נתכנסנו כולנו להקלטה.

היה מדהים! היה כל כך כיף! היה נהדר!

"גונזזו" בוצע באופן מבריק. היינו צריכים לעצור את ההקלטה שוב ושוב בגלל רעמי צחוק בלתי נשלטים. אפילו זיוקי (אח של נירקי) לא שלט בהבעת פניו וצחקק מעת לעת.
"מעגל", לעומת זאת, בוצע באופן מבריק. הרעיון של הנסיכה עבד באופן מושלם, והסיפור נשמע בדיוק כמו שדמיינתי אותו כאשר כתבתי אותו. כאשר סיימנו זיוקי אמר שלעיתים נדירות בא לו למות, וזו אחת מהפעמים הללו. אני חושבת שזו מחמאה…

הקלטות של עוד סיפורים ביום שלישי, ואז סופ"ש של עריכה, ואם ירצה אלוהי הפודקאסטים – נעלה הכל לאתר עד יום ראשון.
יהיה דיסקו.

יום נישואין וקיפוצים לרוב

אתמול חגגנו יומנישואין באופן משולב. בבוקר עשינו את כל הדברים של המבוגרים האחראיים, עם המסעדה וכאלה.
אחרי הצהריים הותרנו את הילדים אצל ההורים, חזרנו הביתה, החלפנו לבגדים נוחים ו…

הזמנו פיצה ושיחקנו מנצ'קין!
הבנזוג כיסח אותי, אבל לא נורא.

נכון שאתם גאים בנו?

—-

"מחשבות באפילה" התפרסם במימד האחרון. קיפוצים קיפוצים!

דמדומים

רציתי להכניס תמונות מזרחין יום שישי ה 13, ולספר קצת עליו, אבל במקום זה, הכלבלב פרסם פתאום את הביקורת שלי על "דמדומים", ועשה לי התקף לב, כהרגלו בקודש.
לכו תקראו.
את הביקורת, כמובן. לא את הספר.
ובשביל האיזון – ביקורתה של החבצלת  (הידועה בכינויה webpage not found) ובתה, קצת יותר אוהדת משלי.

שלושה בחללית אחת מלבד הקזין ועוד ענינים

כבר שלוש וחצי לפנות בוקר, אז אני רק מעדכנת בקצרה – 

1. הביקורת על "עולם טבעת" עלתה סוףסוף, יותר משלושה חודשים מאז שהבטחתי לכלבלב שאכתוב אותה. הנה, כאן. העיכובים, כמובן, בגללי, ולא בגללו.
2.  יש לי רעיון לנובלה. לעזאזל. אין לי זמן לכתוב. הכל בגלל הנסיכה והמלכה שלוחצות עלי לכתוב דברים ארוכים יותר מהרגיל כדי להשתפשף, והחיים שרומסים כל משבצת פנויה לכתיבה.
3. סיפורי עקרות הבית הנואשות שלי במצב גרוע. אחד הוקפא עד כדי התייבשות, והשני חזר עם יותר הערות עריכה מטקסט. מגיע לי. 

ואם מדברים על לאריניבן…
מסתבר שהוא ביקש את כתובתם של רבים וטובים מחברי האגודה למדב"פ, ואיש מהם טרם קיבל דבר בדואר. יש מספר אפשרויות –
או שהוא לא התכוון באמת לשלוח דבר, אלא רק רצה להיות מנומס. או שהוא (מעט) סנילי ושכח לשלוח דבר. או שהוא שלח דברים גדולים, יקרים, וחשובים, אבל דואר ישראל איבד את כולם.
אני בעד האפשרות האחרונה. 

המלכה והנסיכה פירסמו בשבועות האחרונים סיפורים משעשעים עד צחוק בלתי מרוסן. רוצו לקרוא!

אני הסלב

בעקבות הטור האחרון שלי התקשרו אלי אתמול בערב והציעו לי להתראיין לרדיו למחרת.
כלומר היום.
אני הייתי האייטם שבא אחרי תלונות של מגדלי העופות על תחרות המחירים לבין משהו על תשתיות.
התינוקת ישנה, הבנזוג והגיבור ישבו בסלון והקשיבו לרדיו, ואני הייתי בחדר העבודה ודיברתי בטלפון עם לינוי בר גפן ואראל סג"ל והרגשתי מאד חשובה.
כאשר עליתי לשידור הגיבור קרא לי, "אמא! זה מתחיל! בואי מהר!", ואחר כך, כאשר הבנזוג הביא אותו לחדר העבודה כדי שהוא יבין שזו לא תוכנית טלויזיה שמוקלטת מראש אלא שאמא *עכשיו* מדברת, הוא היה מאד מאוכזב שלא נותנים גם לו לדבר ברדיו. הוא קפץ לכל שיחת טלפון שהגיעה מאוחר יותר ודרש שידברו גם איתו.
המהומה הסתיימה אחרי שמונה דקות וארבעים שניות, וכל שנותר הוא הזכרון המתוק של הסלבריטאיות שלי.

מעכשיו – אם אתם רוצים להזמין אותי לאנשהו, דברו עם איש היחצנות שלי. וכדאי שתדעו שעבור פחות ממליון דולר אני אפילו לא אצא מהמיטה.

"מעגל" התפרסם בבלי פאניקה, וגרם לשני דברים  –
קודם כל, יש המון תגובות אוהדות על הסיפור, כולל אימייל ארוך ונהדר מחבר טוב שמסביר למה הוא נהנה ממנו.
הדבר השני הוא דיון שהתפתח באורט ועוסק בעולם של הסיפור. התמונות שאני כתבתי התפרשו בצורות מאד מענינות אצל אנשים אחרים, וחלק מהפרשנויות יותר טובות ממה שאני חשבתי עליו. אז אמרתי יפה תודה לכל המשבחים, שאלתי שאלה אחת, ובעיקר השתדלתי שלא להפריע, כי זה דיון מגניב ברמות. 
אם מישהו מחפש אותי – אני האצה שלא מצליחה למצוא דרכים פוריות יותר להוציא את עודפי האושר חוץ מאשר לקפץ במקום.

אה, וזרחין מחר!

איך לשמח לבב אצה חולה

מאד פשוט.
ככה.

תודה לאשה הנהדרת שעזרה לי במחקר בשביל הסיפור, לנסיכה שערכה אותו שוב ושוב, תוך כדי עקירת כל בדל שירה מודרנית מתוכו, וכמובן לכלבלב, שבקרוב יאלץ לארגן לי מנוי לשח"ל באדיבות בלי פאניקה.

ועכשיו אני הולכת לנוח על זרי הדפנה, בינות לערוגות הטישו המטונף, ולקפץ עם הבנזוג המסור והנפלא שלי.

ביקורת וביקורת.

משימה אחת ירדה מהלוח המחיק, ברוב ששון והדר. 
עכשיו נותרו רק עוד 13….

שלחתי את הסיפור ההוא לנסיכה והוא חזר עם ביקורת קטלנית.
לא מרושעת, רק אמיתית עד כאב – הסיפור ארוך מדי, משעמם, נודף קלישאות, הדמויות סטראוטיפיות ובאופן כללי זה אחד הסיפורים הגרועים שיצא לה לקרוא לאחרונה.
זוהי ביקורת זהה לזו שקיבלתי מהבנזוג כבר, אלא שאז העדפתי להתעלם. עכשיו אני כבר לא יכולה לעשות את זה.
הסיפור הארוך ביותר שכתבתי בשנה האחרונה הוא חרא מזוקק, ואין מה לעשות.

מה למדתי?
שאני לא יודעת לכתוב סיפורי אהבה. 
שאם בנזוגי אומר משהו, כדאי שאקשיב לו, כי אחר כך אני מטריחה סתם אנשים אחרים.
והכי חשוב – שאני לא אובייקטיבית בקשר לסיפורים שלי.

נו, כל אחד צריך מישהו שיאהב אותו, לא? אפילו אם הוא חרא מזוקק שנמרח על 50 עמודים….

המניאק עלה!

LJ, או בשם החיבה הידוע שלו – המניאק, עלה לי סוף סוף.
אז השלמתי קצת קריאת בלוגים, והוספתי חברים חדשים, ועכשיו, כמו כל נרקומן טוב, הולכת לעדכן בעניני הסיפור הנ"ל.

קיצור הפרקים הקודמים – 
כתבתי סיפור, נתתי לבנזוג לקרוא, וחיכיתי.

אחרי שלושים ושניים עמודים הוא הרים עיניים מהמחשב ואמר, "תשמעי, הסוף די צפוי."
"מה זאת אומרת?" תהיתי.
הוא התפתל קצת (בכל זאת, לא כדאי להרגיז אשה בהריון), ואז אמר – "את לא יכולה לכתוב סיפור, שבו את מכינה את הקורא לזה שאחת הדמויות מתה בסוף, ואז להרוג אותה בסוף."
"אבל, אבל, אבל…"
"וחוץ מזה," הוא המשיך, "הרגת את הדמות הזאת באופן הכי קיטשי שיכול להיות. אם היא היתה מתה בפיגוע תוך כדי קפיצה על המחבל זה לא היה יכול להגמר רע יותר."

בכיתי.
המון.
לעזאזל ההורמונים האלה.

למחרת התחלתי לשכתב.
בהתחלה ניסיתי להרוג את אותה דמות באמצעים ססגוניים אחרים, עד שבקריאה חמישית הבנתי את מה שהוא לא רצה להגיד לי.
לא כתבתי דרמה.
כתבתי מלודרמה.
ונכון שאני בכיתי בסוף הסיפור, כמו כל הריונית טובה, אבל זה לא קריטריון.
למעשה, אני לרוב שונאת שהורגים לי את הדמויות בסיפורים, והרבה פעמים זו התלונה העיקרית שלי נגד סיפורים אחרים.

נו טוף.

המשכתי לשכתב.
קודם הפכתי את הדמות לנכה.
זה לא עזר.
אחר כך ניסיתי להפוך אותה "רק" לעוורת.
זה הפך את המצב להלן-קלרי מדי.
בסופו של דבר האסימון נפל.
הורדתי את המשאית, את תאונת הדרכים, את הסיום הורדרד של "מחר יהיה יום חדש", ובמקום זה גייסתי את הציניות ששרדה את ההורמונים שלי, והתחלתי לכתוב את הסיפור מחדש, מהאמצע שלו.
(ההתחלה עדיין מוצאת חן בעיני).

כל עשר דקות בערך הבנזוג בא לוודא שלא הרגתי את הדמות הזו, וכל עשר דקות הייתי צריכה להבטיח לו שהדמות עדיין קיימת.

עכשיו הוא מתלונן על השמות שבחרתי, אבל כאן אני מותחת את הגבול.
לא יקום ולא יהיה. גם ככה קשה לי להמציא שמות.

הסיפור עצמו אמנם מיינסטרימי למדי, אבל העלילה בכל זאת קצת מוזרה, והעולם שבו הוא מתרחש לא מוכר לי בכלל.
 
משהו מוזר מאד קורה בסיפור הזה. אמנם אין בו חלליות או רובוטים, ואפילו אין לו פואנטה ממש (בזכות עידוד כלבלבי), אבל הוא עדיין אהוב עלי מאד. חוץ מזה, בקריאות חוזרות של הסיפור התברר לי שפיצלתי חלקים שלי לדמויות. כל אחת מהווה חלק אחר, והם מדברים בינהם, רבים אחד עם השני, ומהווים מראה מעוותת שלי.
נורא מוזר.
אני לא חושבת שהוא מהטובים שלי, אבל הוא קולח, מענין, הדמויות מתפתחות בו (קצת), יש בו רפרנסים שרק חברי קהילה יבינו ( אחת הדמויות היא מדב"סיטית והשניה טולקינאית. רק מביני ענין ידעו אילו מריבות הלכו שם, שלא נכנסו לסיפור).

הוא כתוב כמו שאני אוהבת לכתוב, רצף תמונות ולא רצף אירועים, אבל זה לא מקשה על הקריאה.
אני חושבת.

עכשיו אני מחכה לקריאת הבנזוג, ואני מקווה שהוא יתפעל מהסיפור כמוני.

ואחר כך…

הנסיכה אמרה שהיא יודעת איפה משלמים על סיפורי מיינסטרים. 
נראה אותה.

מקסימום – נשתיל זרוע רובוטית לאחת הדמויות, ניתן לה לאמץ כלבלב וירטואלי ונשלח ל"בלי פאניקה". 

ובלי קשר – 
הביקורת שלי על "התגלות" התפרסמה. 
מאד נהניתי לכתוב אותה, אבל איפושהו באמצע התחלתי לחשוב, שאולי יום אחד אני אפרסם ספר, ואז איזו מתלהבת בת 29 עם כינוי דבילי תכתוב עלי ביקורת כזאת.
אני רק מקווה שזה יהיה בשפה שאני לא מבינה.
נורבגית.
או סינית.
מגניב, אם יתרגמו סיפור שלי לסינית, לא?

צעד ראשון

פרסמו סיפור שלי שנקרא ‏התפוררות‏ במסגרת פרויקט סיפורים שמתבסס על שירת תור הזהב בספרד בשם ‏בין הזמנים‏ .
זו הפעם הראשונה שפרסמו משהו שלי, ואני די מתרגשת….
אז הנה – ציון דרך ספרותי בחייה של רופאה מתחילה happy