יום ראשון, או – ברוכים הבאים לאיחוד, אל תביאו קורונה

הבעיה בטיסת לילה היא שהיא בלילה. זה משהו שהספקתי לשכוח אחרי שנה בלי חו"ל. על הנייר היא נשמעת נפלא – עולים לטיסה, ישנים בטיסה, יורדים רעננים ליום טיול בחו"ל. בפועל היא אומרת להשאר ערים כל הלילה, להגיע שפוכים לטיסה, לעלות למטוס ולא להצליח להרדם כי זה יותר גרוע מלישון באוטובוס, ולהגיע ליום הראשון בחול מחוסלים מעייפות.

אבל כאמור, שכחתי את זה. ולכן הוחלט שכל בני הבית יישארו ערים. הגורים מאד שמחו מהחברה. לשם שינוי היה להם בפני מי להתרוצץ באמצע הלילה! הגדול מיד עבר למחשב ולדבר עם כל החברים מהחו"ל האמריקאי שלו בלי שיגידו לו ללכת לישון, הקטנה החזיקה מעמד באומץ עד 23:00, ואז נרדמה. ואנחנו? אנחנו ארזנו את כל הדברים של הבנזוג לשלוש מזוודות וטרולי וסידרנו את הבית עבור הקטסיטרית שהסכימה לחרף את נפשה ולשמור על שלושה גורים ובית.

ואם מדברים על הגורים – כמה אוכל צריך להשאיר להם? כידוע, הם הכי רעבים, ומעולם לא טעמו פירור מזון. יצאנו מהבית בחצות, וסיון היתה אמורה להגיע רק בשמונה בערב, מה שאומר – 20 שעות שלמות בלי אף בן אנוש שידאג להם לצלחות מלאות! הבנזוג העיר שהם חיות טרף ושבטבע הם מסתדרים, אבל בחרתי לא להקשיב לו. במקום זה מילאנו להם את קערות המזון, והשארתי קעריות מים בכיור, למקרה שהם ירצו לשתות ממקום שהוא לא קעריות המים שלהם.

וזהו, באיזשהו שלב לא נשאר יותר מה לעשות בבית, והכל היה מוכן, ותמרנו ארבע מזוודות, טרולי אחד, ארבעה תיקי גב, שני בני נוער, שני הורים, סבא וסבתא לשתי המכוניות של ההורים שלי, ויצאנו לנתב"ג.

נפרדנו בכניסה, כי תקנות קורונה. עטינו מסיכות N95, שיש להן ריח של מסיכות גז והן מקשות על הנשימה באופן שכבר הרבה שנים לא חוויתי, כי קורונה. היה שומר בכניסה שהיינו צריכים להציג בפניו בדיקות PCR שליליות ותעודות מתחסן, כי תקנות קורונה. העירו לאנשים לשים מסיכות, כי תקנות קורונה. אני יכולה להצדיק כל אחת ואחת מהתקנות, וברור לי למה הן חיוניות, ועדיין היישום שלהן גורם לעולם להראות מעט אפרורי יותר. אין חיבוקים, או שמחה, או דיבורים נלהבים של מי שעומדים לטוס לחו"ל. יש חשש באוויר ושקט כי בארץ יש מליוני מחוסנים והמגפה סוף סוף בדעיכה, אבל מעבר לקו הכניסה לנתב"ג יש קורונה.

נכנסנו, חמושים בתעודת קיצור התור של הקטנה, כוח העל הידוע שלה מאז הנסיעה הקודמת, ולא היינו צריכים להפעיל אותו. בכלל. בשביל מה? היו רק ארבעה אנשים בתור לפנינו כי חו"ל הוא עדיין לא דבר נגיש וכיפי אלא משהו שעושים כשצריך ותו לא.

דייל הקרקע קיבל את הדרכונים שלנו, ובפעם הראשונה לא הסתפק בזה, אלא שאל איפה הדרכונים האירופאים שלנו, ואז ביקש את תעודת הנישואין שלנו, כולל חתימת נוטריון כי לבנזוג אין דרכון אירופאי. למישהי שעמדה בתור לידנו לא איפשרו לעלות על טיסה שעושה קונקשן דרך אירופה כי אין לה דרכון אירופאי ולכן היא מנועה מלהכנס לתחומי האיחוד. כן, כן, אפילו בקונקשן. אלה תקנות שמשתנות כל הזמן, ויש סיכוי שמזמן בו אני מקלידה את זה ועד שהפוסט יתפרסם הן ישתנו שוב. ובכל זאת שווה להדגיש – תבדקו את התקנות בכל מקום! זה שהדרכון שלכם יכול להכניס אתכם למדינה א', לא אומר שתוכלו לעבור דרך מדינה ב'.

הבידוק הבטחוני הצחיק אותי מאד, כי בפעם הראשונה היינו ארבעה אנשים עם ארבעה תיקי גב, ובכל תיק גב היה משהו דיגיטלי שהיה צריך להוציא. לפטופים אצלנו ואצל הגדול, טאבלט אצל הקטנה. הפכנו למשפחה בה לכל אחד יש את התיק שלו, עם הדברים שלו, והאמצעים הדיגיטלים שמחייבים שיקוף משלו. הקטנה היתה צריכה גם לנתק את משאבת האינסולין שלה ולשקף אותה בנפרד, בניגוד לחו"ל הקודם לפני שנה וחצי. אני לא יודעת אם זה בגלל הגיל (היא כבר בת 13) או התקנות, או שפשוט יש פחות עומס אז הבידוק נכנס ליותר פרטים. נגלה בשנים הבאות.

נתב"ג עצמו נראה כאילו הוא יצא מסרטי האימה החביבים על כולנו. כל החנויות סגורות, המזרקה כבויה, מעט אנשים פזורים בין שולחנות. כל מזנוני האוכל סגורים למעט שניים. ואף אחד לא מסתובב. הרי תמיד בנתב"ג מסתובבים כי משעמם ואין איך להעביר את הזמן עד לטיסה. אבל עכשיו כל אחד ישב במקום שלו ואכל/שתה בשקט. לעזאזל איתך, קורונה!

אנחנו הלכנו לשבת במתחם המזון הסגור, והבנזוג קנה לארבעתנו קולה במקדונלדס (שהיה פתוח!). היו רק שני כסאות ליד כל שולחן, מה שאמר שצריך להוסיף עוד שני כסאות, ואני, בתור הישראלית שאני, גררתי את הכסא מורגלת היטב ברעש שמסביב כדי שהוא יכסה על רעש הזזת הכסא. אבל לא היה רעש. היה שקט מצמית, וכל נתב"ג שמע את הכסא הנגרר שלי, ואת נזיפה של הקטנה, "אמא! לא לימדו אותך בגן שכסאות מרימים ולא גוררים?".

כן כן, גבירותי ורבותי, הקטנה בת השלוש עשרה נזפה בי בקול רם באמצע מקום ציבורי. היא לגמרי מתבגרת.

המטוס היה… מטוס. נו. אוטובוס מעופף שבו את לא יכולה לבחור איפה לשבת, הכסאות צמודים מדי, ואי אפשר לפתוח חלון. מצד שני, בזכות הירידה במספר הטיסות היוצאות, הוא המריא בזמן! לא עוד המתנה מייגעת על המסלול בזמן שמחכים שכולם ימריאו. פשוט הופס, ולאוויר. אשכרה כמו הנהיגה בסגר הראשון כשהכבישים היו ריקים.

השכנים שלי למושב היו זוג שמסיכה מבחינתם היא המלצה בלבד, והייתי צריכה לנעוץ בהם מבטים מרושעים ולהעיר לשים את המסיכה גם על האף. אלוהים. אנחנו כבר יותר משנה בחרא הזה ואנשים עוד לא הבינו איך שמים מסיכה. ואז, כמובן, שבמושב שלפני התיישבו זוג עם תינוק. יאי לי. זו הולכת להיות טיסה כה כיפית.

אבל מסתבר שזה שיש לי מצברוח רע לא אומר שאני צודקת. הקטנה ואני הלכנו לשירותים, וראינו שיש המון מושבים ריקים בטיסה. כשחזרנו למקום שלנו גיליתי שהזוג שישב לידי הלכו למושב ריק אחר (כנראה שגם להם לא היה נעים לשבת במטוס עם קפוצת שפתיים עצבנית שנוזפת בהם לשים מסיכה), מה שאמר שלמשפחה שלנו היו עכשיו שישה מושבים! הגדול והבנזוג נשארו בצד שלהם, הקטנה הצטרפה לצד שלי והתיישבה ליד החלון, והתינוק במושב לפני נרדם. היו לי כל מיני תוכניות לטיסה – לקרוא את הספר שאני צריכה לכתוב עליו blurb, להמשיך לכתוב סיפור, להאזין לפודקאסטים, אבל ברגע שהיה מעט שקט ולא הייתי צריכה לדאוג מזוג נטול מסיכה לידי, נרדמתי.

כשהתעוררתי היתה זריחה בצד שלנו, והקטנה התלהבה מכל הצבעים שהיא רואה. באופן כללי, היא מאד שמחה בנסיעה הזו, אני מקווה שהשמחה תמשיך גם בשלבים היותר-מתישים שעוד מצפים לנו.

היא גם מצאה עננים שנראים כמו צבים שהולכים אחד אחרי השני, וצילמה אותם, רק שכידוע, תמונות של עננים אף פעם לא יוצאות כמו שאת רוצה כי הם זזים! אז יש תמונת עננים חמודה בלי שרואים שאלה באמת צבים.

יש לי הרבה בעיות עם לופטהנזה, אבל הבעיה העיקרית היא העובדה שהם עוברים דרך פרנקפורט. אני שונאת את שדה התעופה בפרנקפורט. הייתי שם לפני שנה וארבעה חודשים עם אהוד, וכבר אז הוא היה בית נתיבות נורא. קודם כל – יש מלא מלא תורים. דבר שני הוא ענק, ושום דבר לא נמצא במקום הגיוני. דבר שלישי – אין איפה לשבת שם! דבר רביעי… טוב, רגע. קוםד מעבר הגבול.

כפי שהתכוננו מראש, השוטר במעבר הגבול ביקש את הדרכונים האירופאים שלנו, את תעודת הנישואין המתורגמת והחתומה, ואז הוא אמר את מה שכולם מפחדים לשמוע, "אני צריך לבדוק עם הממונה שלי". דרך אגב, אז גם התברר לנו למה עיכבו את האשה בתור בנתב"ג, כי כדי לעבור לטיסת הקונקשן צריך לעבור במעבר גבול של האיחוד, ואם את לא מורשית להכנס לאיחוד, את לא יכולה לעשות קונקשן דרך פרנקפורט.

אחרי שתי דקות ונצח קיבלנו את האישור, והבנזוג קיבל חותמת ויזת כניסה לאיחוד בדרכון. חותמת! אמיתית! בדרכון! התלהבתי מזה יותר מהראוי, כנראה. עברו המון שנים מאז שראיתי דרכון שמחתימים בכניסה לאיפושהו!

(חוץ מארה"ב, אבל ארה"ב לא נחשבת כי היא מוזרה).

נכנסנו לתחומי האיחוד, וחלפנו על פני שוטרי מכס גבוהים, במדים, ועם פרצופים מאיימים, והגדול אמר לי שמרגיש לו מאד מלחיץ לעבור ליד שוטרים גרמנים מאיימים. ובכן, כן. שוטרים הם תמיד מלחיצים, אבל בצמידות כ"כ גבוהה ליום השואה (לפני שלושה שבועות בסך הכל), זה עוד יותר מלחיץ.

בבידוק שוב נדרשנו להוציא את כל כלי האלקטרוניקה מהתיקים, ולפני שהספקתי לשאול משהו, הקטנה ניגשה בעצה לבודק, הסבירה באנגלית מרשימה מאד שיש לה סוכרת, שיש לה משאבת אינסולין, שאלה האם היא אמורה לסרוק אותה בנפרד, ואני נשארתי פעורת פה. זהו. סופית. אני האמא המביכה שהילדים שלה מוצלחים ממנה.

ואז, הקטע שאני ממש שונאת בשדה התעופה של פרנקפורט. הוא ענק. הוא ענק, ויש תורים (הפעם לא היו, הידד לקורונה), ושער העלייה למטוס נמצא בפיזדילוך, ובפעם הקודמת אהוד ואני כמעט פספסנו את הטיסה שלנו כי היינו צריכים עוד לנוע ברכבת בתוך שדה התעופה. למדתי מהניסיון ולא איפשרתי למשפחה שלי לעשות שום דבר אלא זירזתי אותם לשער העלייה למטוס. אחרי שנגיע, הבטחתי להם, נוכל לאכול, לשתות וללכת לשירותים. לא לפני.

