היום השלישי או – הנה הגיע המשבר

משבר היום השלישי הוא דבר אמיתי. תמיד, בכל טיול, היום השלישי הוא היום הגרוע ביותר. זה היום שבו עבר יותר מדי זמן מאז שישנו במיטה שלנו, ועדיין לא התרגלנו למקום החדש, ועייפות של טיסה + טיולים, ותמיד, תמיד, תמיד, היום השלישי הוא משבר. לפחות במשפחה שלי. לכן הרבה פעמים אני מתכננת יום ביתי של מנוחה ושינה, אבל הפעם זה לא הסתדר ואם הייתי חושבת על זה מראש אז… טוב. הרבה דברים היו צריכים לקרות מראש.

כבר הרבה זמן רציתי לבקר ב Harry Potter Experience. שמעתי המלצות מכל מי שאני סומכת עליה, וזה נשמע כמו אחלה דבר לחוות. לראות את הסט המקורי של הסרטים, לראות את "מאחורי הקלעים", ולבזבז מלא כסף בגיפט שופ. היות ששני הילדים קראו את הספרים יותר מפעם אחת, ושניהם אוהבים את הסרטים, הנחתי שזה יהיה דבר מגניב. הם גם חשבו כך, אבל מה שלא לקחתי בחשבון הוא שזה סיור על הבוקר, וגם – ביום השלישי של הטיול.

האוטובוס לאולפני WB יצא בשבע וחצי בבוקר מתחנת האוטובוסים של ויקטוריה. הנחתי שאם נצא מהבית בשש וחצי נגיע בזמן. אכן הגענו בזמן, אבל לא מצאתי את האוטובוס עצמו. אחרי כמעט עשרים דקות של סיבובים, כולל ריצה ופגישות עם תיירים מבועתים אחרים שחיפשו את אותו המקום, מצאנו את האוטובוס.

בדיוק כשהוא יצא מהתחנה.

כאחרונת התיירים הישראלים החצופים רצתי אחרי האוטובוס ודפקתי על הדלת, מתחננת לנהג שיכניס אותנו. הוא עצר, פתח את הדלת, והילדים ואני נחתנו על שלושת המקומות הפנויים האחרונים באוטובוס.

כשהגענו לאולפנים גילינו תור. הפעם לא היתה לנו אפשרות להפעיל את כוח העל של הקטנה לקיצור תורים כי הסתבר שהסיבה לתור היא שעדיין לא פתחו את המקום, ואת זה אי אפשר לקצר. ברגע שפתחו נכנסנו במהירות וקניתי קפה. קודם כל אספרסו, אח"כ נדבר על החיים.

אחרי שנכנסנו פנימה הגדול הודיע שנמאס לו ללכת איתנו כי אנחנו איטיות מדי, ויצא להסתובב לבד. במשך שעה לא ראיתי אותו, ונתקלנו אחד בשניה רק באמצע הסיבוב. קנינו ממתקים, הצטלמנו על ההוגוורת'ס אקספרס, והלכנו לשתות בירצפת. המשקה הזה… אממם… המם. הדרך לתאר אותו היא "סודה בטעם מתוק עם קצפת בטעם של חמאה שנראה יפה יותר ממה שהוא טעים, אבל כן טעים יחסית לדברים אחרים שיש באנגליה". קנינו את הספלים, ונפרדנו שוב.

הדברים שהכי אהבתי בסיבוב באולפנים היו הסדנאות שהראו איך יוצרים את הייצורים השונים של הסרטים, המודל הענק של הוגוורטס וה concept art. התמונות היו מדהימות! הדרך בה המעצבים דמיינו איך הסרט ייראה לפני שהיה סרט זה דבר פשוט קסום. כל כך קסום שאני מתכננת לחזור לכאן עם הבנזוג רק כדי להראות לו את הדברים האלה, שאין אפשרות לראות בשום מקום אחר בצורה כל כך חיה ומרתקת.

הגיפט שופ אכזב את כולנו, ארזנו את עצמנו וחזרנו לאוטובוס. הפעם ישבנו למעלה, מה שהיה כיפי, אבל כולנו נרדמנו תוך כמה דקות כך שלא הספקנו ליהנות מהכיף. כשהיינו רעבים הגדול שלף מהתיק שלו קילו (!) של m&m, וכך גיליתי שכשאהוד אמר אתמול שכשלא הייתי הוא לקח את הילדים לקנות m&m והם קנו קילו m&m הוא לא הגזים. לפחות לא היינו רעבים יותר.

בגלל הפקקים הבלתי נגמרים בלונדון לקח לנו אינסוף זמן להגיע חזרה לתחנת ויקטוריה. קבענו להפגש עם אהוד וריקה לצהריים. מצאנו מקום שמגיש גם המבורגרים וגם אוכל צמחוני, כך שכולנו יכולנו למצוא שם משהו לאכול והתרסקנו שם לצהריים. היה טעים ונחמד. עינת שגם משוטטת כרגע בלונדון הצטרפה אלינו, והוחלט ברוב קולות (הקטנה ואני) ללכת להמליז במקום לחזור לחדר. הגדול חזר לדירה עם אהוד וריקה בזמן שהקטנה, עינת ואני פשטנו על חמש הקומות מלאות הצעצועים. היא היתה מאד ממוקדת במה שהיא רצתה וסיימנו את כל חמש הקומות בזמן שיא, כששתי בובות עיניים גדולות ושלושה צעצועים סיניים זולים בידינו.

נפרדנו מעינת ונכנסנו להלחם בטיוב של שעות העומס. היה חם וצפוף, והכי גרוע – היו ישראליות חצופות שכששמעו אותנו מדברות בעברית התחילו לדבר איתנו כשהשאלה הראשונה שלהן היתה "איפה אתן ישנות?" ארררג.

הדבר החיובי היה שמצאנו איש עם תיק לחתול, מהסוג שבו לחתול יש חלון דרכו הוא יכול להציץ על העולם והעולם יכול להתמוגג מכמה שהחתול חמוד.

חזרנו הביתה, קיבלנו עוד שמיכה בשביל שנוכל לארח את הבנזוג, ועדי באה! אהוד ואני עשינו קניות כדי שאהוד יוכל לבשל ארוחת ערב, ריקה ועדי הלכו לאסוף חבילות והילדים היו בסלולרים שלהם אחרי יום שלם שבו הם לא שיחקו. חתכתי סלט, אהוד בישל, וריקה ועדי הפתיעו אותי בג'ינג'ר מסוכר. יאי! זה הסוג הכי טוב של ג'ינג'ר!

במהלך ארוחת הערב היה לנו משבר מסוג "הקטנה הזריקה יותר מדי אינסולין ולא מוכנה לאכול שום דבר ויש סיכוי שאם זה ממשיך אני צריכה להחזיר אותה לארץ ואיך לעזאזל ממשיכים מפה", שנפתר אחרי שהגדול עזר לדבר איתה, היא עשתה מקלחת ושתתה כוס חלב.

הילדים הלכו לישון, אהוד הכין לי כוס תה ועוגיה, ועכשיו צריך לתכנן את הכל מחדש כי אני לא יכולה לעבור עוד משבר כזה.

האם הטיול הזה היה טעות? נחכה ונראה!

IMG_20190810_100907

חולצה שלדעתי צריכה להיות ממותגת בתור "אירופה 1342" ולא "הארי פוטר וחיות הפלא"

דברים שלמדנו היום:

  • האוטובוס לאולפני WB יוצא ממנהרה ליד תחנת ויקטוריה, לא מתחנת האוטובוסים הענקית של תחנת ויקטוריה.
  • המרצ'נדייז של הארי פוטר ממוקד חובבים צעירים שרוצים להסתובב עם מרץ' ברור ולא מבוגרים שרוצים סתם תיק גב נחמד בצבעי רייבנקלו.
  • העוגיות של סיינסברי הן מזון ניחומים מצוין.
מודעות פרסומת

היום השני, או – שופינג ושירים

קמנו מוקדם בבוקר, והחלטנו לצאת לסיבוב רגלי. "החלטנו" זה אהוד, ריקה ואני, כי הילדים ישנו כל כך חזק שאפשר היה לראות את המוח שלהם חולם. אהוד, האיש והתחקירים, גילה שאנחנו ממש קרובים לגני קנסינגטון, ויצאנו לצעידה.

יש כמה דברים שמאפיינים את לונדון מבחינתי, ולהסתובב בפארק גזום בקפידה עם עצים עבותים וריח של אחרי גשם הוא אחד מהם. הפרחים היו שמחים ומלאי טל, הדשא היה גזום עד כדי מילימטר, ואפילו מצאנו פסל של ג'נר! כן, ההוא מהחיסונים! מצאנו אותו בדיוק בזמן, כי חמש דקות מאוחר יותר המצלמה שלי הפסיקה להתפקס מעצמה, וכל שאר התמונות צולמו בסלולרי שלי. לסלולרי הזה יש הרבה מעלות, אבל צילום אינה אחת מהן.

סירבנו לאפשר לבעית המצלמה להפריע לנו להינות, ארזתי אותה בתיק וחזרנו לחדר. הפעם כשביקשתי מהמארח באיירביאנבי החדש להשאיר את המזוודות מוקדם בבוקר הוא אמר שאין בעיה, ורק ציין שהוא לא יודע אם הדירה תהיה מוכנה לקבלת אורחים בשעה כזו. הבטחנו לו שאין לנו שום כוונה להשאר, ולשמחתנו גילינו שהדירה במרחק של גוש בניינים מהמלון. ארזנו את מה שהיה צריך, אכלנו ארוחת בוקר אנגלית אמיתית, וצעדנו על מזוודותינו וטפנו לדירה החדשה.

השארנו את המזוודות, וכעת למה שהתכוונו לעשות אתמול ולא קרה – פורבידן!

בטיול הלונדון הקודם שלנו עשינו טעות ולקחנו את הילדים קודם להמליז ורק אח"כ לפורבידן, ושניהם היו אומללים מהבחירה הזו. לכן הפעם החלטתי להפוך את הסדר, מה שהתברר כהצלחה מרובה. הקטנה צללה לנבכי הפושין, החיות הפרוותיות והבובות הממותגות בזמן שהגדול הסתובב בפרצוף טינאייג'ר אופייני והתלונן שהכל משעמם. בלית ברירה לקחתי אותם לחלק של משחקי הקופסה, מה שהאיר את עיני שניהם, והגדיל את ערימת הדברים איתם הגענו לקופה.

לפני כמה שבועות יצרתי קשר עם הוצאת הספרים הבריטית של לב המעגל, Angry Robot, והצעתי שאבוא לבקר במשרדים. במקום זה הרובוטים הציעו שניפגש לצהריים, מה שהפך את הסיבוב הקצר והשלומפרי שתכננתי לפגישה עסקית לכל דבר. ריקה זכתה בבת אחת למעמד של קדושה כשהיא הציעה לקחת את הילדים איתה לכמה שעות, ואהוד הצטרף אליה כשהוא, ובכן, הצטרף אליה.

זו הנקודה לספר שאחד החששות שלי מהטיול הוא שאהוד, ריקה ואנחנו חולקים דירה במשך שבועיים, ואמנם כשלושה מבוגרים סביר שהכל יהיה בסדר, אבל שלושה מבוגרים עם שני מתבגרים (טובב, מתבגר וחצי מתבגרת) זה כבר מצב בסיכון להפוך לאירוע רב נפגעים. לשמחתי האדירה גם אהוד וגם ריקה לא חולקים את החששות שלי בנושא, והילדים שמחו להצטרף אליהם.

יצאתי לפגישה, וכמובן שבדרך לטיוב חבילת הדאטה שלי הפסיקה לעבוד. זכרתי במעורפל שאני אמורה לעלות על central line (הקו האדום), אבל לא איפה להחליף, לאיזה קו להחליף, איפה לרדת או לאן ללכת אחרי שאני אמצא את התחנה.

אשה מופלאה בטיוב פתחה את הסלולרי שלה, מצאה עבורי את המסלול, נתנה לי לצלם את המסך של הסלולרי שלה, והסבירה לי כמה פעמים מה אני צריכה לעשות עד שהיא וידאה שזכרתי את הדרך. ברכבת עצמה פתחתי את הסלולרי, הוצאתי את הסים, החזרתי את הסים, וכיביתי והדלקתי את הסלולרי כמה פעמים בתקווה שזה יאושש אותו. כשיצאתי מהרכבת קלטתי שעם כל ההתעסקות עם הסלולרי שכחתי להתאפר ולסדר את השיער, ובכל זאת – זו פגישה עסקית, אני צריכה להראות כמו אדם סביר. מכירים את גרמי המדרגות הנעים האינסופיים בתחנות הרכבת התחתית של לונדון? רוצים לדעת מה האורך שלהם? ובכן, הם בדיוק באורך מספיק לחפור בתיק, למצוא את האודם ומראת האיפור, למרוח אודם, להחזיר לתיק, לסדר שיער ולהראות כמו סופרת רצינית שכדאי לקדם את הספר שלה ולא כמו אמא לשניים אבודה בלונדון עם חבילת דאטה לא עובדת.

הגעתי בזמן לפגישה, ואפילו חבילת הדאטה חזרה לעבוד.

הפגישה עצמה היתה בסדר. פגישת עבודה במקרה הזה היא להיות נחמדה וחביבה, לא להכנס לפרטים אישיים מדי, לדבר על כמה שיותר עניינים שטחיים אבל בצורה שרומזת שיש לי מה לתרום מעבר למה שאני אומרת, לא לכסוס ציפורניים, לא לנשוך שפתיים, לא לשחק עם השיער, לשבת זקוף, להקפיד לאכול בסכין ומזלג ולא לנגב אוכל עם הלחם, להביע עניין בכל מה שאומרים לי, לשאול שאלות לא פולשניות, ולחייך כל הזמן. סמול טוק של שעתיים. הנושא היחיד עליו העזתי לצאת קצת מהמסגרת העסקית שלי היה כשדיברתי על הספרים של דריל גרגורי. מבחינתי כל אדם נוסף שקורא את הסופר המופלא הזה, הוא הצלחה.

האוכל היה בינוני, אבל הקפה היה סבבה לשם שינוי. בסיום הארוחה ביקשו ממני לחתום על ספר שאמור לצאת להגרלה של הרובוטים, אבל הספר שהם הביאו היה הספר הלא-נכון (כלומר, כן את לב המעגל, אבל עותק שמור לפרודקשן ולא עותק שאפשר למסור הלאה), ולכן חזרנו למשרדים. אלה משרדים מהממים! מלא ספרים בכל מקום, מלא אנשים שעובדים על ספרים בכל מקום, ומלא ספרים! בכל מקום! אני תמיד צריכה להזכיר לעצמי שאנשים בהוצאות ספרים לא באמת קוראים ספרים כל היום אלא עובדים בלהוציא ספרים. ובכל זאת, מהצד זה נראה כמו מקום נפלא לעבוד בו.

חתמתי, קיבלתי הוראות לחזור הביתה, ויצאתי באוטובוס קומותיים.

ריקה, אהוד והילדים השתכנו בפוילז, חנות הספרים המושלמת בעולם שמסתבר שהתדרדרה מאד מאז שביקרנו בה בפעם האחרונה כי החלק של המדב"פ שלהם מכיל בעיקר סופרים ידועים ולא כל כך דברים בשוליים. לקחתי את הקטנה לסיבוב בגיפט שופ, והיא לא מצאה כלום. לעומתה הגדול בהחלט מצא – הוא ביקש שאקנה לו את Rainbow six של קלנסי, ובשמחה רבה קניתי לו את הספר.

חזרנו לדירה, הקטנה עשתה unboxing מצולם של המתנות שלה מהפורבידן, שלחתי את הסרטונים לבנזוג, והופ – הגיעה השעה לצאת שוב. הפעם – למחזמר. אחרי שראינו את וויקד בניו יורק גיליתי שהקטנה עפה על מחזות זמר, ואני מאד אוהבת מחזות זמר, ולכן היה לי ברור שגם בלונדון נלך. בחרנו במתילדה כי שני הילדים קראו את הספר ונהנו ממנו וכי ריקה המליצה על המחזמר בחום.

המחזמר עצמו חמוד מאד ומשעשע, והילדים נהנו ממש. השחקנית של מתילדה היתה לא משהו, אבל כל הצוות התומך היה מצוין, והשחקנית של מיס האני היתה פשוט קסומה ומכמירת לב. השירים היו נהדרים והכוראוגרפיה פשוט מושלמת! בקיצור, אחלה.

הקטנה ביקשה שננסה לעבור דרך הפורבידן בדרך חזרה, אבל כבר היה סגור והתחיל לרדת עלינו גשם כי לונדון ואוגוסט, ולכן חזרנו לדירה מותשים, אכלנו חביתה ולחמניה, והלכנו לישון לכמה שעות לפני הרפתקאות מחר.

IMG_20190809_093633

טוויסט על ארוחת בוקר אנגלית – האש בראונ עם נוטלה!

דברים שלמדנו:

  • אם מאחרים למתילדה משאירים אתכם בחוץ עד שהשיר הקרוב נגמר ואז מכניסים אתכם בשקט למקום שלכם.
  • קל לזהות תיירים בלונדון כי אנחנו היחידים שעומדים באדום.

היום הראשון, או – יום בלי לילה

הטעות הראשונה היתה להניח שאפשר לדלג על הלילה. הרעיון שלי נשמע לא רע במבט ראשון. הטיסה היא בשבע ועשרה בבוקר, מה שאומר שצריך להגיע לשדה התעופה בארבע ורבע, מה שאומר שאו שישנים שלוש שעות בלילה, או שלא ישנים בכלל. שני הילדים גדולים, שני הילדים רוצים להשאר עד מאוחר, למה לא לשלב את הכל ולהציע להם לישון עד מאוחר ביום שלפני הטיסה, לקום בצהריים, ואז להשאר ערים כל הלילה במסיבת ממתקים (נוהל קבוע אצלנו ובו קונים מלא ג'אנק וצופים במלא דברים בטללויזיה. התחלנו איתו לפני כמה שנים ביום העצמאות כדי לשכנע את הקטנה שלא צריך לצאת לצפות בזיקוקים, ומאז הוא הפך למשהו משפחתי כיפי).

הילדים באמת ישנו עד הצהריים (בכל זאת, טינאייג'ר וכמעט טינאייג'רית בחופש הגדול). החלק הבעייתי יותר התגלה מאוחר יותר, אבל לא נקדים את ההפתעה. רק ארמוז שההנחה שנצליח לישון בטיסה ואולי ללכת לישון מוקדם, בערב התבסס על הרעיון שיהיה לנו איפה לישון.

ההחלטה להשאר ערים עד הטיסה התקבלה ברוב קולות. אני קמתי בשש בבוקר כדי לעשות צ'ק אין לטיסה, מה שלא עבד בכלל כי התברר שהשרתים של בריטיש קרסו. במקום זה שתיתי עוד קפה, והמתנתי שמישהו יתעורר בבית. הגדול התעורר ראשון, ויצאנו ביחד לסיבוב השלמות אחרון לפני שטסים לחו"ל, כולל ציוד החלפה לסוכרת, שכפול מפתחות עבור איילת שתשמור לנו על הגורים והדירה, וכמובן, במבה, ביסלי ועוד.

בערב התיישבנו למסיבת ממתקים ונטפליקס, אבל נטפליקס נתקע בלי הפסקה. כאילו השעה חצות גורמת לו להפסיק לעבוד. לקח לנו יותר משעה לראות פרק של עשרים דקות, והגדול התחיל לקטר שהיינו צריכים לראות שרלוק. הסברתי לו שאני לא מסוגלת לראות סדרת בלשים בריטית עוקצנית ומתוחכמת באחת וחצי לפנות בוקר, ולמעשה אפילו ההומור הדלוח של סדרת המשטרה החביבה ברוקלין 99 מתחיל להיות לי מסובך מדי, ובתזמון מופלא נטפליקס השתחרר ואיפשר לנו לסיים לראות את הפרק. בשתיים שלחתי את שניהם להתקלח והתחלתי לארוז.

אריזה לשלושה היא עניין לא מוכר מבחינתי. אני יודעת לארוז רק לעצמי (טרולי ולא צריך אפילו להפקיד מזוודה), לשניים (טרולי בתוך מזוודה, בטרולי משתמשים אח"כ כדי להביא מתנות לילדים), או לארבעה (שתי מזוודות, אחת לנו אחת לילדים). מה שקבע איך לארוז היה הטרולי, שהופקע לצרכי אכסון דברי סוכרת. ארזתי מספיק פרפריות, רזרבוארים, סוללות, חיישנים ומדי סוכר בשביל לספק את הצרכים של מדינה בינונית באפריקה למשך שנה.

שתי מזוודות, אחת לגדול ולי, אחת לקטנה + נעליים, חיבוקים אחרונים לגורים, ויאללה, לנתב"ג.

זו הפעם הראשונה שאנחנו טסים לחו"ל מאז האבחון של הסוכרת של הקטנה, כך שמעבר לפחד והחרדה שיקרה לה משהו בחו"ל, והצורך להצטייד הרבה מעבר למה שצריך, זו גם הפעם הראשונה שגילינו את כוח העל שלה – אם מציגים תעודת נכה בנתב"ג פותחים עבורך מסלול עוקף שמוביל ישר לבידוק הבטחוני (אנשי ה"ארזת לבד?"). זה היה כל כך מגניב! כלומר, זה היה מגניב עד שגילינו שהגענו הרבה יותר מדי מוקדם והיינו צריכים להמתין שוב בתור עד שיפתחו את דלפק הצ'ק אין של המזוודות. אבל זה היה מגניב עד אותה נקודה! אהוד, שהגיע חצי שעה אחרינו לנתב"ג ועמד בתור הרגיל, הגיע לתור שלנו לפני שפתחו את הדלפק. היה ביננו אדם אחד בתור וכיבדנו את זה, אבל דיברנו מסביבו כל כך הרבה שהוא התייאש ועבר לתור אחר.

שתי המזוודות שלנו שקלו 10 ק"ג ו-14 ק"ג, וזכו כנראה לתואר המזוודות הכי קלות שאי פעם העליתי לטיסה. עברנו לבידוק של תיקי העלייה לטיסה, ועצרו אותנו.שכחתי להוציא את האולר הנאמן שלי מתיק היד ולשים אותו במזוודה, והוא הוחרם. לא הספקתי אפילו להפרד ממנו לשלום, אלא השארתי אותו אצל אנשי הבידוק בדמעות רבות.

אכלנו אוכל גרוע ויקר מדי בדיוטי, הקטנה הלכה לקנות מים וקצת שוקולד ודפקו אותה במחיר (היא חשבה שהמחיר הנקוב הוא בשקלים, אבל בפועל המחיר היה בדולרים ולא אמרו לה את זה מראש), ריקה הצטרפה אלינו והלכנו לעשות סיבוב בדיוטי, והייתי אמיצה ולא קניתי כלום (!), ואז סוף סוף הגיע הזמן לעלות לטיסה. תהיתי אם כוח העל של הקטנה יעבוד גם כאן, וןהוא עבד! הצגתי את תעודת הנכה (הישראלית! שכתובה בעברית!) לאנשי הצוות, והם העלו אותנו עם אנשי המחלקה הראשונה! יאי!

בטיסה האזנתי להמילטון שוב, הפעם בלי לקפוץ על שירים (שעתיים וחצי), שמעתי שני פרקים מספר, אכלנו אוכל בריטי שהיה אכיל באופן מפתיע וקפה שהיה דלוח באופן מפתיע באותה מידה, ניסיתי לשחק צוללות עם הגדול, והשלט שלי לא עבד, מה שהציל אותי מתבוסה מוחצת, כולנו ישנו והתעוררנו, ובסוף נחתנו באחת עשרה.

כשיצרתי קשר עם הדירה שהזמנו מראש שאלתי אם אפשר להשאיר את המזוודות בדירה בלי לעשות צ'ק אין, כי הם מאפשרים צ'ק אין רק משלוש. קיבלתי פירוט מחירים של צ'ק אין מוקדם (מאה ומשהו לצ'ק אין לפני 12), וכשהסברתי שאני רק רוצה להשאיר את המזוודות בדירה, בלי לפרוק, הם ענו שוב עם פירוט המחירים. אהוד, בהיותו אהוד, עשה תחקיר ומצא לנו מקום להשאיר בו מזוודות במחיר סביר ליד תחנת קינג קרוס עד שיגיע הזמן לחזור לדירה. התוכנית שלנו היתה להשאיר מזוודות, לטייל בסביבה, לחזור לדירה ולנוח קצת, ואולי לצאת שוב בערב. התוכנית האישית שלי היתה להשכיב את הילדים לישון כדי שימלאו מחדש את המאגרים שכבר היו די מרוקנים, מה גם שאני הייתי ערה כבר 26 שעות, וזה לא מצב טוב ליהנות בו בחו"ל.

הגדול הודיע שהוא (שוב) רעב, וליד המקום של המזוודות מצאנו מסעדה איטלקית שנראתה מבטיחה מאד. המחיר היה סביר, האוכל נחמד, והגיע זמן ההסתובבות עם-מטרה שלנו. המטרה – לקנות לאהוד ולי סים! לילדים היו סימים שהם קיבלו מההורים שלי אבל לאהוד ולי אין, וזה הזמן!
התחלנו, כמובן, בלעלות לרציף תשע ושלושה רבעים, שלא נמצא באמת על רציף תשע ושלושה רבעים אלא ליד. הצטלמנו שם בפעם הקודמת שלנו באנגליה, והקטנה ביקשה לחזור. היה תור ענק, וכשחשבנו להכנס לחנות גילינו שגם אליה יש תור ענק, מה שהיה הרמז לעזוב את זה וללכת להסתובב במקום אחר. קניתי אספרסו בטעם פחות דלוח, ואהוד, התחקירן הבלתי נלאה, מצא חנות סים טובה, והוביל אותנו לשם ביד רמה.

חנות הסלולרים היתה באמצע מרכז קניות פתוח, ומולה חנות שטויות מסוג חדי קרן עם פאייטים מתהפכים, גלויות של כלבלבים ומחברות קטנות עם אמירות אירוניות. הקטנה, ריקה ואני הסתובבנו בחנות עד שהגיעה השעה לחזור לדירה.

בשמחה רבה ארזנו את עצמנו, שחררנו את המזוודות מהאכסון, ויצאנו במונית נוספת לדירה. כדי להכנס היינו צריכים לעבור קווסט, כיוון שמשום מה במקום שיהיה מישהו במקום למסור לנו את המפתחות כמקובל באיירביאנבי, הפעם המפתחות הושארו בארונית בקצה הרחוב, נעולה ע"י קוד.

השעה היתה אחרי ארבע בערב, אני הייתי ערה משש בבוקר לפני, למעט כמה שעות שינה במטוס, הילדים היו שפוכים, והתוכנית הפכה ל"להשכיב את הילדים לישון ואז לצאת לחפש סופר להכין אוכל". זו דירה עם שתי קומות. בקומה העליונה שני חדרי שינה עם שירותים, ואסלה נוספת עם פתק "האסלה מקולקלת, מצטערים".

באף אחד מהחדרים לא מצאנו מזגן, משהו שחיוני לכולנו, בייחוד באוגוסט, והוגדר מראש כחלק מהדירה.

ירדנו למטה, שם יש חדר שינה נוסף, מטבח והסלון שבו שתי ספות שאמורות להפוך למיטות והוכרזו כמיטות הילדים. פתחנו את הספות, וגילינו ששתי המיטות הנפתחות שבורות. זה היה הקטע שבו לי נמאס, והתקשרתי לטלפון ליצירת קשר. פעמיים הגעתי להמתנה שהתנתקה עם הודעת "נציגנו עסוקים כרגע בפניות קודמות", רק במבטא בריטי, ואז עשיתי את הדבר שמעולם לא עשיתי – התקשרתי לאיירביאנבי. קיויתי שהם יוכלו או למצוא דרך לתקן הכל או יכריחו לפחות את המארחים לדבר איתי.

לקח שלוש (!) שעות עד שהמארחים שלחו נציג לדירה. בינתיים ראינו את הפרקים שהשלימו את הקשת העלילתית בברוקלין 99 שראינו לפני שטסנו, אהוד וריקה יצאו לחפש סופר והילדים שיחקו בסלולרים. בשלוש השעות האלה ניהלתי אלוהים-יודע-כמה שיחות עם איירביאנבי שניסו להשיג את המארחים, התנצלו עמוקות על החוויה שלנו, וביקשו שאגיד להם איזה דירה אנחנו צריכים והם ינסו למצוא לנו משהו.

הנציג הגיע, הסתובב, אמר שהוא לא מבין מה הבעיה שלנו עם האסלה המקולקלת, כי יש עוד אסלות בדירה, הסביר שאמנם הם כותבים שהם מספקים מיזוג, אבל הכוונה היא למזגן נייד בתשלום נוסף. הוא אכן הודה שהספות שבורות, ואז אמר שזה כנראה בגלל הדיירים הקודמים. הוא יצא לשיחה, וכשחזר אמר, "תראי, הנה מה שאני יודע, את הגעת, ניסית לפתוח את הספות, ועכשיו הן שבורות. היית צריכה להתקשר אלינו שנפתח את הספות עבורך. אם הגעת והספות לא היו מוצעות, היית צריכה להבין שלא ידענו שאתם צריכים אותן." כשהתחלתי להתפוצץ שאנחנו חמישה אנשים, שזה היה כתוב במפורש שאנחנו צריכים חמש מיטות, הוא אמר שבהזמנה שלנו כתוב שאנחנו חמישה, אבל מאיפה להם לדעת שאנחנו צריכים חמש מיטות?

בהמשך השיחה הוא הציע להביא לנו מזרונים מתנפחים להלילה ומחר לשלוח מישהו שיתקן את המיטות השבורות. אז הנה הנקודה – סביר שאם הם היו מציעים את זה מהשיחה הראשונה שלנו, הייתי מקבלת בשמחה את ההצעה. אבל היא הגיעה אחרי שהם שיקרו לי בפנים (אשכרה בפנים!), האשימו אותי בגרימת נזק לרכוש, וניסו לסחוט מאיתנו עוד כסף על דברים שהובטחו בתיאור הדירה. איך יכולתי לסמוך עליהם שבאמת יעמדו בהתחייבות שלהם?

בשיחה הבאה עם איירביאנבי הודענו שאנחנו עוזבים את הדירה (בכעס!), והם התחילו לחפש לנו דירה חלופית במקביל. בזמן שצעקתי על נציגי שירות (של המארחים) ודיברתי בנעימות עם נציגי שירות (של איירביאנבי) כדי שימצאו לנו דירה חלופית, הילדים, אהוד וריקה הכינו ארוחת ערב מהסוג הטעים.

הנציגה של איירביאנבי מצאה לנו דירה שענתה לכל הדרישות שלנו, אבל היא תתפנה רק בעוד יום, מה שאמר שעדיין היינו צריכים למצוא פתרון ללילה. אחרי האוכל ריקה מצאה לנו מלון, אהוד הזמין לנו חדרים, ובאחת עשרה בלילה שינענו את עצמנו. החדרים הפנויים היחידים שהיו במלון היו חדרים עם שתי מיטות יחיד, ולפכך הצהרנו בקבלה שריקה ואני חולקות חדר אבל בפועל ישנתי עם ברק באותה מיטה, מה שהיה כיפי ונחמד ומהר מאד הפך ללא נוח לכל הצדדים. אבל למי אכפת? היתה לנו מיטה, מזגן ו-וויפי, וזה כל מה שאדם צריך כדי להיות מאושר.

IMG_20190807_230028[1]

סטיקס עוזרת לארוז

דברים שלמדנו:

  • כשמגיעים לטיוב מרגישים בבית.
  • תמיד צריך לחלוק דירה עם אנשים שמכינים אוכל טעים.
  • להשאר ערים משש בבוקר עד אחת עשרה בלילה ביום שאחרי, לא כולל שעת שינה בזמן טיסה זה לא רעיון טוב.

ניקס, סטיקס וקרברוס

ברוכים הבאים למשפחה, גורגורים.

יום שישי חלק א' או – להתראות אלבניה

בבוקר פגשתי בחדר האוכל את טיפן, שהיא נציגה של WHO, ילידת ספרד, שכרגע עובדת בקופנהגן, ואת אולגה, שהיא נציגה של יוניצ"ף, ילידת אוקראינה (גליציה!), שכרגע עובדת בקופנהגן.

אתמול חלקנו שולחן בארוחת הערב, והבוקר נפגשנו בחדר האוכל והצלחתי לשכנע את אולגה להצטרף אלי לסיבוב בוקר, כשטיפן שמעה אותנו מתחילות לדבר על הסיבוב היא שאלה אם אנחנו מתכננות ללכת לראות את הפירמידה של טיראנה, והוחלט על טיול משותף.

אתמול המטרה שלי היתה להסתובב, ולכן אמנם הלכתי ארבעים דקות אבל בפועל התרחקתי פחות מחצי קילומטר מהמלון. היום טיפן הובילה, והיא היתה נחושה וממוקדת, עם תוכנית ברורה. היא הסתערה לתוך העיר, בוחרת ברחובות ראשיים בלבד. טיראנה של הרחוב הראשי היא עיר מסודרת ו יפה בהרבה מטיראנה של הסמטה שמצטלבת עם הרחוב הזה. צריך עין מיומנת כדי לראות את המרפסות המתפוררות, הצבע המתקלף והשחיקה. כרגיל, האמת מורכבת בהרבה ממה שאפשר לדחוף לתבניות קלות ופשוטות להבנה.

ראינו את הפירמידה, שהיא מבנה שהוקם במטרה להנציח את הדיקטטור הקודם של אלבניה. כצפוי, הרבה בטון, הרבה נוכחות, והרבה גרפיטי זועף.

הפירמידה במרכז פארק, ומצאתי אקליפטוס! אבל לא צילמתי, אז תצטרכו לסמוך עלי שיש אקליפטוס במרכז פארק בעיר הבירה של אלבניה. אולגה מאד התלהבה מהאקליפטוס. מסתבר שזו הפעם הראשונה שהיא ראתה עץ כזה. היא קטפה עלה והריחה, וראו שהיא מתלהבת ממש. היה ממש כיף לראות מישהי שמתלהבת מדברים קטנים כמוני. טיפן היתה מסוגרת יותר והסבירה לשתינו שיש המון אקליפטוסים בספרד, ושהם עצים שמייבשים מים ופולטים רעלים לאדמה, והובילה אותנו היישר לגינה של בונקרים.

כן.

גינה של בונקרים.

אם הייתי לבד או עם אולגה הייתי מסתובבת ומצלמת הכל. היינו עם טיפן שבפירוש רצתה להספיק כמה שיותר דברים, ולכן רק הסתכלנו ורצנו במהירות לדבר הבא שהיא רצתה לראות – בית מוקף גדרות תיל, שאם הבנתי נכון הוא שייך לשליט המושחת הקודם ו/או הנוכחי. אני אצטרך לגגל את זה, ולו כדי לשמור על אמינות הבלוג…

היום בכינוס התחיל בזה שקיבלתי סרט אדום/לבן מנציג בולגריה לכבוד היום הראשון של האביב. אני לא בטוחה האם מדובר במסורת מזרח אירופאית או אירופאית באופן כללי, כי כל מי שהגיעו עם סרט כזה הם ממזרח אירופה, אבל כל מי שכאן הוא מזרח אירופאי אז… כן. טוב.

המסורת אומרת שמקבלים סרטים כאלה מחברים, ואחר כך תולים אותו על עץ פורח כדי להרחיק רוחות רעות. זו מסורת מקסימה וענדתי את הסרט בשמחה רבה. יש לנו אפילו תמונה קבוצתית!

ההרצאה הראשונה היתה  סיכום היום הקודם והצגה של SEEHN, ארגון הבריאות של מדינות דרום-מזרח אירופה. בדיוק המצגת שהיתה חסרה לי ביום הראשון כדי להבין מה אני עושה כאן ולמה. קיבלנו מטלה להכין תוכנית התערבות למדינה שלנו כדי לשפר את אספקת החיסונים למדינה. הפעם ניצלתי את הקשרים שיצרתי אתמול, ואחרי שאתמול וידאתי שכל המעורבים ידעו שישראל היא אחלה ואין לנו בעיות בחיים בכלל, ניצלתי את הזמן בעוד קצת מינגלינג עם אנשים מיוניצ"ף ומהוועדה המארגנת של SEEHN. שאלתי אותן על תוכניות עתידיות של הארגון, מה מצפים מישראל ומה אמור לקרות מבחינת שיתוף פעולה בין מדינתי. עדיף בהרבה על להכין שיעורי בית!

בהפסקת הקפה עליתי לסיים את האריזה, להחליף מחצאית למכנסיים נוחים לטיסה, ורצתי לעשות צ'ק אאוט מהמלון. עדיין אי אפשר לעשות צ'ק אין לטיסה, כנראה כי יש בעיית ויזה באלבניה. אני מאד מקווה שיהיה לי מקום ליד חלון למרות שהצ'ק אין יהיה בדלפק.

בזמן שנותר לי התעדכנתי במצבה של "בראשית". כרגיל, בן הזוג המעולה להפליא שלי הציל את היום, את החללית ואת המשימה. אנחנו שוב בדרך לירח! גו ישראל גו!

נשארה לי רבע שעה לפני שאני צריכה לרדת ללובי לתפוס את המונית לשדה התעופה, וכך יתום הכנס הראשון שנשלחתי אליו מטעם העבודה הנוכחית, לבד ובהתראה קצרצרה.

 

יום חמישי או – 2 מעלות זה לא קר כמו שנדמה לכם!

הצלחתי להתעורר מוקדם! כלומר, בזמן כדי לאכול משהו ולצאת להסתובב בעיר. בהתחלה פחדתי ששתי המעלות שגוגל טען שיש בחוץ הן מזג אוויר קר, אבל אחרי שראיתי אנשים מסתובבים בחוץ בחולצה ומעיל אזרתי מספיק אומץ לנסות בעצמי, וגיליתי שאם הולכים מהר עם ידיים בכיסים אפשר לא לקפוא ואפילו להינות ממשב האוויר הנקי.

היום שלנו בכנס מתחיל בתשע ונגמר בשש, מה שאומר שאני מחמיצה את כל האטרקיות כי מסתבר שהכל בעיר הזו מתחיל בתשע ונסגר בשש. אבל! אפשר סתם להסתובב ברחובות ולראות מה שהקומוניזם השאיר מאחוריו.

טיראנה היא העיר שאחרי שתעבור שיפוץ מאסיבי תהיה מהערים עם המרכז היפה והשוליים המתפוררים. אפשר לראות ניצוצות במרכז הקניות ובבתי הקפה הפזורים פה ושם, אבל אי אפשר להסתיר את הקושי. חזיתות בתים מתפוררות, צבע מתקלף, ודברים קטנים יותר. למשל – אנשים עם נוקיה בת עשר, מרצפות שבורות ולא תואמות, מיעוט רמזורים, מיעוט כספומטים, ומיעוט חנויות "סתם". אתם מכירים את החנויות האלה, הרי בכל עיר גדולה יש מקומות שמוכרים המון דברים שלא צריך. זה סמל של כסף שאפשר לבזבז ללא מטרה ברורה. כאן אין. זו עיר בירה ואין בה חנויות מזכרות, ספרים או אפילו סופרמרקט. לאוכלוסייה אין מספיק כסף פנוי לבזבז על שטויות, אז אין חנויות שמוכרות שטויות. זו עיר בירה של מדינה אירופאית! היא אמורה להיות מפוארת! היא אמורה להיות היסטורית! היא לא אמורה להיות נגיסות בטון מתפוררות עם חזיתות מוזנחות כי אין תקציב לגרום לעיר להראות יפה, אפילו לא לחלק ממנה.

קניתי אספרסו וצילמתי תמונות, ואחר כך חזרתי למלון להיראות קצת יותר רשמית ולהתחיל את היום.

הכנס היום עסק בהתאחדויות של מדינות על מנת לקבל עסקאות טובות על חיסונים. שמענו הרצאה של נציגה מדנמרק שהתלוננה שמכיוון שהם מדינה קטנה ועשירה הם נדפקים כי כל הדילים הטובים הולכם למדינות הגדולות והעניות. כזה "צרות עולם ראשון" כבר מזמן לא שמעתי, אפילו שהיא כנראה צודקת…

היתה גם הרצאה של נציגה מאסטוניה שמאוגדות עם לטביה וליטא, שתיארה את ההליכים הביורוקרטים והשיעורים שנלמדו במהלך ההתאחדות הזו, כולל כשלונות. מעולם לא חשבתי שהרצאה על ביורוקרטיה יכולה להיות כל כך מעניינת. למשל – הם חייבים לתקשר באנגלית כי אסטוניה הפסיקה ללמד רוסית בבתי הספר ולכן אין להם שפה משותפת עם השכנים שלהם.

בזמן ההרצאה של נציגת יוניצ"ף לגבי כל הדרכים בהן אפשר לקנות מהם חיסונים התעדכנתי בתרמית הפירמדיה של אלבניה. הידעתם? כל אלבניה נסחפה לתרמית פירמידה ענקית בסוף שנות התשעים שרוששה לחלוטין את המדינה, בזמן שהיא עדיין ניסתה להתאושש מנזקי הקומוניזם. יש לציין שאם אתם יעל או נמרוד אכן ידעתם את זה, והתפלאתם שאני לא ידעתי.

אבל חכו! יש עוד משהו לגבי זה! זוכרים את החור הענק במרכז טיראנה שהיה אמור להיות כביש מהר ואז נגמר עבורו התקציב? מסתבר שגם זה חשוד לתרמית פירמידה, ושמי שהיה ממונה על הכביש הזה נעצר! די, נו, אלבניה, תתאוששי כבר.

לצהריים הצטרפתי לשולחן עם נציגות ממונטנגרו, מקדוניה ובולגריה, וניהלנו שיחה שהיתה על כל עניין אפשרי פרט לנושאי הכנס. ממזג האוויר בתל אביב ועד להשוואת האוכל בחברות תעופה שונות. התאפקתי לא לחקור אותם לגבי דעתם על אלבניה.

אחרי הצהריים התאספנו לסשן נוסף, הפעם של עבודה קבוצתית. התבקשנו לעשות רשימה של "נקודות לשיפור" עבור כל מדינה, ואחר כך למצוא נציג ממדינה אחרת שיכול לעזור לנו להשיג את מה שאנחנו צריכים במטרה להתחיל לדבר על שיתוף פעולה אפשרי בין מדינות. מצד אחד – יופי של פעילות עבור אלבניה וסרביה, רומניה ובולגריה, מולדובה ובוסניה-הרצגובינה. פחות יופי עבור הנציגה הישראלית, שניסתה להבין מה הקשר בין מדינה עם ביטוח בריאות ממלכתי ואספקת חיסונים סדירה לבין מדינות שעדיין נעזרות ב GAVI (פרויקט למימון חיסונים עבור מדינות בעלות תל"ג נמוך) או שקונות חיסונים מיוניצ"ף.

הבעיה של אותה נציגה ישראלית נפתרה בשתי דרכים. בהתחלה הנציגה מדנמרק (שגם חלקה איתי מונית בדרך משדה התעופה וגם מאד נחמדה) ישבה איתי והקשיבה לי מסבירה למה הפעילות הזו נחמדה אך לא רלוונטית, וניסתה לעזור לי למצוא *משהו* לדבר עליו לקראת הפרזנטציה מול כולם, ואחר כך אחת מהנציגות של אלבניה, שגם מכירה את הבוסית שלי וגם מאד נחמדה, התיישבה לידי ובצחוק אמרה, "טוב, בואי ניזום פעילות משותפת אלבניה / ישראל". אז כתבנו על לוח גדול משפטים מסוג "החלפת ידע" ו"פרויקטי חינוך משותפים", וכמה רגעים אחר כך חצי מהמשתתפים באו לצלם את הלוח שלנו. מסתבר שבניגוד לכולם שהלכו על דברים פרקטים, אנחנו הלכנו על משהו יותר מחקרי/שיתופי, וזה יצא מעניין! בסוף עוד אמצא את עצמי מנודבת למשהו, חס וחלילה.

כשנגמר החלק הלימודי היתה לנו חצי שעה פנויה, שזה בדיוק מספיק זמן להתקלח ולהתקשר מהר הביתה כדי להגיד שלום לבנזוג, שלאחריה התאספנו בלובי כדי לצאת לארוחה מסורתית אלבנית.

מכיוון שעמדתי ליד הנציגה מאסטוניה בלובי, יצא שישבנו אחת ליד השניה באוטובוס, וכך למדתי על חופשת הלידה המטורפת שיש להן (שנה וחצי!!), קצבת הילדים המגניבה שלהן (500 יורו לחודש!!!), והעובדה שיש להם יום עבודה סופר-גמיש, כולל במשרדי ממשלה. היא אחת מהנציגות הדוברות בכנס, וכשהתיישבנו ביחד בשולחן הצטרפו אלינו נציגות נוספות, כולל שלוש מיוניצ"ף ואחת יועצת חיצונית. התוצאה היתה שיחה חצי מקצועית וחצי משועשעת על טווח רחב של נושאים. הצלחתי אפילו להסביר איך עובדת ועדת הסל, למרות חצי כוס יין!

האוכל, לעומת זאת, היה בינוני למדי. היו כמה דברים נחמדים, אבל הרוב עשוי מדי או פחות מדי, מתובל מדי או פחות מדי, ובעיקר – לא מספיק מיוחד. היתה גם עז צלויה. נדמה לי שזו היתה עז, בכל אופן. היא היתה פשוטת עור ועל שיפוד והכל, בדיוק כמו בסרטים, וחיסלה לי את התאבון.

בחזרה הטמפרטורות צנחו שוב לשתיים ומטה, אבל מכיוון שאין שמש, הפעם באמת קפאתי. מזל שהמתין לי חדר מחומם יחסית ושמיכת פוך.

בתוכנית למחר – חצי יום כנס, חצי יום טיסות חזרה הביתה, בתקווה שהפעם אצליח להתארגן יותר בקלות בשדות התעופה השונים.

לילה טוב, אלבניה. בבקשה אל תתמוטטי כלכלית לפני שאצא ממך.

יום רביעי חלק ב' – כנס ובו יותר נושאים מבני אדם

אחרי שעברתי את החלק המטריד ובו המלון לא איתר את החדר שלי, מצאתי את הכינוס. לשמחתי הגעתי בדיוק להפסקת הקפה, כך שיכולתי להגיד יפה שלום ולהדגיש שוב ושוב שבדיוק נחתתי. הדגשה חיונית כי מסתבר שאפילו שהחלפתי חולצה ובאתי עם מעיל, הייתי הכי פחות מחוייטת מכולן. מסתבר שהייצוגי שלי, מכנסיים שחורים, חולצה עם שרוולים ואודם, זה לא הייצוגי של כל אשה אחרת מאירופה, שכוללת התאמה מושלמת בין חולצה לחצאית לסודר לאודם לקלאץ'. איריס היתה מתביישת בי.

אבל! הגעתי בדיוק לסשן האחרון של היום בו כל הקבוצות הציגו את התוצרים שלהן. בוסניה והרצגובינה (שזו בכלל רפובליקה שחולקת משרדי ממשלה עם מדינה נוספת, והלכתי לגמרי לאיבוד במבנה הפוליטי שם), מקדוניה, רומניה ומולדובה הציגו את האתגרים העיקרים שעומדים בפניהן מבחינת הרחבת וייעול תהליך מתן החיסונים במדינה. למשל – עלויות חיסון גבוהות כי ספקיות החיסונים קורעות אותן במחיר כי אין להן יכולת מיקוח, חוסר תיקצוב ממשלתי וראייה לטווח ארוך, וכשהן הציגו את תוכנית החיסונים שלהן יכולתי להוסיף לעצמי שהן גם מחסנות בתוכנית ישנה יחסית למה שמקובל בארץ. כולן מחסנות ל BCG, למשל. זה הגיוני כי יש אצלן הרבה שחפת, אבל זה לא הגיוני שב 2019 תהיה כ"כ הרבה שחפת במדינה אירופאית, עד כדי שצריך חיסון בשביל להפחית את הסיכון למחלה באוכלוסיה. למשל, הן מחסנות ב MMR ולא MMRV, שנהוג אצלנו כבר כמעט 15 שנה. חלקן הכניסו את החיסון המחומש רק לפני שנה או שנתיים, חיסון שנמצא בשימוש אצלנו כבר כמעט עשר שנים. אלה אתגרים ותוכניות חיסונים שדומים מאד למה ששמעתי בדרום סודן, מה שגרם לי לתחושה מאד לא נוחה, שהלכה והתגברה ככל שהנציגויות השונות המשיכו לדבר על מבנה מערכת הבריאות שלהן. חוסר יציבות כלכלי, חוסר ראייה ותכנון בריאותי ומבנה ממשלתי מסורבל – כולם תולדה של קומוניזם הרסני שדרס אותן במשך שנים והשאיר ערימת חורבות מעשנת מאחוריו. בעוד שמערכת הבריאות הישראלית עובדת בראייה סוציאלית שמאפשרת הנגשת בריאות לכולם תוך הכנה של תוכנית כלכלית תואמת והתקדמות עם העולם – במדינות שהציגו התחושה היא של מישהו שרץ אחרי ההמון ולא מצליח להדביק אותו.

המצגות בשילוב עם ההרס של טיראנה שראיתי בדרך למלון גרמו לי לרצות לצעוק על מישהו. במקום זה הלכתי לאכול בחוץ והשארתי טיפ נדיב מדי למלצר, ועוד ביורו ולא במטבע המקומי, כי בחייאת. הבנאדם חי ועובד באלבניה, שלפחות יקבל טיפ של 2 יורו על העבודה שלו.

בתוכנית למחר – לנסות לצלם את סביבות המלון בשעות סבירות, להיות נחמדה לעוד נציגים של מדינות שמנסות לדשדש החוצה מהבוץ של ארבעים שנות שלטון קטלני, וארוחת ערב אלבנית על חשבון הכנס!

כמו כן, רק שיהיה מתועד, הערב ניסינו לעשות שיחת וידאו והקליטה של הוויפי כאן גרועה יותר ממה שהיתה בבקתה בלניה בדרום סודן. ניתוקים וחוסר יכולת של המערכת להחזיק את השיחה לאורך זמן. אוף איתם!