Posts Tagged ‘אוי ווי’

מיזוג בלוגים

לפני כמעט ארבע שנים התחלתי לאחד את כל הבלוגים שיש לי לכאן. עכשיו סיימתי.

דברים שלמדתי:

  1. אני לא כותבת גרועה כמו שזכרתי.
  2. אם מעדכנים ערימה של פוסטים בבלוג שיושב על פלטפורמת וורדפרס צריך להעביר את הבלוג למצב "פרטי" לפני התחלת העדכונים אחרת כל המנויים באימייל או ברסס מקבלים מליון הודעות על מליון פוסטים.
  3. נפטרתי מההרגל לרדת שורה אחרי שניים-שלושה משפטים להעצמת הדרמה. הסגנון שהכלבלב קורא לו "שירה מודרנית".
  4. אני גרפומנית שקשה לתאר. בחלק מהמקומות תיארתי יום אחרי יום מה קורה בחיי, שלא היו כאלה מעניינים!
  5. הכי חשוב – התהליך של העתקת הבלוגים מ"באופן טבעי" לכאן הוא השלמה של מה שהתחלתי כשהעברתי את כל הפוסטים מלייבג'ורנל לכאן. אני חושבת שהגיע הזמן לוותר על שורת הביוגרפיה בכל התקצירים שלי בכנסים מאז 2006, "אמא, רופאה וחובבת בסדר חשיבות משתנה". אני מרגישה יותר בנוח היום עם שורת הביו שלי בטוויטר, "אמא, רופאה, סופרת. לרוב עייפה מכדי לעשות את הכל בו זמנית". ככה זה. אני גם אמא, גם רופאה וגם סופרת, ובעיקר עייפה…

זהו. הולכת להוציא את הבלוג ממצב פרטי, להחליט אם יש לי כוח לכתוב עוד קצת היום (עובדת על הסיפור לשנתון, שהדדליין שלו הוא עוד 12 יום. לא נדבר על זה), ולאן אני רוצה לקחת את הבלוג הזה. בעיקר – האם אני רוצה להתחיל להעלות לכאן באופן רציף גם עדכונים אישיים ולא רק כתיבתיים.

 

שרשור כתיבה – סיבות שמונעות מאיתנו לכתוב ומה אפשר לעשות לגביהן

שרשור בהשראת אביב.

אני יודעת שאני תמיד כותבת שצריך לשבת ופאקינג לכתוב, שלאף אחד אין מוטיבציה, שאין מה להמתין למוזה, שזו עבודה כמו כל עבודה, אבל…

יש סיבות שבאמת מונעות מאיתנו לעבוד, בין אם כתיבה היא העבודה שלנו ובין אם לא. למשל, טרדות פרנסה באמת מפריעות לכתיבה. אי אפשר לכתוב כשכל מה שאת עושה זה לרוץ מעבודה אחת לאחרת. בעיות גופניות באמת מונעות מאיתנו לכתוב. אי אפשר לכתוב כשאת מרותקת למיטה ולא מסוגלת לשבת בשביל להחזיק עט.

אבל אני לא רוצה לדבר על דברים ניראים לעין. לכל אחת ברור שאם היא מיד אחרי טיפול שיניים ולא מסוגלת לראות מרוב כאבים, אין לה מה להתחיל לכתוב כי ראבק, כואב.

אבל דכאון לא רואים. חוסר בטחון עצמי לא רואים. כאבים כרונים לא רואים. בדידות לא רואים. עומס לא רואים. לא רק שלא רואים אותם, החברה בה אנו חיות משדרת לנו באופן תמידי שאנחנו חייבות להמשיך לתפקד *למרות* הדברים האלה. ברור שאם את בדכאון אמורה להגיע לעבודה. אין לגיטימציה להתקשר לבוסית ולהגיד "תקשיבי, מצב הרוח שלי חרא. אני מפחדת לעלות על הכביש כי אנהג ישר לתוך מחסום הפרדה או אקפוץ לפסי הרכבת. אני נשארת מתחת לפוך עם המון שוקולד ואשתדל להגיע מחר או מחרתיים."

וגם אם הבוסית מוכנה להקשיב ולקבל, אנחנו לא מוכנות לקבל את זה. הפיד שלי קורס מרוב א/נשים שמעמיסות על עצמן יותר מדי, נופלות ומושכות את עצמן בציצית ראשן כדי להמשיך לשרוד. נאחזות בציפורניים בכך שהן משוכנעות ש*מתישהו* העומס הזה אמור להפסיק, ואז יהיה להן זמן לנשום.

ובכן, הנה כמה דברים שצריך לדעת:

  1. הנפש שלנו היא גם איבר בגוף. וכשהיא כואבת, זה בדיוק כמו גב תפוס, רגל שבורה או לסת מלאת תפרים. לא תצפו לצאת לריצת מרתון שבוע אחרי ניתוח קיסרי, נכון? אז למה אנחנו מצפות מעצמנו לתפקד כשאין לנו אפשרות לנשום?
  2. בדיוק כמו באיברים אחרים, גם בנפש שלנו אפשר לטפל. ובדיוק כמו באיברים אחרים, גם כאן הטיפול הוא לא מושלם. יש טיפול בשיחות, בתרופות, בהליכה בים, בשוקולד, בקפה. כל אחת והטיפול המתאים לה. אבל מציאת הטיפול הנכון מתחילה בהודאה שיש לנו בעיה.
  3. קל לדעת שיש בעיה. הנה כמה סימפטומים: את לא מסוגלת לחשוב. את בוכה. את עצבנית. את כוססת ציפורניים. את יודעת לקרוא. את לא מצליחה למצוא משהו שאת נהנית לעשות. דברים שנהנית מהם פעם לא מהנים אותך. את חיה במאה ה-21. את נושמת.

ועכשיו, עצות!

  1. בקשי עזרה. זו יכולה להיות חברה שתוציא אותך לשעה של קפה ועוגה. זו יכולה להיות פסיכולוגית שתתן לך לפרוק. זו יכולה להיות פסיכיאטרית שתתן לך טיפול תרופתי. זו יכולה להיות מסאז'יסטית, מרפאת בעיסוק, מורה למקרמה… משהו. מישהי שיכולה לתמוך בך, אפילו קצת.
  2. give yourself a break

מותר לקרוס. מותר לשבור את הכלים. מותר להזניח את הרצפה, את העבודה, את הילדים. מותר לא לכתוב! מותר להרגיש כמו כשלון. מותר להבריז מהעבודה. מותר להבריז לחברות. תמצאי איפה את יכולה להוריד עומס ותורידי אותו, בשם האל. את לא רובוט. את אנושית.

  1. חזרי על נקודות 1 ו-2 ככל שאת צריכה. אני קורסת על בסיס חודשי, וזה טוב. פעם זה היה על בסיס שבועי. קודם כל השרדות, אחר כך כל השאר.

אני לא יכולה להדגיש מספיק את נקודה 3. קודם כל השרדות. אחר כך כל השאר. אחרי שתצופי, תוכלי לחזור לכתוב, לערוך, לצייר, מה שאת עושה. אבל כל עוד את במה שנראה כמנהרה בלתי נגמרת של עינוי נפשי, את צריכה להתמודד איתה.

כשהקטנה היתה מאושפזת לא הצלחתי לקרוא את הספר המטופש ביותר שיש. ידעתי שהדכאון מרים ראש כשלא הצלחתי לכתוב אחרי שהנעדר התמידי נפטר. זה הסימפטום הברור ביותר אצלי – כשאני לא מצליחה לחבר משפטים. ואז שום דבר לא עוזר. לא דד ליין, לא קפה, לא ספירת מילים. לא טבלת ייאוש. כשהנפש לא מתפקדת, שום דבר לא מתפקד.

קודם כל השרדות. אחר כך כל השאר.

  1. שרדת? מצאת מחדש נקודת איזון? מעולה, המשיכי איתה. נסי לשפר את מה שגרם לך לקרוס קודם (אני, למשל, הוצאתי הודעה לכל החברים שאסור להם למות כי אני לא יכולה להפסיק לכתוב שוב. יש דדליינים וזה).

עדיין לא מצליחה לכתוב? חזרי לנקודה 1. כנראה שעדיין לא התאזנת.

יאללה, לכו לבקש עזרה.

ואז לכתוב 🙂

או, שיט.

עוד אחת נפלה.
אני באמת צריכה להפסיק לחשוב על הסיפור בעבודה.

שיט

עכשיו הבנתי שאני צריכה לחתוך את הדמות שאני הכי מחבבת בסיפור. דמיט.

כשאסיים עם עדכון הבלוגים מהעבר הרחוק

תזכירו לי לספר על הופעת כוורת עם הגדול, הופעת הסטונז בלעדיו, פרס גפן, כתיבה בזוג, והשאלה מה אני עושה עכשיו.

שאלוהים הטוב יעזור לי

סיימתי בינתיים:

  • עדכון של כל התגיות מהבלוג "והפעם ברגש" (שמסתבר שהכותרת המשנית שלו היתה no assembly required).
  • כמעט את כל הבלוג אלודאה_בלבן

 

נשאר:

  • 365_ימים_דף_בלוג
  • ילד_בית_הולך_לגן
  • שני_ילדים_יצאו_לדרך

 

ומסתבר שיש גם את אמא_לומדת_להתמודד, שעם קצת מזל מכיל רק שניים-שלושה פוסטים, כי נמאס לי.

 

תשמעו, אני קשקשנית שאי אפשר להאמין. מה אני כותבת כל כך הרבה? ועוד על שטויות! למי אכפת מזה בכלל?

 

 

איחוד הבלוגים – דו"ח ביניים

הגעתי לשלב שבו הבלוג מ"באופן" משתלב (מבחינת זמנים) עם הבלוג מלייבג'ורנל ("והפעם – ברגש" היתה הכותרת שלו). כיף לראות איך החיים שלי משתלבים אחד בשני.

באופן טבעי

את חיי הוירטואלים התחלתי בפורום "אמנות הלידה". קראתי לעצמי "קרן", ומיד קפצו עלי בשאלות והבהרות. רק אז גיליתי שכבר יש קרן בפורום ומיד שיניתי את השם לקרן (אחרת), שם שנשאר איתי במשך שנים (ועד היום נשמר בסלולרים של חלק מחברותי מאז). הייתי בחודש שביעי להריון הראשון וחיפשתי מידע, כל מידע שהוא. בפורום ההוא מצאתי תמיכה, חברות נפש ונחשפתי לראשונה לרפואה אלטרנטיבית במלוא מובן המילה. חלק גדול מהאמהות שלי הושפעה ממה שלמדתי שם. יש דברים שמשמחים אותי, יש דברים שהייתי מוחקת מהזכרון, אבל זו היתה אחת התקופות המשמעותיות בחיי. כאשר הגדול היה בן שנה אחת מהחברות מהפורום הכינה לי ספר שמורכב מכל ההודעות שלי שם. הספר עדיין איתי.

אחר כך המשכתי ל"באופן טבעי", שילוב בין פורום לבלוגים אישיים, אתר קיצוני עוד יותר בדעותיו. הייתי כבר בסטאז', ובתור רופאה הייתי שייכת לממסד המרושע, נציגה של הרשע עלי אדמות. אבל גם שם מצאתי חברות, תמיכה ורעיונות חדשניים לגבי אמהות וילדים. קראתי לעצמי אלודאה בלבן, כי האתר מחייב שם עם קו תחתון על מנת ליצור לעצמך בלוג, ואני כבר הייתי בחלוק.

את עולם המד"ב הוירטואלי גיליתי רק כשהיו לי כבר שני ילדים. זה התחיל מסיפור שכתבתי ל"בלי פאניקה" ושלחתי מבלי לדעת שהסיכוי שלו להתקבל הוא אפסי. אם אני זוכרת נכון הבנזוג הוא שמצא את ההודעה על פרויקט הסיפורים ההוא. משם הגעתי לפורום אורט זצ"ל (הנה ההודעה הראשונה שלי שם), פתחתי בלוג מסודר בלייבג'ורנל, כמו כל המד"ביסטים הרציניים, נפרדתי מהאישיות הישנה ופתחתי חדשה.

מאז הפייסבוק הכל השתנה. הפורומים נפחו את נשמתם. האנונימיות ברשת נעלמה, וממילא כולם מנסים לצוד את הפרופיל האישי שלי כדי להשתמש בו לדחוף פרסומות ולפלח שוק (מה שתמיד מזכיר לי קלמנטינות). החברים שלי מעולם המד"ב הוירטואלי הפכו לחברים אמיתיים לגמרי, מהסוג שלא רק עוזר להעביר גופה, אלא גם יגיש את את החפירה אם יתברר שהגופה היא זומבי.

את הבלוג שהיה לי בלייבג'ורנל העברתי לכאן בעזרת ליאור, איש המעשים הנמרץ, אבל מה שכתבתי בבאופן נשאר שם. כבר מספר חודשים אני מהגגת ברעיון לגבו ת איכשהו את מה שהיה שם, אבל לא מוצאת סיבה מספיק טובה. נוח לי שהכתיבה האוורירית וחוסר המודעות לבניית משפטים נכונה נשארת מופרדת מהעולם שבו אני מועמדת לפרסי גפן ומתחככת בכותבות מעולות על בסיס שבועי.

השבוע החלטתי לשבת ולנסח סוף סוף את הסיפורים שלי מהסטאז' עבור "מכתבים לבריאות", פרויקט שאני מאמינה בו בכל לבי. הוא חשוב, ועם קצת מזל יכול לשנות את המדינה שבה אנחנו חיים. הבעיה היא שמאז הסטאז' עברו שמונה שנים, ומי מסוגל בכלל לשחזר את סערת הרגשות, המצוקה והפחד מאז?

אני לא. אין סיכוי. אבל אלודאה_בלבן כן, והיא כתבה מספיק בשביל שאוכל להשתמש בבסיס שהיא בנתה כדי לעזור לפרויקט חשוב. התחלתי לחפור בבלוג הישן שלי, וגיליתי המון סיפורים, המון תזכורות והמון אושר חבוי לדברים שכבר נשכחו ממני.

אני הולכת להעביר את כל הפוסטים הישנים שלי לכאן. הם יהיו קצרים, כתובים גרוע, ורובם חסרי משמעות אחרי כל השנים האלה. אבל הם חלק ממני, וצריכים להשאר. אנסה גם להכניס את התאריכים הנכונים, אבל אני לא בטוחה שוורדפרס יאשר לי לעשות את זה.

הבלוגים שיועברו הם:

אלודאה בלבן – הבלוג הראשי. מכיל הרהורים על אמהות, רפואה, ילדים, ומדי פעם קיטורים על הצמחים הנבולים באדניות.

365 ימים דף בלוג – מכיל תיאור של השנה שבה הגדול ואני היינו בחינוך ביתי.

ילד בית הולך לגן – השנה שבה הגדול התחיל ללכת לגן, נולדה לו אחות, והחיים שלנו השתנו לגמרי.

שני ילדים יצאו לדרך – הקצר מכולם. עלי כאמא לשניים.

אם אתם נתקלים במקומות וירטואלים שהשארתי בהם עקבות משמעותיים אנא ספרו לי.

אזהרת טריגר

אני לא יודעת מאיפה להתחיל את הרשומה הזו. מתיאור של היום שעבר עלי? מרשימת הדברים שמפחידים אותי? מתיאור הנשים שפגשתי? אני אפילו לא בטוחה שהיום הזה ראוי לרשומה משל עצמו, אבל אני צריכה לפרוק את זה איפושהו, ובשביל מה יש לי בלוג אישי אם לא בשביל זה?

ביליתי היום ארבע שעות במרפאה למחלות מין ובניידת לטיפול בנשים שעוסקות בזנות בחיפה. שני השירותים האלה ניתנים בחינם, שניהם ממוקמים באותו בניין, ושניהם גרמו לי היום זעם וחוסר אונים משולבים אחד בשני.

אני חושבת שאולי ההתחלה הנכונה היא להבהיר שכאישה אני נתונה להתקפות יום יומיות. לא כולן ברורות, אבל לרוב אני לא מצליחה לדבר עם גבר מבלי שהוא יעיף מבט בחזה שלי במהלך השיחה, או לנסוע באוטובוס בלי שמישהו ינסה לנצל פניות חדות כדי להצמד אלי, או סתם ללכת ברחוב בלי לשמוע איזושהי הערה על הגוף שלי.

-גברים שקוראים את הבלוג – אלה לא אתם. אתכם אני מחבבת. אלה גברים אחרים, אנונימים לגמרי-

לפני שבוע הרציתי בפני קבוצת תלמידי חטיבת ביניים על נשים במדע. החלטתי להתחיל את ההרצאה עם הסבר על פמיניזם ושוויון. כאשר שאלתי את הבנים בקהל מי מהם חשב פעמיים לפני שהוא יצא מהבית באותו בוקר, אף אחד לא הרים את היד. כאשר שאלתי את הבנות מי מהן בדקה לפני שהיא יצאה מהבית האם המחשוף שלה עמוק מדי היו מספר ידיים שהתרוממו. ואלה ילדות בנות 13.

אנחנו נמצאות בהתקפה שלא נגמרת, וזה נעשה חמור יותר עם השנים.

הגוף שלי הוא הפקר. כל אחד יכול להעיר עליו, כל אחד יכול לבחון אותו, וכל אחד יכול לגרום לי להתבייש במי שאני, רק כי נולדתי עם כרומוזום X במקום Y.

ויותר מההערות, ויותר מהמבטים המפשיטים, ויותר מההצמדויות ה"אקראיות" בתחבורה הציבורית, זו הידיעה שכל גבר יכול בכל רגע נתון לאנוס אותי.

-גברים שקוראים את הבלוג – אלה לא אתם. אתכם אני מחבבת. אלה גברים אחרים, אנונימים לגמרי-

זה יותר גרוע מכך. כל גבר, בכל רגע נתון, עלול לאנוס את הילדים שלי. רק המחשבה על זה גורמת לי לרצות לחתוך את הזין לרוב הגברים בעולם. מניעה, אתם יודעים. ואל תתחילו בבקשה עם המידע שרוב מקרי האונס נעשים על ידי מכר. זה לא הופך את הסיפור ליותר טוב.

אז היום ביליתי ארבע שעות בלדבר על ילדים של אחרים, שהם לא הילדים שלי, ועל כל הדרכים בהן העולם יכול להפוך אותם לחסרי ישע, מפורקים ונטולי תקווה.

השעתיים הראשונות היו במרפאה למחלות מין בחיפה. היא הוקמה לפני עשור בעקבות עליה בשיעור מקרי הזיבה בצפון (מתוך חשש שבעקבות עליה זו תגיע עליה בשיעור מקרי האיידס) ופועלת בחינם, בשיתוף עם "דלת פתוחה", עמותה לייעוץ לגבי מיניות בריאה. הם הקימו שם מערך מופלא של רופאים, אחיות, עובדות סוציאליות ויועצות שכולם ביחד פועלים לעזור למי שמגיע למרפאה. הם מספקים ייעוץ לגבי הסיכוי להדבק במחלות מין בעקבות מגע לא מוגן, בדיקות דם מתאימות, בדיקה על ידי גניקולוג (אם צריך), ייעוץ לגבי מגעים עתידיים, והכל תוך שמירה על אנונימיות מלאה. אפשר לא להשאיר אף פרט, ועדיין לקבל את כל המידע והעזרה.

פגשתי את כל מי שהיה שם הבוקר, אבל את רוב הזמן ביליתי עם מנהלת המרפאה. אשה מקסימה, מצחיקה, חמה ונינוחה, שמסוגלת לדבר על הכל. היא גרמה *לי* להסמיק. דיברנו על הקהילה הגאה ועל מגעים מיניים מרובים בגיל עשרה צעיר. דיברנו על הבעיה בלהגיע לבני נוער, ועל הצורך בתמיכה מתוך בית הספר (שלא קיימת). דיברנו ודיברנו והתחושה העיקרית שאיתה סיימתי את השיחה היתה אכזבה. ממערכת החינוך, מההורים, מהעולם. כי יש יותר מדי זריקת אחריות על גורמים אחרים ופחות מדי נטילת אחריות אישית על החינוך המיני של הילדים, מה שמוביל בסופו של דבר להתנסויות מסוכנות ולחוסר הבנה בסיסי.

יש גבול למה שאני כאם יכולה לעשות. בנקודה כלשהי הלחץ החברתי יהיה חזק מכל דבר שאני יכולה לעשות. מתישהו הילדים שלי יהיו אלה שנמצאים תחת הלחץ להתחיל לשכב עם מישהו, ואני לא בטוחה שהם יזכרו בשלב הזה שאמא שלהם אומרת שמין עושים רק עם מישהו שסומכים עליו, ורק בגיל מבוגר מספיק להתמודד עם התוצאות ("ורק אחרי החתונה!" צווחת הפולניה הקטנה בראש שלי). הם יתנסו, וזה יכאב להם, ואני לא אוכל למנוע מהם נזק שהם יגרמו לעצמם.

מלאת אכזבה מהעולם הגעתי לשיחה עם מנהלת הניידת לטיפול בנשים שעוסקות בזנות. יש הרבה דרכים לתאר אותה – מצחיקה, אגרסיבית, כנה עד כאב, נמרצת. אבל הדרך המדויקת ביותר תהיה להגיד שהיא מזדהה עם הקורבנות. היא מסוג הנשים שמסוגלת להבין לגמרי מה עובר על אחרים, אפילו שמעולם לא התנסתה בזה.

ודיברנו. על תקיפה מינית בגיל צעיר. על תקיפות חוזרות. על גילוי עריות. על סמים. על נשירה מבית הספר. על חוסר גבולות הוריים. על חוסר אונים של אמהות. על שליטה בתוך זנות. על סחר בנשים. על המשטרה. על אמון.

היא הסבירה לי כמה קל להגיע למצב של מכירת הכוס, הפה והתחת שלך בשביל כסף. כמה בלתי אפשרי לצאת מזה. כמה המסלול הזה מלווה בהפרעות נפשיות מכל הקשת הקיימת. היא הסבירה לי את המכאניקה המשפחתית שמובילה למצב של התעללות מינית בתוך המשפחה, והסבירה את זה כל כך טוב שהצלחתי להבין מה התפקיד של האמא, האבא והילדה הנבעלת, ואפילו להזדהות עם כל אחד מהם.

ובכל השיחה הזו שוב ושוב צצו הילדים שלי. בהתחלה רק בשקט, בתוך הראש שלי, ואחר כך התחלתי לדבר עליהם.  הדבר שהכי מפחיד אותי בעולם, יותר מאלצהיימר, יותר מסרטן, יותר מאבדן בן הזוג שלי, זה שיקרה משהו לילדים שלי. משהו שיפרק אותם כל כך שלא אצליח להרכיב אותם חזרה.

כי על זה היה היום כולו. על הילדים שלי. על הצורך שלי להגן עליהם, ועל חוסר האונים שלי בפני העולם. מתישהו מישהו ייצמד לבת שלי בתחבורה הציבורית או יעיר משהו פוגע לבן שלי, ואני לא אוכל לעשות כלום.

אין לי מילות סיכום חכמות, או אפילו מסכמות. יש לי המון מזל שבכל חיי נתקלתי "רק" בהטרדות מיניות. טרם הצטרפתי לסטטיסטיקה של תקיפות מיניות (אחת משלוש ואחד משישה, כפי שהסבירה מנהלת הניידת). כולם יודעים שגם בגיל גריאטרי לא מוגנים מפינהן, אז יש למה לצפות. עברתי את חרדת ההריון הבלתי מתוכנן ואת חרדת החשיפה למחלה המועברת בדם, שבכל הפעמים התבררה כחרדת שוא. כל מה שאני רוצה הוא למנוע מהילדים שלי את הדברים הרעים בעולם. אני לא מבינה למה אני לא יכולה לעשות את זה.

הכלל הראשון של הכתיבה והעולם השלם

בניגוד למה שנהוג לחשוב, הכלל הראשון של כתיבה איננו "בלי תואר הפועל" או "קצץ בטפל" אלא "פשוט תכתוב, דביל". ההרחבה שלו היא "פשוט תכתוב, דביל, אף אחד לא יכתוב במקומך".

אני חושבת שעבורי זה הדבר הכי בעייתי בכתיבה. לא בנית העולם, החלטה על קווי עלילה או בחירת דמויות. הכתיבה עצמה. כי הסיפור לא כותב את עצמו. *מישהו* צריך לכתוב אותו, והמישהו הזה הוא אני.

כשאני מתישבת לכתוב סוף סוף יש לי נקודת התחלה לרוב, כמה סצינות באמצע והסוף. לפעמים יש לי שורה שאני ממש רוצה לראות בדפוס ולכן אין ברירה אלא לכתוב אותה. או גיבור שדורש התגלמות בכתב. אבל אם יש לי את הסצינות ואת הגיבור, ולפעמים שורה ממש ממש מגניבה, למה אני צריכה לכתוב את זה? הכל מוכן, שמישהו אחר יכתוב, בבקשה. אין לי כוח. גרוע מזה – אני כבר יודעת מה הסוף. אין את הגילוי המופלא, פרימת חוטי העלילה שמתרחשת כשקוראים ספר ממש טוב. אז למה שאני אכתוב בכלל? זה נורא מעייף ומשעמם. ככל שאני כותבת יותר, כך נמאס לי יותר לכתוב.

וכאשר אני סוף סוף כותבת, או-הו, כמה שאני מקטרת על זה. על הדמויות שלא עושות מה שאני רוצה, על פסקאות שלמות שנזרקות לפח המחזור של וורד כי החלטתי לבטל קו עלילה, על התיאורים שלא יוצאים, על הדיאלוגים שנתקעים, על הכל. אין דבר שלא קיטרתי עליו. למעשה, אתמול קיטרתי לקני על זה שאני מתעללת בגיבור שלי. הוא הציע שלא אתעלל בגיבור. דחיתי זאת מייד, הרי לגיבור הזה מגיע שיתעללו בו. אז הוא הציע שאכתוב את זה ממש מהר כדי שזה יפסיק להציק לי. מיד דחיתי את הפתרון הזה גם, היות וברור לי שזו התעללות ראשונה מני רבות, וממילא הסצינה הזו כבר כתובה. כאן קני תהה מדוע הוא בכלל טורח לדבר איתי, וצעק עלי לשבת ולכתוב, דבילית.

השבוע הודעתי שאני בחופש. הבחירות היו ביום שלישי, ונראה לי הגיוני לגמרי לעשות גשר עד יום ראשון. המטרה הגלויה היתה לנוח. המטרה הסמויה היתה לכתוב. ברביעי החלפנו מצבר ונסענו לבקר בזכרון. בחמישי חיכינו שיגיע איש לתקן את התריס בסלון. בשישי היה תירוץ מספר 3 ובשבת היה תירוץ מספר 4, ועכשיו, ממש עכשיו, אני יושבת על פוסט במקום לכתוב את הסיפור שתכננתי לכתוב בחופש הזה. כי אין לי חשק, ואני לא רוצה. שמישהו יכתוב במקומי בבקשה.

מסתבר שגם כשאני מפנה חמישה ימים לכתיבה, אני לא כותבת. אני ממש גרועה בקטע של לציית לכללים, בייחוד לכלל הראשון של הכתיבה.

אבל בסופו של דבר לא תהיה לי ברירה, כי הדמויות יעשו שמות במוח שלי. כבר עכשיו הן צועקות עלי שאכתוב אותן, דבילית. הן תקועות באותה נקודה שבה הפסקתי ועד שלא אקיא אותן לקובץ הן לא יתקדמו.

אז אין ברירה, ואני הולכת לכתוב.

—-

בסוף השבוע לביא תדהר (המדהים! המעולה! אני מעריצה את הקרקע שעליה הוא דורך!) פרסם את רשימת הסיפורים שהוא עבד עליה בשנים האחרונות, שכולם מתאימים לעולם אחד. כמו היינליין, אסימוב, ניבן ושאר אחרים שכתבו את ההיסטוריה של העתיד, גם ללביא יש היסטוריה עתידית.

תמיד הייתי בטוחה שכאשר אהיה כותבת אמיתית אכתוב גם כן בעולם בעל כללים והיסטוריה שלמה, אבל זה לא קרה, וכנראה שבינתיים זה גם לא יקרה. יש לי עתיד מאד ברור בראש, עם ספינות חלל, תחנות חלל וסייבורגים, אבל אין לי פוליטיקה עתידית. אני לא יודעת אם יש מושבות על מאדים או שכדור הארץ התפוצץ. אין לי חייזרים (רק בשני סיפורים), ובכל פעם שאני מנסה לדמיין היסטוריה אחידה של העתיד, אני נתקעת. יש לי רק קטעים וחלקים ולא עולם אחיד ושלם. ואיפשוהו, זה עצוב לי, כי אני לא מרגישה כותבת מד"ב כמו שכותבי מד"ב אמורים להיות.