מחשבות של ג'טלג

אני חושבת שהדבר שהכי משמח אותי בכנס הזה הוא שאני מצהירה בלי הפסקה "אנחנו כאן לכנס מקצועי", וזה כנס מקצועי של כתיבה! ומד"ב! זה הכנס הראשון אי פעם שאני נוסעת אליו בכובע ה"סופרת" שלי, ורק בכובע הזה. לא מרצה, לא רופאה, סופרת.

טיהי! כמו שאומרים בעברית צחה.

 

אהוד ואני החלטנו על הכנס הזה אחרי וורלדקון האחרון. חיפשנו כנס מקצועי לכותבים/עורכים, ואחרי התייעצות עם דידי, בחרנו. דידי (ודריל) המליצו על World fantasy אבל הוא גם יצא ממש קרוב לוורלדקון מה שהיה בעיה מבחינת מקום העבודה (שלי), וגם כולם אמרו שיש שם תחושה לא נעימה של כנס מנוהל ע"י גברים לבנים שמעוניינים בתכנים שנכתבו ע"י גברים לבנים, עם תוכנייה מאד חד מימדית.

כך נבחר ConFusion, שהוא כנס מדב"פ בחורף בדטרויט. במילים אחרות – מאורות, אבל עם פחות מעלות צלזיוס ויותר אנגלית.

יש המון המון פרוצדורות שקשורות לכנס, שמוכרות לי מוורלדקון – הרשמה מוקדמת, הזמנת מלון (לשם שינוי אנחנו במלון של הכנס! יאי!), מילוי טפסים על גבי טפסים של מוכנות להשתתף בפאנל, אישור שיבוץ (לא, זה לא כמו בכנסים ישראלים, זה יותר מורכב, עם יותר סעיפים, ובאנגלית), וכמובן – הבעיה הקטנה שבה אני לא מכירה אף אחד מהסגל (או מהמשתתפים), אז אין שום דבר שאפשר לפתור בוואטסאפ אחד. הכל במיילים ובהפרשי שעות.

בחרנו לטוס עם לופטהאנזה כי זו היתה החברה היחידה עם מחיר סביר ומשך טיסה הגיוני. זה עדיין 17 שעות לכל כיוון פלוס קונקשן, אבל אין מה לעשות. עד שלא יהיה לנו פורטל זה הזמן שלוקח לחצות את האטלנטי. המשמעות היתה מטוס לא-משהו לפרנקפורט, קונקשן בבית הנתיבות האיטי בייקום כולל בידוק בטחוני מטומטם ואיטי, מהסוג שבו לוקח יותר מעשר דקות לבדוק אנשים אפילו שחלקם מסבירים שיש להם עוד חמש דקות לבורדינג, ויש לפניהם תור של חצי שעה. אני עוכבתי שם לפחות עשרים דקות, ורצתי לאורך הדיוטי כדי להגיע מתנשפת לגייט ולגלות שהם מתעכבים גם בפתיחה שלו…

הבחור במשטרת הגבולות נראה באופן חשוד כמו המחסל המרושע מטרמינייטור 2, כולל החיוך המלחיץ. הוא היה נחמד לאללה והתעניין בכנס ובז'אנר שאני כותבת, ואפילו שאל את אהוד מי כותב יותר טוב, הוא או אני (שעל כך ענה העורך האדיר בעולם "אני עורך אותה" בחיוך מרושע לא פחות).

הגענו אחרי 17 שעות לדטרויט, ועדיין היה יום רביעי, והשעה היתה צהריים מוקדמים, ושנינו היינו גמורים (כצפוי). עשינו סיבוב רגלי מתחת לשמיים אפורים, מסביב לעצים עירומים מעלים, ומעל אספלט מכוסה במלח. היה קריר, אבל לא קפוא, והיה מאד מאד ברור שאנחנו בארה"ב ולא בבית, כי אין מדרכה! כלומר יש, אבל היא מקיפה את מגרשי החניה שמסביב לחנויות ספציפיות. אין מדרכה נורמלית שמקשרת בין הכל, וכמובן שאין מספיק מעברי חציה כי למה שנרצה לעבור מצד אחד של הכביש לצד השני בלי לנהוג לשם?

אבל האמת היא שאני ממש מאושרת ממה שציפיתי. זה מזג אוויר שטרם יצא לי לחוות בארה"ב של אמריקה. קר ויבש והשמיים מאיימים בשלג, והכל נראה כמו תפאורה לסרט מתח מהורהר. אני רק מקווה שאהוד ואני הניצבים ברקע ו/או בעלי העין החדה שיספקו את הרמז המכריע לפתרון התעלומה, ולא הגופות המדממות שמופיעות לפני כתוביות הפתיחה.

ועכשיו שנינו נהיה סופר-אמיצים ונרד ללובי כדי לחפש אנשים שנראים כמונו. בכל זאת, כנס מדב"פ.

 

תמונת היום: זה מה שמקבלים כשמזמינים אוכל. כוס מים ענקית עם קרח. כשבחוץ פחות מעלות ממספר החתולים שלי.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: