היום התשיעי, או – מעשייה בברך כואבת ומחוך

אהוד ואני התחלנו את הבוקר בסיבוב קניות. גילינו בדירה פונצ'ואים חד פעמיים מניילון, ולאור הממטרים מאתמול החלטנו להצטייד במשהו דומה עבור כולנו. בנוסף קנינו לחמניות, עצרנו לקפה וכמובן – סקונז. נום!

כנראה בגלל השיטוטים הבלתי נגמרים אתמול קמתי עם ברך כואבת ואומללה. לשמחתי זכרתי לארוז תחבושת לחץ לברך, מהסוג שספורטאים משתמשים בהן או נשים שמתחילות לרוץ אבל לא עושות תרגילי סיבולת ולכן הכל כואב להן. בקיצור – קיבוע מסוים כדי להקל על הכאבים.

הגדול התעורר קצר רוח לקראת היום הבא, ואהוד התנדב להוליך אותו ל CCD. ריקה ואני נשארנו לעבוד עד שהקטנה תתעורר. אחרי שסיימתי לעדכן את הבלוג, לאכול ולשתות תה, הקטנה התעוררה והתארגנה. הלכנו ל CCD, מה שהתחיל כהליכה כיפית במזג אוויר נעים והסתיים עם קטנה אומללה ודאובה למרות הנעליים החדשות. כשתחקרתי אותה יותר לעומק התברר לי שיש לה שפשפות על הירך מרוב הליכה, מסכנה, והבטחתי לה שלהבא ניקח מונית.

הגענו ל CCD ומיד גילינו שהתג של הקטנה אבד. בהלסינקי היא איבדה לפחות 3 תגים, וכמעט בכל יום היינו צריכים להנפיק לה תג חדש. נגשתי לדוכן ההרשמה וביקשתי עבורה תג. האשה בדוכן מיד אמרה לי שאין בעיה, זה יעלה 30 יורו.

התפלצתי.

"אבל תבדקי בדוכן המודיעין, אולי הם יודעים איפה זה".

בדוכן המודיעין בדקו, איתרו את התג האבוד, שלחו אותנו לאבידות ומציאות, שנמצאים בקומה אחרת, בצד השני של הבניין. באבידות ומציאות לא איתרו אותנו במחשב, ושלחו אותנו שוב למודיעין שנשאל אותם איפה התג. הם התעקשו שאני לא הבנתי את מודיעין כי אם אבידות ומציאות לא רואים את התג במחשב ברור שהוא לא במחשב. אחרי ויכוח של רבע שעה במסגרתו כמעט בכיתי פעמיים מישהו מאחור צעק "רגע, אתם מחפשים את התג של (עיוות של השם של הקטנה)?" כשעניתי שכן הוא בדק בתוכנה אחרת, והפנה את מי שחיפשה לקופסה שונה מהקופסה בה היא חיפשה את התג. היא מיד מצאה את התג של הקטנה בקופסה השנייה ומיד פנתה לנזוף בנו שלא ידענו להגיד לה שהתג יהיה בקופסה של חפצי הערך ולא בקופסה של החפצים הרגילים.

עצבנית ועדיין על סף בכי לקחתי את הקטנה לחדר השקט, ואהוד בא לקחת אותי לבזבז כסף בדוכנים. כלומר, הוא הציע סיבוב דוכנים סתם, אני זו שהחלטתי לבזבז שם כסף. קניתי מחברת חתימות (כי אין לי ספרים להחתים עליהם אנשים), כמה דברים מטופשים, והיקר מכולם – שמלת מחוך בסגנון החולצה של הדוקטור השלושה-עשר:

Image result for 13 DOCTOR

 

אהוד ואני חברים כבר מליון שנה, בערך, ולכן מאד הערכתי את העובדה שהוא המשיך להיות חבר שלי אפילו שקשקשתי עם המוכרות במשך עשרים דקות עד שאזרתי אומץ להתלבש כמו שצריך ולשלם להן.

הלכנו לפוינט סקוור, אותו מקום מרוחק מאתמול, רק שהפעם זה היה קשה בהרבה. כל הזמן הרגשתי חנוקה ולא הבנתי למה הכושר שלי ירד כל כך מהר, עד שקלטתי שאני עושה את אותה הדרך, באותו קצב הליכה, אבל במחוך, ולכן אני לא מצליחה לנשום. יופי, אינטליגנטית.

ליד סטארבאקס בו אכלנו אתמול יש סניף של אינסומניה, בית קפה מרובה סניפים מסגנון גרג, ארומה וכו'. הקפה שלהם התגלה בטעים בהרבה מרוב מה ששתיתי עד כה באיים הבריטים, ומאפין השוקולד שבחרנו היה חביב למדי.

עלינו לאיזור הפאנלים, והפעם במקום לעמוד בתור סתם שלפנו את התגים שלנו. למראה הסרט של "משתתפי תוכניה" הסדרן נסוג ומיד הכניס את שנינו (אפילו שרק אני משתתפת בפאנל). זה הרגיש כמו כוח העל של הקטנה שיכולה לחלוף על פני תורים!

הפאנל היה על השפעת של 1918, ושניים מהחברים היו פאנליסטים איתי אתמול, בפאנל על מדע ובריאות הציבור. בסך הכל היה נחמד ואפילו הגיתי נכון את שם הספר שלי! ושלחתי אנשים לקנות אותו!

מכיוון שעדיין הייתי במחוך והייתי גמורה מההליכה, חזרנו בטראם ל CCD. תכננו לקחת את הילדים לרוקט, מסעדת המבורגרים מעבר לכביש שדריל אמר שהיא סבירה למדי, אבל עשר שניות אחרי שנכנסנו לבניין ארובות השמיים נפתחו. התוכנית לצאת מהבניין הוחלפה בתוכנית להכנס לבר שיש ב CCD ולקנות משהו שיש בעגלת האוכל שלהם. ה"משהו" התברר כטורטיות, בשר טחון, גבינה מותכת ועוד דברים מלמעלה. זה היה אכיל ונחמד. התיישבנו לאכול על הרצפה, וכמובן שמיד הופיע סדרן להזיז אותנו. בפעם השנייה שהגיע מישהו להזיז אותנו הודעתי לו שלילדה שלי יש סוכרת (מה שנכון), שהסוכר שלה בירידה (מה שנכון), ושאנחנו לא זזים עד שלא נסיים לאכול (מה שנכון גם כן).

אחרי האוכל באמת זזנו כמו שהבטחתי. אני הלכתי להחליף לבגדים שאפשר לנשום בהם והקטנה חזרה לחדר השקט. בזמן שהחלפתי בגדים אלייט דה בודארד (!!) שלחה לי וואטסאפ שהיא בבר, ואולי אני רוצה לקפוץ להגיד שלום. ברור שבאתי! עם אהוד ועדי, ופגשנו חוץ מאלייט את פראן ווילד וסופרות נוספות. דיברנו, התחבקנו, אכלנו תפוח (שעדי הציעה לפראן, שלא אוכלת גלוטן או מוצרי חלב), החתמתי את כולן במחברת שלי, קיבלתי ציור מהמם, והגיע הזמן לפאנל השני שלי של היום. הפעם – פאנל גוף ומוח – מה שסופרים צריכים לדעת. מעבר לנושא הדבר הכי חשוב הוא שזה היה פאנל שגם דריל השתתף בו, מה שמיד הפך אותו לפאנל הכי מוצלח בייקום.

דיברנו על מחלות, תפיסות שגויות לגבי מוח וגוף, והתבדחנו בינינו לגבי מה חשוב יותר. כשהפאנל הסתיים הספקתי להחתים את דריל במחברת החתימות שלי לפני שהוא התעופף הלאה לאירוע הבא שלו. במסדרון דיברתי עם מישהו שהיה בקהל והיה מקסים. הוא הציג את עצמו כסאם, מלחין (!) של סדרות טלוויזיה מגניבות, והתברר שהוא הארוס של מיק, אחד מהאנשים שהשתתפו בפאנל שהיה איתי בקבוצת "גוף זה מגניב" שהקמנו תוך כדי החלפת המיילים לפני הפאנל. מיק הוא ביולוג שעובד בהנגשת מדע וייעוץ מדעי לסרטי מארוול. שניהם אנשים מגניבים לאללה. עברנו לקומה 5, קומה שמיועדת למרצים, ונשארנו שם עד שכיבו את האורות בבנין, פחות או יותר.

אספתי את הגדול מחדר הגיימינג למרות מחאות נמרצות (הוא רצה להשאר למשחק שהיה אמור להתחיל ב 11 בלילה, אני לא הצלחתי למצוא אף אחד שיחזיר אותו בשעה הזו ואחרי סיפור ה"שיכורים נכנסים ל Teen lounge שלו מאתמול, לא התכוונתי להשאיר אותו לבד בבניין). כאות לכעס שלו הוא הלך הביתה ברגל עם אהוד וריקה בזמן שהקטנה ואני חזרנו במונית ההתאם להבטחותי.

חזרנו הביתה, שתינו תה, עדכנתי את הבלוג, והלכנו לישון בציפיה לדברים מגניבים מחר.

 

דברים שלמדנו היום:

  • כל הזמן עלול לרדת גשם באירלנד.
  • מחוכים לא מאפשרים נשימות עמוקות (ידעתי את זה קודם, אבל זו הפעם הראשונה שחוויתי את זה).
  • אבל הם כן מונעים כאבי גב, כמו שקיבוע של הברך מונע כאבי ברך. לפחות לטווח קצר.
  • הקפה באינסומניה טוב בהרבה מהקפה בנירו או בסטארבקס.

עצירה מתודית או – איך שברתי את וורלדקון!

ב-17 ביולי, ארבעה שבועות לפני הכנס, וורלדקון הוציאו מייל שאומר שבניגוד למה שנאמר בכל מייל אחר שלהם ובניגוד למה שמקובל בכל וורלדקון אחר, עפ"י החוק האירי מכיוון שב CCD מוכרים אלכוהול, ומכיוון שהם לא הצליחו לגרום לוורלדקון להיות מוכרז כאירוע פרטי, על כל מי שמתחת לגיל 18 יחולו מגבלות. כולם יסומנו בתג מיוחד שאומר מה הגיל שלהם. ילדים מתחת לגיל 12 חייבים להיות מלווים על ידי מבוגר בכל רגע. אחרי השעה 10 בלילה אסור להם לנוע בלי ליווי צמוד של מבוגר, או להיות בכל מקום פרט לאודיטוריום או לקומה 4 (שהוכרזה כקומה ללא אלכוהול). ילדים בגיל 13-14 צריכים להיות מלווים ע"י מבוגר בכל רגע, בייחוד כשהם עוברים בין קומות או נמצאים בכל מקום פרט לאודיטוריום או לקומה 4. בני נוער בגילאים 15-17 יכולים לנוע בכנס בחופשיות, אבל אחרי השעה 10 בלילה יכולים להיות רק באודיטוריום או בקומה 4.

המייל ממשיך עוד קצת, אבל אתם מבינים את הקטע. ההנחה היא שילדים בגיל נוער מוקדם יהיו מלווים כל הזמן ע"י מבוגר אחראי, מה שאומר שהם צריכים או להכנס לאירועי נוער (שלרוב לא מעניינים את הילדים שלי) או להכנס לאירועים של המבוגרים שהמבוגר נמצא בהם (עוד פחות רלוונטי לילדים שלי), או שהמבוגר האחראי לא יעשה שום דבר מעניין בכנס חוץ מאשר ללוות את בני הנוער שלו.

שימו לב שמדובר בבני נוער, לא בילדים קטנים שברור שצריכים להיות מלווים ע"י מבוגר.

הסיבה?

כי ככה מחייב החוק.

כתבתי לוורלדקון שזה נשמע לי לא הגיוני, וביקשתי הבהרות. הצעתי גם שיגבילו את מכירת האלכוהול לקומה אחת או לשעות הערב בלבד. ענו לי (בערך) מה שכתוב למעלה, בתוספת "אי אפשר לייבש את הכנס זו גזרה קשה מדי" והמשפט "אבל אל דאגה, מיעוט ממי שמגיעים לכנס הם בני נוער, אז זה יפריע רק לחלק קטן מהמשתתפים".

כאן התפוצצתי באמת. כתבתי שרשור טוויטר נזעם על חשיבות ההכללה של בני נוער בכנסים, שצויץ מחדש על ידי המון המון אנשים, כולל כמה משפיעים ממש בקהילה. זה הגיע למועמדי ההוגו שפנו לוורלדקון בכעס לקבל תשובות ולעוד מובילי דעה רבים. הרבה אנשים כתבו שאם הבעיה היא שמוכרים אלכוהול בכנס, אין להם בעיה שהכנס יהיה יבש, לפחות עד שעה מסוימת, כי ברור לכולם שחשוב יותר שהורים ובני נוער ירגישו חלק מהקהילה מאשר שאנשים ישתו. התוצאה – וורלקון כתבו לי שהם מצטערים על חוסר ההבנה, מתנצלים על ההודעה המאוחרת, אבל אין להם מה לעשות, זה החוק.

בתגובה צילמתי להם את החוק האירי לגבי השגחה על ילדים, ושלחתי בתוספת בקשה שיראו לי איפה כתוב בחוק שאסור לילדים מתחת לגיל 18 להסתובב לבד בלי מבוגר אחראי.

התשובה שלהם הגיעה בסופו של דבר והיתה בדיוק מה שידעתי (כי קראתי את החוק לפני ששלחתי להם אותו) – שאין באמת חוק כזה ושרק מדובר בנוהל פנימי של המקום ובהמלצה. קצת אחר כך יצא מייל נוסף של וורלדקון ובו נאמר שאין מה לדאוג, הם בעצם לא יבדקו האם בני נוער באמת מלווים על ידי מבוגר, שרק צריך איזשהו מבוגר בסביבה שיראה שהילדים לא שותים (קוראים לזה "הקהל של הכנס"), והם גם יוזילו את מחירי הבייביסיטינג של הכנס ויתנו החזר על בני נוער בגילאים 13-18, כי ברור להם שהתקנות החדשות מגבילות את ההורים.

ולזה, חברים, קוראים ניצחון.

היום השמיני – או, וולקאם טו וורלדקון!

אנחנו באירלנד! בוורלדקון! באירלנד!

התעוררנו לבוקר שהרגיש קצת כמו ספוג. קר, חם, לח, ורטוב. שלא נחשוב חס וחלילה שאנחנו עדיין בלונדון.

אהוד, הגדול ואני יצאנו במבצע איתור טסקו. למי שהשם לא נשמע מוכר, טסקו היא חנות מסוג "קנה ככל יכולתך". יש שם אוכל מוכן, אוכל לא מוכן, צרכי משרד, גומיות לשיער ודוכן קפה גרוע. התעלמנו מהקפה אבל הצטיידנו בכל מה שמשפחה בגודל בינוני צריכה כדי לאכול ארוחת בוקר סבירה ולהכין סנדביצ'ים למחר, כולל פירות יער שהם חבריהן הטובים של מי שאוהבת פירות יער (כמוני וכמו ריקה).

הכנו ערימת סנדביצ'ים ראויה, והופ – למרכז הכנסים! על פי ההסברים והמפה שסופקה מראש הנחנו שייקח בערך רבע שעה להגיע לשם בהליכה קלילה. בפועל לקח הרבה יותר כי הלכנו בקצב של אחת ילדה עייפה, מרוטה ומשתדלת מאד לא להראות את זה. מרכז הכנסים אכן נראה כמו הדגם בוורלדון לפני שנתיים, כולל חזית הזכוכית המשופעת, מינוס דאלקים. באסה איתם.

בהיעדר הבנזוג הייתי צריכה את הרשימה של כל מה שצריך לאסוף, ולוודא שיש לנו הכל. התחלנו באיסוף התגים, עברתי לדוכן ה YA שבו וידאו שאכן יש לי שני ילדים בגילאים עליהם הצהרתי (12 ו-16, והסברתי שלשניהם יש יומולדת בעוד חודש, אז בבקשה לעגל למעלה, לפני שיודיעו לי שהקטנה צריכה השגחה תמידית, מה שמזכיר לי שלא כתבתי בבלוג על איך שברתי את וורלדקון), והדביקו לשניהם מדבקות צבעוניות על התגים, ומשם עברנו לדוכן ה accessibility כדי לקבל עוד מדבקות צבעוניות לתגים, שזה מאד מטופש כי יש יופי של אמנות על התגים שלנו אבל הכל מתכסה לאט לאט במדבקות.

הילדים עלו לקומה למעלה והשקיפו עלי בזמן שהלכתי לעמוד בעוד תור, הפעם עבור מי שמשתתפים בתוכניה. מכיוון שהראש שלי היה תקוע בסלולרי כמעט נתקעתי באיזה בחור, דריל גרגורי, שעמד ממש באותו תור, והיה ממש שמח לפגוש אותי. תוך עשר שניות הגדול הגיע אלינו גם כן, ומיד קיבל גם הוא חיבוק וחיוך וטפיחה על השכם מסוג "איזה כיף לפגוש את שניכם כאן". הקטנה עמדה בקומה מעלינו ונופפה באופן מאד מכובד. בזמן שעמדתי בתור שני הילדים מצאו את חדר הגיימינג ונבלעו לתוכו. אמרתי להם שלום, אף אחד משניהם לא שם לב שהייתי שם, ויצאתי עם אהוד להחליף את הפאונדים שלי ביורו כדי שנוכל לבזבז כסף כאן.

יש לציין שאהוד היה מאד משכנע בהסברי ה"אין לי תוכניות לבוקר" או "אני רק רוצה להסתובב כדי לראות את האיזור." ממש משכנע, ובכלל לא חשדתי שהמטרה שלו היא לוודא שאני מרגישה בסדר אחרי הררי המשברים מהימים האחרונים, הנסיעה המפרכת או הליכת הבוקר שהיתה מלאה בטרוניות מצד כל מי שצעיר מגיל 20 בקבוצה שלנו.

חיפשנו מלון להחליף בו כסף, ומשם שלחו אותנו לבנק, ובבנק שלחו אותנו לדואר, עד שהגענו למרכז דבלין ומצאנו סניף של משרד התיירות בו בשמחה רבה לקחו את כל הפאונדים שלי והפכו אותם ליורו בשער לא נחמד אבל זה מה יש. לפחות לא גבו על זה עמלה. חצינו את הכביש כדי לקנות לילדים סוללות ניידות, כי הקטנה כל הזמן מתלוננת שאין לה סוללה בסלולרי ואין לה מתאם להטענת הסלולרי, ואהוד כבר החליט שלאור הגשם כדאי שיהיה לו איזה סווטשרט. אולי.

רגועים בהרבה חזרנו ל CCD, הלא הוא מרכז הכנסים של דבלין. בדרך עצרתי לצלם פסל, להביט בתמונות ולהראות לאהוד פוסטר של בירות בוטיק, עד שאהוד הבין את הפואנטה והתחיל להגיד לי אחת לכמה רגעים או בכל פעם שהתחלתי להאט "את רוצה לחזור ל CCD, לתת לילדים את הסוללות שלהם, ולשתות קפה." זה היה יעיל בצורה מפתיעה!

כשהגענו סוף סוף נפרדנו לדרכינו. אהוד לפאנל/הרצאה ואני להגיד שלום לילדים שלא הבחינו שנעלמתי, לתת לכל אחד מהם 10 יורו לבזבוזים ולנסות להחליט מה לעשות. בעודי מחפשת את עצמי, עדי (!) מצאה אותי והחתימה אותי על עותק של לב המעגל באנגלית (!). זו הפעם הראשונה שחתמתי על הספר בגרסה הזו, וזה שימח אותי כל כך שבקושי הצלחתי לשבת בשקט ולחתום.

ירדתי לחדר הדילרים, כלומר המקום בו כל המרצ'נדייז של הכנס נמצא. בהלסינקי היו מעט דוכנים יחסית, והם לא היו מאד מלהיבים, אם כי מצאתי דברים לקנות. הפעם יש משמעותית יותר דוכנים, עם הרבה יותר אופציות לבזבוז כסף. בזמן שתהיתי על מה להוציא את היורואים החדשים שלי, מישהי הצביעה על ג'ורג' מרטין! כן! ההוא! מהספרים! אחרי התלבטות פנימית קצרצרה, ואחרי שוידאתי שהפעם, בניגוד להסינקי, הוא לא מוקף במליון שומרי ראש, הלכתי לכיוונו, ממתינה שהוא יתפוגג בכל רגע או יהפוך לכפיל שלו. אף אחד מהדברים האלה לא קרה. במקום זה לחצתי את ידו, ואמרתי לו שהספרים נהדרים ותודה שהוא כתב אותם. הוא חייך, לחץ את היד שלי, ונפרדנו. אני בטוחה שהוא שכח אותי אחרי עשר שניות, אבל לי היה כיף.

המשכתי להסתובב עד שמצאתי את הדוכן של אנגרי רובוט ושם הספר שלי. שלי! כולו! בדוכן! ג'מה, העורכת של הספר בגרסה האנגלית, ואלינור, מנהלת הכספים של אנגרי רובוט, עמדו בדוכן והיו חמודות ובריטיות לאללה. דיברנו קצת, צחקנו קצת, וגיליתי שיש בעיות עם המשלוח של ספרים לדבלין. מסתבר ש UPS הודיעו לרובוטים שבגלל מזג האוויר הם לא שולחים ספרים מלונדון לדבלין עד להודעה חדשה. דמיט!

אלינור צילמה אותי ל"אלבום התמונות המביכות" של הסופרים שלהן. הן מצלמות תמונת פולארויד, מבקשות מהסופרים לחתום על התמונה ומציגות את התמונה ליד הספרים של הסופרים האלה.

לאהוד היה פאנל שהוא רצה לשמוע בבניין השני של הכנס, לי היה מלא סטרס לפרוק, ולפיכך שמנו פעמינו לפוינט סקוור. אנחנו ועוד חמישה אנשים הסתובבנו וניסינו להבין לאן בדיוק אנחנו אמורים להגיע כי בפרסומים של הכנס היה כתוב ששני הבניינים יחסית קרובים אחד לשני. ה"יחסית קרובים" הוא 1.5 ק"מ אחד מהשני, שזה לא נורא אם עושים את זה מדי פעם, אבל לעשות את זה כמה פעמים ביום בזמן כנס זה מתיש ולא נחמד בכלל.

אני מתחילה לחשוב שאירים לא יודעים להעריך מרחקים.

נכנסנו לבניין וגילינו שיש המון תור בבניין הזה. הם העמידו את כל האנשים שרוצים להגיע לכל האירועים באותו בניין בתור אחד (!). דמיינו כמה מאות אנשים עומדים בתור אחד כדי להכנס לארבעה אירועים שאמורים להתחיל באותו זמן. מזל שאנחנו בדבלין ואנשים לפחות מנסים להראות כאילו הם מתנהגים בנימוס.

נפרדתי מאהוד וירדתי לחפש קפה. בכניסה לבניין יש סטארבקס והתיישבתי שם בניסיון להתאפס על מה אמור להיות לי ומתי. בעודי מרפרפת על הלו"ז אהוד הופיע, ועזר לי להחליט שעכשיו צריך קפה וסקונז, ואחר כך נראה. אכלנו, שתינו, הרגשנו יותר טוב, חיפשתי ספל שתיה רב פעמי מגניב עבור איריס ולא מצאתי, והחלטנו לחזור בטראם כי פאק איט, אנחנו לא צועדים שוב.

אחת הבעיות עם הצעדות בין הבניינים היא שכשמגיעים ליעד אין איפה לשבת. בניגוד להלסינקי ברוב הקומות אין כסאות, וכשמתיישבים על הרצפה מגיעים אנשי צוות של המקום להודיע לך שזה לא מקום מתאים לשבת בו ובבקשה לזוז לקומה אחרת.אז זה לא רק הקילומטרים של ההליכה אלא גם חוסר המנוחה כשמגיעים סוף סוף.

כשחזרנו ל CCD הלכתי לנוח עם הקטנה ב quiet room, המקום האהוב עליה עוד מהלסינקי. החדר השקט כשמו כן הוא. חדר שבו אסור לדבר, עם קפה ותה, פופים ובעיקר – שקט. התכרבלנו על אחד הפופים עד שאהוד הגיע להעיר אותי כי עוד מעט מתחיל הפאנל שלי.

רציתי להכנס לחדר שבו הפאנל היה, אבל אסרו עלי ושלחו אותי לעמוד עם שאר הקהל. מאוחר יותר גיליתי שהיו אמורים להפנות אותי לתור של המרצים אבל המתנדבים לא היו מעודכנים בזה. נו, ניחא. חיכיתי עם הקהל, פגשתי אנשים חדשים, וחמש דקות לפני הפאנל, כשעדיין לא איפשרו לקהל להכנס, הלכתי אל המתנדב ודרשתי שיתנו לי להכנס לחדר. הפעם הוא נבהל ממני ואיפשר לי להכנס, וככה גיליתי שהפאנליסטים האחרים כבר היו שם! רק לי לא איפשרו להכנס! אוף.

הפאנל היה על ההצטלבות של מדע ובריאות הציבור והיה כיפי ומעניין. דיברנו על חיסונים, קבלת החלטות בתנאי אי ודאות ויחס למהגרים. השאלות מהקהל היו מעניינות ואף אחד לא נעמד לנאום לנו! בסוף הפאנל ניגשה אלי רחל גוטין, שהיא צייצנית שאני עוקבת אחריה כבר מלא זמן, ושאלה אותי אם הספר שלי זמין בוורלדקון. "בוודאי!" אמרתי, ואז היא ביקשה שאחתום לה עליו! מיד (טוב, כמעט מיד, קודם עברתי שוב אצל הילדים לוודא ששניהם בסדר) ירדנו לחדר הדילרים, ובו גם רחל וגם בחור נוסף בשם טום שהיה בפאנל, קנו את הספר וקיבלו הקדשה! ואז גם מיכאל ג' קנה את הספר וקיבל הקדשה! וזה מאד שימח אותי!  כי אז פגשתי את נועה, הידועה בכינויה "העורכת המושלמת", ומיד לקחתי אותה לפגוש את ג'מה ושתיהן מיד לחצו ידיים והיו מאד נחמדות ומנומסות אחת לשניה! אז הכל היה סופר-מגניב וכיפי ומעייף כל כך שבקושי הצלחתי לעמוד.

יצאנו למסדרון והתיישבנו על הרצפה בניגוד לכל הוראות הבטיחות כי לא היו כיסאות בשום מקום וכולנו היינו מותשים. היינו אמורים לפגוש את דריל וליזה לארוחת ערב ברבע לשמונה בכניסה ל CCD, ולקרוס על הרצפה נראתה כמו הדרך הנכונה להעביר את הזמן. בשבע הגדול סימס לי לשאול מה עם אוכל, וכשאמרתי לו שבעוד שעה נצא לארוחת ערב הוא החזיר לי הודעה ש"אני רעב עכשיו!". ובכן, חומד…

אכלנו במסעדה איטלקית סבירה למדי. החברה היתה מוצלחת בהרבה מהאוכל. התגעגעתי מאד לליזה, וכמובן שעם דריל תמיד כיף. הזהרתי אותו מראש שברק קורא את Raising Stony Mayhall ולכן יהיו לו המון שאלות והערות והצעות להמשך קריאה לגבי זומבים, ודריל היה לגמרי בעניין ואפילו פעם אחת לא שידר סימני מצוקה, וחיפשתי אותם! בילינו שעה וחצי ביחד, עד שנגמרו לנו התירוצים להשאר שם. ריקה הציעה שהיא תיקח את הקטנה איתה חזרה לחדר. אהוד ואני רצינו לצאת לשתות משהו כי אנחנו באירלנד כבר יומיים ועדיין לא לגמנו ולו בדל אלכוהול, והגדול רצה לחזור ל CCD לבלות עם חברים ב Teen lounge. ליוינו אותו לשם, פגשנו חברים של דריל (כולם חברים של דריל), והתחלנו ללכת לפאב. באמצע הדרך הגדול התקשר וביקש שאחזור לקחת אותו.

מסתבר שוורלדקון מיקמו את ה Teen lounge ליד אחד הברים ב CCD, מה שגרם לזה שהמקום התמלא בשיכורים והגדול נבהל מרוב אנשים מבוגרים וחסרי מעצורים. חזרתי לאסוף אותו ונתתי לו לבחור בין חזרה הביתה או פאב (הוא ישתה, כמובן, קולה). הוא בחר בפאב, ומיהרנו להשיג את החבורה שלנו.

דריל קנה לי פיינט גינס, ליזה הפגישה ביני לבין חברה שלה הת'ר, שהיא גם סופרת ועורכת, והערב השתפר עוד יותר. בילינו עד שכולנו הפכנו לדלעת, וחזרנו לחדר ולישון.

לילה טוב דבלין! אל תעשי שטויות כשאנחנו לא משגיחים עליך!

 

דברים שלמדנו היום:

  • פיינט אמריקאי הוא לא פיינט בריטי. מסתבר שאפילו ששתיהן מידת נפח בעלת אותו שם אלה נפחים שונים.
  • אירים לא מבינים "רחוק" או "קרוב".

היום השביעי – או, נסיעות וכריכים

היום האחרון בלונדון הוא תמיד יום עצוב, אבל הפעם הוא עמד להיות עצוב עוד יותר.

ריקה ואהוד פתחו מפעל סנדביצ'ים ענק במטבח והפכו את כל הלחמניות שלנו לצידה לדרך. יצאנו מהדירה עם שקית ענקית מלאה בסנדביצ'ים, פירות וחטיפים לדרך הארוכה שצפויה לנו. בעקבות המלצה של חברה מהעבודה החלטנו לא לטוס מלונדון לדבלין אלא לנסוע ברכבת ולעלות על מעבורת. זו אמורה להיות דרך מלאת נוף ומזג אוויר ייחודי ופחות מזהמת יחסית לטיסה. כשהיינו למטה הזמנו אובר לחמישתנו ולמזוודות. המתנו שמונה דקות בלובי של הבניין עד שהאובר הודיע שבעצם אנחנו יותר מדי עבורו וביטל. האובר הבא גם כן ביטל. אחרי האובר השלישי שביטל, וכשהשעה התחילה להיות "שיט, אנחנו עלולים לאחר לרכבת", החלטנו להתפצל – אהוד וריקה הזמינו אובר לעצמם, הילדים ואני עבורנו, והבנזוג קיבץ את כרטיסי התחתית של כולנו כדי להוציא מהם את כל הנסיעות שעוד נותרו לפני שהוא צריך לחזור לצרפת.

שני האוברים קיבלו את הזימון והיו אמורים להגיע בהפרש של כמה דקות אחד מהשני, שזה טוב, אבל השעה התאחרה מאד והפכה ל"אין מצב שנגיע בזמן! אוף!".

המוניות הגיעו, והנסיעה כולה עברה בהרגעה תמידית של הנהגת שלנו מסוג "אל תדאגי, אתם תגיעו בזמן. ילדים, תגידו לאמא להרגע, תגידו לה שאתם תגיעו בזמן", ביחד עם עקיפות של הפקקים, השתחלות בין אוטובוסים וסיפורים על החיים שלה באתיופיה.

באופן קסום באמת הגענו בזמן, דקה לפני האובר של ריקה ואהוד. בהתאם לתוכנית הילדים ואני לקחנו את המזוודות, ואהוד מיהר להדפיס את הכרטיסים. במאמץ קבוצתי רצנו לרציף, בדיוק כשהרכבת צפרה שהיא עומדת לנסוע. נכנסנו דרך הדלת הקרובה ביותר מתוך כוונה לנדוד לאורך הרכבת עד שנגיע למקומות (המוזמנים מראש) שלנו. זו היתה תוכנית מצוינת חוץ משתי בעיות: הראשונה היא שמוכר בדוכן האוכל באמצע הרכבת הטעה אותנו ושלח אותנו בכיוון השני, כך שהגענו לקצה הלא-נכון של הרכבת, והשנייה היא שמסתבר שזו לא רכבת אחת אלא שתי רכבות מחוברות בקטרים שלהם, והקרון שלנו היה ברכבת השנייה.

הכרטיסן מצא אותנו, הוביל אותנו חזרה לאורך הרכבת, והמתנו לתחנה הקרובה כדי לרדת מהרכבת ולעלות שוב, הפעם לרכבת הצמודה, ולהגיע למקום שלנו. ביחד איתנו המתינו אם ובתה וכל מה שעשינו היה מינגלינג של חצי שעה עד שנעצור בתחנה. הגענו, ירדנו, עלינו, הלכנו (שוב) לאורך הרכבת, רק שהפעם גם ברכבת הנכונה וגם לכיוון הנכון, מצאנו את המקומות שלנו, והתיישבנו לשלוש ומשהו שעות של נסיעה בנוף הו-כה-אנגלי באופיו, כולל דשא ירוק, כבשים צמריריות, פרות גועות, ופה ושם טירה. ריקה לימדה אותנו לשחק במשחק המסיבה, שהוא משחק ובו צריך לנחש מה הכללים להכנס למסיבה של מישהו מהקבוצה.

אחרי שאכלנו חלק מהסנדביצ'ים, שיחקנו ביותר-מדי-מסיבות, נמנמנו וגמרנו (כולנו) את הסוללות של הסלולרים שלנו, הגענו. היה תור ענק לעליה למעבורת, אבל לא השתמשנו בכוח העל של הקטנה, בעיקר כי לא היה מול מי להשתמש. לא היו אנשי צוות לנופף את הכרטיס מול פניהם. אוטובוס קטן לקח אותנו למעבורת. כלומר, ממש נכנס לתוך המעבורת איתנו עליו. זה היה מגניב לאללה! ממש ממש מגניב, עד שריקה הבחינה בזה שהסנדביצ'ים לא איתנו, וכשניסינו להזכר הבנו שאמנם הנחנו את השקית הענקית על השולחן כדי לא לשכוח אותה, אבל אף אחד מאיתנו לא שם לב שאכן לקחנו את השקית איתנו. לפחות את הצידנית עם האינסולין והטרולי עם ציוד הסוכרת לא שכחנו.

צעדנו לאורך המעבורת עד שמצאנו כורסאות שנראו נוחות ונוף שנראה מבטיח. החלטתי שעד שהמעבורת תתחיל לנוע, אקנה לנו קפה ואולי איזה חטיף. לצערי הרב לעוד כמה וכמה אנשים היה רעיון כזה, אבל מה שעצוב עוד יותר היה שהתור התארך במקום להתקצר כי מי ששירתו אותנו היו שני האנשים האיטים בייקום. כשהגיע תורי ורציתי לבקש שני סנדביצ'ים, הם ביקשו ממני להגיד בנפרד איזה סנדביצ'ים אני רוצה, ובכל פעם הם הלכו לחפש סנדביץ' אחד. לא שניים. אחד. זה לקח נצח קטן ואיטי, ובסוף הקפה אפילו לא היה כל כך טעים! כלומר, הוא היה דוחה לאללה, והצטערתי שלא הזמנתי קפה אירי במקום סתם אספרסו.

טיילתי עם אהוד הלוך וחזור במעבורת, נכנסנו להסתכל על החנות שיש במרכז הספינה שמכילה יותר מדי ג'אנק ופחות מדי דברים שהייתי שמחה להוציא עליהם כסף, ישנו במעבורת, הסתכלנו על הנוף, עלינו למעלה לנשום אוויר ים ואז הגדול אמר, "אמא! את חייבת לראות את זה!" והוביל אותי למעלה. על הסיפון העליון הוא אמר, "איך יודעים שהגענו לאירלנד?" הצביע מאחוריו והוסיף, "כי יש קשת!"

ואכן, קשת ארוכה הפציעה מבעד לעננים ונגעה בים. כמעט חיפשתי את הלפריקון וכד הזהב, אבל ברגע האחרון התאוששתי ובמקום זה צילמתי אותה.

ירדנו מהמעבורת לנמל והמתנו בתור למוניות. כל מי שהגיעו איתנו מאנגליה המתין איתנו בתור, וכולנו היינו שמחים לשלם מלא כסף למונית, אבל אף אחת מהן לא הגיעה. מסתבר שבאמצע השבוע בערב נהגי מוניות מעדיפים להיות במרכז דאבלין במקום להסיע תיירים ממקום למקום. פפפפט.

האשה הנחמדה בקבלה הזמינה לנו מונית, והחלטנו לעשות את מה שעשינו כשעזבנו את לונדון ולהתפצל. זו היתה החלטה חכמה מאד כי המונית הראשונה שהגיעה אכן היתה קטנה יחסית והיינו צריכים להדחק עם רוב המזוודות ולהשאיר את אהוד מאחור להמתין לאוטובוס או למונית (אם תגיע) עם אחת מהמזוודות שלנו שנבחרה בזכות גלגליה הנהדרים. דקה וכלום אחרי שיצאנו מהנמל אהוד הודיע שגם הוא עולה על מונית שמספיקה לכולנו. ארררג.

הצלחנו להגיע הביתה אחרי מעט התברברות, ואפילו למצוא את המפתח לדירה. הפעם היו בדירה חמש מיטות מוצעות, ואמנם בלי מיזוג אוויר אבל עם מזג האוויר האירי שקפוא לגמרי בלילה. הצעתי לכולם להתקשר לאיירביאנבי ולהתלונן, והמבטים הנחרדים על פניהם שעשעו אותי מאד. ירדנו לעשות קצת קניות של אוכל, ארוחת ערב, ובשמחה רבה הלכנו לישון לקראת מחר.

 

דברים שלמדנו:

  • דאבלין עיר קטנה בקנה מידה אירופאי. שווה לוותר על מונית ולנסוע באוטובוס אם אפשר.
  • בכל מקום יש כבשים צמריריות.
  • לא להניח שקית סנדביצ'ים על השולחן כדי לא לשכוח אותה אלא לקשור אותה לתיק.

היום השישי או – יום נישואין ויום פרסום ספר!

יום נישואין שמח!

התעוררנו בפעם הראשונה ביחד אחרי חודש וחצי, וזה הרגיש כאילו לא נפרדנו בכלל. בעיקר כי מיד היו מליון סידורים לעשות, כרגיל. היינו צריכים לאסוף את הנעליים של הקטנה, ואני רציתי לשתות קפה נורמלי ואולי גם להספיק לבקר במוזיאון הבריטי ולראות את הרוזטה וכמובן לקפוץ לפורבידן ולפוילז כי הספר שלי אמור להתפרסם היום בעולם!

בקיצור, יום מאד חגיגי…

השארנו את הילדים הנוחרים בדירה ויצאנו לבית קפה. הזמנתי אוכל שבדיעבד היה שומני מדי, מתוק מדי ולא טעים מספיק (קרואסון עם נוטלה) וקפה שהיה סביר אך לא מדהים.

הבנזוג ואהוד הזמינו אוכל סביר דוקא, וכשירדתי להזמין קרואסון עם גבינה צהובה פגשתי את ריקה. הקרואסון עם הגבינה התברר כשומני עוד יותר מהקרואסון עם הנוטלה (כן, מסתבר שזה אפשרי), אבל מרוב ביסים וחלקי אוכל התמלאתי.

התפצלנו לעיסוקים השונים, והבנזוג ואני פצחנו בצעדה לנוטינג היל. גם יום למחרת נוטינג היל היתה מלאה בבתים פרטיים וחניות אישיות, חנויות מיוחדות ומלא תיירים על מצלמותיהם.

הנעליים נראו מהממות, והבנזוג התפעל מהצביעה והיופי שלהן. על אחת הנעליים מצוירת דמות שהקטנה עיצבה, ועל השנייה דמות ממשחק מחשב, ושתיהן נראות בדיוק כמו התמונות שביקשנו שיציירו.

חזרנו הביתה למשבר נוסף שהוביל לארבעה בני משפחה מתוסכלים, כל אחד מחופר בפינתו, עד שהחלטנו (הגדול ואני) לשחק "חתלתולים בבלנדר", משחק שהקטנה מצאה בפורבידן. הרעיון הוא להכניס כמה שיותר חתלתולים של היריבים לבלנדר וכמה שיותר חתלתולים שלך לקופסה ששומרת עליהם, וככל שהמשחק התקדם הבנו שהכל נורא ואף אחד מאיתנו לא מסוגל באמת לבלנדר חתלתולים, ולכן החלטנו שמטרת המשחק היא להציל כמה שיותר חתלתולים. הבנזוג, באמצעות שילוב קלפים מוצלח, יוזמה והתקפיות, מיד הציל את היום וניצח.

בינתיים אהוד שלח לנו את המסר הבא:

 

 

המשפחה כולה נרגעה, והצלחנו לשכנע את הקטנה לצאת לאכול ולפורבידן. אני אף פעם לא יודעת אם המשברים האלה חולפים כי ההרגשה האישית שלה משתפרת, כי הצלחנו לעזור לה להתמודד, או כי פשוט עבר זמן והמשבר חלף מעצמו.

יצאנו לפורבידן, הצטלמתי עם העותק (היחיד) שהיה שם, הקטנה מצאה מלא פושינים לקנות, ומשם הלכנו עוד כמה מטרים ונחתנו במסעדת סטייקים מפונפנת, מהסוג בו מגישים לך את הבשר הנא על אבן לוהטת, מלח (יש בחירה מארבעה סוגים), חמאה (שוב, בחירה מארבעה סוגים) ורוטב (ארבעה… נו.), וצריך להרכיב בעצמך את האוכל שלך. היה טעים כל כך שהקטנה שבהתחלה רצתה רק פירה ביקשה סטייק, והגדול ואני חלקנו סטייק נוסף ביחד, רק כדי לבדוק מה עוד יש להם בתפריט. ריקה ואהוד הצטרפו אלינו וסיימנו בבטן מלאה, צוהלים ושמחים.

לקינוח החלטנו לחצות את הכביש ולקנות גלידה. לא התכוונתי לאכול שם, אבל אז ריקה הסבה את תשומת ליבי לכך שזו לא גלידה אלא ג'לטו, והגלידות שלהם נראו מפתות בהרבה. הם לא סתם מניחים גלידה בגביע אלא מעצבים את הגלידה בצורה של פרח כך שכל עלעל יכול להיות בטעם שונה. יפה וטעים לאללה, סיום מעולה לארוחת הסטייקים. אני הזמנתי אפוגטו, וזה היה הקפה הטוב הראשון ששתיתי בשבוע האחרון.

חזרנו היישר לשעת העומס באנדרגראונד. אחרי ששלוש רכבות חלפו על פנינו ולא הצלחנו להכנס לאף אחת מהן פיצלנו כוחות. הבנזוג עם הקטנה, הגדול איתי, ריקה ואהוד בנפרד, והוחלט שכל אחד מהזוגות ינסה לעלות על איזושהי רכבת וניפגש בתחנה שלנו.

זה היה נורא. צפיפות מהסוג הריחני, אבל לפחות עדיין שומרים על המרחב האישי או אומרים Sorry כשמישהו דורך עליהם. מי שעמדה ליד הדלת אפילו התנצלה שהיא לא יכולה לפנות לי יותר מקום…

הגענו הביתה, ארזנו (שוב), יצאנו לקצת השלמות קניות עבור הסנדביצ'ים למחר, והבנזוג ואני יצאנו לפאב קרוב לדירה לשתות משהו ולחגוג קצת. אני שתיתי קפה אירי, הבנזוג בירה בהירה כלשהי, אבל החלק החשוב היה סוף סוף לדבר על הנושאים הפרטיים באמת שאין אף אחד שמבין אותם כמו האדם שאיתו אני חולקת את חיי כבר מלא מלא שנים.

יום נישואין שמח! ויום פרסום ספר שמח! ובאופן כללי – יאי!

 

דברים שלמדנו היום:

  • לא להכנס לתחתית בשעת העומס
  • לא להכנס לתחתית בשעת העומס
  •  אני רצינית. לא. להכנס. לתחתית. בשעת העומס!

היום החמישי או – פניצילין, נעליים ושירים

הספקתי לכתוב בלילה פוסט קצרצר עבור הבלוג של מארי רובינט קוואל. זה היה אמור לקרות כבר לפני יומיים, אבל עם כל תשומת הלב שנשאבה לילדים, לא נשאר לי רגע לשבת על הפוסט.

התעוררתי בבוקר בגלל צפצוף מעצבן וריח של עשן. המחשבה הראשונה שלי היתה שהמטען של הסלולרי קיצר משהו בלילה, ומשם הריח של העשן. לכן קודם כל הוצאתי את המטען מהחשמל ורק אחר כך פקחתי עיניים. הצפצוף והריח לא הפסיקו אז הזדחלתי לסלון, שם ריקה ואהוד ישבו ודיברו על עינייני דיומא. כששאלתי אותם לגבי ריח העשן והצפצוף שניהם הסכימו שאכן יש צפצוף וריח של עשן, מה שגרם לכולנו לקום סוף סוף ולפתוח חלון.

מסתבר שהבניין לידינו נשרף! כבאיות בכל מקום, שוטרים ומכוניות. הגדול עמד במרפסת ואמר "זה החלום שלי מגיל ארבע". אני חושבת שזה כי הנאחס שלי מדבק, וחבל שאף אחד לא הזהיר את השכנים שלנו.

מהבוקר ציפיתי לשני דברים – הראשון הוא שהבנזוג אמור לקפוץ לביקור קצרצר משטרסבורג, והשני הוא המילטון! ריקה היא זו שהציעה שאם אנחנו כבר נוסעות ללונדון אז אולי נוציא 150 פאונד (!) ונלך לראות את הדבר הזה שכולם מדברים עליו. אני, כמו תמיד כשמציעים לי משהו גרנדיוזי ולא הגיוני כלכלית, מיד אמרתי "יאללה!", ורק אז התחלתי להאזין לפסקול. מאז כמובן התאהבתי במוזיקה ובעלילה ולא יכולתי לחכות לראות את המחזמר על הבמה.

ריקה ואהוד יצאו לקניות וריקה חזרה עם קפה שבבת אחת גם גרם לי להרגיש טוב וגם חיסל את המשבר של אתמול. כנראה שכל מה שצריך זה להערות לתוכי קפאין בצורה נוזלית והמצב מיד משתפר. רגע אחר כך קיבלתי מייל מאיירביאנבי שמסר לי בלקוניות שהמארחים שלנו מהדירה הקודמת (אלה שהאשימו אותנו בשבירת ספות ולא עמדו באף התחייבות שלהם) הושעו מהאתר בשל הפרת הכללים.

טיהי! שילמדו לא להתעסק עם הנאחס של הטיול!

אהוד, הגדול ואני החלטנו לצאת לטיול לחפש את המעבדה של פלמינג שאלינור (מנהלת הכספים ברובוטים) המליצה לי עליה. אהוד נתן לי לנווט מסיבה לא ברורה, מה שגרם לזה שפעמיים הלכנו בכיוון הלא נכון, וכשכבר כן הלכנו בכיוון הנכון עשינו כזה סיבוב שלקח פי שתיים יותר זמן להגיע לבית החולים. בית החולים עצמו מזכיר מאד את רמב"ם מהבחינה של מלא ביתנים קטנים שבכל אחד מהם יש מרפאה / מחלקה אחרת, אבל לא מזכיר את רמב"ם בכלל מהבחינה שיש מלא כניסות לבית החולים, באף אחת מהן אין שומר ולכן כדי לנווט בפנים היינו צריכים שוב ושוב להכנס לביתן, לפנות לפקידת הקבלה ולשאול איפה המעבדה של פלמינג. רובן ידעו לאן (בגדול) לכוון אותנו, ואחת מהן אמרה לנו "אבל זה לא כזה מעניין. זה רק חדר." מה שהוביל לכך שאהוד, הגדול ואני בבת אחת אמרנו "זה בסדר, אני אפידמיולוגית", והפקידה מיד האירה את פניה ואמרה, "הו! אז בטוח יהיה לך מעניין! תהנו!"

יאי! פעם שנייה שהמשפט "אני אפידמיולוגית!" נאמר ב-24 השעות האחרונות, היה רלוונטי וגרם לתגובה חיובית!

כמובן שכשהבנו לאן ללכת גילינו שיש שלט ענק שמכוון למוזיאון, שזה בדיוק הזמן הנכון להכות את עצמנו על המצח כי אם רק היינו באים מהכיוון הנכון היינו ישר מוצאים אותו. לפחות יצא לנו לטייל קצת בתוך בית חולים אנגלי שנראה בדיוק כמו בכל הסדרות של ה BBC, או ב 28 יום אחרי, תלוי מאיפה מעדיפים לצרוך את המידע על מבנה מערכת הבריאות הבריטית.

המוזיאון עצמו מורכב מחדר שבו שכנה המעבדה של פלמינג, אבל למעט השולחן אין בו שום דבר שפלמינג התעסק בו. הכל שחזור שמיועד להיראות כמו בתמונה המפורסמת של פלמינג אם מסתכלים מהזווית הנכונה. המדריך שלנו היה מאד בריטי, מבטא ו"סיר" ו"מאדאם" והכל, כולל זלזול מובנה באמריקאים האלה שרוצים להרוויח כסף מהדברים שהם גילו.

Image result for alexander fleming

כשיצאנו מהמוזיאון הגדול אמר שהוא מרגיש קצת חלש ואומלל, ולכן עצרנו לאכול בבית קפה אוכל יקר מדי ופחות מדי טעים, אבל מלא בפחמימות ושומנים, עד שהגדול התאושש ויכולנו לצעוד חזרה הביתה. הפעם אהוד ניווט, כך שהגענו בחצי מהזמן ובקו ישר בהרבה. כשהגענו מלא מכוניות משטרה ומכבי אש שרצו בכל מקום, לשמחת הילדון הקטן שבתוך כולנו, בעיקר כשוידאנו שאין אמבולנסים כך שזה "רק" נזק לרכוש ובלי שום פצועים או גרוע מזה.

הגדול החליט להשאר בדירה, והקטנה ואני החלטנו לצאת לסיור נעליים. בכל פעם שאנחנו יוצאים לסיבוב רגלי (שזה כל יום) הקטנה מתלוננת שכואבות לה הרגליים. הנעליים שלה כבר שחוקות לגמרי, ולחלוטין לא ברור לי איך היא מצליחה לצעוד בכלל. מצאתי חנות שמציירים בה על נעליים, והקטנה נדלקה. היא גם ביקשה שנאכל פיש אנד צ'יפס כי אנחנו באנגליה וזה מה שאמורים לעשות כאן. הזהרתי אותה שבכל פעם שאכלתי פיש אנד צ'יפס באנגליה הוא היה גרוע ולא טעים, אבל היא מיאנה להאמין לי.

יצאנו לדרך, כמובן שבכיוון הלא נכון כי אני ניווטתי. חזרנו לרחוב שהתכוונו ללכת בו, אבל רגע אחר כך מצאנו חנות שטויות, מהסוג של "הכל בפאונד", אבל עם מלא מלא דברים מגניבים. במשך שעה הסתובבנו בחנות והקטנה בדקה כל אחד ואחד מהפיציפ'קעסים שיש שם. היא מצאה שני עטים ושלוות נפש, ומבחינתי זה לגמרי שווה את השלושה פאונד שהדברים האלה עלו. יצאנו לרחוב, וגילינו שהוא חסום בכבאיות ומכוניות משטרה. הפעם העיקוף היה בגללם ולא כי אני לא מנווטת כמו שצריך! אבל העיקוף גרם לנו לקחת קיצור דרך שבסופו של דבר הוריד שלוש דקות צעידה מהמסלול, וכשזוכרים שהקטנה עם נעליים איומות, זה משמעותי מאד.

הגענו לנוטינג היל, שהיא שכונה מלאה בבתים פרטיים וחניות אישיות ובמרכזה רחוב קניות עם חנויות מיוחדות ואוכל יקר. החנות הראשונה שמצאנו היתה עמוסה בנעליים שעליהן ציורים מדהימים. מרצפה ועד תקרה מדפים מלאים בנעליים דמויות-אולסטאר לבנות שעל כולן מצוירים ביד נופים, דמויות, קטעים מסרטים, קירות גרפיטי ועוד. כל דבר שאפשר לחשוב עליו. זו לא החנות שמצאתי בגוגל, שהיתה שתי חנויות ליד. כשהלכנו לחנות שמצאתי בגוגל היא גם היתה נחמדה אבל פחות הרשימה את הקטנה כי לא היו שם כמעט נעליים מצוירות, ולכן חזרנו לחנות הראשונה לוודא שהן יכולות להכין נעליים מצוירות על פי מה שהקטנה רוצה ושיש להן את המידה שלה.

הקטנה הראתה להן את העיצובים שהיא רצתה, הן הסכימו בשמחה לצייר ציור שונה על כל נעל, ואמרו שהנעליים יהיו מוכנות בשש בערב.

השארנו מקדמה ויצאנו לאכול במסעדה שליד פיש אנד צ'יפס. זו אחת המסעדות הטובות באיזור על פי הדירוג, והדבר הרע היחיד שמצאתי עליה בביקורות גוגל הוא שהיא עמוסה בצהריים ולפעמים המלצרים לא נחמדים.

אלינו המלצרים היו מאד נחמדים, המליצו מיד על מנה שמתאימה לשתינו (דג קוד), ואפילו הביאו אותה מהר יותר ממה שחשבנו! היה טעים כל כך שהקטנה הציעה שנביא פיש אנד צ'יפס לגדול לארוחת צהריים מאוחרת. מכיוון שאמצע אוגוסט, ברגע שקיבלנו את שקית הנייר ובתוכה הדג המהביל, התחיל לרדת גשם. כדי לוודא שהאוכל יישאר חם הזמנתי אובר ושתינו נסעו לנו כראוי לליידיות האנגליות שאנחנו, היישר לדירה.

כשהגענו התברר שהאוכל אכן טעים והגדול טרף הכל (ואפילו היה מלא מכדי לחסל את הצ'יפס!), אבל הנאחס שלי בינתיים דבק גם בבנזוג. הטיסה שלו התעכבה בשעתיים, ובמקום להגיע בשש בערב הוא היה צפוי להגיע עכשיו רק לקראת תשע. אוף.

נחנו קצת, התלבשנו יפה ויצאנו להמילטון אחרי שוידאנו ארבע פעמים שיש לנו את כרטיס האשראי הנכון, קבלה מודפסת של הכרטיסים, דרכונים, מיקום מדויק של ההצגה, איך מגיעים לשם ואיפה בדיוק צריך לצאת מהתחתית, ואחרי ששני הילדים השביעו אותי להביא להם דברים מגניבים מהמילטון. אני חייבת לציין לשבח את ריקה שלא העירה לי ולו פעם אחת כשפצחתי בשיר המתאים מהמחזה בגלל כל דבר שנקרה בדרכנו.

הגענו בשש וחצי כשהמחזה מתחיל רק בשבע וחצי, והתלבטנו לרגע האם להכנס או לא, עד שראינו שכבר יש תור ליד הכניסה. החלטנו לא לאפשר לנאחס לדבוק בנו עכשיו ונעמדנו בתור. למודות ניסיון מהגלוב הפעם לא המתנו עם הסיבוב בחנות המזכרות אלא ברגע שהיינו בתוך הבניין הלכנו מיד לבזבז כסף על כוסות שוטים (עם הכתובת I am not throwing away my shot, כמובן), מגנטים וסיכות. כשהלכנו לשירותים פצחנו שוב בשיר בגלל הכתובת Ladies על הדלת. אי אפשר לחמוק מזה!

כל הזמן פחדתי שהמחזה יהיה גרוע, שמשהו לא יהיה בסדר, שהשחקן לא יהיה טוב מספיק (הוא לא היה השחקן שמשחק את המילטון עפ"י הרשימה הרגילה של הקאסט), שהזמרים יזייפו… בקיצור – המתנתי לנאחס שיכה, אבל המתנתי לשוא. המחזה היה מעולה, התלבושות מהממות, הכוריאוגרפיה נפלאה, השיר שהכי המתנתי לו (הקרב על יורקטאון) היה מושלם, וכשהבנתי שאנחנו מתקרבים לסיום כמעט הצעתי לריקה שנקנה עוד כרטיס למחר. אם הם רק לא היו עולים 200 פאונד לכרטיס, המעצבנים האלה…

גם אנחנו וגם הבנזוג חלפנו בתחנת ויקטוריה, אבל בהפרש של חצי שעה, כך שכשיצאנו המתינה לי תמונה בסלולרי של המשפחה המחייכת שלי, בלעדי!

מיהרנו הביתה, והמסכן חטף חיבוק כל כך גדול שהוא נפל לאחור. קצת ריחמתי עליו…

הוא קיבל מתנות (צפרדע שוקולד וסוכריות טופי מהארי פוטר, ספר קומיקס על אפולו 11 חתום ע"י המחבר שאהוד קנה עבורי מחנות קומיקס בסוהו למתנת יומולדת), אנחנו קיבלנו מתנות (משחק הזזת לוחות עם אסטרואידים וחללית), ובעיקר היינו ביחד סוף סוף, אחרי חודש וחצי בנפרד.

דברים שלמדנו היום:

  • ההפסקה בהמילטון מגיעה אחרי השיר Non stop. האורות כבים וזו ההזדמנות לטוס החוצה לשירותים כי רגע אחר כך המסדרונות מתמלאים באנשים ונוצר פקק אדם ענק שלא מאפשר לנשום. זו גם הסיבה לשבת קרוב למעבר, כדי שאפשר יהיה לרוץ החוצה לפני כולם מבלי לדרוס קשישות בריטיות חביבות.
  • חנות המזכרות אכן סגורה בסוף המחזה ולכן כדאי לקנות הכל לפני המחזה.
  • יש פיש אנד צ'יפס טעים באנגליה, אבל הוא יקר לאללה.
  • מוזיאון פלמינג הוא כן בתשלום, בניגוד למה שנאמר באתר שלהם. שווה לבקר שם רק אם חשים נוסטלגיה עצומה לאיש שגילה את הפניצילין.

היום הרביעי או – תה ושייקספיר

אני… לא רוצה לדבר על הבוקר. לכולנו היה קשה. לקטנה כנראה הכי קשה מכולנו, בגלל עייפות מצטברת, הגעגועים הביתה, האינטנסיביות של השהות ביחד וחוסר הפרטיות.

אהוד וריקה יצאו מוקדם, הגיעו בזמן למלון בו נערכה ארוחת התה של אחר הצהריים, ותפסו לנו מקום בזמן שלקח לנו להתארגן ולצאת. הגענו באיחור של שעה, לאחד אהוד ואחת ריקה, שניהם מלאים עד אפס מקום מארוחה בריטית להפליא.

בין הדברים שריקה ואני רצינו להספיק הפעם בלונדון היה "תה אחר הצהריים", ה Afternoon Tea המפורסם. מצאנו מקום שמגיש תה וארוחה תואמת בסגנון אליס בארץ הפלאות, והיינו חייבות לנסות את זה. שכנענו את אהוד, והופ, הגענו למלון סנדרסון לארוחה שכללה מגשים על גבי מגשים של מאכלים קטנטנים מעוצבים (עם מילוי מחדש של כל מה שרצינו, כמובן), מלוחים ומתוקים, קפה וכמובן – תה במגוון טעמים. לא הכל היה טעים לכולם. למשל, ביצי השליו בציפוי קוויאר היו טעימות לי, כריכוני הסרטן בציפוי מוס אבוקדו היו טעימים לגדול, הסקונז היו טעימים לכולנו אבל בעיקר לקטנה, ואף אחד לא אהב את כריכי המלפפון בלחם בטעם פסטו (חוץ מאשר ריקה שדעתה השתבשה עליה והיא ממש נהנתה מהם).

העיצוב היה מופלא בעיני. הצבעים השתלבו אחד בשני, חלק מהמתוקים נלקחו היישר מהסרט, כולל לוח שחמט מניאטורי או עוגיית מאקרון בצורת שעון כיס. כמה היה לנו טעים? אפילו הגדול, הידוע בכינוי "בור ללא תחתית" היה שבע בסיום הארוחה. אפילו הקלטתי אותו אומר את זה!

אחרי האוכל ניסיתי לשכנע את הקטנה לקנות נעליים חדשות, אבל היא היה מעוכה מכדי לשתף פעולה. הגדול הציע ששניהם יחזרו באובר לדירה, ושנלך בלעדיהם לחלום ליל קיץ. וידאתי שהוא באמת בקטע (הוא ממש לא רצה לשמוע שייקספיר), והתפצלנו.

ריקה הודיעה שנמאס לה מאוקסופרד, ולכן במקום ללכת בקו ישר, פחות או יותר, עד הגלוב, אהוד הוביל אותנו בין סמטאות מתפלות בחצר האחורית של לונדון, הידועה בכינויה "סוהו".

"אה! אנחנו בסוהו?" הכרזתי בעליצות, "אז בואו נלך ללטף את המשאבה!"

אהוד ניסה להסביר לי שזה לגמרי לא בכיוון, אבל הוא דיבר לואקום שהשארתי מאחורי בזמן שרצתי אל המשאבה שאחראית למגיפת הכולרה של לונדון. כלומר, דגם של המשאבה כי המשאבה עצמה נהרסה לפני מאות שנים כשחפרו את כל הרחוב והרחיבו אותו, ואז בנו דגם, ובפעם הקודמת שהיינו בלונדון הזיזו אותו, ועכשיו החזירו את הדגם חזרה למקום. גיפפתי את המשאבה היטב, וכשהפסקתי להתגפף איתה, זוג עצר להסתכל על הלוחית שמתחת למשאבה. "אם אתם רוצים לדעת משהו, רק תשאלו!" אמרתי באותה עליצות מלחיצה, ואז הוספתי, "אני אפידמיולוגית!" מה שגרם לזוג הנחמד להתרחק כמה צעדים ממני ולחייך בנימוס תוך מלמול מסוג "אוי, כמה מאוחר, חייבים לרוץ, ביי!"

ההליכה לגלוב היתה מלאה בשכיות חמדה כמו דוכני ספרים עתיקים באמצע שום מקום, מפות ממוסגרות, עצים עטופים בדים צבעוניים והצבעה על אנשים שהולכים על החול של התמזה בלי מגפי מיגון ביולוגיים. במקום לבזבז את הכרטיסים של הילדים חיפשנו מי מבין הישראלים ירצה להצטרף אלינו לגלוב, ולשמחת כולם מיטב הסכימה.

את הגלוב קל לזהות. הוא בניין לבן עם קורות חומות וגג קש עתיק, ובולט באנכרוניזם שלו יחסית למבנים החדשים והמהוקצעים מצדדיו. נכנסנו לסיבוב גיפט שופ ושירותים, בלי הגיפט שופ. יש המון חדרוני שירותים בגלוב, והתנועה זורמת בקלות, פרט לחדרון שלי, שהסתבר כשירותים הסתומים היחידים במבנה הזה. אחרי שדיווחתי על הסתימה לפקידת הקבלה וחזרתי לחבורה שלנו ריקה צהלה "הבנתי! את הנאחס של הטיול!" וכשעשיתי פרצוף היא פירטה. זו הפעם הראשונה אי פעם ששכחתי להוציא את האולר מהתיק והחרימו לי אותו בשדה התעופה, זו הפעם הראשונה שדירה ששכרנו דרך איירביאנבי היתה עד כדי כך לא מתאימה לפרסום אותה (כולל מיטות שבורות והאשמה בשקרים), אהוד האדם היציב בייקום החליק על מכסה ביוב בטיול שלנו לגני קנסינגטון, הבלגן עם הקטנה, ועכשיו רק האסלה שלי היתה סתומה.

הו! אז זה הקטע! דוקא שימח אותי להבין שאני פשוט מביאה את הנאחס איתי. זה עוזר להרגיש פחות אשמה בזה שהכל נורא. זו לא אני, מבינים? זה הנאחס שהחליט להצמד אלי לטיול הזה.

ההצגה היתה נהדרת. זה היה רעיון מצוין (שוב, של ריקה) ללכת על קומדיה שיקספירית ולא על אחת הטרגדיות שלו. הקאסט העלה עיבוד חצי-מודרני לשייקספיר, תוך שימור רוב הטקסט המקורי אבל עם תוספות שהפכו את הסיפור המוכר לחדש ועסיסי, כולל שירים, תלבושות מודרניות ומשחק עמוס רבדים. הדבר שהכי אהבתי היה שלא היה פאק במחזה. כלומר, לא היה פאק אחד. היו המון המון פאקים, וכל אחד מהשחקנים כמעט (למעט השחקן של אוברון) בשלב זה או אחר של ההצגה לבש חולצה לבנה שעליה הודפס "פאק", ויצא לעולל תעלולים. את המונולוג הסופי של פאק הם עשו שורה-שורה כשבכל פעם יוצא שחקן אחר ומרדים את מי שלפניו. זה היה גאוני ומצחיק וקסום כראוי למחזה הזה.

בדיעבד זה גם היה רעיון מעולה לא להביא את הילדים. הם לא מכירים מספיק את ההיסטוריה כדי להתלהב מלשבת בגלוב ולשמוע את שייקספיר, והשחקנים (המצוינים) דיברו בכל כך הרבה בריטיות שקשה היה לי לפעמים לעקוב אחרי הדיאלוגים, אז לילדים זה בטוח היה קשה בהרבה.

הגיפט שופ היה סגור כשיצאנו. התקשרתי לגדול שאמר שהם מסתדרים, ולכן הוחלט על בירה וצ'יפס בסוואן לפני שחוזרים לדירה. כלומר, אהוד ואני חלקנו בירה וצ'יפס, ריקה הזמינה תה וקיבלה קנקן מהודר עם חלקים חיוניים להגשת תה. מושקע בהרבה מהכוס שלנו!

החלטנו לא ללכת ברגל שעתיים באחת עשרה בלילה כדי לחזור לדירה, אבל הדרך לתחנה הקרובה אלינו עברה בין ספינות עתיקות, רחובות צרים עד כדי מחנק וכלא מפורסם להפליא. אם היו לנו עוד כמה ימים בלונדון הייתי מנסה להשחיל ביקור עם הילדים. זה נראה מסוג המוזיאונים שהם ישמחו לחקור לעומק.

עברנו על גשר לונדון והצלחתי לא לזמזם לכולם שהוא עומד ליפול, גברתי הנאה. במקום זה תעינו בין תחנות רכבת בשיפוצים עד שמצאנו את התחנה הנכונה. היא היתה ממש נכונה כי כשירדנו למטה מצאנו עכברון קטנטן אפור שעלה מהפסי הרכבת לרציף ורחרח לכיווננו. לא הספקתי לצלם אותו והרכבת הגיעה.

הביתה, לישון, ומחר עוד יום!

דברים שלמדנו היום:

  • באפטרנון טי אפשר להזמין קפה ואפילו לא מסתכלים עלייך מוזר. עם זאת, חשוב להקפיד להגיד שרוצים מי ברז אחרת פתאום החשבון מתנפח עם מים מינרלים שמעולם לא רצית לשתות.
  • סקונז עשויים טוב הם דבר מושלם.
  • צריך לחפש מקומות מחרידים לקחת אליהם את הילדים לטיול.
  • כל אחד צריך לפעמים שקט מאחרים, אפילו ילדות בנות כמעט-12.