עברנו על פני אתרים נוסטלגים כמו בית המרקחת שבו קנינו לאהוד פלסטר אחרי שהוא דפק את השוק באחד מהכיסאות הנמוכים מדי והזוויתיים מדי, כשחיכינו לטיסה חזרה לארץ. או בית הקפה ששרפו לי את הקפה ועשו לי פרצופים כשביקשתי שיחממו לי את קרואסון החמאה. לקח לנו כמעט שעה מהנחיתה ועד שהגענו לשער העלייה למטוס, ורק אז הרשיתי לעצמי להרגע. חזרנו לבית הקפה הידוע לשמצה, שעליו קיטרתי המון, מאז שחזרנו מדטרויט. הזמנתי קפה כדי לאפשר להם לגאול את עצמם. הקטנה הזמינה עוגייה עם עדשי שוקולד, הבנזוג ואני הזמנו פרעצל, והגדול… קרואסון חמאה. כשהתיישבנו לאכול הקטנה חיסלה את העוגיה מיד, הבנזוג ואני אכלנו את הפרעצל, והגדול קיטר שהקרואסון שלו מגעיל ולא טעים, ואין לו טעם של חמאה, והוא מגעיל.

וכך גיליתי שהוא באמת לא מקשיב לי!

הטיסה מפרנקפורט ללוקסמבורג היא של חצי שעה. מהיר יותר מהטיסה מת"א לאילת. ההודעות היו באנגלית ובגרמנית, והגדול תהה באיזה שפות יהיו ההודעות בחזרה מלוקסמבורג. נגלה בעוד מספר ימים, אני משערת.

וחשבתי על הפריבילגיות שלנו. ידענו מה צריך לארגן כדי לחצות את מעברי הגבול, כי יש לנו אוריינות טכנולוגית גבוהה, כי אנחנו יודעים לגשת למאגרי מידע ולשלוף את המידע הרלוונטי. ידעתי מה הנהלים של היציאה מהארץ, מה צריך לעשות כדי לעבור את הבידוק כאן, וידעתי מה האישורים הרפואיים החיוניים בתקופה הזו. הבנזוג עשה המון תחקיר על מה שנדרש כדי להכנס ללוקסמוברג (חוץ מהחלק הרפואי. החלק הרפואי הוא שלי). מה נעשה אחרי המעבר? כמה מהפריבילגיות האלה יישמרו לנו במדינה שדוברת הרבה יותר שפות, ושאנחנו זרים בה והאתרים שלה בשפות שאננו לא מדברים? כמה זמן עד שנרגיש בבית?

בטיסה מילאנו טופס ייעודי לתקופת הקורונה, כולל באיזה מושבים ישבנו וטלפון להודיע למקרה שהמצב שלנו יהיה קשה. שזה גם מגניב כי סוף סוף עובדים על פי נהלי מחלות זיהומיות, וגם מתסכל כי למה היה צריך מגיפה כלל עולמית כדי שנגיע למצב בו מנטרים במדויק מי ישב איפה?

ואז, הגענו.

כראוי לשדה תעופה במדינה אירופאית מתורבתת, לא היה עוד בידוק, לא היה לחץ, והיו הודעות שחלקת בגרמנית וחלקן בצרפתית. הכל מתורגם לאנגלית.

החלטנו לנסוע באוטובוס לדירה כי הוא יוצא משדה התעופה ומגיע ממש קרוב, וההחלטה התבררה כנכונה. לא רק כי התחבצ חינמי כאן, אלא כי זה היה שיחזור מדויק של הנסיעה באוטובוס בהלסינקי. קטן, חמוד, כריזה על כל התחנות, רואים את העיר, וחינמי. כבר אמרתי שהתחב"צ חינמית?

