יום אחרון, או – איכס, טיסות

תקשיבו. טיסות זה ממש רע. בייחוד טיסות לילה. למה לעזאזל הזמנתי שוב טיסת לילה?

התארגנו בשתיים לפנות בוקר באומללות רבה, ולאפליקציה שאיתה הזמנתי את המונית לקח נצח להתעדכן בשם הנהג ושעת ההגעה. המונית הגיעה בזמן, נפרדנו מהבנזוג, ויצאנו לדרך חשוכה וקצרצרה לשדה התעופה.

עברנו כירטוס עם הצגת הבדיקות שלנו, והנציגה הבטיחה לי שהגייט שלנו לטיסת ההמשך קרוב מאד לגייט שבו ננחת. הבידוק הבטחוני גם היה מהיר להפליא, ומכיוון שהגענו שעתיים וחצי לפני הטיסה היו לנו שעתיים ורבע לשרוף בשדה הנתיבות. מזל שמצאנו מקום שבדיוק הוציא את הקרואסונים החמים מהתנור, כך שיכולנו להתיישב בפינה מרוחקת, לבלוס פחמימות וחמאה, לשתות קולה, ולגלוש באינטרנט החינמי של שדה התעופה עד לטיסה שלנו.

הטיסה היתה קצרה וקיבלנו מים ולחמניה עם פצפוצי שוקולד! יחי לוקסאייר!

כל השמחה התפוגגה ברגע שהנחתנו בשארל דה גול וגילינו לחרדתנו שהנציגה בלוקסמבורג לא לגמרי מכירה את שארל. במקום להתרווח ולשתות קפה צרפתי ואולי עוד קרואסון, מיהרנו לאורך כל בית הנתיבות. היו לנו ארבעים דקות לחצות אותו לפני שפותחים את העליה למטוס, וניצלנו את כולן בריצה, גיחת שירותים, ועוד ריצה.

הגענו לבידוק הבטחוני בו נשאלתי האם יש לי ויזה לישראל. עניתי בשמחה ובששון שאני אזרחית, ואיפשרו לי לעבור. כמה לא מפתיע. חלפנו על פני נקודת בידוק בטחוני, אבל לא נראה שאנחנו אמורים לעבור בו, אז לא טרחנו לבדוק ופשוט המשכנו בריצה כדי להספיק למטוס שלנו.

הגענו לקצה התור שלנו, והמתנו בסבלנות בזמן שאחת מדיילות הקרקע נזפה באדם שעמד עם מסיכת בד על הסנטר בלבד. הדיילת שבדקה את הכרטיסים שלנו לא טרחה להסתכל על בדיקות ה-PCR, והשלטים שבכל מקום הזהירו לשמור על ריחוק פיזי דיברו על מרחק של מטר בלבד בין אדם לאדם. לא שניים כמו בארץ, אפילו לא אחד וחצי כמו בלוקסמבורג. מטר. אחד. צרפת, אין פלא שאת אדומה בוהקת אם זה הריחוק הפיזי שאת הגדרת.

המטוס של איירפרנס היה מצויד הרבה יותר טוב. יותר מקום לרגליים, קיבלנו שמיכה, כרית ואוזניות, היתה ארוחה סבירה לגמרי, וקפה! היה קפה! ואפילו טעים!

הצלחתי להתנמנם קצת, לקרוא קצת, ובסוף לנחות.

החזרה לארץ שונה לגמרי מכל נמלי התעופה האחרים. בכל מקום שלטים שמבהירים שאנחנו חייבים להבדק עם הנחיתה (לזיהוי וריאנטים), הכל קודר ומדכא, ואפילו העובדה שחמים לשם שינוי וכולם מדברים עברית לא סייעה להרגשת הבית. מה שעוד פחות עזר הוא העובדה שקיבלתי סמס מאיירפרנס שאנחנו אמנם הגענו לישראל, אבל המזוודה שלנו לא הספיקה לעלות לקונקשן, והיא תשלח בהמשך. הדברים שהיו במזוודה: בגדים מלוכלכים לכביסה, תה גרמני עבור השותפה המושלמת לחדר, והמטענים של הסלולרי והשעון החכם שמסיבה עלומה כלשהי קרן של לפנות בוקר חשבה שזה רעיון חכם לדחוף למזוודה במקום להשאיר בתיק הגב. יופי, קרן.

מילאנו טופס מזוודה אבודה, עשינו בדיקת PCR, ויצאנו לזרועות המחבקות של ההורים שלי שהגיעו לאסוף אותנו.

הביתה, לגורים, לגלידה שהקטסיטרית הנפלאה שלנו השאירה לנו בפריזר, מקלחת, טלוויזיה ולישון. לבד.

קרבוש כבר מתגעגע לסיון

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: