Posts Tagged ‘אוי ווי’

באופן טבעי

את חיי הוירטואלים התחלתי בפורום "אמנות הלידה". קראתי לעצמי "קרן", ומיד קפצו עלי בשאלות והבהרות. רק אז גיליתי שכבר יש קרן בפורום ומיד שיניתי את השם לקרן (אחרת), שם שנשאר איתי במשך שנים (ועד היום נשמר בסלולרים של חלק מחברותי מאז). הייתי בחודש שביעי להריון הראשון וחיפשתי מידע, כל מידע שהוא. בפורום ההוא מצאתי תמיכה, חברות נפש ונחשפתי לראשונה לרפואה אלטרנטיבית במלוא מובן המילה. חלק גדול מהאמהות שלי הושפעה ממה שלמדתי שם. יש דברים שמשמחים אותי, יש דברים שהייתי מוחקת מהזכרון, אבל זו היתה אחת התקופות המשמעותיות בחיי. כאשר הגדול היה בן שנה אחת מהחברות מהפורום הכינה לי ספר שמורכב מכל ההודעות שלי שם. הספר עדיין איתי.

אחר כך המשכתי ל"באופן טבעי", שילוב בין פורום לבלוגים אישיים, אתר קיצוני עוד יותר בדעותיו. הייתי כבר בסטאז', ובתור רופאה הייתי שייכת לממסד המרושע, נציגה של הרשע עלי אדמות. אבל גם שם מצאתי חברות, תמיכה ורעיונות חדשניים לגבי אמהות וילדים. קראתי לעצמי אלודאה בלבן, כי האתר מחייב שם עם קו תחתון על מנת ליצור לעצמך בלוג, ואני כבר הייתי בחלוק.

את עולם המד"ב הוירטואלי גיליתי רק כשהיו לי כבר שני ילדים. זה התחיל מסיפור שכתבתי ל"בלי פאניקה" ושלחתי מבלי לדעת שהסיכוי שלו להתקבל הוא אפסי. אם אני זוכרת נכון הבנזוג הוא שמצא את ההודעה על פרויקט הסיפורים ההוא. משם הגעתי לפורום אורט זצ"ל (הנה ההודעה הראשונה שלי שם), פתחתי בלוג מסודר בלייבג'ורנל, כמו כל המד"ביסטים הרציניים, נפרדתי מהאישיות הישנה ופתחתי חדשה.

מאז הפייסבוק הכל השתנה. הפורומים נפחו את נשמתם. האנונימיות ברשת נעלמה, וממילא כולם מנסים לצוד את הפרופיל האישי שלי כדי להשתמש בו לדחוף פרסומות ולפלח שוק (מה שתמיד מזכיר לי קלמנטינות). החברים שלי מעולם המד"ב הוירטואלי הפכו לחברים אמיתיים לגמרי, מהסוג שלא רק עוזר להעביר גופה, אלא גם יגיש את את החפירה אם יתברר שהגופה היא זומבי.

את הבלוג שהיה לי בלייבג'ורנל העברתי לכאן בעזרת ליאור, איש המעשים הנמרץ, אבל מה שכתבתי בבאופן נשאר שם. כבר מספר חודשים אני מהגגת ברעיון לגבו ת איכשהו את מה שהיה שם, אבל לא מוצאת סיבה מספיק טובה. נוח לי שהכתיבה האוורירית וחוסר המודעות לבניית משפטים נכונה נשארת מופרדת מהעולם שבו אני מועמדת לפרסי גפן ומתחככת בכותבות מעולות על בסיס שבועי.

השבוע החלטתי לשבת ולנסח סוף סוף את הסיפורים שלי מהסטאז' עבור "מכתבים לבריאות", פרויקט שאני מאמינה בו בכל לבי. הוא חשוב, ועם קצת מזל יכול לשנות את המדינה שבה אנחנו חיים. הבעיה היא שמאז הסטאז' עברו שמונה שנים, ומי מסוגל בכלל לשחזר את סערת הרגשות, המצוקה והפחד מאז?

אני לא. אין סיכוי. אבל אלודאה_בלבן כן, והיא כתבה מספיק בשביל שאוכל להשתמש בבסיס שהיא בנתה כדי לעזור לפרויקט חשוב. התחלתי לחפור בבלוג הישן שלי, וגיליתי המון סיפורים, המון תזכורות והמון אושר חבוי לדברים שכבר נשכחו ממני.

אני הולכת להעביר את כל הפוסטים הישנים שלי לכאן. הם יהיו קצרים, כתובים גרוע, ורובם חסרי משמעות אחרי כל השנים האלה. אבל הם חלק ממני, וצריכים להשאר. אנסה גם להכניס את התאריכים הנכונים, אבל אני לא בטוחה שוורדפרס יאשר לי לעשות את זה.

הבלוגים שיועברו הם:

אלודאה בלבן – הבלוג הראשי. מכיל הרהורים על אמהות, רפואה, ילדים, ומדי פעם קיטורים על הצמחים הנבולים באדניות.

365 ימים דף בלוג – מכיל תיאור של השנה שבה הגדול ואני היינו בחינוך ביתי.

ילד בית הולך לגן – השנה שבה הגדול התחיל ללכת לגן, נולדה לו אחות, והחיים שלנו השתנו לגמרי.

שני ילדים יצאו לדרך – הקצר מכולם. עלי כאמא לשניים.

אם אתם נתקלים במקומות וירטואלים שהשארתי בהם עקבות משמעותיים אנא ספרו לי.

אזהרת טריגר

אני לא יודעת מאיפה להתחיל את הרשומה הזו. מתיאור של היום שעבר עלי? מרשימת הדברים שמפחידים אותי? מתיאור הנשים שפגשתי? אני אפילו לא בטוחה שהיום הזה ראוי לרשומה משל עצמו, אבל אני צריכה לפרוק את זה איפושהו, ובשביל מה יש לי בלוג אישי אם לא בשביל זה?

ביליתי היום ארבע שעות במרפאה למחלות מין ובניידת לטיפול בנשים שעוסקות בזנות בחיפה. שני השירותים האלה ניתנים בחינם, שניהם ממוקמים באותו בניין, ושניהם גרמו לי היום זעם וחוסר אונים משולבים אחד בשני.

אני חושבת שאולי ההתחלה הנכונה היא להבהיר שכאישה אני נתונה להתקפות יום יומיות. לא כולן ברורות, אבל לרוב אני לא מצליחה לדבר עם גבר מבלי שהוא יעיף מבט בחזה שלי במהלך השיחה, או לנסוע באוטובוס בלי שמישהו ינסה לנצל פניות חדות כדי להצמד אלי, או סתם ללכת ברחוב בלי לשמוע איזושהי הערה על הגוף שלי.

-גברים שקוראים את הבלוג – אלה לא אתם. אתכם אני מחבבת. אלה גברים אחרים, אנונימים לגמרי-

לפני שבוע הרציתי בפני קבוצת תלמידי חטיבת ביניים על נשים במדע. החלטתי להתחיל את ההרצאה עם הסבר על פמיניזם ושוויון. כאשר שאלתי את הבנים בקהל מי מהם חשב פעמיים לפני שהוא יצא מהבית באותו בוקר, אף אחד לא הרים את היד. כאשר שאלתי את הבנות מי מהן בדקה לפני שהיא יצאה מהבית האם המחשוף שלה עמוק מדי היו מספר ידיים שהתרוממו. ואלה ילדות בנות 13.

אנחנו נמצאות בהתקפה שלא נגמרת, וזה נעשה חמור יותר עם השנים.

הגוף שלי הוא הפקר. כל אחד יכול להעיר עליו, כל אחד יכול לבחון אותו, וכל אחד יכול לגרום לי להתבייש במי שאני, רק כי נולדתי עם כרומוזום X במקום Y.

ויותר מההערות, ויותר מהמבטים המפשיטים, ויותר מההצמדויות ה"אקראיות" בתחבורה הציבורית, זו הידיעה שכל גבר יכול בכל רגע נתון לאנוס אותי.

-גברים שקוראים את הבלוג – אלה לא אתם. אתכם אני מחבבת. אלה גברים אחרים, אנונימים לגמרי-

זה יותר גרוע מכך. כל גבר, בכל רגע נתון, עלול לאנוס את הילדים שלי. רק המחשבה על זה גורמת לי לרצות לחתוך את הזין לרוב הגברים בעולם. מניעה, אתם יודעים. ואל תתחילו בבקשה עם המידע שרוב מקרי האונס נעשים על ידי מכר. זה לא הופך את הסיפור ליותר טוב.

אז היום ביליתי ארבע שעות בלדבר על ילדים של אחרים, שהם לא הילדים שלי, ועל כל הדרכים בהן העולם יכול להפוך אותם לחסרי ישע, מפורקים ונטולי תקווה.

השעתיים הראשונות היו במרפאה למחלות מין בחיפה. היא הוקמה לפני עשור בעקבות עליה בשיעור מקרי הזיבה בצפון (מתוך חשש שבעקבות עליה זו תגיע עליה בשיעור מקרי האיידס) ופועלת בחינם, בשיתוף עם "דלת פתוחה", עמותה לייעוץ לגבי מיניות בריאה. הם הקימו שם מערך מופלא של רופאים, אחיות, עובדות סוציאליות ויועצות שכולם ביחד פועלים לעזור למי שמגיע למרפאה. הם מספקים ייעוץ לגבי הסיכוי להדבק במחלות מין בעקבות מגע לא מוגן, בדיקות דם מתאימות, בדיקה על ידי גניקולוג (אם צריך), ייעוץ לגבי מגעים עתידיים, והכל תוך שמירה על אנונימיות מלאה. אפשר לא להשאיר אף פרט, ועדיין לקבל את כל המידע והעזרה.

פגשתי את כל מי שהיה שם הבוקר, אבל את רוב הזמן ביליתי עם מנהלת המרפאה. אשה מקסימה, מצחיקה, חמה ונינוחה, שמסוגלת לדבר על הכל. היא גרמה *לי* להסמיק. דיברנו על הקהילה הגאה ועל מגעים מיניים מרובים בגיל עשרה צעיר. דיברנו על הבעיה בלהגיע לבני נוער, ועל הצורך בתמיכה מתוך בית הספר (שלא קיימת). דיברנו ודיברנו והתחושה העיקרית שאיתה סיימתי את השיחה היתה אכזבה. ממערכת החינוך, מההורים, מהעולם. כי יש יותר מדי זריקת אחריות על גורמים אחרים ופחות מדי נטילת אחריות אישית על החינוך המיני של הילדים, מה שמוביל בסופו של דבר להתנסויות מסוכנות ולחוסר הבנה בסיסי.

יש גבול למה שאני כאם יכולה לעשות. בנקודה כלשהי הלחץ החברתי יהיה חזק מכל דבר שאני יכולה לעשות. מתישהו הילדים שלי יהיו אלה שנמצאים תחת הלחץ להתחיל לשכב עם מישהו, ואני לא בטוחה שהם יזכרו בשלב הזה שאמא שלהם אומרת שמין עושים רק עם מישהו שסומכים עליו, ורק בגיל מבוגר מספיק להתמודד עם התוצאות ("ורק אחרי החתונה!" צווחת הפולניה הקטנה בראש שלי). הם יתנסו, וזה יכאב להם, ואני לא אוכל למנוע מהם נזק שהם יגרמו לעצמם.

מלאת אכזבה מהעולם הגעתי לשיחה עם מנהלת הניידת לטיפול בנשים שעוסקות בזנות. יש הרבה דרכים לתאר אותה – מצחיקה, אגרסיבית, כנה עד כאב, נמרצת. אבל הדרך המדויקת ביותר תהיה להגיד שהיא מזדהה עם הקורבנות. היא מסוג הנשים שמסוגלת להבין לגמרי מה עובר על אחרים, אפילו שמעולם לא התנסתה בזה.

ודיברנו. על תקיפה מינית בגיל צעיר. על תקיפות חוזרות. על גילוי עריות. על סמים. על נשירה מבית הספר. על חוסר גבולות הוריים. על חוסר אונים של אמהות. על שליטה בתוך זנות. על סחר בנשים. על המשטרה. על אמון.

היא הסבירה לי כמה קל להגיע למצב של מכירת הכוס, הפה והתחת שלך בשביל כסף. כמה בלתי אפשרי לצאת מזה. כמה המסלול הזה מלווה בהפרעות נפשיות מכל הקשת הקיימת. היא הסבירה לי את המכאניקה המשפחתית שמובילה למצב של התעללות מינית בתוך המשפחה, והסבירה את זה כל כך טוב שהצלחתי להבין מה התפקיד של האמא, האבא והילדה הנבעלת, ואפילו להזדהות עם כל אחד מהם.

ובכל השיחה הזו שוב ושוב צצו הילדים שלי. בהתחלה רק בשקט, בתוך הראש שלי, ואחר כך התחלתי לדבר עליהם.  הדבר שהכי מפחיד אותי בעולם, יותר מאלצהיימר, יותר מסרטן, יותר מאבדן בן הזוג שלי, זה שיקרה משהו לילדים שלי. משהו שיפרק אותם כל כך שלא אצליח להרכיב אותם חזרה.

כי על זה היה היום כולו. על הילדים שלי. על הצורך שלי להגן עליהם, ועל חוסר האונים שלי בפני העולם. מתישהו מישהו ייצמד לבת שלי בתחבורה הציבורית או יעיר משהו פוגע לבן שלי, ואני לא אוכל לעשות כלום.

אין לי מילות סיכום חכמות, או אפילו מסכמות. יש לי המון מזל שבכל חיי נתקלתי "רק" בהטרדות מיניות. טרם הצטרפתי לסטטיסטיקה של תקיפות מיניות (אחת משלוש ואחד משישה, כפי שהסבירה מנהלת הניידת). כולם יודעים שגם בגיל גריאטרי לא מוגנים מפינהן, אז יש למה לצפות. עברתי את חרדת ההריון הבלתי מתוכנן ואת חרדת החשיפה למחלה המועברת בדם, שבכל הפעמים התבררה כחרדת שוא. כל מה שאני רוצה הוא למנוע מהילדים שלי את הדברים הרעים בעולם. אני לא מבינה למה אני לא יכולה לעשות את זה.

הכלל הראשון של הכתיבה והעולם השלם

בניגוד למה שנהוג לחשוב, הכלל הראשון של כתיבה איננו "בלי תואר הפועל" או "קצץ בטפל" אלא "פשוט תכתוב, דביל". ההרחבה שלו היא "פשוט תכתוב, דביל, אף אחד לא יכתוב במקומך".

אני חושבת שעבורי זה הדבר הכי בעייתי בכתיבה. לא בנית העולם, החלטה על קווי עלילה או בחירת דמויות. הכתיבה עצמה. כי הסיפור לא כותב את עצמו. *מישהו* צריך לכתוב אותו, והמישהו הזה הוא אני.

כשאני מתישבת לכתוב סוף סוף יש לי נקודת התחלה לרוב, כמה סצינות באמצע והסוף. לפעמים יש לי שורה שאני ממש רוצה לראות בדפוס ולכן אין ברירה אלא לכתוב אותה. או גיבור שדורש התגלמות בכתב. אבל אם יש לי את הסצינות ואת הגיבור, ולפעמים שורה ממש ממש מגניבה, למה אני צריכה לכתוב את זה? הכל מוכן, שמישהו אחר יכתוב, בבקשה. אין לי כוח. גרוע מזה – אני כבר יודעת מה הסוף. אין את הגילוי המופלא, פרימת חוטי העלילה שמתרחשת כשקוראים ספר ממש טוב. אז למה שאני אכתוב בכלל? זה נורא מעייף ומשעמם. ככל שאני כותבת יותר, כך נמאס לי יותר לכתוב.

וכאשר אני סוף סוף כותבת, או-הו, כמה שאני מקטרת על זה. על הדמויות שלא עושות מה שאני רוצה, על פסקאות שלמות שנזרקות לפח המחזור של וורד כי החלטתי לבטל קו עלילה, על התיאורים שלא יוצאים, על הדיאלוגים שנתקעים, על הכל. אין דבר שלא קיטרתי עליו. למעשה, אתמול קיטרתי לקני על זה שאני מתעללת בגיבור שלי. הוא הציע שלא אתעלל בגיבור. דחיתי זאת מייד, הרי לגיבור הזה מגיע שיתעללו בו. אז הוא הציע שאכתוב את זה ממש מהר כדי שזה יפסיק להציק לי. מיד דחיתי את הפתרון הזה גם, היות וברור לי שזו התעללות ראשונה מני רבות, וממילא הסצינה הזו כבר כתובה. כאן קני תהה מדוע הוא בכלל טורח לדבר איתי, וצעק עלי לשבת ולכתוב, דבילית.

השבוע הודעתי שאני בחופש. הבחירות היו ביום שלישי, ונראה לי הגיוני לגמרי לעשות גשר עד יום ראשון. המטרה הגלויה היתה לנוח. המטרה הסמויה היתה לכתוב. ברביעי החלפנו מצבר ונסענו לבקר בזכרון. בחמישי חיכינו שיגיע איש לתקן את התריס בסלון. בשישי היה תירוץ מספר 3 ובשבת היה תירוץ מספר 4, ועכשיו, ממש עכשיו, אני יושבת על פוסט במקום לכתוב את הסיפור שתכננתי לכתוב בחופש הזה. כי אין לי חשק, ואני לא רוצה. שמישהו יכתוב במקומי בבקשה.

מסתבר שגם כשאני מפנה חמישה ימים לכתיבה, אני לא כותבת. אני ממש גרועה בקטע של לציית לכללים, בייחוד לכלל הראשון של הכתיבה.

אבל בסופו של דבר לא תהיה לי ברירה, כי הדמויות יעשו שמות במוח שלי. כבר עכשיו הן צועקות עלי שאכתוב אותן, דבילית. הן תקועות באותה נקודה שבה הפסקתי ועד שלא אקיא אותן לקובץ הן לא יתקדמו.

אז אין ברירה, ואני הולכת לכתוב.

—-

בסוף השבוע לביא תדהר (המדהים! המעולה! אני מעריצה את הקרקע שעליה הוא דורך!) פרסם את רשימת הסיפורים שהוא עבד עליה בשנים האחרונות, שכולם מתאימים לעולם אחד. כמו היינליין, אסימוב, ניבן ושאר אחרים שכתבו את ההיסטוריה של העתיד, גם ללביא יש היסטוריה עתידית.

תמיד הייתי בטוחה שכאשר אהיה כותבת אמיתית אכתוב גם כן בעולם בעל כללים והיסטוריה שלמה, אבל זה לא קרה, וכנראה שבינתיים זה גם לא יקרה. יש לי עתיד מאד ברור בראש, עם ספינות חלל, תחנות חלל וסייבורגים, אבל אין לי פוליטיקה עתידית. אני לא יודעת אם יש מושבות על מאדים או שכדור הארץ התפוצץ. אין לי חייזרים (רק בשני סיפורים), ובכל פעם שאני מנסה לדמיין היסטוריה אחידה של העתיד, אני נתקעת. יש לי רק קטעים וחלקים ולא עולם אחיד ושלם. ואיפשוהו, זה עצוב לי, כי אני לא מרגישה כותבת מד"ב כמו שכותבי מד"ב אמורים להיות.

 

אין מקום שהוא רחוק מדי

התחלתי ללמוד רפואה כדי להציל אנשים. עד כדי כך אידאליסטי (ונאיבי, יש שיאמרו). ככל שהתקדמתי בלימודים וגיליתי מהי הרפואה האמיתית, הבנתי שזה לא מה שרציתי. לא רציתי להציל אדם אחד בכל פעם. רציתי להציל את כולם, או, לפחות, כמה שאני רק יכולה.

מכאן הגעתי להתמחות באפידמיולוגיה. מחקר ברמת האוכלוסיה יכול לעזור ליותר אנשים מאשר ישיבה במרפאה ועזרה לאדם אחד בכל פעם. עד כדי כך אידאליסטי (ונאיבי, יש שיאמרו).

אני מאמינה באמת ובתמים שאדם צריך למות אחרי שהוא שינה את פני המין האנושי. לחיות בשביל לשרוד הוא בזבוז זמן.
מחנכים אותנו לחשוב שהמטרות שלנו בחיים הן לשרוד בלבד. לאכול, להתרבות, לשרוד. אדם בוגר הוא אדם שמבין שהוא חייב להתאים למסגרת, ולא אדם שמסתכל לשמיים בלילה ותוהה האם מישהו מסתכל אליו חזרה.

האנשים הבוגרים האלה הם האנשים שקיצצו את התקציב של נאס"א לפני השיגור של אפולו 18. הם האנשים שהחליטו שמספיק לנו לעלות למסלול סביב כדור הארץ ולחזור מבלי לנסות בכלל להגיע רחוק יותר מגבול האטמוספירה. אלה אותם אנשים שחושבים שקודם צריך לתקן את כל הבעיות כאן, שאירן חשובה יותר, שמצב המטבע האירופאי חשוב יותר, שמחיר חבית נפט חשוב יותר, שהבחירות הבאות חשובות יותר מהמשך קיומו של המין האנושי. בגללם בכל ימי חיי איש לא יצא מכדור הארץ.

האנשים האלה לוקחים מאיתנו את החלומות שלנו, והרי בלי חלומות הקיום חסר משמעות.

אני קוראת מדע בדיוני כי האנשים שכותבים על העתיד מאפשרים לי לשמור על החלומות שלי.

ניל ארמסטרונג מת אתמול, ארבעים ושלוש שנה אחרי שהוא נחת על הירח. אני לא עצובה שהוא מת, הרי לא הכרתי אותו באופן אישי. אני עצובה שהוא מת בעולם שבו אין התיישבות על הירח. אני עצובה שהוא מת בעולם שבו תחנת החלל הבינלאומית משמשת כמטרה ולא כתחנה בדרך לחלל החיצון. אני עצובה שהוא מת בעולם שבו אבן סופדת לו במקום המשלחת המאוישת הראשונה למאדים. אני בעיקר עצובה כי העולם סביבי שכח לחלום, שכח לשאוף, ושקע בטרדות הפעוטות במקום לחשוב על העתיד.

אנחנו צריכים אנשים בחלל. אנחנו צריכים סמלים. אנחנו צריכים לצאת מהכדור שלנו כי אנחנו, כמין, צריכים משהו לחלום עליו כדי שלחיינו, בנוסף לקיום, תהיה משמעות.

תודה לבנזוג ולקני על הקריאה וההערות. אתם נהדרים.

משהו על נימוסין

אני לא כותבת כדי להתפרסם.

לא, סליחה, אני כן כותבת כדי להתפרסם, אבל אז אני כותבת תחת שמי האמיתי ובנושאים שרלוונטים בעיני. הרשומות היחידות שחלקתי מכאן באופן יזום היו קשורות למחאה או לשביתת הרופאים, והסיבה שחלקתי אותן היא שהנחתי שהן יענינו יותר מאשר את חמשת חברי הקרובים שקוראים את הבלוג הזה באופן קבוע. ממילא דפוס הקריאה המשתקף מהסטטיסטיקה מראה שרק בודדים נשארים לתור את הבלוג, ואף אחד לא חוזר אחר כך.

את הרשומה האחרונה לא חלקתי בשום מקום, ולמיטב ידיעתי גם החברים שלי לא חלקו אותה. אין לי מושג למה אנשים זרים לחלוטין מרגישים בנוח להכנס לרשומה של אדם שהם לא מכירים ולקרוא לי שקרנית מניפולטיבית.

אני לא כותבת על מעמד האישה, אני לא כותבת על נושאים שברומו של עולם, אני לא כותבת בלוג פוליטי מעורר מחלוקת. אני כותבת על מה שקורה לי בחיים ומדי פעם מנסה לשייך את זה לכתיבה ממש.

זרים, לגמרי, אין לי מושג אפילו מי הם.

אני מרגישה חרא. אני מרגישה שפרצו לי לבלוג הפרטי שלי ורמסו אותו בצורה מזלזלת וחסרת כבוד.

אני לא רוצה לסגור- אני רוצה להמשיך לתעד את החיים שלי בצורה מקוונת. אני לא רוצה לנעול לחברים כי לפעמים מגיעים לכאן אנשים מגניבים מאד (והרשומה על שטיפת העיניים מנוזל סטיקלייט עזרה לפחות לכמה-עשרה אנשים מאז שפורסמה).

ואין לי עור עבה מספיק להתעלם מזה.

אז – מה עושים?

חיים חדשים

ההיסטוריה של המשפחה שלי התחילה במאי 1945.

צריך לזכור את זה בשביל להבין את שאר הפוסט.

השואה מבחינתי היא לא תמונות בערוץ 1 של ערימות נעליים ומוזלמנים או הקראה דרמטית יתר על המידה של "הליכה לקיסריה". היא גם לא עבודת שורשים בגיל שתיים עשרה, כשטלפון אחד בצהרי יום שישי פותח סיפורים עתיקים ומלמד אותי לסכם תוך כדי שיחה.

השואה היא מה שהבדיל אותי מרוב חברי לכיתה, כי בניגוד לכל אלה שיכלו לספור עשרה דורות אחורה בארץ, או להסביר שבגלל גירוש ספרד חלק מהמשפחה שלהם התנצר ונעלם – ההיסטוריה של המשפחה שלי התחילה במאי 1945.

אמרתי לכם לזכור את זה.

יד נעלמה מחתה עקבות שלא ידעתי שנוצרו בכלל. אין לי ולו אדם אחד במשפחה הקרובה שלא חווה את השואה. אחד כחייל, אחד כפרטיזן, אחת במחנה עבודה בסיביר, ושניים באושוויץ. השאר, כאמור, נמחו. נגוזו. מעולם לא התקיימו מבחינת הילדה שהייתי. מהולים בששה מליון אחרים, קבורים בעולם אפור ומושלג.

גדלתי עם השואה. היא חלק ממני. היא גזלה ממני את ההיסטוריה שלי, ולפיכך מותר לי להתכחש לה.

לא לעצם קיומה, כמובן. זה אסור. אבל מותר לי להתכחש לגזל החיים שלי.

ובמשך שנים לקחתי איתי דיסקים לעבודה כדי לא לשמוע רדיו ביום השואה. ובמשך שנים עמדתי בצפירה ומיד עם סיומה חזרתי לעבודה. ובמשך שנים וידאתי שיש סרט וידאו לראות בערב, ואולי גם פופקורן (שלא היה בשואה), כי מותר לי. כי אני כאן, ואני לא אתן לשואה הזו לקחת ממני עוד משהו.

ואז הגדול שלנו נולד, והייתי צריכה להסביר לו מה הצפירה הזו, ולמה אנחנו עצובים ואת מי זוכרים בכלל, והכל במלים פשוטות, שהוא יבין.

ולא הבנתי כמה הוא מבין.

כי אתמול באמצע שיחה על השואה הוא אמר, "אני לא רוצה לדבר על זה יותר. זה מזכיר לי את סבתא רות וסבתא גניה שמתו."

ובמחי משפט אחד הוא החזיר לי את ההיסטוריה שלי. כי המשפחה שלי אולי התחילה במאי 1945, אבל לפני כן לסבים ולסבתות שלי היו הורים. והם היו ילדים צעירים שלא רוצים לאכול את המרק, ולא הולכים לישון בזמן, ומלכלכים את הבגדים הנקיים כדי לקטוף פרח חדש שצמח בדרך לבית הספר. והיו להם סבים וסבתות משלהם, ששמחו כשהסבים והסבתות שלי קראו בשמם בפעם הראשונה, וחיבקו אותם, ואפילו כאשר הם הפילו את הצלחת זה היה לא נורא, כי סבים וסבתות תמיד סולחים על הכל.

ובמחי משפט אחד הגדול שלי הזכיר לי שיש דברים שילדים יודעים שמבוגרים לעולם לא ילמדו. שאולי ששה מליון זה מספר נורא גדול, אבל עשרה זה מספר ממש קטן. שני הורים לכל סבא ולכל סבתא (וסבא אחד מאומץ). ואיכשהו, עם המשפט הזה, הגדול שלי הצליח לדלג מעל השואה ולהחזיר לי את ההיסטוריה שלי.

על הזכרון

אני דור שלישי לשואה. זה חלק מההוויה שלי, חלק מהזהות שלי, חלק מההגדרה העצמית שלי.

זה אומר שגדלתי כשהשואה ברקע כל הזמן. כי אסור לזרוק לחם, וצריך לגמור מהצלחת. שצריך לשמוח כל הזמן, כי גרוע כמו שהיה פעם, כבר לא יהיה. שצריך לעשות ילדים. לא במקום אלה שאינם, אלא כדי להמשיך הלאה. צריך להכיר את יאנוש קורצ'אק ואת אנה פרנק, ולדעת שאסור להגיד שהעבודה משחררת אלא אם סבתא שלי מעלה את הנושא בחיוך. ואנחנו נשארים בארץ ולעולם לא נעזוב. תחליף לשורשים שהתפזרו ברוח.

ושאני צריכה לזכור. את השורה שחרוטה על קברו של סבי, "לזכר בני משפחתו שנספו בשואה" אני מכירה בעל פה. משננת בכל עליה לקבר.

לסבתא שלי היה אח צעיר שנספה. אני לא זוכרת איך. לסבא שלי היה אח צעיר שמת בזרועותיו במחנה. אני לא יודעת איזה מחנה. סבתי השניה הגיעה ממשפחה של שמונה ילדים. אולי תשעה. חמישה שרדו את השואה. אני לא יודעת מה קרה למי שלא. סבי השני היה איש משפחה. בנו התקיף חייל ברכבת שלקחה אותם למחנה. אני לא יודעת איזה. הוא הוצא להורג במקום. אשתו הראשונה של סבי מתה בין האירוע על הרכבת לבין סוף המלחמה. אני לא יודעת מתי או איך. והיו לכולם הורים, ואחים, ודודים, ובני דודים, ומשפחות שלמות שמונחות על כתפי – לשנן. לזכור ולא לשכוח.

אבל אני דור שלישי. אני לא יכולה לזכור את האנשים שמעולם לא הכרתי. אני לא מכירה את פניהם, את מגעם. אני לא יודעת איך הם צחקו או איך הם הריחו. אני לא יודעת פריטים פשוטים כמו מקצועם או עיר מגוריהם.

אני אפילו לא מכירה את שמותיהם.

כאשר הסבתות שלי דיברו על המשפחה שלהן הקשבתי, אבל מתוך נימוס ולא מתוך עניין. והיום הסיפורים של אחת נקברו איתה, והסיפורים של השניה דוהים ככל שהאלצהיימר אוחז בה. אין לי שורשים אחרים להאחז בהם. אין לי איך לזכור.

אני דור שלישי, ומכאן נגזרת זהותי האישית. יותר מהדת אליה נולדתי ויותר מהארץ בה גדלתי. ואם אני לא זוכרת – מי אני?