הדירה היא דירת איררביאנבי סטנדרטית. כלומר – קטנה, ממוקמת היטב, וכולה מרוהטת מקטלוג איקאה. לשם שינוי לא היה כמעט אוכל במקרר, אז נצטרך להתארגן על אוכל כדי להעביר את הימים הקרובים אם אנחנו לא רוצים לאכול רק במסעדות. אבל לא נורא.

אחרי שפיצחנו את הססמה לאינטרנט, יצאנו שוב. הפעם – לעירייה. המטרה הכי חשובה שלנו היא לוודא שהבנזוג יקבל אישור שהות בלוקסמבורג, ולכן זה הדבר הראשון שיש לעשות. איתרתי מסעדת המבורגרים מומלצת ליד, והתוכנית היתה פשוטה. נכנס, נחתום על מה שצריך, נקבל רשימה של כל האישורים שלא הבאנו איתנו, ונלך לאכול.

לקח לנו קצת זמן למצוא את בניין העירייה הרלוונטי. הוא פשוט נמצא ביחד עם עוד כל מיני בנייני עירייה לא רלוונטים לצרכינו המיידיים. התור היה קצרצר, ונכנסנו לפקיד נחמד שלקח את כל האישורים שלנו, שאל כמה שאלות, החתים אותנו על כמה טפסים, ואחרי שעה, סיימנו.

כלומר, זה לקח שעה, אבל אחרי שעה היו לנו אישורים שמכריזים על שנינו כעל תושבי לוקסמבורג, ולבנזוג אישור עבודה, ו… זהו. מטרת הנסיעה הושגה תוך שלוש שעות מהרגע שנחתנו. יאי לנו!

הלכנו להתארגן על ההמבורגרים המובטחים, רק שאז גילינו שהמסעדה פועלת בטייק אווי בלבד, ואין איפה לשבת. הגדול המורעב והעצבני דרש שנלך חזרה לדירה. אנחנו רצינו לאכול את הכל כשהכל עוד חם וטעים, כי צ'יפס קר זה לא כיף. מצאנו לנו פינה לשבת בה, והתיישבנו לאכול. הבעיה היא שההמבורגרים האלה מוגזמים בטירוף, והם אמנם טעימים אבל אני קיבלתי המבורגר כפול והגדול המבורגר מרובע. כן, כן, ארבעה המבורגרים. לא ברור לי איך אמורים לאכול את זה, בטח שלא בחוץ, והגדול האומלל התעצבן יותר ויותר כי הוא לא הצליח להתחיל לאכול אפילו.

הצלחנו לחסל חלק מההמבורגרים, וארזנו את עצמנו לחזור לדירה. הגדול התיישב לבלוס את ההמבורגר המרובע שלו, הקטנה התיישבה לצייר בטאבלט ואנחנו קפצנו לסופר להשלים ביצים, חלב וקוקנפלקס.

כשחזרנו הגדול רצה לדבר אתנו, ואחת לכמה דקות הסתכל לאחור לוודא שהחתולים לא קופצים על השולחן לאכול את ההמבורגר שלו או לשתות מכוס המים המלאה שלו, צחק כשנזכר שהגורים בבית במרחק יבשת שלמה, הסתובב לדבר איתנו, ולאחר כמה דקות שוב הסתובב להשגיח על ההמבורגר. הרגלים זה מוזר.

כלל, כולנו השתוללנו והפרנו את כל החוקים הקשורים לגורים. השארנו מזוודות פתוחות בכל מקום, כוסות מים על השיש, ארונות פתוחים, שקיות בחוץ, ואף גור לא השתחל לאף מזוודה, לעס שקיות ניילות בודדות, או השיר פרווה על בגדים מקובלים היטב בארון.

אף גור גם לא בא להתכרבל איתנו בלילה או לספר שכבר בוקר והוא צמא/רעב/רוצה לשחק.

מצד שני סיון סיפרה שהגורים ישנו איתה, שיחקו איתה, ושסטיקס הולכת אחריה לכל מקום ורוצה תשומת לב, אז לפחות לגורים יש מי שדואג להם.

התוכניות למחר: מסעדת קאפקייקס! ואולי פארק.

ברוכים הבאים ללוקסמבורג!

One response to this post.

  1. חשבתי שכל המטרה הוא שהילדים שלך יצאו מוצלחים יותר ממך. אם ככה, כל הכבוד, משימה הושלמה.

    להגיב

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: