Posts Tagged ‘אוי ווי’

אין מקום שהוא רחוק מדי

התחלתי ללמוד רפואה כדי להציל אנשים. עד כדי כך אידאליסטי (ונאיבי, יש שיאמרו). ככל שהתקדמתי בלימודים וגיליתי מהי הרפואה האמיתית, הבנתי שזה לא מה שרציתי. לא רציתי להציל אדם אחד בכל פעם. רציתי להציל את כולם, או, לפחות, כמה שאני רק יכולה.

מכאן הגעתי להתמחות באפידמיולוגיה. מחקר ברמת האוכלוסיה יכול לעזור ליותר אנשים מאשר ישיבה במרפאה ועזרה לאדם אחד בכל פעם. עד כדי כך אידאליסטי (ונאיבי, יש שיאמרו).

אני מאמינה באמת ובתמים שאדם צריך למות אחרי שהוא שינה את פני המין האנושי. לחיות בשביל לשרוד הוא בזבוז זמן.
מחנכים אותנו לחשוב שהמטרות שלנו בחיים הן לשרוד בלבד. לאכול, להתרבות, לשרוד. אדם בוגר הוא אדם שמבין שהוא חייב להתאים למסגרת, ולא אדם שמסתכל לשמיים בלילה ותוהה האם מישהו מסתכל אליו חזרה.

האנשים הבוגרים האלה הם האנשים שקיצצו את התקציב של נאס"א לפני השיגור של אפולו 18. הם האנשים שהחליטו שמספיק לנו לעלות למסלול סביב כדור הארץ ולחזור מבלי לנסות בכלל להגיע רחוק יותר מגבול האטמוספירה. אלה אותם אנשים שחושבים שקודם צריך לתקן את כל הבעיות כאן, שאירן חשובה יותר, שמצב המטבע האירופאי חשוב יותר, שמחיר חבית נפט חשוב יותר, שהבחירות הבאות חשובות יותר מהמשך קיומו של המין האנושי. בגללם בכל ימי חיי איש לא יצא מכדור הארץ.

האנשים האלה לוקחים מאיתנו את החלומות שלנו, והרי בלי חלומות הקיום חסר משמעות.

אני קוראת מדע בדיוני כי האנשים שכותבים על העתיד מאפשרים לי לשמור על החלומות שלי.

ניל ארמסטרונג מת אתמול, ארבעים ושלוש שנה אחרי שהוא נחת על הירח. אני לא עצובה שהוא מת, הרי לא הכרתי אותו באופן אישי. אני עצובה שהוא מת בעולם שבו אין התיישבות על הירח. אני עצובה שהוא מת בעולם שבו תחנת החלל הבינלאומית משמשת כמטרה ולא כתחנה בדרך לחלל החיצון. אני עצובה שהוא מת בעולם שבו אבן סופדת לו במקום המשלחת המאוישת הראשונה למאדים. אני בעיקר עצובה כי העולם סביבי שכח לחלום, שכח לשאוף, ושקע בטרדות הפעוטות במקום לחשוב על העתיד.

אנחנו צריכים אנשים בחלל. אנחנו צריכים סמלים. אנחנו צריכים לצאת מהכדור שלנו כי אנחנו, כמין, צריכים משהו לחלום עליו כדי שלחיינו, בנוסף לקיום, תהיה משמעות.

תודה לבנזוג ולקני על הקריאה וההערות. אתם נהדרים.

משהו על נימוסין

אני לא כותבת כדי להתפרסם.

לא, סליחה, אני כן כותבת כדי להתפרסם, אבל אז אני כותבת תחת שמי האמיתי ובנושאים שרלוונטים בעיני. הרשומות היחידות שחלקתי מכאן באופן יזום היו קשורות למחאה או לשביתת הרופאים, והסיבה שחלקתי אותן היא שהנחתי שהן יענינו יותר מאשר את חמשת חברי הקרובים שקוראים את הבלוג הזה באופן קבוע. ממילא דפוס הקריאה המשתקף מהסטטיסטיקה מראה שרק בודדים נשארים לתור את הבלוג, ואף אחד לא חוזר אחר כך.

את הרשומה האחרונה לא חלקתי בשום מקום, ולמיטב ידיעתי גם החברים שלי לא חלקו אותה. אין לי מושג למה אנשים זרים לחלוטין מרגישים בנוח להכנס לרשומה של אדם שהם לא מכירים ולקרוא לי שקרנית מניפולטיבית.

