Posts Tagged ‘אוי ווי’

מיזוג בלוגים

לפני כמעט ארבע שנים התחלתי לאחד את כל הבלוגים שיש לי לכאן. עכשיו סיימתי.

דברים שלמדתי:

  1. אני לא כותבת גרועה כמו שזכרתי.
  2. אם מעדכנים ערימה של פוסטים בבלוג שיושב על פלטפורמת וורדפרס צריך להעביר את הבלוג למצב "פרטי" לפני התחלת העדכונים אחרת כל המנויים באימייל או ברסס מקבלים מליון הודעות על מליון פוסטים.
  3. נפטרתי מההרגל לרדת שורה אחרי שניים-שלושה משפטים להעצמת הדרמה. הסגנון שהכלבלב קורא לו "שירה מודרנית".
  4. אני גרפומנית שקשה לתאר. בחלק מהמקומות תיארתי יום אחרי יום מה קורה בחיי, שלא היו כאלה מעניינים!
  5. הכי חשוב – התהליך של העתקת הבלוגים מ"באופן טבעי" לכאן הוא השלמה של מה שהתחלתי כשהעברתי את כל הפוסטים מלייבג'ורנל לכאן. אני חושבת שהגיע הזמן לוותר על שורת הביוגרפיה בכל התקצירים שלי בכנסים מאז 2006, "אמא, רופאה וחובבת בסדר חשיבות משתנה". אני מרגישה יותר בנוח היום עם שורת הביו שלי בטוויטר, "אמא, רופאה, סופרת. לרוב עייפה מכדי לעשות את הכל בו זמנית". ככה זה. אני גם אמא, גם רופאה וגם סופרת, ובעיקר עייפה…

זהו. הולכת להוציא את הבלוג ממצב פרטי, להחליט אם יש לי כוח לכתוב עוד קצת היום (עובדת על הסיפור לשנתון, שהדדליין שלו הוא עוד 12 יום. לא נדבר על זה), ולאן אני רוצה לקחת את הבלוג הזה. בעיקר – האם אני רוצה להתחיל להעלות לכאן באופן רציף גם עדכונים אישיים ולא רק כתיבתיים.

 

מודעות פרסומת

שרשור כתיבה – סיבות שמונעות מאיתנו לכתוב ומה אפשר לעשות לגביהן

שרשור בהשראת אביב.

אני יודעת שאני תמיד כותבת שצריך לשבת ופאקינג לכתוב, שלאף אחד אין מוטיבציה, שאין מה להמתין למוזה, שזו עבודה כמו כל עבודה, אבל…

יש סיבות שבאמת מונעות מאיתנו לעבוד, בין אם כתיבה היא העבודה שלנו ובין אם לא. למשל, טרדות פרנסה באמת מפריעות לכתיבה. אי אפשר לכתוב כשכל מה שאת עושה זה לרוץ מעבודה אחת לאחרת. בעיות גופניות באמת מונעות מאיתנו לכתוב. אי אפשר לכתוב כשאת מרותקת למיטה ולא מסוגלת לשבת בשביל להחזיק עט.

אבל אני לא רוצה לדבר על דברים ניראים לעין. לכל אחת ברור שאם היא מיד אחרי טיפול שיניים ולא מסוגלת לראות מרוב כאבים, אין לה מה להתחיל לכתוב כי ראבק, כואב.

אבל דכאון לא רואים. חוסר בטחון עצמי לא רואים. כאבים כרונים לא רואים. בדידות לא רואים. עומס לא רואים. לא רק שלא רואים אותם, החברה בה אנו חיות משדרת לנו באופן תמידי שאנחנו חייבות להמשיך לתפקד *למרות* הדברים האלה. ברור שאם את בדכאון אמורה להגיע לעבודה. אין לגיטימציה להתקשר לבוסית ולהגיד "תקשיבי, מצב הרוח שלי חרא. אני מפחדת לעלות על הכביש כי אנהג ישר לתוך מחסום הפרדה או אקפוץ לפסי הרכבת. אני נשארת מתחת לפוך עם המון שוקולד ואשתדל להגיע מחר או מחרתיים."

וגם אם הבוסית מוכנה להקשיב ולקבל, אנחנו לא מוכנות לקבל את זה. הפיד שלי קורס מרוב א/נשים שמעמיסות על עצמן יותר מדי, נופלות ומושכות את עצמן בציצית ראשן כדי להמשיך לשרוד. נאחזות בציפורניים בכך שהן משוכנעות ש*מתישהו* העומס הזה אמור להפסיק, ואז יהיה להן זמן לנשום.

ובכן, הנה כמה דברים שצריך לדעת:

  1. הנפש שלנו היא גם איבר בגוף. וכשהיא כואבת, זה בדיוק כמו גב תפוס, רגל שבורה או לסת מלאת תפרים. לא תצפו לצאת לריצת מרתון שבוע אחרי ניתוח קיסרי, נכון? אז למה אנחנו מצפות מעצמנו לתפקד כשאין לנו אפשרות לנשום?
  2. בדיוק כמו באיברים אחרים, גם בנפש שלנו אפשר לטפל. ובדיוק כמו באיברים אחרים, גם כאן הטיפול הוא לא מושלם. יש טיפול בשיחות, בתרופות, בהליכה בים, בשוקולד, בקפה. כל אחת והטיפול המתאים לה. אבל מציאת הטיפול הנכון מתחילה בהודאה שיש לנו בעיה.
  3. קל לדעת שיש בעיה. הנה כמה סימפטומים: את לא מסוגלת לחשוב. את בוכה. את עצבנית. את כוססת ציפורניים. את יודעת לקרוא. את לא מצליחה למצוא משהו שאת נהנית לעשות. דברים שנהנית מהם פעם לא מהנים אותך. את חיה במאה ה-21. את נושמת.

ועכשיו, עצות!

  1. בקשי עזרה. זו יכולה להיות חברה שתוציא אותך לשעה של קפה ועוגה. זו יכולה להיות פסיכולוגית שתתן לך לפרוק. זו יכולה להיות פסיכיאטרית שתתן לך טיפול תרופתי. זו יכולה להיות מסאז'יסטית, מרפאת בעיסוק, מורה למקרמה… משהו. מישהי שיכולה לתמוך בך, אפילו קצת.
  2. give yourself a break

מותר לקרוס. מותר לשבור את הכלים. מותר להזניח את הרצפה, את העבודה, את הילדים. מותר לא לכתוב! מותר להרגיש כמו כשלון. מותר להבריז מהעבודה. מותר להבריז לחברות. תמצאי איפה את יכולה להוריד עומס ותורידי אותו, בשם האל. את לא רובוט. את אנושית.

  1. חזרי על נקודות 1 ו-2 ככל שאת צריכה. אני קורסת על בסיס חודשי, וזה טוב. פעם זה היה על בסיס שבועי. קודם כל השרדות, אחר כך כל השאר.

אני לא יכולה להדגיש מספיק את נקודה 3. קודם כל השרדות. אחר כך כל השאר. אחרי שתצופי, תוכלי לחזור לכתוב, לערוך, לצייר, מה שאת עושה. אבל כל עוד את במה שנראה כמנהרה בלתי נגמרת של עינוי נפשי, את צריכה להתמודד איתה.

כשהקטנה היתה מאושפזת לא הצלחתי לקרוא את הספר המטופש ביותר שיש. ידעתי שהדכאון מרים ראש כשלא הצלחתי לכתוב אחרי שהנעדר התמידי נפטר. זה הסימפטום הברור ביותר אצלי – כשאני לא מצליחה לחבר משפטים. ואז שום דבר לא עוזר. לא דד ליין, לא קפה, לא ספירת מילים. לא טבלת ייאוש. כשהנפש לא מתפקדת, שום דבר לא מתפקד.

קודם כל השרדות. אחר כך כל השאר.

  1. שרדת? מצאת מחדש נקודת איזון? מעולה, המשיכי איתה. נסי לשפר את מה שגרם לך לקרוס קודם (אני, למשל, הוצאתי הודעה לכל החברים שאסור להם למות כי אני לא יכולה להפסיק לכתוב שוב. יש דדליינים וזה).

עדיין לא מצליחה לכתוב? חזרי לנקודה 1. כנראה שעדיין לא התאזנת.

יאללה, לכו לבקש עזרה.

ואז לכתוב 🙂

או, שיט.

עוד אחת נפלה.
אני באמת צריכה להפסיק לחשוב על הסיפור בעבודה.

שיט

עכשיו הבנתי שאני צריכה לחתוך את הדמות שאני הכי מחבבת בסיפור. דמיט.

כשאסיים עם עדכון הבלוגים מהעבר הרחוק

תזכירו לי לספר על הופעת כוורת עם הגדול, הופעת הסטונז בלעדיו, פרס גפן, כתיבה בזוג, והשאלה מה אני עושה עכשיו.

שאלוהים הטוב יעזור לי

סיימתי בינתיים:

  • עדכון של כל התגיות מהבלוג "והפעם ברגש" (שמסתבר שהכותרת המשנית שלו היתה no assembly required).
  • כמעט את כל הבלוג אלודאה_בלבן

 

נשאר:

  • 365_ימים_דף_בלוג
  • ילד_בית_הולך_לגן
  • שני_ילדים_יצאו_לדרך

 

ומסתבר שיש גם את אמא_לומדת_להתמודד, שעם קצת מזל מכיל רק שניים-שלושה פוסטים, כי נמאס לי.

 

תשמעו, אני קשקשנית שאי אפשר להאמין. מה אני כותבת כל כך הרבה? ועוד על שטויות! למי אכפת מזה בכלל?

 

 

איחוד הבלוגים – דו"ח ביניים

הגעתי לשלב שבו הבלוג מ"באופן" משתלב (מבחינת זמנים) עם הבלוג מלייבג'ורנל ("והפעם – ברגש" היתה הכותרת שלו). כיף לראות איך החיים שלי משתלבים אחד בשני.