עצירה מתודית או – איך שברתי את וורלדקון!

ב-17 ביולי, ארבעה שבועות לפני הכנס, וורלדקון הוציאו מייל שאומר שבניגוד למה שנאמר בכל מייל אחר שלהם ובניגוד למה שמקובל בכל וורלדקון אחר, עפ"י החוק האירי מכיוון שב CCD מוכרים אלכוהול, ומכיוון שהם לא הצליחו לגרום לוורלדקון להיות מוכרז כאירוע פרטי, על כל מי שמתחת לגיל 18 יחולו מגבלות. כולם יסומנו בתג מיוחד שאומר מה הגיל שלהם. ילדים מתחת לגיל 12 חייבים להיות מלווים על ידי מבוגר בכל רגע. אחרי השעה 10 בלילה אסור להם לנוע בלי ליווי צמוד של מבוגר, או להיות בכל מקום פרט לאודיטוריום או לקומה 4 (שהוכרזה כקומה ללא אלכוהול). ילדים בגיל 13-14 צריכים להיות מלווים ע"י מבוגר בכל רגע, בייחוד כשהם עוברים בין קומות או נמצאים בכל מקום פרט לאודיטוריום או לקומה 4. בני נוער בגילאים 15-17 יכולים לנוע בכנס בחופשיות, אבל אחרי השעה 10 בלילה יכולים להיות רק באודיטוריום או בקומה 4.

המייל ממשיך עוד קצת, אבל אתם מבינים את הקטע. ההנחה היא שילדים בגיל נוער מוקדם יהיו מלווים כל הזמן ע"י מבוגר אחראי, מה שאומר שהם צריכים או להכנס לאירועי נוער (שלרוב לא מעניינים את הילדים שלי) או להכנס לאירועים של המבוגרים שהמבוגר נמצא בהם (עוד פחות רלוונטי לילדים שלי), או שהמבוגר האחראי לא יעשה שום דבר מעניין בכנס חוץ מאשר ללוות את בני הנוער שלו.

שימו לב שמדובר בבני נוער, לא בילדים קטנים שברור שצריכים להיות מלווים ע"י מבוגר.

הסיבה?

כי ככה מחייב החוק.

כתבתי לוורלדקון שזה נשמע לי לא הגיוני, וביקשתי הבהרות. הצעתי גם שיגבילו את מכירת האלכוהול לקומה אחת או לשעות הערב בלבד. ענו לי (בערך) מה שכתוב למעלה, בתוספת "אי אפשר לייבש את הכנס זו גזרה קשה מדי" והמשפט "אבל אל דאגה, מיעוט ממי שמגיעים לכנס הם בני נוער, אז זה יפריע רק לחלק קטן מהמשתתפים".

כאן התפוצצתי באמת. כתבתי שרשור טוויטר נזעם על חשיבות ההכללה של בני נוער בכנסים, שצויץ מחדש על ידי המון המון אנשים, כולל כמה משפיעים ממש בקהילה. זה הגיע למועמדי ההוגו שפנו לוורלדקון בכעס לקבל תשובות ולעוד מובילי דעה רבים. הרבה אנשים כתבו שאם הבעיה היא שמוכרים אלכוהול בכנס, אין להם בעיה שהכנס יהיה יבש, לפחות עד שעה מסוימת, כי ברור לכולם שחשוב יותר שהורים ובני נוער ירגישו חלק מהקהילה מאשר שאנשים ישתו. התוצאה – וורלקון כתבו לי שהם מצטערים על חוסר ההבנה, מתנצלים על ההודעה המאוחרת, אבל אין להם מה לעשות, זה החוק.

בתגובה צילמתי להם את החוק האירי לגבי השגחה על ילדים, ושלחתי בתוספת בקשה שיראו לי איפה כתוב בחוק שאסור לילדים מתחת לגיל 18 להסתובב לבד בלי מבוגר אחראי.

התשובה שלהם הגיעה בסופו של דבר והיתה בדיוק מה שידעתי (כי קראתי את החוק לפני ששלחתי להם אותו) – שאין באמת חוק כזה ושרק מדובר בנוהל פנימי של המקום ובהמלצה. קצת אחר כך יצא מייל נוסף של וורלדקון ובו נאמר שאין מה לדאוג, הם בעצם לא יבדקו האם בני נוער באמת מלווים על ידי מבוגר, שרק צריך איזשהו מבוגר בסביבה שיראה שהילדים לא שותים (קוראים לזה "הקהל של הכנס"), והם גם יוזילו את מחירי הבייביסיטינג של הכנס ויתנו החזר על בני נוער בגילאים 13-18, כי ברור להם שהתקנות החדשות מגבילות את ההורים.

ולזה, חברים, קוראים ניצחון.

היום השמיני – או, וולקאם טו וורלדקון!

אנחנו באירלנד! בוורלדקון! באירלנד!

התעוררנו לבוקר שהרגיש קצת כמו ספוג. קר, חם, לח, ורטוב. שלא נחשוב חס וחלילה שאנחנו עדיין בלונדון.

אהוד, הגדול ואני יצאנו במבצע איתור טסקו. למי שהשם לא נשמע מוכר, טסקו היא חנות מסוג "קנה ככל יכולתך". יש שם אוכל מוכן, אוכל לא מוכן, צרכי משרד, גומיות לשיער ודוכן קפה גרוע. התעלמנו מהקפה אבל הצטיידנו בכל מה שמשפחה בגודל בינוני צריכה כדי לאכול ארוחת בוקר סבירה ולהכין סנדביצ'ים למחר, כולל פירות יער שהם חבריהן הטובים של מי שאוהבת פירות יער (כמוני וכמו ריקה).

הכנו ערימת סנדביצ'ים ראויה, והופ – למרכז הכנסים! על פי ההסברים והמפה שסופקה מראש הנחנו שייקח בערך רבע שעה להגיע לשם בהליכה קלילה. בפועל לקח הרבה יותר כי הלכנו בקצב של אחת ילדה עייפה, מרוטה ומשתדלת מאד לא להראות את זה. מרכז הכנסים אכן נראה כמו הדגם בוורלדון לפני שנתיים, כולל חזית הזכוכית המשופעת, מינוס דאלקים. באסה איתם.

בהיעדר הבנזוג הייתי צריכה את הרשימה של כל מה שצריך לאסוף, ולוודא שיש לנו הכל. התחלנו באיסוף התגים, עברתי לדוכן ה YA שבו וידאו שאכן יש לי שני ילדים בגילאים עליהם הצהרתי (12 ו-16, והסברתי שלשניהם יש יומולדת בעוד חודש, אז בבקשה לעגל למעלה, לפני שיודיעו לי שהקטנה צריכה השגחה תמידית, מה שמזכיר לי שלא כתבתי בבלוג על איך שברתי את וורלדקון), והדביקו לשניהם מדבקות צבעוניות על התגים, ומשם עברנו לדוכן ה accessibility כדי לקבל עוד מדבקות צבעוניות לתגים, שזה מאד מטופש כי יש יופי של אמנות על התגים שלנו אבל הכל מתכסה לאט לאט במדבקות.

הילדים עלו לקומה למעלה והשקיפו עלי בזמן שהלכתי לעמוד בעוד תור, הפעם עבור מי שמשתתפים בתוכניה. מכיוון שהראש שלי היה תקוע בסלולרי כמעט נתקעתי באיזה בחור, דריל גרגורי, שעמד ממש באותו תור, והיה ממש שמח לפגוש אותי. תוך עשר שניות הגדול הגיע אלינו גם כן, ומיד קיבל גם הוא חיבוק וחיוך וטפיחה על השכם מסוג "איזה כיף לפגוש את שניכם כאן". הקטנה עמדה בקומה מעלינו ונופפה באופן מאד מכובד. בזמן שעמדתי בתור שני הילדים מצאו את חדר הגיימינג ונבלעו לתוכו. אמרתי להם שלום, אף אחד משניהם לא שם לב שהייתי שם, ויצאתי עם אהוד להחליף את הפאונדים שלי ביורו כדי שנוכל לבזבז כסף כאן.

יש לציין שאהוד היה מאד משכנע בהסברי ה"אין לי תוכניות לבוקר" או "אני רק רוצה להסתובב כדי לראות את האיזור." ממש משכנע, ובכלל לא חשדתי שהמטרה שלו היא לוודא שאני מרגישה בסדר אחרי הררי המשברים מהימים האחרונים, הנסיעה המפרכת או הליכת הבוקר שהיתה מלאה בטרוניות מצד כל מי שצעיר מגיל 20 בקבוצה שלנו.

חיפשנו מלון להחליף בו כסף, ומשם שלחו אותנו לבנק, ובבנק שלחו אותנו לדואר, עד שהגענו למרכז דבלין ומצאנו סניף של משרד התיירות בו בשמחה רבה לקחו את כל הפאונדים שלי והפכו אותם ליורו בשער לא נחמד אבל זה מה יש. לפחות לא גבו על זה עמלה. חצינו את הכביש כדי לקנות לילדים סוללות ניידות, כי הקטנה כל הזמן מתלוננת שאין לה סוללה בסלולרי ואין לה מתאם להטענת הסלולרי, ואהוד כבר החליט שלאור הגשם כדאי שיהיה לו איזה סווטשרט. אולי.

רגועים בהרבה חזרנו ל CCD, הלא הוא מרכז הכנסים של דבלין. בדרך עצרתי לצלם פסל, להביט בתמונות ולהראות לאהוד פוסטר של בירות בוטיק, עד שאהוד הבין את הפואנטה והתחיל להגיד לי אחת לכמה רגעים או בכל פעם שהתחלתי להאט "את רוצה לחזור ל CCD, לתת לילדים את הסוללות שלהם, ולשתות קפה." זה היה יעיל בצורה מפתיעה!

כשהגענו סוף סוף נפרדנו לדרכינו. אהוד לפאנל/הרצאה ואני להגיד שלום לילדים שלא הבחינו שנעלמתי, לתת לכל אחד מהם 10 יורו לבזבוזים ולנסות להחליט מה לעשות. בעודי מחפשת את עצמי, עדי (!) מצאה אותי והחתימה אותי על עותק של לב המעגל באנגלית (!). זו הפעם הראשונה שחתמתי על הספר בגרסה הזו, וזה שימח אותי כל כך שבקושי הצלחתי לשבת בשקט ולחתום.

ירדתי לחדר הדילרים, כלומר המקום בו כל המרצ'נדייז של הכנס נמצא. בהלסינקי היו מעט דוכנים יחסית, והם לא היו מאד מלהיבים, אם כי מצאתי דברים לקנות. הפעם יש משמעותית יותר דוכנים, עם הרבה יותר אופציות לבזבוז כסף. בזמן שתהיתי על מה להוציא את היורואים החדשים שלי, מישהי הצביעה על ג'ורג' מרטין! כן! ההוא! מהספרים! אחרי התלבטות פנימית קצרצרה, ואחרי שוידאתי שהפעם, בניגוד להסינקי, הוא לא מוקף במליון שומרי ראש, הלכתי לכיוונו, ממתינה שהוא יתפוגג בכל רגע או יהפוך לכפיל שלו. אף אחד מהדברים האלה לא קרה. במקום זה לחצתי את ידו, ואמרתי לו שהספרים נהדרים ותודה שהוא כתב אותם. הוא חייך, לחץ את היד שלי, ונפרדנו. אני בטוחה שהוא שכח אותי אחרי עשר שניות, אבל לי היה כיף.

המשכתי להסתובב עד שמצאתי את הדוכן של אנגרי רובוט ושם הספר שלי. שלי! כולו! בדוכן! ג'מה, העורכת של הספר בגרסה האנגלית, ואלינור, מנהלת הכספים של אנגרי רובוט, עמדו בדוכן והיו חמודות ובריטיות לאללה. דיברנו קצת, צחקנו קצת, וגיליתי שיש בעיות עם המשלוח של ספרים לדבלין. מסתבר ש UPS הודיעו לרובוטים שבגלל מזג האוויר הם לא שולחים ספרים מלונדון לדבלין עד להודעה חדשה. דמיט!

אלינור צילמה אותי ל"אלבום התמונות המביכות" של הסופרים שלהן. הן מצלמות תמונת פולארויד, מבקשות מהסופרים לחתום על התמונה ומציגות את התמונה ליד הספרים של הסופרים האלה.

לאהוד היה פאנל שהוא רצה לשמוע בבניין השני של הכנס, לי היה מלא סטרס לפרוק, ולפיכך שמנו פעמינו לפוינט סקוור. אנחנו ועוד חמישה אנשים הסתובבנו וניסינו להבין לאן בדיוק אנחנו אמורים להגיע כי בפרסומים של הכנס היה כתוב ששני הבניינים יחסית קרובים אחד לשני. ה"יחסית קרובים" הוא 1.5 ק"מ אחד מהשני, שזה לא נורא אם עושים את זה מדי פעם, אבל לעשות את זה כמה פעמים ביום בזמן כנס זה מתיש ולא נחמד בכלל.

אני מתחילה לחשוב שאירים לא יודעים להעריך מרחקים.

נכנסנו לבניין וגילינו שיש המון תור בבניין הזה. הם העמידו את כל האנשים שרוצים להגיע לכל האירועים באותו בניין בתור אחד (!). דמיינו כמה מאות אנשים עומדים בתור אחד כדי להכנס לארבעה אירועים שאמורים להתחיל באותו זמן. מזל שאנחנו בדבלין ואנשים לפחות מנסים להראות כאילו הם מתנהגים בנימוס.

נפרדתי מאהוד וירדתי לחפש קפה. בכניסה לבניין יש סטארבקס והתיישבתי שם בניסיון להתאפס על מה אמור להיות לי ומתי. בעודי מרפרפת על הלו"ז אהוד הופיע, ועזר לי להחליט שעכשיו צריך קפה וסקונז, ואחר כך נראה. אכלנו, שתינו, הרגשנו יותר טוב, חיפשתי ספל שתיה רב פעמי מגניב עבור איריס ולא מצאתי, והחלטנו לחזור בטראם כי פאק איט, אנחנו לא צועדים שוב.

אחת הבעיות עם הצעדות בין הבניינים היא שכשמגיעים ליעד אין איפה לשבת. בניגוד להלסינקי ברוב הקומות אין כסאות, וכשמתיישבים על הרצפה מגיעים אנשי צוות של המקום להודיע לך שזה לא מקום מתאים לשבת בו ובבקשה לזוז לקומה אחרת.אז זה לא רק הקילומטרים של ההליכה אלא גם חוסר המנוחה כשמגיעים סוף סוף.

כשחזרנו ל CCD הלכתי לנוח עם הקטנה ב quiet room, המקום האהוב עליה עוד מהלסינקי. החדר השקט כשמו כן הוא. חדר שבו אסור לדבר, עם קפה ותה, פופים ובעיקר – שקט. התכרבלנו על אחד הפופים עד שאהוד הגיע להעיר אותי כי עוד מעט מתחיל הפאנל שלי.

רציתי להכנס לחדר שבו הפאנל היה, אבל אסרו עלי ושלחו אותי לעמוד עם שאר הקהל. מאוחר יותר גיליתי שהיו אמורים להפנות אותי לתור של המרצים אבל המתנדבים לא היו מעודכנים בזה. נו, ניחא. חיכיתי עם הקהל, פגשתי אנשים חדשים, וחמש דקות לפני הפאנל, כשעדיין לא איפשרו לקהל להכנס, הלכתי אל המתנדב ודרשתי שיתנו לי להכנס לחדר. הפעם הוא נבהל ממני ואיפשר לי להכנס, וככה גיליתי שהפאנליסטים האחרים כבר היו שם! רק לי לא איפשרו להכנס! אוף.

הפאנל היה על ההצטלבות של מדע ובריאות הציבור והיה כיפי ומעניין. דיברנו על חיסונים, קבלת החלטות בתנאי אי ודאות ויחס למהגרים. השאלות מהקהל היו מעניינות ואף אחד לא נעמד לנאום לנו! בסוף הפאנל ניגשה אלי רחל גוטין, שהיא צייצנית שאני עוקבת אחריה כבר מלא זמן, ושאלה אותי אם הספר שלי זמין בוורלדקון. "בוודאי!" אמרתי, ואז היא ביקשה שאחתום לה עליו! מיד (טוב, כמעט מיד, קודם עברתי שוב אצל הילדים לוודא ששניהם בסדר) ירדנו לחדר הדילרים, ובו גם רחל וגם בחור נוסף בשם טום שהיה בפאנל, קנו את הספר וקיבלו הקדשה! ואז גם מיכאל ג' קנה את הספר וקיבל הקדשה! וזה מאד שימח אותי!  כי אז פגשתי את נועה, הידועה בכינויה "העורכת המושלמת", ומיד לקחתי אותה לפגוש את ג'מה ושתיהן מיד לחצו ידיים והיו מאד נחמדות ומנומסות אחת לשניה! אז הכל היה סופר-מגניב וכיפי ומעייף כל כך שבקושי הצלחתי לעמוד.

יצאנו למסדרון והתיישבנו על הרצפה בניגוד לכל הוראות הבטיחות כי לא היו כיסאות בשום מקום וכולנו היינו מותשים. היינו אמורים לפגוש את דריל וליזה לארוחת ערב ברבע לשמונה בכניסה ל CCD, ולקרוס על הרצפה נראתה כמו הדרך הנכונה להעביר את הזמן. בשבע הגדול סימס לי לשאול מה עם אוכל, וכשאמרתי לו שבעוד שעה נצא לארוחת ערב הוא החזיר לי הודעה ש"אני רעב עכשיו!". ובכן, חומד…

אכלנו במסעדה איטלקית סבירה למדי. החברה היתה מוצלחת בהרבה מהאוכל. התגעגעתי מאד לליזה, וכמובן שעם דריל תמיד כיף. הזהרתי אותו מראש שברק קורא את Raising Stony Mayhall ולכן יהיו לו המון שאלות והערות והצעות להמשך קריאה לגבי זומבים, ודריל היה לגמרי בעניין ואפילו פעם אחת לא שידר סימני מצוקה, וחיפשתי אותם! בילינו שעה וחצי ביחד, עד שנגמרו לנו התירוצים להשאר שם. ריקה הציעה שהיא תיקח את הקטנה איתה חזרה לחדר. אהוד ואני רצינו לצאת לשתות משהו כי אנחנו באירלנד כבר יומיים ועדיין לא לגמנו ולו בדל אלכוהול, והגדול רצה לחזור ל CCD לבלות עם חברים ב Teen lounge. ליוינו אותו לשם, פגשנו חברים של דריל (כולם חברים של דריל), והתחלנו ללכת לפאב. באמצע הדרך הגדול התקשר וביקש שאחזור לקחת אותו.

מסתבר שוורלדקון מיקמו את ה Teen lounge ליד אחד הברים ב CCD, מה שגרם לזה שהמקום התמלא בשיכורים והגדול נבהל מרוב אנשים מבוגרים וחסרי מעצורים. חזרתי לאסוף אותו ונתתי לו לבחור בין חזרה הביתה או פאב (הוא ישתה, כמובן, קולה). הוא בחר בפאב, ומיהרנו להשיג את החבורה שלנו.

דריל קנה לי פיינט גינס, ליזה הפגישה ביני לבין חברה שלה הת'ר, שהיא גם סופרת ועורכת, והערב השתפר עוד יותר. בילינו עד שכולנו הפכנו לדלעת, וחזרנו לחדר ולישון.

לילה טוב דבלין! אל תעשי שטויות כשאנחנו לא משגיחים עליך!

 

דברים שלמדנו היום:

  • פיינט אמריקאי הוא לא פיינט בריטי. מסתבר שאפילו ששתיהן מידת נפח בעלת אותו שם אלה נפחים שונים.
  • אירים לא מבינים "רחוק" או "קרוב".

היום השביעי – או, נסיעות וכריכים

היום האחרון בלונדון הוא תמיד יום עצוב, אבל הפעם הוא עמד להיות עצוב עוד יותר.

ריקה ואהוד פתחו מפעל סנדביצ'ים ענק במטבח והפכו את כל הלחמניות שלנו לצידה לדרך. יצאנו מהדירה עם שקית ענקית מלאה בסנדביצ'ים, פירות וחטיפים לדרך הארוכה שצפויה לנו. בעקבות המלצה של חברה מהעבודה החלטנו לא לטוס מלונדון לדבלין אלא לנסוע ברכבת ולעלות על מעבורת. זו אמורה להיות דרך מלאת נוף ומזג אוויר ייחודי ופחות מזהמת יחסית לטיסה. כשהיינו למטה הזמנו אובר לחמישתנו ולמזוודות. המתנו שמונה דקות בלובי של הבניין עד שהאובר הודיע שבעצם אנחנו יותר מדי עבורו וביטל. האובר הבא גם כן ביטל. אחרי האובר השלישי שביטל, וכשהשעה התחילה להיות "שיט, אנחנו עלולים לאחר לרכבת", החלטנו להתפצל – אהוד וריקה הזמינו אובר לעצמם, הילדים ואני עבורנו, והבנזוג קיבץ את כרטיסי התחתית של כולנו כדי להוציא מהם את כל הנסיעות שעוד נותרו לפני שהוא צריך לחזור לצרפת.

שני האוברים קיבלו את הזימון והיו אמורים להגיע בהפרש של כמה דקות אחד מהשני, שזה טוב, אבל השעה התאחרה מאד והפכה ל"אין מצב שנגיע בזמן! אוף!".

המוניות הגיעו, והנסיעה כולה עברה בהרגעה תמידית של הנהגת שלנו מסוג "אל תדאגי, אתם תגיעו בזמן. ילדים, תגידו לאמא להרגע, תגידו לה שאתם תגיעו בזמן", ביחד עם עקיפות של הפקקים, השתחלות בין אוטובוסים וסיפורים על החיים שלה באתיופיה.

באופן קסום באמת הגענו בזמן, דקה לפני האובר של ריקה ואהוד. בהתאם לתוכנית הילדים ואני לקחנו את המזוודות, ואהוד מיהר להדפיס את הכרטיסים. במאמץ קבוצתי רצנו לרציף, בדיוק כשהרכבת צפרה שהיא עומדת לנסוע. נכנסנו דרך הדלת הקרובה ביותר מתוך כוונה לנדוד לאורך הרכבת עד שנגיע למקומות (המוזמנים מראש) שלנו. זו היתה תוכנית מצוינת חוץ משתי בעיות: הראשונה היא שמוכר בדוכן האוכל באמצע הרכבת הטעה אותנו ושלח אותנו בכיוון השני, כך שהגענו לקצה הלא-נכון של הרכבת, והשנייה היא שמסתבר שזו לא רכבת אחת אלא שתי רכבות מחוברות בקטרים שלהם, והקרון שלנו היה ברכבת השנייה.

הכרטיסן מצא אותנו, הוביל אותנו חזרה לאורך הרכבת, והמתנו לתחנה הקרובה כדי לרדת מהרכבת ולעלות שוב, הפעם לרכבת הצמודה, ולהגיע למקום שלנו. ביחד איתנו המתינו אם ובתה וכל מה שעשינו היה מינגלינג של חצי שעה עד שנעצור בתחנה. הגענו, ירדנו, עלינו, הלכנו (שוב) לאורך הרכבת, רק שהפעם גם ברכבת הנכונה וגם לכיוון הנכון, מצאנו את המקומות שלנו, והתיישבנו לשלוש ומשהו שעות של נסיעה בנוף הו-כה-אנגלי באופיו, כולל דשא ירוק, כבשים צמריריות, פרות גועות, ופה ושם טירה. ריקה לימדה אותנו לשחק במשחק המסיבה, שהוא משחק ובו צריך לנחש מה הכללים להכנס למסיבה של מישהו מהקבוצה.

אחרי שאכלנו חלק מהסנדביצ'ים, שיחקנו ביותר-מדי-מסיבות, נמנמנו וגמרנו (כולנו) את הסוללות של הסלולרים שלנו, הגענו. היה תור ענק לעליה למעבורת, אבל לא השתמשנו בכוח העל של הקטנה, בעיקר כי לא היה מול מי להשתמש. לא היו אנשי צוות לנופף את הכרטיס מול פניהם. אוטובוס קטן לקח אותנו למעבורת. כלומר, ממש נכנס לתוך המעבורת איתנו עליו. זה היה מגניב לאללה! ממש ממש מגניב, עד שריקה הבחינה בזה שהסנדביצ'ים לא איתנו, וכשניסינו להזכר הבנו שאמנם הנחנו את השקית הענקית על השולחן כדי לא לשכוח אותה, אבל אף אחד מאיתנו לא שם לב שאכן לקחנו את השקית איתנו. לפחות את הצידנית עם האינסולין והטרולי עם ציוד הסוכרת לא שכחנו.

צעדנו לאורך המעבורת עד שמצאנו כורסאות שנראו נוחות ונוף שנראה מבטיח. החלטתי שעד שהמעבורת תתחיל לנוע, אקנה לנו קפה ואולי איזה חטיף. לצערי הרב לעוד כמה וכמה אנשים היה רעיון כזה, אבל מה שעצוב עוד יותר היה שהתור התארך במקום להתקצר כי מי ששירתו אותנו היו שני האנשים האיטים בייקום. כשהגיע תורי ורציתי לבקש שני סנדביצ'ים, הם ביקשו ממני להגיד בנפרד איזה סנדביצ'ים אני רוצה, ובכל פעם הם הלכו לחפש סנדביץ' אחד. לא שניים. אחד. זה לקח נצח קטן ואיטי, ובסוף הקפה אפילו לא היה כל כך טעים! כלומר, הוא היה דוחה לאללה, והצטערתי שלא הזמנתי קפה אירי במקום סתם אספרסו.

טיילתי עם אהוד הלוך וחזור במעבורת, נכנסנו להסתכל על החנות שיש במרכז הספינה שמכילה יותר מדי ג'אנק ופחות מדי דברים שהייתי שמחה להוציא עליהם כסף, ישנו במעבורת, הסתכלנו על הנוף, עלינו למעלה לנשום אוויר ים ואז הגדול אמר, "אמא! את חייבת לראות את זה!" והוביל אותי למעלה. על הסיפון העליון הוא אמר, "איך יודעים שהגענו לאירלנד?" הצביע מאחוריו והוסיף, "כי יש קשת!"

ואכן, קשת ארוכה הפציעה מבעד לעננים ונגעה בים. כמעט חיפשתי את הלפריקון וכד הזהב, אבל ברגע האחרון התאוששתי ובמקום זה צילמתי אותה.

ירדנו מהמעבורת לנמל והמתנו בתור למוניות. כל מי שהגיעו איתנו מאנגליה המתין איתנו בתור, וכולנו היינו שמחים לשלם מלא כסף למונית, אבל אף אחת מהן לא הגיעה. מסתבר שבאמצע השבוע בערב נהגי מוניות מעדיפים להיות במרכז דאבלין במקום להסיע תיירים ממקום למקום. פפפפט.

האשה הנחמדה בקבלה הזמינה לנו מונית, והחלטנו לעשות את מה שעשינו כשעזבנו את לונדון ולהתפצל. זו היתה החלטה חכמה מאד כי המונית הראשונה שהגיעה אכן היתה קטנה יחסית והיינו צריכים להדחק עם רוב המזוודות ולהשאיר את אהוד מאחור להמתין לאוטובוס או למונית (אם תגיע) עם אחת מהמזוודות שלנו שנבחרה בזכות גלגליה הנהדרים. דקה וכלום אחרי שיצאנו מהנמל אהוד הודיע שגם הוא עולה על מונית שמספיקה לכולנו. ארררג.

הצלחנו להגיע הביתה אחרי מעט התברברות, ואפילו למצוא את המפתח לדירה. הפעם היו בדירה חמש מיטות מוצעות, ואמנם בלי מיזוג אוויר אבל עם מזג האוויר האירי שקפוא לגמרי בלילה. הצעתי לכולם להתקשר לאיירביאנבי ולהתלונן, והמבטים הנחרדים על פניהם שעשעו אותי מאד. ירדנו לעשות קצת קניות של אוכל, ארוחת ערב, ובשמחה רבה הלכנו לישון לקראת מחר.

 

דברים שלמדנו:

  • דאבלין עיר קטנה בקנה מידה אירופאי. שווה לוותר על מונית ולנסוע באוטובוס אם אפשר.
  • בכל מקום יש כבשים צמריריות.
  • לא להניח שקית סנדביצ'ים על השולחן כדי לא לשכוח אותה אלא לקשור אותה לתיק.

היום השישי או – יום נישואין ויום פרסום ספר!

יום נישואין שמח!

התעוררנו בפעם הראשונה ביחד אחרי חודש וחצי, וזה הרגיש כאילו לא נפרדנו בכלל. בעיקר כי מיד היו מליון סידורים לעשות, כרגיל. היינו צריכים לאסוף את הנעליים של הקטנה, ואני רציתי לשתות קפה נורמלי ואולי גם להספיק לבקר במוזיאון הבריטי ולראות את הרוזטה וכמובן לקפוץ לפורבידן ולפוילז כי הספר שלי אמור להתפרסם היום בעולם!

בקיצור, יום מאד חגיגי…

השארנו את הילדים הנוחרים בדירה ויצאנו לבית קפה. הזמנתי אוכל שבדיעבד היה שומני מדי, מתוק מדי ולא טעים מספיק (קרואסון עם נוטלה) וקפה שהיה סביר אך לא מדהים.

הבנזוג ואהוד הזמינו אוכל סביר דוקא, וכשירדתי להזמין קרואסון עם גבינה צהובה פגשתי את ריקה. הקרואסון עם הגבינה התברר כשומני עוד יותר מהקרואסון עם הנוטלה (כן, מסתבר שזה אפשרי), אבל מרוב ביסים וחלקי אוכל התמלאתי.

התפצלנו לעיסוקים השונים, והבנזוג ואני פצחנו בצעדה לנוטינג היל. גם יום למחרת נוטינג היל היתה מלאה בבתים פרטיים וחניות אישיות, חנויות מיוחדות ומלא תיירים על מצלמותיהם.

הנעליים נראו מהממות, והבנזוג התפעל מהצביעה והיופי שלהן. על אחת הנעליים מצוירת דמות שהקטנה עיצבה, ועל השנייה דמות ממשחק מחשב, ושתיהן נראות בדיוק כמו התמונות שביקשנו שיציירו.

חזרנו הביתה למשבר נוסף שהוביל לארבעה בני משפחה מתוסכלים, כל אחד מחופר בפינתו, עד שהחלטנו (הגדול ואני) לשחק "חתלתולים בבלנדר", משחק שהקטנה מצאה בפורבידן. הרעיון הוא להכניס כמה שיותר חתלתולים של היריבים לבלנדר וכמה שיותר חתלתולים שלך לקופסה ששומרת עליהם, וככל שהמשחק התקדם הבנו שהכל נורא ואף אחד מאיתנו לא מסוגל באמת לבלנדר חתלתולים, ולכן החלטנו שמטרת המשחק היא להציל כמה שיותר חתלתולים. הבנזוג, באמצעות שילוב קלפים מוצלח, יוזמה והתקפיות, מיד הציל את היום וניצח.

בינתיים אהוד שלח לנו את המסר הבא:

 

 

המשפחה כולה נרגעה, והצלחנו לשכנע את הקטנה לצאת לאכול ולפורבידן. אני אף פעם לא יודעת אם המשברים האלה חולפים כי ההרגשה האישית שלה משתפרת, כי הצלחנו לעזור לה להתמודד, או כי פשוט עבר זמן והמשבר חלף מעצמו.

יצאנו לפורבידן, הצטלמתי עם העותק (היחיד) שהיה שם, הקטנה מצאה מלא פושינים לקנות, ומשם הלכנו עוד כמה מטרים ונחתנו במסעדת סטייקים מפונפנת, מהסוג בו מגישים לך את הבשר הנא על אבן לוהטת, מלח (יש בחירה מארבעה סוגים), חמאה (שוב, בחירה מארבעה סוגים) ורוטב (ארבעה… נו.), וצריך להרכיב בעצמך את האוכל שלך. היה טעים כל כך שהקטנה שבהתחלה רצתה רק פירה ביקשה סטייק, והגדול ואני חלקנו סטייק נוסף ביחד, רק כדי לבדוק מה עוד יש להם בתפריט. ריקה ואהוד הצטרפו אלינו וסיימנו בבטן מלאה, צוהלים ושמחים.

לקינוח החלטנו לחצות את הכביש ולקנות גלידה. לא התכוונתי לאכול שם, אבל אז ריקה הסבה את תשומת ליבי לכך שזו לא גלידה אלא ג'לטו, והגלידות שלהם נראו מפתות בהרבה. הם לא סתם מניחים גלידה בגביע אלא מעצבים את הגלידה בצורה של פרח כך שכל עלעל יכול להיות בטעם שונה. יפה וטעים לאללה, סיום מעולה לארוחת הסטייקים. אני הזמנתי אפוגטו, וזה היה הקפה הטוב הראשון ששתיתי בשבוע האחרון.

חזרנו היישר לשעת העומס באנדרגראונד. אחרי ששלוש רכבות חלפו על פנינו ולא הצלחנו להכנס לאף אחת מהן פיצלנו כוחות. הבנזוג עם הקטנה, הגדול איתי, ריקה ואהוד בנפרד, והוחלט שכל אחד מהזוגות ינסה לעלות על איזושהי רכבת וניפגש בתחנה שלנו.

זה היה נורא. צפיפות מהסוג הריחני, אבל לפחות עדיין שומרים על המרחב האישי או אומרים Sorry כשמישהו דורך עליהם. מי שעמדה ליד הדלת אפילו התנצלה שהיא לא יכולה לפנות לי יותר מקום…

הגענו הביתה, ארזנו (שוב), יצאנו לקצת השלמות קניות עבור הסנדביצ'ים למחר, והבנזוג ואני יצאנו לפאב קרוב לדירה לשתות משהו ולחגוג קצת. אני שתיתי קפה אירי, הבנזוג בירה בהירה כלשהי, אבל החלק החשוב היה סוף סוף לדבר על הנושאים הפרטיים באמת שאין אף אחד שמבין אותם כמו האדם שאיתו אני חולקת את חיי כבר מלא מלא שנים.

יום נישואין שמח! ויום פרסום ספר שמח! ובאופן כללי – יאי!

 

דברים שלמדנו היום:

  • לא להכנס לתחתית בשעת העומס
  • לא להכנס לתחתית בשעת העומס
  •  אני רצינית. לא. להכנס. לתחתית. בשעת העומס!

היום החמישי או – פניצילין, נעליים ושירים

הספקתי לכתוב בלילה פוסט קצרצר עבור הבלוג של מארי רובינט קוואל. זה היה אמור לקרות כבר לפני יומיים, אבל עם כל תשומת הלב שנשאבה לילדים, לא נשאר לי רגע לשבת על הפוסט.

התעוררתי בבוקר בגלל צפצוף מעצבן וריח של עשן. המחשבה הראשונה שלי היתה שהמטען של הסלולרי קיצר משהו בלילה, ומשם הריח של העשן. לכן קודם כל הוצאתי את המטען מהחשמל ורק אחר כך פקחתי עיניים. הצפצוף והריח לא הפסיקו אז הזדחלתי לסלון, שם ריקה ואהוד ישבו ודיברו על עינייני דיומא. כששאלתי אותם לגבי ריח העשן והצפצוף שניהם הסכימו שאכן יש צפצוף וריח של עשן, מה שגרם לכולנו לקום סוף סוף ולפתוח חלון.

מסתבר שהבניין לידינו נשרף! כבאיות בכל מקום, שוטרים ומכוניות. הגדול עמד במרפסת ואמר "זה החלום שלי מגיל ארבע". אני חושבת שזה כי הנאחס שלי מדבק, וחבל שאף אחד לא הזהיר את השכנים שלנו.

מהבוקר ציפיתי לשני דברים – הראשון הוא שהבנזוג אמור לקפוץ לביקור קצרצר משטרסבורג, והשני הוא המילטון! ריקה היא זו שהציעה שאם אנחנו כבר נוסעות ללונדון אז אולי נוציא 150 פאונד (!) ונלך לראות את הדבר הזה שכולם מדברים עליו. אני, כמו תמיד כשמציעים לי משהו גרנדיוזי ולא הגיוני כלכלית, מיד אמרתי "יאללה!", ורק אז התחלתי להאזין לפסקול. מאז כמובן התאהבתי במוזיקה ובעלילה ולא יכולתי לחכות לראות את המחזמר על הבמה.

ריקה ואהוד יצאו לקניות וריקה חזרה עם קפה שבבת אחת גם גרם לי להרגיש טוב וגם חיסל את המשבר של אתמול. כנראה שכל מה שצריך זה להערות לתוכי קפאין בצורה נוזלית והמצב מיד משתפר. רגע אחר כך קיבלתי מייל מאיירביאנבי שמסר לי בלקוניות שהמארחים שלנו מהדירה הקודמת (אלה שהאשימו אותנו בשבירת ספות ולא עמדו באף התחייבות שלהם) הושעו מהאתר בשל הפרת הכללים.

טיהי! שילמדו לא להתעסק עם הנאחס של הטיול!

אהוד, הגדול ואני החלטנו לצאת לטיול לחפש את המעבדה של פלמינג שאלינור (מנהלת הכספים ברובוטים) המליצה לי עליה. אהוד נתן לי לנווט מסיבה לא ברורה, מה שגרם לזה שפעמיים הלכנו בכיוון הלא נכון, וכשכבר כן הלכנו בכיוון הנכון עשינו כזה סיבוב שלקח פי שתיים יותר זמן להגיע לבית החולים. בית החולים עצמו מזכיר מאד את רמב"ם מהבחינה של מלא ביתנים קטנים שבכל אחד מהם יש מרפאה / מחלקה אחרת, אבל לא מזכיר את רמב"ם בכלל מהבחינה שיש מלא כניסות לבית החולים, באף אחת מהן אין שומר ולכן כדי לנווט בפנים היינו צריכים שוב ושוב להכנס לביתן, לפנות לפקידת הקבלה ולשאול איפה המעבדה של פלמינג. רובן ידעו לאן (בגדול) לכוון אותנו, ואחת מהן אמרה לנו "אבל זה לא כזה מעניין. זה רק חדר." מה שהוביל לכך שאהוד, הגדול ואני בבת אחת אמרנו "זה בסדר, אני אפידמיולוגית", והפקידה מיד האירה את פניה ואמרה, "הו! אז בטוח יהיה לך מעניין! תהנו!"

יאי! פעם שנייה שהמשפט "אני אפידמיולוגית!" נאמר ב-24 השעות האחרונות, היה רלוונטי וגרם לתגובה חיובית!

כמובן שכשהבנו לאן ללכת גילינו שיש שלט ענק שמכוון למוזיאון, שזה בדיוק הזמן הנכון להכות את עצמנו על המצח כי אם רק היינו באים מהכיוון הנכון היינו ישר מוצאים אותו. לפחות יצא לנו לטייל קצת בתוך בית חולים אנגלי שנראה בדיוק כמו בכל הסדרות של ה BBC, או ב 28 יום אחרי, תלוי מאיפה מעדיפים לצרוך את המידע על מבנה מערכת הבריאות הבריטית.

המוזיאון עצמו מורכב מחדר שבו שכנה המעבדה של פלמינג, אבל למעט השולחן אין בו שום דבר שפלמינג התעסק בו. הכל שחזור שמיועד להיראות כמו בתמונה המפורסמת של פלמינג אם מסתכלים מהזווית הנכונה. המדריך שלנו היה מאד בריטי, מבטא ו"סיר" ו"מאדאם" והכל, כולל זלזול מובנה באמריקאים האלה שרוצים להרוויח כסף מהדברים שהם גילו.

Image result for alexander fleming

כשיצאנו מהמוזיאון הגדול אמר שהוא מרגיש קצת חלש ואומלל, ולכן עצרנו לאכול בבית קפה אוכל יקר מדי ופחות מדי טעים, אבל מלא בפחמימות ושומנים, עד שהגדול התאושש ויכולנו לצעוד חזרה הביתה. הפעם אהוד ניווט, כך שהגענו בחצי מהזמן ובקו ישר בהרבה. כשהגענו מלא מכוניות משטרה ומכבי אש שרצו בכל מקום, לשמחת הילדון הקטן שבתוך כולנו, בעיקר כשוידאנו שאין אמבולנסים כך שזה "רק" נזק לרכוש ובלי שום פצועים או גרוע מזה.

הגדול החליט להשאר בדירה, והקטנה ואני החלטנו לצאת לסיור נעליים. בכל פעם שאנחנו יוצאים לסיבוב רגלי (שזה כל יום) הקטנה מתלוננת שכואבות לה הרגליים. הנעליים שלה כבר שחוקות לגמרי, ולחלוטין לא ברור לי איך היא מצליחה לצעוד בכלל. מצאתי חנות שמציירים בה על נעליים, והקטנה נדלקה. היא גם ביקשה שנאכל פיש אנד צ'יפס כי אנחנו באנגליה וזה מה שאמורים לעשות כאן. הזהרתי אותה שבכל פעם שאכלתי פיש אנד צ'יפס באנגליה הוא היה גרוע ולא טעים, אבל היא מיאנה להאמין לי.

יצאנו לדרך, כמובן שבכיוון הלא נכון כי אני ניווטתי. חזרנו לרחוב שהתכוונו ללכת בו, אבל רגע אחר כך מצאנו חנות שטויות, מהסוג של "הכל בפאונד", אבל עם מלא מלא דברים מגניבים. במשך שעה הסתובבנו בחנות והקטנה בדקה כל אחד ואחד מהפיציפ'קעסים שיש שם. היא מצאה שני עטים ושלוות נפש, ומבחינתי זה לגמרי שווה את השלושה פאונד שהדברים האלה עלו. יצאנו לרחוב, וגילינו שהוא חסום בכבאיות ומכוניות משטרה. הפעם העיקוף היה בגללם ולא כי אני לא מנווטת כמו שצריך! אבל העיקוף גרם לנו לקחת קיצור דרך שבסופו של דבר הוריד שלוש דקות צעידה מהמסלול, וכשזוכרים שהקטנה עם נעליים איומות, זה משמעותי מאד.

הגענו לנוטינג היל, שהיא שכונה מלאה בבתים פרטיים וחניות אישיות ובמרכזה רחוב קניות עם חנויות מיוחדות ואוכל יקר. החנות הראשונה שמצאנו היתה עמוסה בנעליים שעליהן ציורים מדהימים. מרצפה ועד תקרה מדפים מלאים בנעליים דמויות-אולסטאר לבנות שעל כולן מצוירים ביד נופים, דמויות, קטעים מסרטים, קירות גרפיטי ועוד. כל דבר שאפשר לחשוב עליו. זו לא החנות שמצאתי בגוגל, שהיתה שתי חנויות ליד. כשהלכנו לחנות שמצאתי בגוגל היא גם היתה נחמדה אבל פחות הרשימה את הקטנה כי לא היו שם כמעט נעליים מצוירות, ולכן חזרנו לחנות הראשונה לוודא שהן יכולות להכין נעליים מצוירות על פי מה שהקטנה רוצה ושיש להן את המידה שלה.

הקטנה הראתה להן את העיצובים שהיא רצתה, הן הסכימו בשמחה לצייר ציור שונה על כל נעל, ואמרו שהנעליים יהיו מוכנות בשש בערב.

השארנו מקדמה ויצאנו לאכול במסעדה שליד פיש אנד צ'יפס. זו אחת המסעדות הטובות באיזור על פי הדירוג, והדבר הרע היחיד שמצאתי עליה בביקורות גוגל הוא שהיא עמוסה בצהריים ולפעמים המלצרים לא נחמדים.

אלינו המלצרים היו מאד נחמדים, המליצו מיד על מנה שמתאימה לשתינו (דג קוד), ואפילו הביאו אותה מהר יותר ממה שחשבנו! היה טעים כל כך שהקטנה הציעה שנביא פיש אנד צ'יפס לגדול לארוחת צהריים מאוחרת. מכיוון שאמצע אוגוסט, ברגע שקיבלנו את שקית הנייר ובתוכה הדג המהביל, התחיל לרדת גשם. כדי לוודא שהאוכל יישאר חם הזמנתי אובר ושתינו נסעו לנו כראוי לליידיות האנגליות שאנחנו, היישר לדירה.

כשהגענו התברר שהאוכל אכן טעים והגדול טרף הכל (ואפילו היה מלא מכדי לחסל את הצ'יפס!), אבל הנאחס שלי בינתיים דבק גם בבנזוג. הטיסה שלו התעכבה בשעתיים, ובמקום להגיע בשש בערב הוא היה צפוי להגיע עכשיו רק לקראת תשע. אוף.

נחנו קצת, התלבשנו יפה ויצאנו להמילטון אחרי שוידאנו ארבע פעמים שיש לנו את כרטיס האשראי הנכון, קבלה מודפסת של הכרטיסים, דרכונים, מיקום מדויק של ההצגה, איך מגיעים לשם ואיפה בדיוק צריך לצאת מהתחתית, ואחרי ששני הילדים השביעו אותי להביא להם דברים מגניבים מהמילטון. אני חייבת לציין לשבח את ריקה שלא העירה לי ולו פעם אחת כשפצחתי בשיר המתאים מהמחזה בגלל כל דבר שנקרה בדרכנו.

הגענו בשש וחצי כשהמחזה מתחיל רק בשבע וחצי, והתלבטנו לרגע האם להכנס או לא, עד שראינו שכבר יש תור ליד הכניסה. החלטנו לא לאפשר לנאחס לדבוק בנו עכשיו ונעמדנו בתור. למודות ניסיון מהגלוב הפעם לא המתנו עם הסיבוב בחנות המזכרות אלא ברגע שהיינו בתוך הבניין הלכנו מיד לבזבז כסף על כוסות שוטים (עם הכתובת I am not throwing away my shot, כמובן), מגנטים וסיכות. כשהלכנו לשירותים פצחנו שוב בשיר בגלל הכתובת Ladies על הדלת. אי אפשר לחמוק מזה!

כל הזמן פחדתי שהמחזה יהיה גרוע, שמשהו לא יהיה בסדר, שהשחקן לא יהיה טוב מספיק (הוא לא היה השחקן שמשחק את המילטון עפ"י הרשימה הרגילה של הקאסט), שהזמרים יזייפו… בקיצור – המתנתי לנאחס שיכה, אבל המתנתי לשוא. המחזה היה מעולה, התלבושות מהממות, הכוריאוגרפיה נפלאה, השיר שהכי המתנתי לו (הקרב על יורקטאון) היה מושלם, וכשהבנתי שאנחנו מתקרבים לסיום כמעט הצעתי לריקה שנקנה עוד כרטיס למחר. אם הם רק לא היו עולים 200 פאונד לכרטיס, המעצבנים האלה…

גם אנחנו וגם הבנזוג חלפנו בתחנת ויקטוריה, אבל בהפרש של חצי שעה, כך שכשיצאנו המתינה לי תמונה בסלולרי של המשפחה המחייכת שלי, בלעדי!

מיהרנו הביתה, והמסכן חטף חיבוק כל כך גדול שהוא נפל לאחור. קצת ריחמתי עליו…

הוא קיבל מתנות (צפרדע שוקולד וסוכריות טופי מהארי פוטר, ספר קומיקס על אפולו 11 חתום ע"י המחבר שאהוד קנה עבורי מחנות קומיקס בסוהו למתנת יומולדת), אנחנו קיבלנו מתנות (משחק הזזת לוחות עם אסטרואידים וחללית), ובעיקר היינו ביחד סוף סוף, אחרי חודש וחצי בנפרד.

דברים שלמדנו היום:

  • ההפסקה בהמילטון מגיעה אחרי השיר Non stop. האורות כבים וזו ההזדמנות לטוס החוצה לשירותים כי רגע אחר כך המסדרונות מתמלאים באנשים ונוצר פקק אדם ענק שלא מאפשר לנשום. זו גם הסיבה לשבת קרוב למעבר, כדי שאפשר יהיה לרוץ החוצה לפני כולם מבלי לדרוס קשישות בריטיות חביבות.
  • חנות המזכרות אכן סגורה בסוף המחזה ולכן כדאי לקנות הכל לפני המחזה.
  • יש פיש אנד צ'יפס טעים באנגליה, אבל הוא יקר לאללה.
  • מוזיאון פלמינג הוא כן בתשלום, בניגוד למה שנאמר באתר שלהם. שווה לבקר שם רק אם חשים נוסטלגיה עצומה לאיש שגילה את הפניצילין.

היום הרביעי או – תה ושייקספיר

אני… לא רוצה לדבר על הבוקר. לכולנו היה קשה. לקטנה כנראה הכי קשה מכולנו, בגלל עייפות מצטברת, הגעגועים הביתה, האינטנסיביות של השהות ביחד וחוסר הפרטיות.

אהוד וריקה יצאו מוקדם, הגיעו בזמן למלון בו נערכה ארוחת התה של אחר הצהריים, ותפסו לנו מקום בזמן שלקח לנו להתארגן ולצאת. הגענו באיחור של שעה, לאחד אהוד ואחת ריקה, שניהם מלאים עד אפס מקום מארוחה בריטית להפליא.

בין הדברים שריקה ואני רצינו להספיק הפעם בלונדון היה "תה אחר הצהריים", ה Afternoon Tea המפורסם. מצאנו מקום שמגיש תה וארוחה תואמת בסגנון אליס בארץ הפלאות, והיינו חייבות לנסות את זה. שכנענו את אהוד, והופ, הגענו למלון סנדרסון לארוחה שכללה מגשים על גבי מגשים של מאכלים קטנטנים מעוצבים (עם מילוי מחדש של כל מה שרצינו, כמובן), מלוחים ומתוקים, קפה וכמובן – תה במגוון טעמים. לא הכל היה טעים לכולם. למשל, ביצי השליו בציפוי קוויאר היו טעימות לי, כריכוני הסרטן בציפוי מוס אבוקדו היו טעימים לגדול, הסקונז היו טעימים לכולנו אבל בעיקר לקטנה, ואף אחד לא אהב את כריכי המלפפון בלחם בטעם פסטו (חוץ מאשר ריקה שדעתה השתבשה עליה והיא ממש נהנתה מהם).

העיצוב היה מופלא בעיני. הצבעים השתלבו אחד בשני, חלק מהמתוקים נלקחו היישר מהסרט, כולל לוח שחמט מניאטורי או עוגיית מאקרון בצורת שעון כיס. כמה היה לנו טעים? אפילו הגדול, הידוע בכינוי "בור ללא תחתית" היה שבע בסיום הארוחה. אפילו הקלטתי אותו אומר את זה!

אחרי האוכל ניסיתי לשכנע את הקטנה לקנות נעליים חדשות, אבל היא היה מעוכה מכדי לשתף פעולה. הגדול הציע ששניהם יחזרו באובר לדירה, ושנלך בלעדיהם לחלום ליל קיץ. וידאתי שהוא באמת בקטע (הוא ממש לא רצה לשמוע שייקספיר), והתפצלנו.

ריקה הודיעה שנמאס לה מאוקסופרד, ולכן במקום ללכת בקו ישר, פחות או יותר, עד הגלוב, אהוד הוביל אותנו בין סמטאות מתפלות בחצר האחורית של לונדון, הידועה בכינויה "סוהו".

"אה! אנחנו בסוהו?" הכרזתי בעליצות, "אז בואו נלך ללטף את המשאבה!"

אהוד ניסה להסביר לי שזה לגמרי לא בכיוון, אבל הוא דיבר לואקום שהשארתי מאחורי בזמן שרצתי אל המשאבה שאחראית למגיפת הכולרה של לונדון. כלומר, דגם של המשאבה כי המשאבה עצמה נהרסה לפני מאות שנים כשחפרו את כל הרחוב והרחיבו אותו, ואז בנו דגם, ובפעם הקודמת שהיינו בלונדון הזיזו אותו, ועכשיו החזירו את הדגם חזרה למקום. גיפפתי את המשאבה היטב, וכשהפסקתי להתגפף איתה, זוג עצר להסתכל על הלוחית שמתחת למשאבה. "אם אתם רוצים לדעת משהו, רק תשאלו!" אמרתי באותה עליצות מלחיצה, ואז הוספתי, "אני אפידמיולוגית!" מה שגרם לזוג הנחמד להתרחק כמה צעדים ממני ולחייך בנימוס תוך מלמול מסוג "אוי, כמה מאוחר, חייבים לרוץ, ביי!"

ההליכה לגלוב היתה מלאה בשכיות חמדה כמו דוכני ספרים עתיקים באמצע שום מקום, מפות ממוסגרות, עצים עטופים בדים צבעוניים והצבעה על אנשים שהולכים על החול של התמזה בלי מגפי מיגון ביולוגיים. במקום לבזבז את הכרטיסים של הילדים חיפשנו מי מבין הישראלים ירצה להצטרף אלינו לגלוב, ולשמחת כולם מיטב הסכימה.

את הגלוב קל לזהות. הוא בניין לבן עם קורות חומות וגג קש עתיק, ובולט באנכרוניזם שלו יחסית למבנים החדשים והמהוקצעים מצדדיו. נכנסנו לסיבוב גיפט שופ ושירותים, בלי הגיפט שופ. יש המון חדרוני שירותים בגלוב, והתנועה זורמת בקלות, פרט לחדרון שלי, שהסתבר כשירותים הסתומים היחידים במבנה הזה. אחרי שדיווחתי על הסתימה לפקידת הקבלה וחזרתי לחבורה שלנו ריקה צהלה "הבנתי! את הנאחס של הטיול!" וכשעשיתי פרצוף היא פירטה. זו הפעם הראשונה אי פעם ששכחתי להוציא את האולר מהתיק והחרימו לי אותו בשדה התעופה, זו הפעם הראשונה שדירה ששכרנו דרך איירביאנבי היתה עד כדי כך לא מתאימה לפרסום אותה (כולל מיטות שבורות והאשמה בשקרים), אהוד האדם היציב בייקום החליק על מכסה ביוב בטיול שלנו לגני קנסינגטון, הבלגן עם הקטנה, ועכשיו רק האסלה שלי היתה סתומה.

הו! אז זה הקטע! דוקא שימח אותי להבין שאני פשוט מביאה את הנאחס איתי. זה עוזר להרגיש פחות אשמה בזה שהכל נורא. זו לא אני, מבינים? זה הנאחס שהחליט להצמד אלי לטיול הזה.

ההצגה היתה נהדרת. זה היה רעיון מצוין (שוב, של ריקה) ללכת על קומדיה שיקספירית ולא על אחת הטרגדיות שלו. הקאסט העלה עיבוד חצי-מודרני לשייקספיר, תוך שימור רוב הטקסט המקורי אבל עם תוספות שהפכו את הסיפור המוכר לחדש ועסיסי, כולל שירים, תלבושות מודרניות ומשחק עמוס רבדים. הדבר שהכי אהבתי היה שלא היה פאק במחזה. כלומר, לא היה פאק אחד. היו המון המון פאקים, וכל אחד מהשחקנים כמעט (למעט השחקן של אוברון) בשלב זה או אחר של ההצגה לבש חולצה לבנה שעליה הודפס "פאק", ויצא לעולל תעלולים. את המונולוג הסופי של פאק הם עשו שורה-שורה כשבכל פעם יוצא שחקן אחר ומרדים את מי שלפניו. זה היה גאוני ומצחיק וקסום כראוי למחזה הזה.

בדיעבד זה גם היה רעיון מעולה לא להביא את הילדים. הם לא מכירים מספיק את ההיסטוריה כדי להתלהב מלשבת בגלוב ולשמוע את שייקספיר, והשחקנים (המצוינים) דיברו בכל כך הרבה בריטיות שקשה היה לי לפעמים לעקוב אחרי הדיאלוגים, אז לילדים זה בטוח היה קשה בהרבה.

הגיפט שופ היה סגור כשיצאנו. התקשרתי לגדול שאמר שהם מסתדרים, ולכן הוחלט על בירה וצ'יפס בסוואן לפני שחוזרים לדירה. כלומר, אהוד ואני חלקנו בירה וצ'יפס, ריקה הזמינה תה וקיבלה קנקן מהודר עם חלקים חיוניים להגשת תה. מושקע בהרבה מהכוס שלנו!

החלטנו לא ללכת ברגל שעתיים באחת עשרה בלילה כדי לחזור לדירה, אבל הדרך לתחנה הקרובה אלינו עברה בין ספינות עתיקות, רחובות צרים עד כדי מחנק וכלא מפורסם להפליא. אם היו לנו עוד כמה ימים בלונדון הייתי מנסה להשחיל ביקור עם הילדים. זה נראה מסוג המוזיאונים שהם ישמחו לחקור לעומק.

עברנו על גשר לונדון והצלחתי לא לזמזם לכולם שהוא עומד ליפול, גברתי הנאה. במקום זה תעינו בין תחנות רכבת בשיפוצים עד שמצאנו את התחנה הנכונה. היא היתה ממש נכונה כי כשירדנו למטה מצאנו עכברון קטנטן אפור שעלה מהפסי הרכבת לרציף ורחרח לכיווננו. לא הספקתי לצלם אותו והרכבת הגיעה.

הביתה, לישון, ומחר עוד יום!

דברים שלמדנו היום:

  • באפטרנון טי אפשר להזמין קפה ואפילו לא מסתכלים עלייך מוזר. עם זאת, חשוב להקפיד להגיד שרוצים מי ברז אחרת פתאום החשבון מתנפח עם מים מינרלים שמעולם לא רצית לשתות.
  • סקונז עשויים טוב הם דבר מושלם.
  • צריך לחפש מקומות מחרידים לקחת אליהם את הילדים לטיול.
  • כל אחד צריך לפעמים שקט מאחרים, אפילו ילדות בנות כמעט-12.

היום השלישי או – הנה הגיע המשבר

משבר היום השלישי הוא דבר אמיתי. תמיד, בכל טיול, היום השלישי הוא היום הגרוע ביותר. זה היום שבו עבר יותר מדי זמן מאז שישנו במיטה שלנו, ועדיין לא התרגלנו למקום החדש, ועייפות של טיסה + טיולים, ותמיד, תמיד, תמיד, היום השלישי הוא משבר. לפחות במשפחה שלי. לכן הרבה פעמים אני מתכננת יום ביתי של מנוחה ושינה, אבל הפעם זה לא הסתדר ואם הייתי חושבת על זה מראש אז… טוב. הרבה דברים היו צריכים לקרות מראש.

כבר הרבה זמן רציתי לבקר ב Harry Potter Experience. שמעתי המלצות מכל מי שאני סומכת עליה, וזה נשמע כמו אחלה דבר לחוות. לראות את הסט המקורי של הסרטים, לראות את "מאחורי הקלעים", ולבזבז מלא כסף בגיפט שופ. היות ששני הילדים קראו את הספרים יותר מפעם אחת, ושניהם אוהבים את הסרטים, הנחתי שזה יהיה דבר מגניב. הם גם חשבו כך, אבל מה שלא לקחתי בחשבון הוא שזה סיור על הבוקר, וגם – ביום השלישי של הטיול.

האוטובוס לאולפני WB יצא בשבע וחצי בבוקר מתחנת האוטובוסים של ויקטוריה. הנחתי שאם נצא מהבית בשש וחצי נגיע בזמן. אכן הגענו בזמן, אבל לא מצאתי את האוטובוס עצמו. אחרי כמעט עשרים דקות של סיבובים, כולל ריצה ופגישות עם תיירים מבועתים אחרים שחיפשו את אותו המקום, מצאנו את האוטובוס.

בדיוק כשהוא יצא מהתחנה.

כאחרונת התיירים הישראלים החצופים רצתי אחרי האוטובוס ודפקתי על הדלת, מתחננת לנהג שיכניס אותנו. הוא עצר, פתח את הדלת, והילדים ואני נחתנו על שלושת המקומות הפנויים האחרונים באוטובוס.

כשהגענו לאולפנים גילינו תור. הפעם לא היתה לנו אפשרות להפעיל את כוח העל של הקטנה לקיצור תורים כי הסתבר שהסיבה לתור היא שעדיין לא פתחו את המקום, ואת זה אי אפשר לקצר. ברגע שפתחו נכנסנו במהירות וקניתי קפה. קודם כל אספרסו, אח"כ נדבר על החיים.

אחרי שנכנסנו פנימה הגדול הודיע שנמאס לו ללכת איתנו כי אנחנו איטיות מדי, ויצא להסתובב לבד. במשך שעה לא ראיתי אותו, ונתקלנו אחד בשניה רק באמצע הסיבוב. קנינו ממתקים, הצטלמנו על ההוגוורת'ס אקספרס, והלכנו לשתות בירצפת. המשקה הזה… אממם… המם. הדרך לתאר אותו היא "סודה בטעם מתוק עם קצפת בטעם של חמאה שנראה יפה יותר ממה שהוא טעים, אבל כן טעים יחסית לדברים אחרים שיש באנגליה". קנינו את הספלים, ונפרדנו שוב.

הדברים שהכי אהבתי בסיבוב באולפנים היו הסדנאות שהראו איך יוצרים את הייצורים השונים של הסרטים, המודל הענק של הוגוורטס וה concept art. התמונות היו מדהימות! הדרך בה המעצבים דמיינו איך הסרט ייראה לפני שהיה סרט זה דבר פשוט קסום. כל כך קסום שאני מתכננת לחזור לכאן עם הבנזוג רק כדי להראות לו את הדברים האלה, שאין אפשרות לראות בשום מקום אחר בצורה כל כך חיה ומרתקת.

הגיפט שופ אכזב את כולנו, ארזנו את עצמנו וחזרנו לאוטובוס. הפעם ישבנו למעלה, מה שהיה כיפי, אבל כולנו נרדמנו תוך כמה דקות כך שלא הספקנו ליהנות מהכיף. כשהיינו רעבים הגדול שלף מהתיק שלו קילו (!) של m&m, וכך גיליתי שכשאהוד אמר אתמול שכשלא הייתי הוא לקח את הילדים לקנות m&m והם קנו קילו m&m הוא לא הגזים. לפחות לא היינו רעבים יותר.

בגלל הפקקים הבלתי נגמרים בלונדון לקח לנו אינסוף זמן להגיע חזרה לתחנת ויקטוריה. קבענו להפגש עם אהוד וריקה לצהריים. מצאנו מקום שמגיש גם המבורגרים וגם אוכל צמחוני, כך שכולנו יכולנו למצוא שם משהו לאכול והתרסקנו שם לצהריים. היה טעים ונחמד. עינת שגם משוטטת כרגע בלונדון הצטרפה אלינו, והוחלט ברוב קולות (הקטנה ואני) ללכת להמליז במקום לחזור לחדר. הגדול חזר לדירה עם אהוד וריקה בזמן שהקטנה, עינת ואני פשטנו על חמש הקומות מלאות הצעצועים. היא היתה מאד ממוקדת במה שהיא רצתה וסיימנו את כל חמש הקומות בזמן שיא, כששתי בובות עיניים גדולות ושלושה צעצועים סיניים זולים בידינו.

נפרדנו מעינת ונכנסנו להלחם בטיוב של שעות העומס. היה חם וצפוף, והכי גרוע – היו ישראליות חצופות שכששמעו אותנו מדברות בעברית התחילו לדבר איתנו כשהשאלה הראשונה שלהן היתה "איפה אתן ישנות?" ארררג.

הדבר החיובי היה שמצאנו איש עם תיק לחתול, מהסוג שבו לחתול יש חלון דרכו הוא יכול להציץ על העולם והעולם יכול להתמוגג מכמה שהחתול חמוד.

חזרנו הביתה, קיבלנו עוד שמיכה בשביל שנוכל לארח את הבנזוג, ועדי באה! אהוד ואני עשינו קניות כדי שאהוד יוכל לבשל ארוחת ערב, ריקה ועדי הלכו לאסוף חבילות והילדים היו בסלולרים שלהם אחרי יום שלם שבו הם לא שיחקו. חתכתי סלט, אהוד בישל, וריקה ועדי הפתיעו אותי בג'ינג'ר מסוכר. יאי! זה הסוג הכי טוב של ג'ינג'ר!

במהלך ארוחת הערב היה לנו משבר מסוג "הקטנה הזריקה יותר מדי אינסולין ולא מוכנה לאכול שום דבר ויש סיכוי שאם זה ממשיך אני צריכה להחזיר אותה לארץ ואיך לעזאזל ממשיכים מפה", שנפתר אחרי שהגדול עזר לדבר איתה, היא עשתה מקלחת ושתתה כוס חלב.

הילדים הלכו לישון, אהוד הכין לי כוס תה ועוגיה, ועכשיו צריך לתכנן את הכל מחדש כי אני לא יכולה לעבור עוד משבר כזה.

האם הטיול הזה היה טעות? נחכה ונראה!

IMG_20190810_100907

חולצה שלדעתי צריכה להיות ממותגת בתור "אירופה 1342" ולא "הארי פוטר וחיות הפלא"

דברים שלמדנו היום:

  • האוטובוס לאולפני WB יוצא ממנהרה ליד תחנת ויקטוריה, לא מתחנת האוטובוסים הענקית של תחנת ויקטוריה.
  • המרצ'נדייז של הארי פוטר ממוקד חובבים צעירים שרוצים להסתובב עם מרץ' ברור ולא מבוגרים שרוצים סתם תיק גב נחמד בצבעי רייבנקלו.
  • העוגיות של סיינסברי הן מזון ניחומים מצוין.

היום השני, או – שופינג ושירים

קמנו מוקדם בבוקר, והחלטנו לצאת לסיבוב רגלי. "החלטנו" זה אהוד, ריקה ואני, כי הילדים ישנו כל כך חזק שאפשר היה לראות את המוח שלהם חולם. אהוד, האיש והתחקירים, גילה שאנחנו ממש קרובים לגני קנסינגטון, ויצאנו לצעידה.

יש כמה דברים שמאפיינים את לונדון מבחינתי, ולהסתובב בפארק גזום בקפידה עם עצים עבותים וריח של אחרי גשם הוא אחד מהם. הפרחים היו שמחים ומלאי טל, הדשא היה גזום עד כדי מילימטר, ואפילו מצאנו פסל של ג'נר! כן, ההוא מהחיסונים! מצאנו אותו בדיוק בזמן, כי חמש דקות מאוחר יותר המצלמה שלי הפסיקה להתפקס מעצמה, וכל שאר התמונות צולמו בסלולרי שלי. לסלולרי הזה יש הרבה מעלות, אבל צילום אינה אחת מהן.

סירבנו לאפשר לבעית המצלמה להפריע לנו להינות, ארזתי אותה בתיק וחזרנו לחדר. הפעם כשביקשתי מהמארח באיירביאנבי החדש להשאיר את המזוודות מוקדם בבוקר הוא אמר שאין בעיה, ורק ציין שהוא לא יודע אם הדירה תהיה מוכנה לקבלת אורחים בשעה כזו. הבטחנו לו שאין לנו שום כוונה להשאר, ולשמחתנו גילינו שהדירה במרחק של גוש בניינים מהמלון. ארזנו את מה שהיה צריך, אכלנו ארוחת בוקר אנגלית אמיתית, וצעדנו על מזוודותינו וטפנו לדירה החדשה.

השארנו את המזוודות, וכעת למה שהתכוונו לעשות אתמול ולא קרה – פורבידן!

בטיול הלונדון הקודם שלנו עשינו טעות ולקחנו את הילדים קודם להמליז ורק אח"כ לפורבידן, ושניהם היו אומללים מהבחירה הזו. לכן הפעם החלטתי להפוך את הסדר, מה שהתברר כהצלחה מרובה. הקטנה צללה לנבכי הפושין, החיות הפרוותיות והבובות הממותגות בזמן שהגדול הסתובב בפרצוף טינאייג'ר אופייני והתלונן שהכל משעמם. בלית ברירה לקחתי אותם לחלק של משחקי הקופסה, מה שהאיר את עיני שניהם, והגדיל את ערימת הדברים איתם הגענו לקופה.

לפני כמה שבועות יצרתי קשר עם הוצאת הספרים הבריטית של לב המעגל, Angry Robot, והצעתי שאבוא לבקר במשרדים. במקום זה הרובוטים הציעו שניפגש לצהריים, מה שהפך את הסיבוב הקצר והשלומפרי שתכננתי לפגישה עסקית לכל דבר. ריקה זכתה בבת אחת למעמד של קדושה כשהיא הציעה לקחת את הילדים איתה לכמה שעות, ואהוד הצטרף אליה כשהוא, ובכן, הצטרף אליה.

זו הנקודה לספר שאחד החששות שלי מהטיול הוא שאהוד, ריקה ואנחנו חולקים דירה במשך שבועיים, ואמנם כשלושה מבוגרים סביר שהכל יהיה בסדר, אבל שלושה מבוגרים עם שני מתבגרים (טובב, מתבגר וחצי מתבגרת) זה כבר מצב בסיכון להפוך לאירוע רב נפגעים. לשמחתי האדירה גם אהוד וגם ריקה לא חולקים את החששות שלי בנושא, והילדים שמחו להצטרף אליהם.

יצאתי לפגישה, וכמובן שבדרך לטיוב חבילת הדאטה שלי הפסיקה לעבוד. זכרתי במעורפל שאני אמורה לעלות על central line (הקו האדום), אבל לא איפה להחליף, לאיזה קו להחליף, איפה לרדת או לאן ללכת אחרי שאני אמצא את התחנה.

אשה מופלאה בטיוב פתחה את הסלולרי שלה, מצאה עבורי את המסלול, נתנה לי לצלם את המסך של הסלולרי שלה, והסבירה לי כמה פעמים מה אני צריכה לעשות עד שהיא וידאה שזכרתי את הדרך. ברכבת עצמה פתחתי את הסלולרי, הוצאתי את הסים, החזרתי את הסים, וכיביתי והדלקתי את הסלולרי כמה פעמים בתקווה שזה יאושש אותו. כשיצאתי מהרכבת קלטתי שעם כל ההתעסקות עם הסלולרי שכחתי להתאפר ולסדר את השיער, ובכל זאת – זו פגישה עסקית, אני צריכה להראות כמו אדם סביר. מכירים את גרמי המדרגות הנעים האינסופיים בתחנות הרכבת התחתית של לונדון? רוצים לדעת מה האורך שלהם? ובכן, הם בדיוק באורך מספיק לחפור בתיק, למצוא את האודם ומראת האיפור, למרוח אודם, להחזיר לתיק, לסדר שיער ולהראות כמו סופרת רצינית שכדאי לקדם את הספר שלה ולא כמו אמא לשניים אבודה בלונדון עם חבילת דאטה לא עובדת.

הגעתי בזמן לפגישה, ואפילו חבילת הדאטה חזרה לעבוד.

הפגישה עצמה היתה בסדר. פגישת עבודה במקרה הזה היא להיות נחמדה וחביבה, לא להכנס לפרטים אישיים מדי, לדבר על כמה שיותר עניינים שטחיים אבל בצורה שרומזת שיש לי מה לתרום מעבר למה שאני אומרת, לא לכסוס ציפורניים, לא לנשוך שפתיים, לא לשחק עם השיער, לשבת זקוף, להקפיד לאכול בסכין ומזלג ולא לנגב אוכל עם הלחם, להביע עניין בכל מה שאומרים לי, לשאול שאלות לא פולשניות, ולחייך כל הזמן. סמול טוק של שעתיים. הנושא היחיד עליו העזתי לצאת קצת מהמסגרת העסקית שלי היה כשדיברתי על הספרים של דריל גרגורי. מבחינתי כל אדם נוסף שקורא את הסופר המופלא הזה, הוא הצלחה.

האוכל היה בינוני, אבל הקפה היה סבבה לשם שינוי. בסיום הארוחה ביקשו ממני לחתום על ספר שאמור לצאת להגרלה של הרובוטים, אבל הספר שהם הביאו היה הספר הלא-נכון (כלומר, כן את לב המעגל, אבל עותק שמור לפרודקשן ולא עותק שאפשר למסור הלאה), ולכן חזרנו למשרדים. אלה משרדים מהממים! מלא ספרים בכל מקום, מלא אנשים שעובדים על ספרים בכל מקום, ומלא ספרים! בכל מקום! אני תמיד צריכה להזכיר לעצמי שאנשים בהוצאות ספרים לא באמת קוראים ספרים כל היום אלא עובדים בלהוציא ספרים. ובכל זאת, מהצד זה נראה כמו מקום נפלא לעבוד בו.

חתמתי, קיבלתי הוראות לחזור הביתה, ויצאתי באוטובוס קומותיים.

ריקה, אהוד והילדים השתכנו בפוילז, חנות הספרים המושלמת בעולם שמסתבר שהתדרדרה מאד מאז שביקרנו בה בפעם האחרונה כי החלק של המדב"פ שלהם מכיל בעיקר סופרים ידועים ולא כל כך דברים בשוליים. לקחתי את הקטנה לסיבוב בגיפט שופ, והיא לא מצאה כלום. לעומתה הגדול בהחלט מצא – הוא ביקש שאקנה לו את Rainbow six של קלנסי, ובשמחה רבה קניתי לו את הספר.

חזרנו לדירה, הקטנה עשתה unboxing מצולם של המתנות שלה מהפורבידן, שלחתי את הסרטונים לבנזוג, והופ – הגיעה השעה לצאת שוב. הפעם – למחזמר. אחרי שראינו את וויקד בניו יורק גיליתי שהקטנה עפה על מחזות זמר, ואני מאד אוהבת מחזות זמר, ולכן היה לי ברור שגם בלונדון נלך. בחרנו במתילדה כי שני הילדים קראו את הספר ונהנו ממנו וכי ריקה המליצה על המחזמר בחום.

המחזמר עצמו חמוד מאד ומשעשע, והילדים נהנו ממש. השחקנית של מתילדה היתה לא משהו, אבל כל הצוות התומך היה מצוין, והשחקנית של מיס האני היתה פשוט קסומה ומכמירת לב. השירים היו נהדרים והכוראוגרפיה פשוט מושלמת! בקיצור, אחלה.

הקטנה ביקשה שננסה לעבור דרך הפורבידן בדרך חזרה, אבל כבר היה סגור והתחיל לרדת עלינו גשם כי לונדון ואוגוסט, ולכן חזרנו לדירה מותשים, אכלנו חביתה ולחמניה, והלכנו לישון לכמה שעות לפני הרפתקאות מחר.

IMG_20190809_093633

טוויסט על ארוחת בוקר אנגלית – האש בראונ עם נוטלה!

דברים שלמדנו:

  • אם מאחרים למתילדה משאירים אתכם בחוץ עד שהשיר הקרוב נגמר ואז מכניסים אתכם בשקט למקום שלכם.
  • קל לזהות תיירים בלונדון כי אנחנו היחידים שעומדים באדום.

היום הראשון, או – יום בלי לילה

הטעות הראשונה היתה להניח שאפשר לדלג על הלילה. הרעיון שלי נשמע לא רע במבט ראשון. הטיסה היא בשבע ועשרה בבוקר, מה שאומר שצריך להגיע לשדה התעופה בארבע ורבע, מה שאומר שאו שישנים שלוש שעות בלילה, או שלא ישנים בכלל. שני הילדים גדולים, שני הילדים רוצים להשאר עד מאוחר, למה לא לשלב את הכל ולהציע להם לישון עד מאוחר ביום שלפני הטיסה, לקום בצהריים, ואז להשאר ערים כל הלילה במסיבת ממתקים (נוהל קבוע אצלנו ובו קונים מלא ג'אנק וצופים במלא דברים בטללויזיה. התחלנו איתו לפני כמה שנים ביום העצמאות כדי לשכנע את הקטנה שלא צריך לצאת לצפות בזיקוקים, ומאז הוא הפך למשהו משפחתי כיפי).

הילדים באמת ישנו עד הצהריים (בכל זאת, טינאייג'ר וכמעט טינאייג'רית בחופש הגדול). החלק הבעייתי יותר התגלה מאוחר יותר, אבל לא נקדים את ההפתעה. רק ארמוז שההנחה שנצליח לישון בטיסה ואולי ללכת לישון מוקדם, בערב התבסס על הרעיון שיהיה לנו איפה לישון.

ההחלטה להשאר ערים עד הטיסה התקבלה ברוב קולות. אני קמתי בשש בבוקר כדי לעשות צ'ק אין לטיסה, מה שלא עבד בכלל כי התברר שהשרתים של בריטיש קרסו. במקום זה שתיתי עוד קפה, והמתנתי שמישהו יתעורר בבית. הגדול התעורר ראשון, ויצאנו ביחד לסיבוב השלמות אחרון לפני שטסים לחו"ל, כולל ציוד החלפה לסוכרת, שכפול מפתחות עבור איילת שתשמור לנו על הגורים והדירה, וכמובן, במבה, ביסלי ועוד.

בערב התיישבנו למסיבת ממתקים ונטפליקס, אבל נטפליקס נתקע בלי הפסקה. כאילו השעה חצות גורמת לו להפסיק לעבוד. לקח לנו יותר משעה לראות פרק של עשרים דקות, והגדול התחיל לקטר שהיינו צריכים לראות שרלוק. הסברתי לו שאני לא מסוגלת לראות סדרת בלשים בריטית עוקצנית ומתוחכמת באחת וחצי לפנות בוקר, ולמעשה אפילו ההומור הדלוח של סדרת המשטרה החביבה ברוקלין 99 מתחיל להיות לי מסובך מדי, ובתזמון מופלא נטפליקס השתחרר ואיפשר לנו לסיים לראות את הפרק. בשתיים שלחתי את שניהם להתקלח והתחלתי לארוז.

אריזה לשלושה היא עניין לא מוכר מבחינתי. אני יודעת לארוז רק לעצמי (טרולי ולא צריך אפילו להפקיד מזוודה), לשניים (טרולי בתוך מזוודה, בטרולי משתמשים אח"כ כדי להביא מתנות לילדים), או לארבעה (שתי מזוודות, אחת לנו אחת לילדים). מה שקבע איך לארוז היה הטרולי, שהופקע לצרכי אכסון דברי סוכרת. ארזתי מספיק פרפריות, רזרבוארים, סוללות, חיישנים ומדי סוכר בשביל לספק את הצרכים של מדינה בינונית באפריקה למשך שנה.

שתי מזוודות, אחת לגדול ולי, אחת לקטנה + נעליים, חיבוקים אחרונים לגורים, ויאללה, לנתב"ג.

זו הפעם הראשונה שאנחנו טסים לחו"ל מאז האבחון של הסוכרת של הקטנה, כך שמעבר לפחד והחרדה שיקרה לה משהו בחו"ל, והצורך להצטייד הרבה מעבר למה שצריך, זו גם הפעם הראשונה שגילינו את כוח העל שלה – אם מציגים תעודת נכה בנתב"ג פותחים עבורך מסלול עוקף שמוביל ישר לבידוק הבטחוני (אנשי ה"ארזת לבד?"). זה היה כל כך מגניב! כלומר, זה היה מגניב עד שגילינו שהגענו הרבה יותר מדי מוקדם והיינו צריכים להמתין שוב בתור עד שיפתחו את דלפק הצ'ק אין של המזוודות. אבל זה היה מגניב עד אותה נקודה! אהוד, שהגיע חצי שעה אחרינו לנתב"ג ועמד בתור הרגיל, הגיע לתור שלנו לפני שפתחו את הדלפק. היה ביננו אדם אחד בתור וכיבדנו את זה, אבל דיברנו מסביבו כל כך הרבה שהוא התייאש ועבר לתור אחר.

שתי המזוודות שלנו שקלו 10 ק"ג ו-14 ק"ג, וזכו כנראה לתואר המזוודות הכי קלות שאי פעם העליתי לטיסה. עברנו לבידוק של תיקי העלייה לטיסה, ועצרו אותנו.שכחתי להוציא את האולר הנאמן שלי מתיק היד ולשים אותו במזוודה, והוא הוחרם. לא הספקתי אפילו להפרד ממנו לשלום, אלא השארתי אותו אצל אנשי הבידוק בדמעות רבות.

אכלנו אוכל גרוע ויקר מדי בדיוטי, הקטנה הלכה לקנות מים וקצת שוקולד ודפקו אותה במחיר (היא חשבה שהמחיר הנקוב הוא בשקלים, אבל בפועל המחיר היה בדולרים ולא אמרו לה את זה מראש), ריקה הצטרפה אלינו והלכנו לעשות סיבוב בדיוטי, והייתי אמיצה ולא קניתי כלום (!), ואז סוף סוף הגיע הזמן לעלות לטיסה. תהיתי אם כוח העל של הקטנה יעבוד גם כאן, וןהוא עבד! הצגתי את תעודת הנכה (הישראלית! שכתובה בעברית!) לאנשי הצוות, והם העלו אותנו עם אנשי המחלקה הראשונה! יאי!

בטיסה האזנתי להמילטון שוב, הפעם בלי לקפוץ על שירים (שעתיים וחצי), שמעתי שני פרקים מספר, אכלנו אוכל בריטי שהיה אכיל באופן מפתיע וקפה שהיה דלוח באופן מפתיע באותה מידה, ניסיתי לשחק צוללות עם הגדול, והשלט שלי לא עבד, מה שהציל אותי מתבוסה מוחצת, כולנו ישנו והתעוררנו, ובסוף נחתנו באחת עשרה.

כשיצרתי קשר עם הדירה שהזמנו מראש שאלתי אם אפשר להשאיר את המזוודות בדירה בלי לעשות צ'ק אין, כי הם מאפשרים צ'ק אין רק משלוש. קיבלתי פירוט מחירים של צ'ק אין מוקדם (מאה ומשהו לצ'ק אין לפני 12), וכשהסברתי שאני רק רוצה להשאיר את המזוודות בדירה, בלי לפרוק, הם ענו שוב עם פירוט המחירים. אהוד, בהיותו אהוד, עשה תחקיר ומצא לנו מקום להשאיר בו מזוודות במחיר סביר ליד תחנת קינג קרוס עד שיגיע הזמן לחזור לדירה. התוכנית שלנו היתה להשאיר מזוודות, לטייל בסביבה, לחזור לדירה ולנוח קצת, ואולי לצאת שוב בערב. התוכנית האישית שלי היתה להשכיב את הילדים לישון כדי שימלאו מחדש את המאגרים שכבר היו די מרוקנים, מה גם שאני הייתי ערה כבר 26 שעות, וזה לא מצב טוב ליהנות בו בחו"ל.

הגדול הודיע שהוא (שוב) רעב, וליד המקום של המזוודות מצאנו מסעדה איטלקית שנראתה מבטיחה מאד. המחיר היה סביר, האוכל נחמד, והגיע זמן ההסתובבות עם-מטרה שלנו. המטרה – לקנות לאהוד ולי סים! לילדים היו סימים שהם קיבלו מההורים שלי אבל לאהוד ולי אין, וזה הזמן!
התחלנו, כמובן, בלעלות לרציף תשע ושלושה רבעים, שלא נמצא באמת על רציף תשע ושלושה רבעים אלא ליד. הצטלמנו שם בפעם הקודמת שלנו באנגליה, והקטנה ביקשה לחזור. היה תור ענק, וכשחשבנו להכנס לחנות גילינו שגם אליה יש תור ענק, מה שהיה הרמז לעזוב את זה וללכת להסתובב במקום אחר. קניתי אספרסו בטעם פחות דלוח, ואהוד, התחקירן הבלתי נלאה, מצא חנות סים טובה, והוביל אותנו לשם ביד רמה.

חנות הסלולרים היתה באמצע מרכז קניות פתוח, ומולה חנות שטויות מסוג חדי קרן עם פאייטים מתהפכים, גלויות של כלבלבים ומחברות קטנות עם אמירות אירוניות. הקטנה, ריקה ואני הסתובבנו בחנות עד שהגיעה השעה לחזור לדירה.

בשמחה רבה ארזנו את עצמנו, שחררנו את המזוודות מהאכסון, ויצאנו במונית נוספת לדירה. כדי להכנס היינו צריכים לעבור קווסט, כיוון שמשום מה במקום שיהיה מישהו במקום למסור לנו את המפתחות כמקובל באיירביאנבי, הפעם המפתחות הושארו בארונית בקצה הרחוב, נעולה ע"י קוד.

השעה היתה אחרי ארבע בערב, אני הייתי ערה משש בבוקר לפני, למעט כמה שעות שינה במטוס, הילדים היו שפוכים, והתוכנית הפכה ל"להשכיב את הילדים לישון ואז לצאת לחפש סופר להכין אוכל". זו דירה עם שתי קומות. בקומה העליונה שני חדרי שינה עם שירותים, ואסלה נוספת עם פתק "האסלה מקולקלת, מצטערים".

באף אחד מהחדרים לא מצאנו מזגן, משהו שחיוני לכולנו, בייחוד באוגוסט, והוגדר מראש כחלק מהדירה.

ירדנו למטה, שם יש חדר שינה נוסף, מטבח והסלון שבו שתי ספות שאמורות להפוך למיטות והוכרזו כמיטות הילדים. פתחנו את הספות, וגילינו ששתי המיטות הנפתחות שבורות. זה היה הקטע שבו לי נמאס, והתקשרתי לטלפון ליצירת קשר. פעמיים הגעתי להמתנה שהתנתקה עם הודעת "נציגנו עסוקים כרגע בפניות קודמות", רק במבטא בריטי, ואז עשיתי את הדבר שמעולם לא עשיתי – התקשרתי לאיירביאנבי. קיויתי שהם יוכלו או למצוא דרך לתקן הכל או יכריחו לפחות את המארחים לדבר איתי.

לקח שלוש (!) שעות עד שהמארחים שלחו נציג לדירה. בינתיים ראינו את הפרקים שהשלימו את הקשת העלילתית בברוקלין 99 שראינו לפני שטסנו, אהוד וריקה יצאו לחפש סופר והילדים שיחקו בסלולרים. בשלוש השעות האלה ניהלתי אלוהים-יודע-כמה שיחות עם איירביאנבי שניסו להשיג את המארחים, התנצלו עמוקות על החוויה שלנו, וביקשו שאגיד להם איזה דירה אנחנו צריכים והם ינסו למצוא לנו משהו.

הנציג הגיע, הסתובב, אמר שהוא לא מבין מה הבעיה שלנו עם האסלה המקולקלת, כי יש עוד אסלות בדירה, הסביר שאמנם הם כותבים שהם מספקים מיזוג, אבל הכוונה היא למזגן נייד בתשלום נוסף. הוא אכן הודה שהספות שבורות, ואז אמר שזה כנראה בגלל הדיירים הקודמים. הוא יצא לשיחה, וכשחזר אמר, "תראי, הנה מה שאני יודע, את הגעת, ניסית לפתוח את הספות, ועכשיו הן שבורות. היית צריכה להתקשר אלינו שנפתח את הספות עבורך. אם הגעת והספות לא היו מוצעות, היית צריכה להבין שלא ידענו שאתם צריכים אותן." כשהתחלתי להתפוצץ שאנחנו חמישה אנשים, שזה היה כתוב במפורש שאנחנו צריכים חמש מיטות, הוא אמר שבהזמנה שלנו כתוב שאנחנו חמישה, אבל מאיפה להם לדעת שאנחנו צריכים חמש מיטות?

בהמשך השיחה הוא הציע להביא לנו מזרונים מתנפחים להלילה ומחר לשלוח מישהו שיתקן את המיטות השבורות. אז הנה הנקודה – סביר שאם הם היו מציעים את זה מהשיחה הראשונה שלנו, הייתי מקבלת בשמחה את ההצעה. אבל היא הגיעה אחרי שהם שיקרו לי בפנים (אשכרה בפנים!), האשימו אותי בגרימת נזק לרכוש, וניסו לסחוט מאיתנו עוד כסף על דברים שהובטחו בתיאור הדירה. איך יכולתי לסמוך עליהם שבאמת יעמדו בהתחייבות שלהם?

בשיחה הבאה עם איירביאנבי הודענו שאנחנו עוזבים את הדירה (בכעס!), והם התחילו לחפש לנו דירה חלופית במקביל. בזמן שצעקתי על נציגי שירות (של המארחים) ודיברתי בנעימות עם נציגי שירות (של איירביאנבי) כדי שימצאו לנו דירה חלופית, הילדים, אהוד וריקה הכינו ארוחת ערב מהסוג הטעים.

הנציגה של איירביאנבי מצאה לנו דירה שענתה לכל הדרישות שלנו, אבל היא תתפנה רק בעוד יום, מה שאמר שעדיין היינו צריכים למצוא פתרון ללילה. אחרי האוכל ריקה מצאה לנו מלון, אהוד הזמין לנו חדרים, ובאחת עשרה בלילה שינענו את עצמנו. החדרים הפנויים היחידים שהיו במלון היו חדרים עם שתי מיטות יחיד, ולפכך הצהרנו בקבלה שריקה ואני חולקות חדר אבל בפועל ישנתי עם ברק באותה מיטה, מה שהיה כיפי ונחמד ומהר מאד הפך ללא נוח לכל הצדדים. אבל למי אכפת? היתה לנו מיטה, מזגן ו-וויפי, וזה כל מה שאדם צריך כדי להיות מאושר.

IMG_20190807_230028[1]

סטיקס עוזרת לארוז

דברים שלמדנו:

  • כשמגיעים לטיוב מרגישים בבית.
  • תמיד צריך לחלוק דירה עם אנשים שמכינים אוכל טעים.
  • להשאר ערים משש בבוקר עד אחת עשרה בלילה ביום שאחרי, לא כולל שעת שינה בזמן טיסה זה לא רעיון טוב.

ניקס, סטיקס וקרברוס

ברוכים הבאים למשפחה, גורגורים.