אני לא כותבת על מעמד האישה, אני לא כותבת על נושאים שברומו של עולם, אני לא כותבת בלוג פוליטי מעורר מחלוקת. אני כותבת על מה שקורה לי בחיים ומדי פעם מנסה לשייך את זה לכתיבה ממש.

זרים, לגמרי, אין לי מושג אפילו מי הם.

אני מרגישה חרא. אני מרגישה שפרצו לי לבלוג הפרטי שלי ורמסו אותו בצורה מזלזלת וחסרת כבוד.

אני לא רוצה לסגור- אני רוצה להמשיך לתעד את החיים שלי בצורה מקוונת. אני לא רוצה לנעול לחברים כי לפעמים מגיעים לכאן אנשים מגניבים מאד (והרשומה על שטיפת העיניים מנוזל סטיקלייט עזרה לפחות לכמה-עשרה אנשים מאז שפורסמה).

ואין לי עור עבה מספיק להתעלם מזה.

אז – מה עושים?

חיים חדשים

ההיסטוריה של המשפחה שלי התחילה במאי 1945.

צריך לזכור את זה בשביל להבין את שאר הפוסט.

השואה מבחינתי היא לא תמונות בערוץ 1 של ערימות נעליים ומוזלמנים או הקראה דרמטית יתר על המידה של "הליכה לקיסריה". היא גם לא עבודת שורשים בגיל שתיים עשרה, כשטלפון אחד בצהרי יום שישי פותח סיפורים עתיקים ומלמד אותי לסכם תוך כדי שיחה.

השואה היא מה שהבדיל אותי מרוב חברי לכיתה, כי בניגוד לכל אלה שיכלו לספור עשרה דורות אחורה בארץ, או להסביר שבגלל גירוש ספרד חלק מהמשפחה שלהם התנצר ונעלם – ההיסטוריה של המשפחה שלי התחילה במאי 1945.

אמרתי לכם לזכור את זה.

יד נעלמה מחתה עקבות שלא ידעתי שנוצרו בכלל. אין לי ולו אדם אחד במשפחה הקרובה שלא חווה את השואה. אחד כחייל, אחד כפרטיזן, אחת במחנה עבודה בסיביר, ושניים באושוויץ. השאר, כאמור, נמחו. נגוזו. מעולם לא התקיימו מבחינת הילדה שהייתי. מהולים בששה מליון אחרים, קבורים בעולם אפור ומושלג.

גדלתי עם השואה. היא חלק ממני. היא גזלה ממני את ההיסטוריה שלי, ולפיכך מותר לי להתכחש לה.

לא לעצם קיומה, כמובן. זה אסור. אבל מותר לי להתכחש לגזל החיים שלי.

ובמשך שנים לקחתי איתי דיסקים לעבודה כדי לא לשמוע רדיו ביום השואה. ובמשך שנים עמדתי בצפירה ומיד עם סיומה חזרתי לעבודה. ובמשך שנים וידאתי שיש סרט וידאו לראות בערב, ואולי גם פופקורן (שלא היה בשואה), כי מותר לי. כי אני כאן, ואני לא אתן לשואה הזו לקחת ממני עוד משהו.

ואז הגדול שלנו נולד, והייתי צריכה להסביר לו מה הצפירה הזו, ולמה אנחנו עצובים ואת מי זוכרים בכלל, והכל במלים פשוטות, שהוא יבין.

ולא הבנתי כמה הוא מבין.

כי אתמול באמצע שיחה על השואה הוא אמר, "אני לא רוצה לדבר על זה יותר. זה מזכיר לי את סבתא רות וסבתא גניה שמתו."

ובמחי משפט אחד הוא החזיר לי את ההיסטוריה שלי. כי המשפחה שלי אולי התחילה במאי 1945, אבל לפני כן לסבים ולסבתות שלי היו הורים. והם היו ילדים צעירים שלא רוצים לאכול את המרק, ולא הולכים לישון בזמן, ומלכלכים את הבגדים הנקיים כדי לקטוף פרח חדש שצמח בדרך לבית הספר. והיו להם סבים וסבתות משלהם, ששמחו כשהסבים והסבתות שלי קראו בשמם בפעם הראשונה, וחיבקו אותם, ואפילו כאשר הם הפילו את הצלחת זה היה לא נורא, כי סבים וסבתות תמיד סולחים על הכל.

ובמחי משפט אחד הגדול שלי הזכיר לי שיש דברים שילדים יודעים שמבוגרים לעולם לא ילמדו. שאולי ששה מליון זה מספר נורא גדול, אבל עשרה זה מספר ממש קטן. שני הורים לכל סבא ולכל סבתא (וסבא אחד מאומץ). ואיכשהו, עם המשפט הזה, הגדול שלי הצליח לדלג מעל השואה ולהחזיר לי את ההיסטוריה שלי.

על הזכרון

אני דור שלישי לשואה. זה חלק מההוויה שלי, חלק מהזהות שלי, חלק מההגדרה העצמית שלי.

זה אומר שגדלתי כשהשואה ברקע כל הזמן. כי אסור לזרוק לחם, וצריך לגמור מהצלחת. שצריך לשמוח כל הזמן, כי גרוע כמו שהיה פעם, כבר לא יהיה. שצריך לעשות ילדים. לא במקום אלה שאינם, אלא כדי להמשיך הלאה. צריך להכיר את יאנוש קורצ'אק ואת אנה פרנק, ולדעת שאסור להגיד שהעבודה משחררת אלא אם סבתא שלי מעלה את הנושא בחיוך. ואנחנו נשארים בארץ ולעולם לא נעזוב. תחליף לשורשים שהתפזרו ברוח.

ושאני צריכה לזכור. את השורה שחרוטה על קברו של סבי, "לזכר בני משפחתו שנספו בשואה" אני מכירה בעל פה. משננת בכל עליה לקבר.

לסבתא שלי היה אח צעיר שנספה. אני לא זוכרת איך. לסבא שלי היה אח צעיר שמת בזרועותיו במחנה. אני לא יודעת איזה מחנה. סבתי השניה הגיעה ממשפחה של שמונה ילדים. אולי תשעה. חמישה שרדו את השואה. אני לא יודעת מה קרה למי שלא. סבי השני היה איש משפחה. בנו התקיף חייל ברכבת שלקחה אותם למחנה. אני לא יודעת איזה. הוא הוצא להורג במקום. אשתו הראשונה של סבי מתה בין האירוע על הרכבת לבין סוף המלחמה. אני לא יודעת מתי או איך. והיו לכולם הורים, ואחים, ודודים, ובני דודים, ומשפחות שלמות שמונחות על כתפי – לשנן. לזכור ולא לשכוח.

אבל אני דור שלישי. אני לא יכולה לזכור את האנשים שמעולם לא הכרתי. אני לא מכירה את פניהם, את מגעם. אני לא יודעת איך הם צחקו או איך הם הריחו. אני לא יודעת פריטים פשוטים כמו מקצועם או עיר מגוריהם.

אני אפילו לא מכירה את שמותיהם.

כאשר הסבתות שלי דיברו על המשפחה שלהן הקשבתי, אבל מתוך נימוס ולא מתוך עניין. והיום הסיפורים של אחת נקברו איתה, והסיפורים של השניה דוהים ככל שהאלצהיימר אוחז בה. אין לי שורשים אחרים להאחז בהם. אין לי איך לזכור.

אני דור שלישי, ומכאן נגזרת זהותי האישית. יותר מהדת אליה נולדתי ויותר מהארץ בה גדלתי. ואם אני לא זוכרת – מי אני?

רק שתדעו ש…

בבקשה, בבקשה, בבקשה אל תשאלו מה שלומי או אם עדיין כואב לי. שלומי הוא שהמצב מחורבן, והוא לא ישתפר בקרוב. לא רק זה, מסתבר שאני מזיקה לעצמי בלי לשים לב, אז המצב עוד יותר רע.

<סיימתי שיחת טלפון אכזרית במיוחד לגבי סיכויי ההחלמה נכון לעכשיו>

אשמח להמלצות לקומיקסים מגניבים עם עלילה מתמשכת, או סרטים שאני חייבת לראות ולא ראיתי. או ספרים מעולים. או בלוגים (בעברית, למען השם). או כל דבר שיסיח את דעתי מהחיים כרגע.

שיט.

קיצור תולדות הגב

ביום רביעי אחרי הצהריים הילדים עשו אמבטיה. מכיוון שאני מחבבת את שניהם, ומכיוון שאני יודעת כמה הם נהנים מזה, שפשפתי להם את הגב בספוג. כלומר, זו היתה התוכנית. למעשה מה שקרה זה שהתכופפתי (ממש קצת!), קול "פאק" נשמע מהאיזור התחתון בגב שלי מלווה בזרם כאב לכל אורך הרגל, ומאותו רגע היה לי ברור שלזוז אני לא יכולה.

אופציות – להתיישב או להעמד. אם אתיישב לא אצליח לזוז הלאה, ולהתקע בשירותים זו לא ממש אופציה נחמדה. התיישרתי בעזרת הכיור, הניאגרה והאל הטוב, (הוצאתי בגדים לילדים והכנתי להם, הוצאתי את הקטנה מהאמבטיה ועטפתי אותה במגבת ואז נזכרתי שאני לא יכולה לזוז ו)דידיתי לסלון ונפחתי את נשמתי על הכורסא.

הגדול עזר לקטנה להתנגב, התלבש, הלביש אותה, ושניהם התרוצצו קצת עד שהבנזוג חזר הביתה ובדק מה הענינים.

ייעוץ עם חברה טלפונית הבהיר לשנינו שעכשיו צריך סיטי כדי לדעת מה לעזאזל קורה, והסיטי הקרוב ביותר הוא במיון בבי"ח החביב על שנינו. הזעקנו הורים ויצאנו לנו למיון. המתנה זריזה של 4 שעות הסתיימה בצילום גב (שהיה תקין) ושתי זריקות שהקלו מעט על הכאב אך לא פתרו דבר. מיותר לציין שעד הבוקר ההקלה פגה ושוב לא הצלחתי לזוז בלי לבכות / לקלל. לפיכך למחרת ניידנו את עצמינו לבי"ח מרכזי ששמו ישאר חסוי במערכת. כן, כן, אותו מקום שבעבר נשבעתי שלעולם לא אחזור אליו. עד כדי כך כאב לי.

הפעם השהות הזריזה במיון היתה רק של שש שעות במהלכן סיטי מצא את הדיסק שהחליק ונגע בשורשי העצבים, מה שהסביר את הכאבים, ההקרנה, ושנאת הייקום. לאחר קבלת התוצאות אושפזתי, וחברה המתמחה ברפואת כאב (אותה חברה טלפונית מקודם)  הזריקה לי סטרואידים היישר למרווח שבין החוליות. ההקלה התגברה במהלך הלילה, וכעת אני מסוגלת לשבת (!) וללכת לשירותים (!!), ובעיקר לא לבכות.

שוחררתי מבית החולים לחופשת מחלה של לפחות שבועיים (ואיימו עלי בשלושה שבועות אם לא אתנהג יפה), בתקווה שהמשפחה שלי תשרוד עם אמא מרותקת לספה ובישולי סבתא בלבד.

**

ובכלל רציתי לספר שהעולם מנקודת המבט של החולה הוא מתיש, מייגע ומעצבן. כאשר היינו במיון, אותו מיון בו ביליתי חודש כסטאז'רית ואחר כך חצי שנה בתורנויות, כמעט לא שמו לב אלי (הם גם לא זיהו אותי, אבל זה לא הפריע לי). יכולתי לראות את הלחץ של הרופאים, ואני זוכרת היטב מה זה אומר אגף מלא, וברור לי שאף רופא לא ישב או שתה כוס מים בכל הזמן שהייתי שם, אבל עדיין… אני מבינה עכשיו הרבה יותר טוב את החולים שצועקים לתשומת לב.

**

מספר הדברים הלא-יעילים שראיתי בשני המיונים כחולה עולה על כל מה שראיתי אי פעם כרופאה. מזכירה שלא מבינה אף הוראה פשוטה. מזכירה אחרת שלא יודעת איפה הבוס שלה נמצא. אחיות שלא מתקשרות עם הרופאים. הוראות אשפוז שנשכחות על המיטה. בדיקות דם שלא נלקחות. בדיקות מיותרות שכן נלקחות ולאחר מכן מוטלות חסרות שימוש בתיק החולה. והכל, הכל, נובע מחוסר ארגון מרכזי של המיון. אין אף אדם שתפקידו הוא לפקח על מה שקורה ולוודא שדברים זורמים. אי אפשר להשאיר עבודה כזו לרופא התורן – הוא עסוק בלטפל בחולים, ואין לו ראיה כוללת של המערכת.

אין לי מושג איך אפשר לפתור את זה, וברור שאין תקן לשום דבר בכל מקרה, אבל מתישהו, כשאפגוש מישהו חשוב מספיק, אנסה להגיד לו את זה.

הסיבה שהצלחנו לצאת מהמיון אחרי שש שעות היתה בזכות הבנזוג, שניגש למזכירות והזכיר (בעדינות!) שאנחנו מחכים בסך הכל לסיטי, ואחר כך חזר והזכיר שאנחנו מחכים בסך הכל לאשפוז, ובסופו של דבר בא להזכיר שהודיעו לנו את שעת העליה למחלקה, והיא חלפה חצי שעה לפני התזכורת האחרונה שלו.

**

המחלקה, ד"א, היתה מלאה ברופאים ששים לעזור, חביבים ונחמדים ובאחיות סימפטיות ונעימות. גם רופאי המיון ואחיותיו היו נהדרים, רק שלרופאים במחלקה היה מספיק זמן לעמוד יותר משתי דקות ליד מיטת החולה, ולפיכך הצליחו לגרום להרגשת "הכל בסדר" בקלות. חוצמזה הרופא התורן היה מקסים בדרכו.

**

והכי חשוב, כאמור, עכשיו אני מסוגלת לשבת בזכות חברתי בעלת ידי הזהב והתבונה לזהות את הבעיה שלי ולטפל בה. הזקוקים לפתרונות לכאבים – אמרו וקבלו את השם (בתקווה שהיא תפתח מרפאה פרטית בקרוב ותוכל להרוויח מכשרונה).

מוגן: וזהו

התוכן המבוקש מוגן בסיסמה. כדי לצפות בו, יש להזין אותה כאן:

במקום מם מוסיקלי

היום ציפתה לי הנסיעה הבאה – בית –> חיפה –> ירושלים –> בית. כלומר, בערך 350 ק"מ, שמתורגמים לקצת יותר מחמש שעות על הכביש, בזכות הכבישים המשובחים של מדינת ישראל. זו היתה האופציה החסכונית בזמן, שכן בתחבורה ציבורית מדובר בבערך 10 שעות…

בכל מקרה, הנסיעה הזו חייבה הערכות מוקדמת מבחינת מוסיקה, ולפיכך הדיסקונקי הקטנטן שלי הועמס במיטב אלבומי האצה. כמובן שלא הספקתי לשמוע הכל, אבל בזכות פקק בלתי נסבל בדרך חזרה (רכב תקוע במסלול השמאלי ליד גבעת שמואל, שגרם לפקק כבר ממחלף גנות) שמעתי את הרוב.

אם מישהו מעונין לשחזר את הנסיעה, להלן ההמלצות.

בוקר:

יציאה – 6:15, הגעה – 7:34, בלי פקקים. 86 קילומטרים, מהירות נסיעה – בין 105 ל-100 קמ"ש. כיף לנסוע בבוקר.

אין דרך טובה יותר להתחיל את היום מאשר לשמוע את GLaDOS מזמרת. שיר הסיום של פורטל 2 משעשע וקצבי. זהירות, ספוילרים.

אחרי פתיחה כזו ההמשך הטבעי הוא גניחות מרובות, תופים וצווחות. Reroute To Remain עונה על כל אלה. השיר החביב עלי באלבום הוא System, בו יש פחות גנחת ויותר מלודיה. במקור תכננתי לשמוע את Used and abused, אבל שמעתי אותו כל כך הרבה בימים האחרונים שהעדפתי לגוון.

צהריים:

יציאה – 15:30, הגעה – 17:40, פקק בשער הגיא (בלעדיו אי אפשר לדעת שמגיעים לירושלים). 150 קילומטרים, מהירות נסיעה – בין 110 ל – 15 קמ"ש.

הדרך מחיפה לירושליים מורכבת משלושה קטעים שונים לחלוטין – כביש 4 (הכביש הישן), כביש 6 (הכביש שעולה יותר מדי כסף) וכביש 1 (זה שבקצה שלו נמצאת ירושלים).

In Flames פינו את מקומם בשמחה למוסיקה ישראלית. שלא תגידו שאני שומעת רק דברים לועזיים. הדבר הטבעי לשמוע אחרי רוק סופר-כבד הוא, כמובן, שירים על זומבים! הפסקול של זומבי.קון 2010 השתלב מצוין עם אובדן הכיוון הכללי שלי (איפה זה פורדיס לעזאזל? ולמה השלט לירידה לכביש 6 הוא קטן, כחול, וחבוי מאחורי שלט ענק שכתוב עליו "ימינה לתל אביב"?). מסתבר שאני עדיין דומעת קשות ב"היא גנבה לי את הטרקטור". אבל אני נחמדה אליכם ולכן אקשר ל"זומבי טוב הוא זומבי מת" החמוד להפליא.

אפילו מחזות זמר על זומבים נגמרים באיזשהו שלב, וכך החלו להתנגן חיפושיות הקצב. מתוך שלושת האלבומים שיש אצלי כרגע נבחר "להקת הלבבות הבודדים של סמל פלפל". גם כי הוא קליל יותר מ"דרך המנזר" האהוב עלי וגם כי השירים שלו מסתדרים טוב יותר עם מנהרות קלסטרופוביות בכביש. באמת.

לילה:

יציאה – 20:00, הגעה – 21:40, פקק מסריח באמצע. 100 קילומטרים. מהירות נסיעה – בין 110 ל-0 קמ"ש. ממש כך.

מהעליה לירושלים, דרך חיפוש החניה שם, ולאחר מכן בחזרה הביתה שמעתי את האלבום בעל השם הבוגר Our Live Album Is Better than Your Live Album . בגלל הפקק שהזכרתי כבר פה ושם האלבום נגמר הרבה לפני שחזרתי הביתה, אבל הרשיתי לעצמי לחזור לשירים שאהבתי במיוחד. למשל, זה שמזכיר לי את שנות התבגרותי העליזות, זה שמזכיר לי את קני ואת המלכה (מסיבות שונות!), וכמובן, זה שבשינוי קל אפשר להופכו לפילק "אל תנהל כנס! לעולם!".

למי שעוד לא נמאס, זה השיר שמחכה לי למחר בבוקר.

ועכשיו, אם תסלחו לי, אני הולכת לישון ולא לחלום על נהיגה.

איה, איה ועוד איה.

לפני חודש האצבע הימנית שלי התחילה לכאוב. כמנהגי התעלמתי מהכאבים בהנחה שהם יבינו את הרמז ויעלמו. הכאבים לא שיתפו פעולה ותוך שבוע כל היד התחילה לכאוב. אחר כך כף יד שמאל החליטה שהיא רוצה להצטרף למסיבה, ולפני שבועיים הגעתי לסוף השבוע כששתי כפות הידיים שלי לא מוכנות לגעת במקלדת.

הבנזוג הטיל עלי צום הקלדה למשך שלושה ימים, מה שלא עזר מספיק, והצום הפך לשבועיים של המנעות מהקלדה. בעבודה השתמשתי בשתי אצבעות (האמה הימנית והקמיצה השמאלית, היחידות שלא כאבו, אבל גרמו להסטה ימינה ושמאלה בהתאמה של כל האותיות שהקלדתי). בבית – המחשב היה כבוי. הספר של המלכה המתין לביקורת, הכותבים בפורום התייאשו ממני, הרעיונות לפוסטים הרקיבו בשקט באחורי המוח שלי, והכי גרוע – איבדתי קשר עם החברים שלי. עם כולם הקשר שלי וירטואלי בעיקרו. בין אם מדובר ברשתות חברתיות או בצ'יטוט בג'ימייל – הכל דורש הקלדה, ולא יכולתי לעשות את זה.

דעת הרופא (האמיתי) – או שמדובר בבעיה נוירולוגית פתירה או בבעיה נוירולוגית בלתי ניתנת לפתרון. כיף.

היום החלטתי שמספיק. הידיים במצב גרוע למדי, אבל אני חנוקה. הסתובבתי בג+, כתבתי ביקורת לספריה הפנטסטית, ואני מתכננת פוסט המלצות אייקון לבלוג המקצועי.

ואתם יודעים משהו – זה די נחמד לסבול ממחלה של סופרים אמיתיים, אפילו אם רובה נובעת מצ'יטוט מאוחר עם קני.

והפרחים לוואנדר

כשקראתי את זה לא ידעתי מאיפה בכלל להתחיל להסביר מה לא בסדר שם. אז לשמחתי המרובה הגיעה הוואנדר וכתבה על זה שיר מעולה. אני בעד שתכנסו, תקראו, ותפיצו הלאה (לא שהיא זקוקה לעזרה שלי כדי להגיע לקהל שלה, אבל מילא).

(ודוקא כשחשבתי שיהיה לי זמן לכתוב על 9/11).