כתיבה לכבוד יום האשה: איך לכתוב נשים?

שרשור הטוויטר מתחיל כאן – https://twitter.com/smallweed/status/839376288079044609 (פתוח לנטולי טוויטר).

הנושא של "איך לכתוב נשים" עולה אחת לכמה זמן בכל מיני פודקאסטי / בלוגי כתיבה שנכתבים בעיקר ע"י… ובכן… גברים. וזה מעצבן אותי כי הנחת היסוד היא שמשום מה המגדר משפיע על כתיבת הדמות.

ובכן, ניוזפלאש: הוא לא. כלומר, הוא כן, אבל לא כמו שאתם חושבים.

יש הבדלים בין גברים לנשים אבל לא מבחינת בניית הדמות. אין סיבה לכתוב אשה כדמות "רכה" או אגרסיבית באופן מכוון. יש מקום להוסיף מידע כשהוא רלוונטי למין/מגדר שלה. למשל: אשה שיוצאת לטיול, ועצבנית נורא כי היא מגלה שאין עצירה בשירותים והיא במחזור. אשה שמדברת עם קולגה ומגלה שהיא מרוויחה 70% מהמשכורת שלו. ילדה שבפעם הראשונה צריכה למדוד חזייה. נערה שמתביישת להחליף בגדים במלתחות כי יש לה ציצים גדולים/קטנים מדי.

ועכשיו! עצות.

עצה א': אשה היא לא גבר עם ציצים, כמו שגבר הוא לא אשה עם פין. רוצים לכתוב במגדר שונה משלכם – יאי! חסרות לנו דמויות נשיות טובות בסיפרות. אבל! התחילו מלדבר עם אישה ולוודא שאתם לא נופלים לקלישאה.

עצה ב': קודם כל כיתבו דמות טובה. אם אתם כל הזמן כותבים נשים רע (יש לי חבר כזה), כיתבו את כל הדמויות במגדר שכן נוח לכם, ואח"כ תחליפו באופן אקראי את המגדר של חלקן. זה ייצור מצבים מעניינים ויגרום לסיפור שלכם להיות שונה מאחרים.

עצה ג': מספיק להאדיר נשים! אנחנו לא מין נעלה ובלתי מובן ואנחנו לא כלבות חסרות נשמה. אנחנו קודם כל בני אדם, ואין שום סיבה שלא נהיה כך בספרים.

ועתה, שלא כמנהגי, אבקש שתשבו לכתוב בצורה מנומסת ועדינה, כראוי לאישה שאני.

סקר כתיבה רביעי: איך בונים קונפליקט אמין?

לינק לשרשור הטוויטר הפתוח לכולם, גם לחסרי טוויטר: https://twitter.com/smallweed/status/839573661459820544

למה בכלל צריך קונפליקט בסיפור? רפרשו רגע את הפיד שלכם. כמה א/נשים מספרות על יום גרוע, מישהי שהציקה להם, מישהו שעצבן אותם, או סתם התלבטות? וכמה כותבות "הכל סבבה, כולנו מאושרות, פרפרים ונצנצים בכל מקום?" זה מכיוון שאנחנו יודעים מראש שאנשים נהנים לקרוא על דברים מציקים, ולא על חיים אוטופים נטולי בעיות. אנחנו בעצמנו מתרגשים, מעצבנים, שמחים, צועקים וחרדים במשך היום, ואת זה הופכים לסיפור שאנחנו מעבירים הלאה. אז – צריך קונפליקט כי זה מעניין.

מה זה קונפליקט?

כל דבר שגורם לכם להרגיש משהו שאיננו שעמום. כן, אפילו משהו משמח יכול להיות קונפליקט בסיפור.

בגדול, קונפליקט יכול להיות חיצוני (בין אדם למישהו אחר) או פנימי (בין אדם לעצמו). ככל שהקונפליקטים מנוגדים ו/או מעצימים אחד את השני, כך הסיפור מעניין יותר. בחור ימני שמוצב בשטחים הוא סיפור שונה מבחורה שמאלנית במחסום. חוזרת בשאלה שמגיעה הביתה לעשות שבת הוא סיפור אחר מועד הבית שרומסת את כל הדיירים כדי לאסוף תשלומים בזמן. אם הקונפליקט החיצוני מעניין ומעורר הזדהות זה מצוין. אם הוא גם יוצר קונפליקט פנימי – מעולה. אבל! יש את הבעיה של ריבוי קונפליקטים. אמנם כולנו חיים בעולם שבו יש לנו גם דעה פוליטית, גם בעיות בעבודה, גם בעיות בבית, גם חברים וגם צורך להקריב בתולות בירח מלא כדי לשכך את זעם האלים העתיקים, אבל אנחנו לא דמויות אמינות בסיפור. אנחנו בני אדם.

ועכשיו! עצות!

עצה א': חפשו את נקודות אי ההסכמה בין הדמויות שלכם. זה יכול להיות אפילו דמות אחת שרוצה לפנות ימינה והשניה שמאלה. ברגע שמצאתם – שאלו את עצמכם למה הם לא מסכימים? מה ההיסטוריה בינהן ומה ההיסטוריה האישית של כל אחת שהובילה אותן לשם. למשל, אולי דמות א' היא פוץ מסגבירן שלא מוכן לקבל שהוא לא יודע לנווט, ודמות ב' היא נערה ווכחנית שתמיד צריכה לצאת צודקת בכל אירוע? דווקא כי היא מתחפרת בדעה שלה הוויכוח מחריף, כשכל החבורה מסביב כבר מוכנה להקריב את שתי הדמויות לאלים העתיקים, רק שיפסיקו להתווכח בשם האל (העתיק).

עצה ב': נצלו כל קונפליקט כדי להראות עוד משהו על הדמות שלכם. ויכוח בין דמויות מראה לא רק את הדמויות שמשתתפות בו, אלא גם את הדמויות שעומדות בצד ושותקות. אולי אפילו מתחילות להקים מזבח לאלים. עצה ג': קונפליקט הוא אמין רק אם הוא נובע מהדמות ולא מנוגד לאופי שלה. אנחנו מוצאים את עצמנו לפעמים מגנים על עמדה שאנחנו לא מסכימים איתה, או מתפשרים על העמדה שלנו למען טובת הכלל. בסיפור חייבים לנצל את זה כדי להוסיף עוד עומק לדמות ולא לכפות עליה קונפליקט מבחוץ. אם דמות ג' היא כהן ועד היום היא העדיפה לא להתערב בויכוח ה"לאן לפנות עכשיו", כדי לגרום לה להתערב בדיון צריך להסביר מדוע (שינוי שנובע ממה שהיה קודם). לעומת זאת, דמות א' ו-ב' מתווכחות כל הזמן, ולכן אם פתאום מחליטים שהן נמנעות מויכוח, צריך להבהיר את זה היטב.

עצה ד': המנעו מריבוי קונפליקטים. כלל אצבע הוא קונפליקט גדול שמלווה את כל הסיפור (למשל – העלאת האלים העתיקים מהאוקיינוס) וקונפליקט קטן לדמות (למשל – שונאת את הפוץ המסגבירן כי הוא מזכיר לה את אבא שלה).

עצה ה' (ואחרונה): קונפליקטים לא רק עוזרים לפיתוח דמויות, אלא גם לקידום העלילה. בזמן שדמות א' ו-ב' רבות, ודמות ג' מזמנת את האלים העתיקים, רעיונות נוספים יכולים לעלות לנו בראש, ובסופו של דבר אנחנו נגלה שבעצם הסיפור שלנו צריך להכתב מנקודת המבט של היער, שנשבר לו הזלזל מרוב בני אנוש וכחניים, והוא בעצמו מזמן את האלים שיטבחו בכולם.

יאללה, מי רוצה לכתוב איתי?

סקר כתיבה שלישי: איך מתארים דברים בלי לשעמם?

שרשור הטוויטר מתחיל כאן – https://twitter.com/smallweed/status/838654299341271040

(פתוח גם לחסרי טוויטר)

אז, מה המטרה של תיאור? תיאור נועד לעזור לתמונה שיש לנו בראש כשאנחנו כותבים לעבור לראש של הקורא. המטרה שלו היא להעשיר את העולם שאנחנו בונים. תיאורים נעשים מעיקים כשהם מפסיקים להועיל למטרה, כשהם רבים מדי, כשהם מפורטים ללא הצדקה, ובעיקר – כשהם מאטים את הסיפור. אף אחד לא נכנס לחדר ו מבחין בבת אחת בוילונות קטיפה אדומים נשפכים, שולחן מהגוני עתיק, ספרייה עמוסת ספרים עתיקים, בשטיח הפרסי העתיק, ובבעל האחוזה העתיק גם הוא.

כשאנחנו נכנסים לחדר אנחנו מקבלים בבת אחת קלט מכמה חושים – ראייה, שמיעה, ריח, ולעיתים גם מישוש. המוח שלנו מסדר אותם עפ"י סדר חשיבות. נגיד שאני נכנסת לחדר סיפרייה. אני קודם אריח את הריח של הספרים. אז אני אגיד לעצמי "הו, ריח של ספרים! סקוווי!", אחר כך אני אתקרב למדפים, בלי להבחין בכלל בוילונות הקטיפה, שולחן המהגוני או בעל האחוזה העתיק, שמחזיק פמוט וירצח אותי אם אגע באחד מעשרת העותקים החתומים של "מובי דיק". ע"י זה שאני מתארת דמות שנכנסת לסיפרייה ענקית ונגשת ישר לספרים, ומתעכבת לרגע על הריח והצורה שלהם, אני מספרת על הדמות ומקדמת את העלילה. כי תיאור, כמו שנאמר, צריך לתמוך בסיפור ולא להחליף אותו. קורא שייתקל בתיאור של סיפרייה שנמשך חצי עמוד ירפרף הלאה. קורא שייכנס עם הדמות לסיפרייה, ישתהה איתה ליד המדפים העמוסים, ישתאה איתה מהעותקים העתיקים, ואחר כך יחטוף מכה בראש כי הוא הבחין בחתימה של מלוויל על "מובי דיק", ישלים בעצמו את הפרטים החסרים.
ועכשיו: עצות לתיאור לא מעיק! מוכנים?
עצה א': לקצץ. האם באמת משמעותי לכם שיש עשר בטנות לשמלה שהגבר לובש, או שאפשר לתמצת ל"שמלה"? בכל מקום שבו אפשר להוריד את התיאור – תורידו.

עצה ב': להרחיב רק במקומות בהם התיאור מעשיר את הדמות. אם הגבר שלנו לובש גרביונים זה דבר אחד, ואם אלה גרביונים עם לבבות, זה דבר אחר. ההרחבה משמעותית לדמות, ולכן יש מקום לתאר. שוב, לא יותר מדי. אין צורך לציין מאיזה בד הגרביונים היו עשויים, אלא אם הגבר בעצמו מחליט להתפאר בכך.

עצה ג': לא יותר משורה לפעולה. זה טכני לגמרי, אבל כלל אצבע שעובד כשמתחילים להתנסות בתיאורים. הדמות עושה משהו, שורת תיאור, ואז הדמות עושה משהו אחר *שקשור לתיאור*. למשל – הדמות נכנסת לחדר. מריחה את הספרים. ניגשת לסיפרייה. מתרשמת ממספר העותקים של מובי דיק. מתה מחבטה בראש. בשום שלב הוילונות האדומים לא רלוונטים, עד שאנחנו מחליפים נקודת מבט, ועוברים לבעל האחוזה שעוטף את הגופה בוילונות הקטיפה האדומים שסבתו תפרה.

עצה ד': תיאור טוב הוא תיאור שמעורר משהו נוסף. בעל האחוזה יכול להסס לפני שהוא תולש את וילונות הקטיפה מהקיר כי סבתו תפרה אותם עבורו כשהוא התחיל את לימודי חניטת הגופות, ולכן הוא יהסס וילטף את הבד. בשלב הזה אפשר לתאר את הרכות של הקטיפה, למשל. וגם אז – את המינימום שצריך.

עצה ה' (ואחרונה): סימכו על הקוראת שלכם. היא תדע להשלים את הפרטים החסרים בעצמה. היא תרהט לבד את חדר הסיפרייה העגמומי, וטוב מכל תיאור שאתם תדחפו לשם. שימו רק מסגרת כללית בקווים דקים, ותנו לדמיון של הקוראות למלא את הסיפור שלכם.

יושבים לכתוב?

סקר כתיבה שני: איך מתחילים סיפור?

שרשור הטוויטר מתחיל כאן – https://twitter.com/smallweed/status/838288411026984960

(פתוח גם לחסרי טוויטר).

קודם כל, צריך לדעת שהפתיחה היא לא בהכרח המשפט הראשון שכתבנו. הפתיחה היא רק מה ששרד את כל השכתובים והגיע לקו הסיום שהוא הסיפור הגמור. המטרה של הפתיחה היא להציב את כל הדמויות במקומותיהן, להכניס את הקורא/ת לעולם, להעמיד את הסצינה ו…נו… להתחיל את הסיפור. אישית, אני אוהבת להתחיל כשהדמויות כבר באמצע משהו, אבל זה לא אומר שזה עובד עבור כולם. הנקודה החשובה היא *להתחיל כשהסיפור מתחיל*. וכל שאר הרצף יהיה על זה. זוכרים את העצה של המלך מעליסה בארץ הפלאות? להתחיל בהתחלה? ההתחלה היא הנקודה הראשונה שבה הדמות שלנו מתחילה את מה שיוביל בסופו של דבר לאירוע. הדרדסים חיו להם בסטטוס קוו עם גרגמל. הסיפור התחיל כשהדרדסית הגיעה לכפר והתחילה לעשות בלגן. העיתונאי חי באושר בריטי מהוגן עד שהמאדימאים פלשו. ילדי פיוונסי התרגלו למלחמה, והסיפור שלהם התחיל כשהם הגיעו לבית של הפרופסור. הארי חי מתחת למדרגות בצורה לא מעניינת עד שהמכתב מהוגוורטס הגיע.

איך אנחנו יודעים איפה הסיפור שלנו מתחיל? ובכן, זו הנקודה שבה הדמות שלנו עושה משהו, או שקורה לה משהו, שבהמשך יביא לקונפליקט המרכזי של הסיפור. זה לגמרי לגיטימי לכתוב המון התחלות עד שמוצאים את האחת הנכונה, וזה עוד יותר לגיטימי לכתוב חלק מהסיפור עד שמבינים על מה הוא ואז משכתבים אחורה כדי להתאים את הפתיחה לסיפור (כמו שהוא בסוף). מכאן נובע שהפתיחה לא רק שאינה בהכרח נכתבת בהתחלה, הרבה פעמים היא נכתבת *אחרי שהסיפור גמור*. וזה לא נכון רק לכתיבת גילוי. גם בכתיבה מתוכננת הרבה פעמים מבינים מהי נקודת הפתיחה הנכונה רק אחרי שמתחילים לכתוב. אין ברירה. יש דברים שרק הכתיבה עצמה גורמת להם, ולכן הדרך היחידה לשחרר אותם היא לכתוב. לא רק זה, לפעמים המשפט הממוסמר המעולה שמתניע את הסיפור מגיע רק אחרי שמכירים לעומק את הדמויות ואת העולם. או אחרי שעושים אמבטיה וכל מיני רעיונות מתלכדים לאחד. או כשמתעוררים באמצע הלילה מחלום שכל מה שנשאר ממנו הוא משפט.

אבל!

אני די משוכנעת שחלק ממי שהצביעו רצו לדעת גם טכנית איך מתחילים לכתוב, לא רק איך לבחור את הפתיחה הנכונה. ובכן, זה החלק הקל.

מכירים את הקטע שיש לכם רעיון, ואתם חושבים שאולי מישהו יוכל לכתוב אותו, אבל לא אתם?

אז אתם טועים. היחידים שיכולים לכתוב אותו הם אתם.

שלב א': נסחו את הרעיון במילים. זה יכול להיות "מה היה קורה אם ארונות היו דרך לעולם אחר", וזה יכול להיות "החתולים שלי צריכים להפוך לקומיקס".

שלב ב': תתחילו לזרוק דברים על הרעיון הגולמי. אם החתולים שלי היו קומיקס, מה הם היו אומרים? מה הם היו עושים? אם ארונות היו מובילים לעולם אחר מי היה משתמש בהם? איך היו משתמשים בהם? האם כל ארון הוא דרך לעולם אחר או שרק חלק מהארונות? 99% מהדברים שתזרקו בשלב הזה יהיו ג'אנק. זה סבבה. כי בשביל סיפור לא צריך מאה רעיונות. צריך אחד, והאחד הזה מגיע אחרי מחשבה. אין קיצורי דרך – כמו כל דבר, גם חשיבה יצירתית צריכה אימון. אפשר לזרוק רעיונות על חברים. זה הכי כיף. הייתי בכמה מפגשי כתיבה בהם הגענו לדברים הזויים במיוחד. זה לא משנה. אפשר אפילו לזרוק את כל ההצעות.  החלק החשוב הוא שבסופו של דבר יגיע רעיון אחד שיהדהד אתכם. האמת של הסיפור, זוכרים? הרי נרניה הוא לא סיפור גילוי. הוא סיפור כואב על ילדים שמתמודדים עם בגידה, שמנסים לברוח ממלחמה ומגיעים למלחמה איומה בהרבה. (זה לא אומר שאין סיפורים כיפים. זה רק אומר שיש משהו פנימי שיהדהד אצלכם). ואז, כשמוצאים את הדבר הפנימי הזה שגורם לכם להגיד "או! זה סיפור!" אז מגיע השלב הבא.

שלב ג': מציאת הסיפור. השלב הזה הוא הכי מתסכל עבורי. מציאת הסיפור אומר להתחיל לגלגל את הדבר שמהדהד אצלכם בחיפוש אחרי הפתיל שיוביל לסיפור. ספציפית אצלי זה אומר לחפש מי הכי מושפע מהרעיון שלי, ומי יסבול הכי הרבה, או יהיה עד להכי הרבה סבל. "סבל" לא אומר בהכרח שואה. מספיק אשה שמופרדת מהחברה הכי טובה שלה. או אמא שמופרדת מהילד שלה. או זוג שלא מצליח לגשר על הבדלי הגישה בינהם. או חברים טובים שמחוייבים להפרד שוב ושוב… אתם מבינים למה אני מתכוונת. נכון?

שלב ד': להתחיל לכתוב. נניח שמצאנו את הסיפור שלנו, ויש לנו את האמת הפנימית. או שהתייאשנו מלחפש את הדמות שהכי מושפעת מהרעיון שלנו, ואנחנו רק רוצים להפסיק לחשוב על הרעיון הזה. זה הזמן להתחיל לכתוב. אפשר לכתוב הכי קלישאתי שיש. אפשר להתחיל עם סיפור מסגרת על אדם שמספר על אדם אחר. אפשר הכל. הנקודה היא *להתחיל לכתוב*. לא להמתין לניצוץ השראה. השראה היא קונספירציה של המוח שלכם שמנסה לשכנע אתכם ללטף את החתולים במקום לכתוב עליהם.  כתיבה מעודדת כתיבה, ולכן ברגע שמתחילים לכתוב, גרוע ככל שיהא, הכתיבה מתחילה לעבוד. רעיונות מתחילים לצוץ. דמויות מתחילות להופיע. סצינות נבנות. תזכרו – תמיד אפשר לשכתב סיפור כתוב. אי אפשר לשכתב משהו שאיננו כתוב. לכן חיוני להתחיל לכתוב, כדי שיהיה מה לשכתב.

(מה שמחזיר אותי להתחלה…)

אני, אישית, מתחילה לכתוב מהסצינה הראשונה שעולה לי בראש. היא יכולה להיות הדבר הבנאלי ביותר האפשרי, אבל זה הפתיל שיש לי, ולכן אני מתחילה משם. לרוב אחרי הסצינה הראשונה אני נתקעת, ולכן מחייבת את עצמי לכתוב את הסצינה השניה והבנאלית ביותר האפשרית. "שתי הדמויות שלי יריבו עכשיו". למה? כי חייבים להמשיך לכתוב. אם לא כותבים, כלום לא קורה. סצינה בנאלית מובילה לסצינה מעט פחות בנאלית שמובילה להתפתחות דמות, ואחרי כמה עשרה-מילים אני מתחילה "להרגיש" את הדמויות ואת הסיפור. זו הנקודה שבה אפשר לעצור, להכניס הערת צד של "מכאן לשכתב אחורה" או ללכת אחורה ולסמן מה צריך לשכתב, אבל הנקודה החשובה היא *לא לעצור את השטף*. פשוט להמשיך לכתוב. יצא מה שיצא, תמיד אפשר לשכתב אחר כך. אבל רק בכתיבה אפשר להרגיש לאן הסיפור הולך.

רק כשהסיפור כבר ברור לי אני מעזה להתחיל מחדש, כשהפעם הפתיחה מתאימה למה שיבוא אחר כך, מכילה את הרמזים החיוניים ומעמידה את העולם כמו שצריך. (יש כותבים מנוסים שעושים את התהליך הזה בראש. אני לא. אני מעדיפה לשפוך סצינות מיותרות ומקסימום לשכתב למוות על פני להתקע בשלב התכנון).

ואז! כשהסיפור גמור! וכל הסצינות במקומן! והדמויות חיות! והכל אחלה-בחלה, זה השלב ללכת אחורה, ולכתוב את הפתיחה המושלמת.

יאללה, לכו לכתוב.

 

סקר כתיבה ראשון: איך כותבים מבלי לדעת לאן אוDiscovery Writing

השרשור מתחיל כאן – https://twitter.com/smallweed/status/838075237589741569

(פתוח גם לחסרי הטוויטר).

ובכן, ברוכים הבאים לעולם ה Discovery Writing, הידוע בכינויו בעברית "כתיבת גילוי". זו שיטה שקיבלה יחצ"נות גרועה בגלל אנשים כמו ג'ייג'יי אברמס אבל מה שג'ייג'יי עושה הוא סתם כתיבה גרועה, ולא כתיבת גילוי. כתיבת גילוי משמעותה שהאדם שיוצא לכתוב כותב עם איזשהו רעיון / סצינה בראש, מבלי לתכנן לעומק מה הולך לקרות. יש אנשים שמסוגלים לכתוב רק עם תכנון מעמיק. יש אנשים (כמוני) שתכנון הורג להם את הסיפור, וטוב להם לכתוב סצינה אחרי סצינה, ולגלות את העולם עם הדמויות. אז, איך כותבים בצורה הזו בלי לגמור עם פקק אמבטיה ענק?

שלב א: הבנה שחוסר תכנון ראשוני מוביל בהכרח לריבוי שכתובים. בזמן הטיוטא שופכים את כל הג'אנק לדף, אבל אח"כ *חייבים* לשכתב, ולשכתב לעומק רב. חייבים לוודא שכל דמות מקבלת זמן מסך ראוי או נגזמת החוצה. כל דבר נטול הסברים חייב לקבל הסבר בזמן השכתובים כדי ליצור עולם אחיד.

שלב ב': מה שאני קוראת לו (ביני לבין עצמי) "ניקוי העלילה". חייבים לוודא שכל חתיכות העלילה שזרקנו בשלב הטיוטה מתכנסות לרצף אחיד. זה חתיכת תיק כאשר כותבים בשיטת גילוי, כי חלק מהקטע הוא לשלח כל מיני דמויות לכל מיני כיוונים בתקווה שלפחות אחד מהם יהיה פורה. בשכתוב אוספים את כל הכיוונים שלא הניבו פירות, ומחסלים להם את הצורה. כלום לא נשאר. כמו שלא תרצו לראות את קווי העפרון בסדרת האנימציה החביבה עליכם, כך לא תרצו קצוות פרומים בסיפור שלכם.

שלב ג': לחפש את האמת של הסיפור לכל אורך הכתיבה. התחלנו לכתוב את הסיפור הזה מסיבה מסוימת. או בגלל סצינה או בגלל דמות או משהו. יש לנו נטייה בכתיבת גילוי לברוח מהאמת. לתת לדמויות לבחור את השביל הפחות כואב. לגונן על הדמויות שאנחנו אוהבים מפני סבל. אבל זו טעות. חייבים לעמת את הדמויות (ואת עצמנו) עם הדברים הכואבים. גם אם כותבים משהו קליל, תמיד יש נקודה כואבת. קל לאתר אותה, היא זאת שממנה אנחנו מנסים לברוח. כאמור, בכתיבת גילוי קל לנו לברוח ממנה. אנחנו אומרים ש"אני עוקבת אחרי הדמויות שלי", אבל למעשה אנחנו פשוט בורחים לפתרונות הקלים. אל.

שלב ד': לתת לדמויות להוביל את העלילה. זה נשמע סותר את שלב ג', אבל לא באמת. אם אנחנו נשארים נאמנים לאמת של הסיפור, הדמויות יתיישרו בהתאם.

שלב ה' (הופכי לשלב ד'): לתת לעלילה להכתיב את הדמויות. אני תמיד מתחילה מדמות ומשם מפתחת את העולם. אנשים אחרים מתחילים מעלילה ומתאימים פנימה את הדמויות. בשני המקרים, בין אם מתחילים מעלילה ובין אם מתחילים מדמות – חייבים להשאר נאמנים לאמת של הסיפור. לא לברוח לפתרונות הקלים.

שלב ו: לסבול. לא במובן הפולני, אלא במובן הכתיבתי. אם אנחנו כותבים דמויות אמיתיות ומעמידים אותן במצבים קשים, אנחנו נסבול איתן. זה סבל טוב. הסבל נובע מכך שאנחנו מזדהים עם הדמויות שלנו, ואם אנחנו מזדהים עם הדמויות שלנו, הקורא יזדהה איתן.

שלב ז' (כמעט סיימנו): הסוף חייב לנבוע מהעולם, מהדמויות והמעלילה עד כה. זה שאנחנו מגלים את העולם עם הדמויות לא אומר שאנחנו יכולים לדחוף פקק אמבטיה, טבח קבוצתי או תובנה פילוסופית בשנקל כדי לסגור את הסיפור. כאשר מגיעים לסוף צריך לקרוא מחדש את הסיפור ולחפש את הדרך לסגור אותו בצורה שנובעת ממה שהיה עד כה. ואם הסוף לא קשור לעלילה שהיתה עד עכשיו? ובכן, ראו שלב א'. כיתבו את הסוף, ואח"כ שכתבו כך שהסוף ינבע מהסיפור.

שלב ח' (אחרון ודי): גימרו את הסיפור. אפילו אם הוא מתבדר, אפילו אם איבדתם את הדמויות, אפילו אם הסוף היחיד שאתם יכולים לחשוב עליו הוא "ואז קת'ולהו עלה מהבאר וירה בכל לובשי החולצות האדומות". אחרי שהסיפור גמור יש עם מה לעבוד. אי אפשר לשכתב סיפור לא גמור. תגמרו את הסיפור, ואז תחזרו ותשכתבו למוות. אל תתקעו בסצינה השלישית, ואז תלכו לכתוב סיפור אחר. רעיונות צריכים להפוך לסיפורים, לא להעלות עובש במוח שלכם.

יאללה, שבו לכתוב.

סקרי הכתיבה

לפני כשבועיים היה גל של סקרי טוויטר. כולם שאלו שאלות מסוג"על מה תרצו שאכתוב", במגוון נושאים, מעריכת דין ועד בחירת נעליים. בעקבות דיון אצל אהוד, עורך העל, לגבי ג'יי ג'יי אברהמס וחוסר יכולתו לכתוב קוהרנטי, ומכיוון שאני נסחפת אחרי כולם, גם אני התחלתי בסקרים, רק שאני בחרתי בסקרי "על מה תרצו שאכתוב". על פי התוצאות פצחתי במבצע סיכומי "איך אני כותבת".

הרשומות הבאות יהיו סיכומי הציוצים האלה. לא מדובר בנוסחא מנצחת או בהוראות מחייבות. אלה רק הסברים לגבי איך *אני* ניגשת לדמויות ואיך אני כותבת, בתקווה שזה יעזור למישהו או מישהי לכתוב את הרומן הגדול הבא.

אתמול באחת וחצי לפנות בוקר סיימתי את הסיפור המשותף

והבוקר התחלתי לדמוע. עבר זמן עד שהבנתי שאני בוכה כי זה היה הפתיל האחרון האמיתי שחיבר ביננו. מעכשיו זו באמת פרידה.