זכרונות פייסבוק

בשבוע האחרון פייסבו נתקף בדחף עקשן להראות לי את כל הדברים שעשיתי בשנים האחרונות. לרוב אני מצליחה להתעלם מזכרונות פייסבוק, אבל דוקא השבוע הזה עמוס בניגודים. אנחנו תקועים בבית בסגר 3 (פעם אחרונה וגמרנו בלי חרטות פוס נגעתי בצהוב), ואני אמנם יוצאת לעבודה אבל החיים בערך מושבתים. בנוסף יש חצי-סופה בחוץ, ממטרים לא פזורים בכלל נופלים עלינו מאתמול בלילה, הגורים מבועתים ובוהים בחלונות בניסיון להבין מה זה המים האלה בכל מקום, גראופל בירושלים (בגלל זה החלטתי לעבוד מהבית היום), והאם כבר ציינתי שסגר והנשמה יוצאת אחרי שנה בחרא הזה?

אז לכל זה פייסבוק החליט לתזכר אותי שבדיוק לפני שנה אהוד ואני נחתנו בדטרויט. נסענו לקונפוז'ן, כנס כתיבה ועריכה של מד"ב של שלושה ימים בדטרויט, באמצע ינואר. ירד עלינו שלג והיה נהדר ועמוס, ועשינו מינגלינג, והדפסתי כרטיסי ביקור ואפילו מכרתי כמה עותקים של לב המעגל! חזרנו לארץ ב-22 בינואר 2020, ב-23 בינואר עשיתי מרפאה בלוינסקי, וב-26 בינואר 2020 הבוסית שלי באגף לאפידמיולוגיה הושיבה אותי לשיחה ואמרה, "תקשיבי, יש את הנגיף הסיני החדש הזה. אנחנו צריכים להערך אליו מבחינה מיחשובית למקרה שיהיה כאן בארץ מקרה. בבקשה תעבדי עם אגף המיחשוב שמערכת החקירות תהיה מוכנה גם למקרה כזה".

ומאז לא ראיתי אור יום במשך כמה חודשים.

אפילו לא כתבתי את הפוסט המסכם עם מליון העצות המצוינות שקיבלתי בקונפיוז'ן, או לינק לביקורת המתלהבת של שונאן מגווייר על לב המעגל, או תמונות.

הודעת החופשה האחרונה שלקחתי.

אז כאמור, תקופה לא כיפית בכלל לקבל תזכורות של פייסבוק, שמאד שמח לספר לי איך לא התלוצצתי עם הבחור במשטרת הגבולות, הקפה הראשון ששתיתי שם, התג של הפאנליסטית (זאת אנייי!), שעזרנו לסדר את החדרים כי לא משנה שזה בצד השני של האוקיינוס, א.נשי כנסים תמיד צריכות עזרה, שהייתי בשלג, ואפילו את אירוע החתימות הוא זוכר! וכל זה בחו"ל שלא קיים כבר שנה כי פנדמיה, ואפילו פוסט על להיות אפידמיולוגית באגף לאפידמיולוגיה בזמן פנדמיה, לא יצא לי מזה כי לא כתבתי כלום השנה שאינו סיפור קצר עם דדליין ברור.

אז התעצבנתי, והתבחבשתי עם עצמי, ובאופן כללי זו תקופה איומה, ואז, מכיוון שפייסבוק הוא אלגוריתם חסר נשמה, הוא הביא לי את הפוסט התמים הזה, שנתיים קודם לכן. זו אני מעמידה פנים שאני בסך הכל קוראת את הספר של ורד ונהנית, ולא מספרת לאף אחד שאני קוראת את הספר של ורד בזמן שהקטנה מאושפזת בשניידר, יממה אחרי שהיא אובחנה עם סוכרת. שבבת אחת עברנו ממשפחה עם קשיים שדורשים התמודדות למשפחה עם קשיים שדורשים התמודדות באמצעות דקירות והזרקות, והמוח שלי הפך ל"אם הציבילזציה קורסת, מאיפה אני משיגה אינסולין" ל"איך אני שומרת על האינסולין קר" וטלטלה רגשית של כולנו, שבמידה מסוימת נמשכת עד היום.

נו, אז אני לא בדטרויט עכשיו, באמצע כנס כיפי לאללה, אבל לפחות אני גם לא בבי"ח עם ילדה עם סוכר מעל 300 ולבלב קורס.

יאללה, שכולםן יתחסנו כבר והחיים יוכלו לחזור לנורמלי (ואם ארה"ב תוכל בבקשה להפסיק לנסות להיות דיסטופיה גרועה, זה יהיה מעולה, תודה).

One response to this post.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: