Posts Tagged ‘אוי ווי’

או, שיט.

עוד אחת נפלה.
אני באמת צריכה להפסיק לחשוב על הסיפור בעבודה.

שיט

עכשיו הבנתי שאני צריכה לחתוך את הדמות שאני הכי מחבבת בסיפור. דמיט.

כשאסיים עם עדכון הבלוגים מהעבר הרחוק

תזכירו לי לספר על הופעת כוורת עם הגדול, הופעת הסטונז בלעדיו, פרס גפן, כתיבה בזוג, והשאלה מה אני עושה עכשיו.

שאלוהים הטוב יעזור לי

סיימתי בינתיים:

  • עדכון של כל התגיות מהבלוג "והפעם ברגש" (שמסתבר שהכותרת המשנית שלו היתה no assembly required).
  • כמעט את כל הבלוג אלודאה_בלבן

 

נשאר:

  • 365_ימים_דף_בלוג
  • ילד_בית_הולך_לגן
  • שני_ילדים_יצאו_לדרך

 

ומסתבר שיש גם את אמא_לומדת_להתמודד, שעם קצת מזל מכיל רק שניים-שלושה פוסטים, כי נמאס לי.

 

תשמעו, אני קשקשנית שאי אפשר להאמין. מה אני כותבת כל כך הרבה? ועוד על שטויות! למי אכפת מזה בכלל?

 

 

איחוד הבלוגים – דו"ח ביניים

הגעתי לשלב שבו הבלוג מ"באופן" משתלב (מבחינת זמנים) עם הבלוג מלייבג'ורנל ("והפעם – ברגש" היתה הכותרת שלו). כיף לראות איך החיים שלי משתלבים אחד בשני.

באופן טבעי

את חיי הוירטואלים התחלתי בפורום "אמנות הלידה". קראתי לעצמי "קרן", ומיד קפצו עלי בשאלות והבהרות. רק אז גיליתי שכבר יש קרן בפורום ומיד שיניתי את השם לקרן (אחרת), שם שנשאר איתי במשך שנים (ועד היום נשמר בסלולרים של חלק מחברותי מאז). הייתי בחודש שביעי להריון הראשון וחיפשתי מידע, כל מידע שהוא. בפורום ההוא מצאתי תמיכה, חברות נפש ונחשפתי לראשונה לרפואה אלטרנטיבית במלוא מובן המילה. חלק גדול מהאמהות שלי הושפעה ממה שלמדתי שם. יש דברים שמשמחים אותי, יש דברים שהייתי מוחקת מהזכרון, אבל זו היתה אחת התקופות המשמעותיות בחיי. כאשר הגדול היה בן שנה אחת מהחברות מהפורום הכינה לי ספר שמורכב מכל ההודעות שלי שם. הספר עדיין איתי.

אחר כך המשכתי ל"באופן טבעי", שילוב בין פורום לבלוגים אישיים, אתר קיצוני עוד יותר בדעותיו. הייתי כבר בסטאז', ובתור רופאה הייתי שייכת לממסד המרושע, נציגה של הרשע עלי אדמות. אבל גם שם מצאתי חברות, תמיכה ורעיונות חדשניים לגבי אמהות וילדים. קראתי לעצמי אלודאה בלבן, כי האתר מחייב שם עם קו תחתון על מנת ליצור לעצמך בלוג, ואני כבר הייתי בחלוק.

את עולם המד"ב הוירטואלי גיליתי רק כשהיו לי כבר שני ילדים. זה התחיל מסיפור שכתבתי ל"בלי פאניקה" ושלחתי מבלי לדעת שהסיכוי שלו להתקבל הוא אפסי. אם אני זוכרת נכון הבנזוג הוא שמצא את ההודעה על פרויקט הסיפורים ההוא. משם הגעתי לפורום אורט זצ"ל (הנה ההודעה הראשונה שלי שם), פתחתי בלוג מסודר בלייבג'ורנל, כמו כל המד"ביסטים הרציניים, נפרדתי מהאישיות הישנה ופתחתי חדשה.

מאז הפייסבוק הכל השתנה. הפורומים נפחו את נשמתם. האנונימיות ברשת נעלמה, וממילא כולם מנסים לצוד את הפרופיל האישי שלי כדי להשתמש בו לדחוף פרסומות ולפלח שוק (מה שתמיד מזכיר לי קלמנטינות). החברים שלי מעולם המד"ב הוירטואלי הפכו לחברים אמיתיים לגמרי, מהסוג שלא רק עוזר להעביר גופה, אלא גם יגיש את את החפירה אם יתברר שהגופה היא זומבי.

את הבלוג שהיה לי בלייבג'ורנל העברתי לכאן בעזרת ליאור, איש המעשים הנמרץ, אבל מה שכתבתי בבאופן נשאר שם. כבר מספר חודשים אני מהגגת ברעיון לגבו ת איכשהו את מה שהיה שם, אבל לא מוצאת סיבה מספיק טובה. נוח לי שהכתיבה האוורירית וחוסר המודעות לבניית משפטים נכונה נשארת מופרדת מהעולם שבו אני מועמדת לפרסי גפן ומתחככת בכותבות מעולות על בסיס שבועי.

השבוע החלטתי לשבת ולנסח סוף סוף את הסיפורים שלי מהסטאז' עבור "מכתבים לבריאות", פרויקט שאני מאמינה בו בכל לבי. הוא חשוב, ועם קצת מזל יכול לשנות את המדינה שבה אנחנו חיים. הבעיה היא שמאז הסטאז' עברו שמונה שנים, ומי מסוגל בכלל לשחזר את סערת הרגשות, המצוקה והפחד מאז?

אני לא. אין סיכוי. אבל אלודאה_בלבן כן, והיא כתבה מספיק בשביל שאוכל להשתמש בבסיס שהיא בנתה כדי לעזור לפרויקט חשוב. התחלתי לחפור בבלוג הישן שלי, וגיליתי המון סיפורים, המון תזכורות והמון אושר חבוי לדברים שכבר נשכחו ממני.

אני הולכת להעביר את כל הפוסטים הישנים שלי לכאן. הם יהיו קצרים, כתובים גרוע, ורובם חסרי משמעות אחרי כל השנים האלה. אבל הם חלק ממני, וצריכים להשאר. אנסה גם להכניס את התאריכים הנכונים, אבל אני לא בטוחה שוורדפרס יאשר לי לעשות את זה.

הבלוגים שיועברו הם:

אלודאה בלבן – הבלוג הראשי. מכיל הרהורים על אמהות, רפואה, ילדים, ומדי פעם קיטורים על הצמחים הנבולים באדניות.

365 ימים דף בלוג – מכיל תיאור של השנה שבה הגדול ואני היינו בחינוך ביתי.

ילד בית הולך לגן – השנה שבה הגדול התחיל ללכת לגן, נולדה לו אחות, והחיים שלנו השתנו לגמרי.

שני ילדים יצאו לדרך – הקצר מכולם. עלי כאמא לשניים.

אם אתם נתקלים במקומות וירטואלים שהשארתי בהם עקבות משמעותיים אנא ספרו לי.

אזהרת טריגר

אני לא יודעת מאיפה להתחיל את הרשומה הזו. מתיאור של היום שעבר עלי? מרשימת הדברים שמפחידים אותי? מתיאור הנשים שפגשתי? אני אפילו לא בטוחה שהיום הזה ראוי לרשומה משל עצמו, אבל אני צריכה לפרוק את זה איפושהו, ובשביל מה יש לי בלוג אישי אם לא בשביל זה?

ביליתי היום ארבע שעות במרפאה למחלות מין ובניידת לטיפול בנשים שעוסקות בזנות בחיפה. שני השירותים האלה ניתנים בחינם, שניהם ממוקמים באותו בניין, ושניהם גרמו לי היום זעם וחוסר אונים משולבים אחד בשני.

אני חושבת שאולי ההתחלה הנכונה היא להבהיר שכאישה אני נתונה להתקפות יום יומיות. לא כולן ברורות, אבל לרוב אני לא מצליחה לדבר עם גבר מבלי שהוא יעיף מבט בחזה שלי במהלך השיחה, או לנסוע באוטובוס בלי שמישהו ינסה לנצל פניות חדות כדי להצמד אלי, או סתם ללכת ברחוב בלי לשמוע איזושהי הערה על הגוף שלי.

-גברים שקוראים את הבלוג – אלה לא אתם. אתכם אני מחבבת. אלה גברים אחרים, אנונימים לגמרי-

לפני שבוע הרציתי בפני קבוצת תלמידי חטיבת ביניים על נשים במדע. החלטתי להתחיל את ההרצאה עם הסבר על פמיניזם ושוויון. כאשר שאלתי את הבנים בקהל מי מהם חשב פעמיים לפני שהוא יצא מהבית באותו בוקר, אף אחד לא הרים את היד. כאשר שאלתי את הבנות מי מהן בדקה לפני שהיא יצאה מהבית האם המחשוף שלה עמוק מדי היו מספר ידיים שהתרוממו. ואלה ילדות בנות 13.

אנחנו נמצאות בהתקפה שלא נגמרת, וזה נעשה חמור יותר עם השנים.

הגוף שלי הוא הפקר. כל אחד יכול להעיר עליו, כל אחד יכול לבחון אותו, וכל אחד יכול לגרום לי להתבייש במי שאני, רק כי נולדתי עם כרומוזום X במקום Y.

ויותר מההערות, ויותר מהמבטים המפשיטים, ויותר מההצמדויות ה"אקראיות" בתחבורה הציבורית, זו הידיעה שכל גבר יכול בכל רגע נתון לאנוס אותי.

-גברים שקוראים את הבלוג – אלה לא אתם. אתכם אני מחבבת. אלה גברים אחרים, אנונימים לגמרי-

זה יותר גרוע מכך. כל גבר, בכל רגע נתון, עלול לאנוס את הילדים שלי. רק המחשבה על זה גורמת לי לרצות לחתוך את הזין לרוב הגברים בעולם. מניעה, אתם יודעים. ואל תתחילו בבקשה עם המידע שרוב מקרי האונס נעשים על ידי מכר. זה לא הופך את הסיפור ליותר טוב.

אז היום ביליתי ארבע שעות בלדבר על ילדים של אחרים, שהם לא הילדים שלי, ועל כל הדרכים בהן העולם יכול להפוך אותם לחסרי ישע, מפורקים ונטולי תקווה.

השעתיים הראשונות היו במרפאה למחלות מין בחיפה. היא הוקמה לפני עשור בעקבות עליה בשיעור מקרי הזיבה בצפון (מתוך חשש שבעקבות עליה זו תגיע עליה בשיעור מקרי האיידס) ופועלת בחינם, בשיתוף עם "דלת פתוחה", עמותה לייעוץ לגבי מיניות בריאה. הם הקימו שם מערך מופלא של רופאים, אחיות, עובדות סוציאליות ויועצות שכולם ביחד פועלים לעזור למי שמגיע למרפאה. הם מספקים ייעוץ לגבי הסיכוי להדבק במחלות מין בעקבות מגע לא מוגן, בדיקות דם מתאימות, בדיקה על ידי גניקולוג (אם צריך), ייעוץ לגבי מגעים עתידיים, והכל תוך שמירה על אנונימיות מלאה. אפשר לא להשאיר אף פרט, ועדיין לקבל את כל המידע והעזרה.

פגשתי את כל מי שהיה שם הבוקר, אבל את רוב הזמן ביליתי עם מנהלת המרפאה. אשה מקסימה, מצחיקה, חמה ונינוחה, שמסוגלת לדבר על הכל. היא גרמה *לי* להסמיק. דיברנו על הקהילה הגאה ועל מגעים מיניים מרובים בגיל עשרה צעיר. דיברנו על הבעיה בלהגיע לבני נוער, ועל הצורך בתמיכה מתוך בית הספר (שלא קיימת). דיברנו ודיברנו והתחושה העיקרית שאיתה סיימתי את השיחה היתה אכזבה. ממערכת החינוך, מההורים, מהעולם. כי יש יותר מדי זריקת אחריות על גורמים אחרים ופחות מדי נטילת אחריות אישית על החינוך המיני של הילדים, מה שמוביל בסופו של דבר להתנסויות מסוכנות ולחוסר הבנה בסיסי.

יש גבול למה שאני כאם יכולה לעשות. בנקודה כלשהי הלחץ החברתי יהיה חזק מכל דבר שאני יכולה לעשות. מתישהו הילדים שלי יהיו אלה שנמצאים תחת הלחץ להתחיל לשכב עם מישהו, ואני לא בטוחה שהם יזכרו בשלב הזה שאמא שלהם אומרת שמין עושים רק עם מישהו שסומכים עליו, ורק בגיל מבוגר מספיק להתמודד עם התוצאות ("ורק אחרי החתונה!" צווחת הפולניה הקטנה בראש שלי). הם יתנסו, וזה יכאב להם, ואני לא אוכל למנוע מהם נזק שהם יגרמו לעצמם.

מלאת אכזבה מהעולם הגעתי לשיחה עם מנהלת הניידת לטיפול בנשים שעוסקות בזנות. יש הרבה דרכים לתאר אותה – מצחיקה, אגרסיבית, כנה עד כאב, נמרצת. אבל הדרך המדויקת ביותר תהיה להגיד שהיא מזדהה עם הקורבנות. היא מסוג הנשים שמסוגלת להבין לגמרי מה עובר על אחרים, אפילו שמעולם לא התנסתה בזה.

ודיברנו. על תקיפה מינית בגיל צעיר. על תקיפות חוזרות. על גילוי עריות. על סמים. על נשירה מבית הספר. על חוסר גבולות הוריים. על חוסר אונים של אמהות. על שליטה בתוך זנות. על סחר בנשים. על המשטרה. על אמון.

היא הסבירה לי כמה קל להגיע למצב של מכירת הכוס, הפה והתחת שלך בשביל כסף. כמה בלתי אפשרי לצאת מזה. כמה המסלול הזה מלווה בהפרעות נפשיות מכל הקשת הקיימת. היא הסבירה לי את המכאניקה המשפחתית שמובילה למצב של התעללות מינית בתוך המשפחה, והסבירה את זה כל כך טוב שהצלחתי להבין מה התפקיד של האמא, האבא והילדה הנבעלת, ואפילו להזדהות עם כל אחד מהם.

ובכל השיחה הזו שוב ושוב צצו הילדים שלי. בהתחלה רק בשקט, בתוך הראש שלי, ואחר כך התחלתי לדבר עליהם.  הדבר שהכי מפחיד אותי בעולם, יותר מאלצהיימר, יותר מסרטן, יותר מאבדן בן הזוג שלי, זה שיקרה משהו לילדים שלי. משהו שיפרק אותם כל כך שלא אצליח להרכיב אותם חזרה.

כי על זה היה היום כולו. על הילדים שלי. על הצורך שלי להגן עליהם, ועל חוסר האונים שלי בפני העולם. מתישהו מישהו ייצמד לבת שלי בתחבורה הציבורית או יעיר משהו פוגע לבן שלי, ואני לא אוכל לעשות כלום.

אין לי מילות סיכום חכמות, או אפילו מסכמות. יש לי המון מזל שבכל חיי נתקלתי "רק" בהטרדות מיניות. טרם הצטרפתי לסטטיסטיקה של תקיפות מיניות (אחת משלוש ואחד משישה, כפי שהסבירה מנהלת הניידת). כולם יודעים שגם בגיל גריאטרי לא מוגנים מפינהן, אז יש למה לצפות. עברתי את חרדת ההריון הבלתי מתוכנן ואת חרדת החשיפה למחלה המועברת בדם, שבכל הפעמים התבררה כחרדת שוא. כל מה שאני רוצה הוא למנוע מהילדים שלי את הדברים הרעים בעולם. אני לא מבינה למה אני לא יכולה לעשות את זה.