Posts Tagged ‘אביאל’

פוסט יומולדת

אחד הדברים שתמיד מדכאים אותי בכתיבה הוא שאין שום דבר מוצק אחר כך. אלה תמיד מילים על נייר (או פיקסלים על מסך), ולא צבעים, תמונה, פסל, משהו שאפשר לחזור ולהביט ולחוות מבלי לקרוא מחדש את הפסקאות והמילים.

למתנת יום הולדת 40 הבנזוג הזמין לי תמונה של סצינה מהסיפור שלי "זהירות שביר" שפורסם ב"היה יהיה" האחרון.

כשקיבלתי את התמונה המודפסת והממוסגרת התחלתי לבכות גם בגלל בחירת הסיפור, גם בגלל בחירת הסצינה (הדמויות ששם והדמות שלא שם), אבל בעיקר כי זו הפעם הראשונה בה יכולתי לגלות איך סיפור שלי נקרא בעיניים של מישהי שלא מכירה אותי, וכל התקשורת ביננו היתה בעזרת מילים על נייר.

אפשר לראות את התמונה המדהימה כאן. תודה למאש בייטמן על הציור המדהים שעורר את הדמויות שלי לחיים וגרם לי לבכות, ותודה לכל מי שתרמ/ה כדי שהתמונה תתקיים,  שהפכו את הרעיון המופלא של יואב למציאות. אוהבת אתכם המון המון המון.

מודעות פרסומת

אני מתגעגעת.

אזכרה ראשונה בלי לדבר על האזכרה הראשונה

השבוע האחרון היה מאתגר. אני מעדיפה לקרוא לזה "מאתגר" ולא "קשה" כי באפריקה למדתי שההבדל הוא ש"קשה" מכיל בתוכו חוסר אונים ו"מאתגר" אומר שיש מה לעשות כדי שהמצב ישתפר. לא תמיד המצב ישתפר ל"וואהו! איזה אושר עילאי!", אבל ביננו, כמה פעמים בחיים כבר חווים אושר עילאי? רוב הזמן אנחנו נעים על הציר בין "סבבה כזה" לבין "אוף".
זה היה שבוע מאתגר, בעיקר בגלל איך שהוא התחיל.
.
השבוע הזה התחיל בשיחת טלפון ביום שני בבוקר מבוג'י . הסיפור של אביאל ושלי עלה לשלב ב' בפרס גפן. היא ביקשה במיוחד מהוועדה לספר לי אישית, כי היא ידעה איך אגיב. השיחה ביננו הלכה משהו כזה:
טלפון מצלצל. השיחה המזוהה היא "בוג'י". אני עונה.
ורד: "אף אחד לא מת, יש לי משהו לספר לך."
אני: "אני לא מאמינה לך. תמיד כשאת מתקשרת אלי בתקופה הזו של השנה את אומרת דברים כאלה ובסוף אנשים מתים."
ורד: "נכון, אבל באמת שכרגע אף אחד לא מת." (מחכה רגע) "וגם אף אחד לא בהחייאה."
אני: "אה-הה. את תמיד אומרת את זה כשאת מתקשרת בתקופה הזו של השנה."
ורד: (צוחקת) "בקיצור, הסיפור שלך ושל אחי מועמד לגפן."
אני: …
המוח שלי בינתיים מתחיל לקפץ במקום, לשאוג 'וואהו! איזה כיף! אביאל ואני מועמדים לגפן! יהיה לנו כל כך כיף! זה בטח יהיה כל כך מצחיק! והוא ישמח כל כך לשמוע את זה! ואחרי אירוע הסיום נשב בפורטרז ונקטר על איך שהפסדנו! ונוכל להריץ מלא בדיחות על הפסד מכובד!'.
ואז המוח שלי אומר, 'אני חייבת לנתק את השיחה. אני צריכה להתקשר לאביאל! הוא בטח עדיין בעבודה, אבל למי אכפת!'
ואז, רק אז המוח שלי נתקע בקיר ענק ואטום, וסוף סוף משתתק, ואני פורצת בבכי בטלפון, ושומעת את ורד מושכת באף מהצד השני, ואני אומרת, "חתיכת מבריזן, זה מה שהוא."
ורד: "נכון. ואת יודעת מה יותר גרוע? שכשחיפשתי את השם שלך בטלפון כדי להודיע לך, הוא הציע לי קודם כל את קרן אמבר."
אני: "מעולה, אז כשהיא תענה לך, תגידי לה למסור לאביאל שהוא מבריזן ושאני ממש כועסת עליו."
ואז כבר ממש נחנקתי מבכי, וורד המסכנה היתה צריכה לנחם אותי, במקום שאני אנחם אותה.
ככה השבוע שלי התחיל.
.
ביום רביעי היתה האזכרה הראשונה.
.
ביום חמישי בכיתי במשרד לעו"סיות שעובדות איתי. אם יש יתרון בלעבוד במקום עמוס באנשים שרגילים לעבוד עם נשים במצוקה, זה זה. אני עדיין מרגישה אשמה שגזלתי מהן אמפתיה שאמורה להגיע לנשים ברחוב.
.
אתמול אהוד (ידוע בכינויו "העורך העילאי") העלה את הסיפורים המועמדים לגפן לאתר האגודה. אני ממליצה להכנס ולקרוא. זו באמת גאווה שהסיפור שלנו מועמד לצד סיפורים מעולים כאלה.
הסיפור שלנו הוא "ירוק דב"ג". התחלנו לכתוב אותו ביחד, וסיימתי לבד, כי המבריזן הבריז לי באמצע. אם מישהו מכם במקרה עם קשרים בעולם הבא, ואתם נתקלים באיזה בחור גבוה, רזה, לבוש בשחור, אוחז באקדח דבק חם ביד אחת ומקלדת ביד השניה, תגידו לו שהסיפור שלנו עלה לשלב ב' בגפן. הוא ממש ישמח לשמוע את זה.

כתיבה עם אדם מת

אי שם בשלהי מרץ 2016 הבנתי שהסיפור שתכננתי לכתוב לשנתון מדכא תחת, ושאין לי חשק לכתוב אותו. מה שיותר גרוע – הוא הרגיש לי "רגיל". סיפור של קרן. במקביל אביאל התלונן שיש לו רעיון לסיפור וכרגיל יש לו עולם ואין שום סיכוי שהוא יכתוב אותו ו…

טוב, אם אי פעם שמעתם אותו מקטר על הכתיבה שלו אתם יודעים מה היה התוכן. לכן הצעתי לו שנכתוב ביחד. לו היה רעיון, לי היה זמן, אז יאללה.

המייל הראשון ממנו לגבי הסיפור היה בעשרה באפריל (בדיוק וידאתי). הוא שלח לי פתיח על אדריכל תל אביבי שמותקף על ידי חבורת טרוריסטים אקולוגים קיצונים. במשך חודש עיבדנו את הסיפור. מי הוא, מה הוא מחפש בנגב, מי הטרוריסטים, ומה לעזאזל הסיפור?

עבדנו על הקובץ בדרייב, ובכל ערב כשהתיישבתי לכתוב האייקון הקטן של אביאל דלק, והבהיר לי שאביאל מסתכל ומוודא שאני כותבת בהתאם למה שהוא רצה. תוך כדי כתיבה החלפנו בדיחות ושטויות כמו שקורה בכל פרויקט משותף.

בתשעה במאי היינו בדיוק באמצע. היה לנו ברור מה השלב הבא, היה לנו רעיון כללי לגבי מה הולך לקרות בסוף, ודיברנו מלא על הסיפור כך שלשנינו היה מובן מה הקווים המנחים. היה לנו ברור שאנחנו רוצים סיפור כיפי עם סוף טוב, ושמאדים יהיה שם. אביאל בדיוק הכין אאוטליין ושלח לי, וסיכמנו להמשיך למחרת.

ואז, כידוע, הוא מת.

ואני נשארתי עם חור בלב וחצי סיפור ביד.

ההשלמה של הסיפור היתה נוראית. זה הסיפור האופטימי הכי איום שכתבתי אי פעם.

נשארתי נאמנה לקווים המנחים, ולהחלטה לכתוב סיפור אופטימי עם סוף טוב. שמרתי חלק גדול מהניסוחים המקוריים של אביאל, כולל משפטים שהיו בטיוטות מוקדמות ועפו בהחלטה משותפת. אפילו (בעזרת הכוונה של אהוד) הצלחתי לשמור את שם העבודה של הסיפור. התוצאה הסופית היא לגמרי סיפור משותף של אביאל ושלי, בדיוק מה שהיה לשנינו בראש כשהתחלנו לכתוב אותו.

הדבר היחיד שחסר הוא אביאל.

.

הסיפור עלה במלואו לאתר NRG ואפשר לקרוא אותו כאן, או באתר האגודה.

.

הפוסט הזה פורסם במקור בפייסבוק.

אתמול באחת וחצי לפנות בוקר סיימתי את הסיפור המשותף

והבוקר התחלתי לדמוע. עבר זמן עד שהבנתי שאני בוכה כי זה היה הפתיל האחרון האמיתי שחיבר ביננו. מעכשיו זו באמת פרידה.

אני לא מאמינה ששוב יום שלישי

אפשר לדלג עליו? לפחות לשבוע אחד? או, לפחות, על השידורים החוזרים של המוח הטיפש שלי?

(ולא ניכנס לזה שאין לי מושג איך ורד שורדת את ימי שלישי).

הי! תראה!

גבע באספמיה!

image

ועל זה הוא היה עונה באמוטיקון עם לבבות במקום עיניים (כזה – 😍) .

אוף.