היום החמישה עשר, או – אבל אני לא רוצה ללכת הביתה!

זהו. יום אחרון. לעזאזל. אני כבר יודעת מה אענה כשישאלו איך היה – קצר מדי. האמת היא שהיה מאתגר, ארוך, ואני בשוק שריקה ואהוד עדיין מדברים איתי אחרי כל הדרמות המשפחתיות שהיו לנו כאן, פלוס כמה רגעי שבירה לא נעימים בעליל, בתוספת חוסר הארגון הכרוני שלי שמתנגש חזיתית עם אנשים מסודרים כמו שני אלה.
אבל רגע! קודם מה עשינו היום.
הבוקר התחיל בכרבול ארוך מאד בפוך. גם כי אני אוהבת פוכים ובעיקר כי אני כבר יודעת שבארץ יחכו לי שלושים ומשהו מעלות במקרה הטוב, והפעם הבאה בה אפגוש פוך מבפנים תהיה רק בעוד שלושה חודשים לפחות.
מהפוך – לאריזות. ארזנו את הרוב אתמול אבל השארתי כמה דברים בחוץ, פלוס כביסה של הרגע האחרון שעשיתי כי בגדים נקיים אפשר לקפל ולדחוס לפינות במזוודה, בניגוד לבגדים מלוכלכים שצריכים להיות בתוך שקית הכביסה.
לכבוד היום האחרון החלטנו להשקיע בארוחת הבוקר – טוסטים, סלט ירקות עם כל הירקות שלנו, חביתה מקושקשת, טופו וחלומי מוקפצים. היה יותר אוכל על השולחן מאשר אנשים שיאכלו אותו, בעיקר כי שני הילדים עשו כמו אמא שלהם ונשארו בפוך עד הרבה אחרי הרגע האחרון האפשרי. מדי פעם הם צצו כדי לאסוף גרב שאמא שלהם הכריחה אותם להרים, ואז חזרו למיטה. הגדול עדיין השתעל והתנזל, והתחיל לדבר על אוזניים סתומות. מסכן, אני כבר מנחשת מה מצפה לו. אני עדיין זוכרת את הטיסה בה הייתי עם נזלת. לא שאני זוכרת לאן טסתי או מתי זה היה, אבל לגמרי זוכרת את הכאבים הנוראיים בטיסה. התחלתי להרגיש גירוד בגרון ובאף, ולכן הודעתי בקול רם שאני לא מתעטשת (אפצ'י), לא מנוזלת (עוד אפצ'י), ולחלוטין לא חולה.
אחרי שארוחת הבוקר הביסה אותנו, ואחרי שסיימנו לגמרי לגמרי עם כל האריזות, פלוס שקילות של כל המזוודות שיתאימו לגודל המותר של אייר לינגוס, החברה האירית שאיתה נטוס ללונדון, הצלחנו לצאת מהבית. במהלך הליכות הבוקר שלהם ל CCD אהוד וריקה מצאו פארק גדול שנראה מעניין, והיות שלשם שינוי לא ירד גשם, הפארק נבחר כיעד לסיבוב הדבלינאי האחרון שלנו.
אחד הדברים הכי מוזרים שראינו בדרך היתה ספינת ויקינגים על גלגלים. זה סיור "ויקינגי" שהקטנה ואני ראינו ביום היחיד שהיא הסכימה ללכת איתי ל CCD. זה רכב שהשלדה שלו היא אוטובוס אבל הוא מעוצב כספינה צהובה, ובפנים יושבים אנשים שחובשים כובעי ויקינגים עם קרניים. אין לי מושג לאן או מאיפה הסיור הזה יוצא, אבל האנשים האלה תמיד נראים מאושרים ומובכים להחריד בו זמנית. הקטנה ביקשה שנעשה סיור כזה כשהיא ראתה אותם בפעם הראשונה, אבל שתינו שכחנו ולכן עד עכשיו אני לא יודעת מי הם או למה הם עושים את זה.
בגזרת ה"אנשים במדים" חלפו על פנינו שתי קבוצות. הראשונה של נערות בית ספר במדים בצבע בורדו-ורוד, עם חצאיות ארוכות ואפודות בית ספר. הן הסתובבו בקבוצות ודיברו בהרבה מאד טונים והעוויות פנים. טינאייג'ריות אר גונה טינאייג'. הקבוצה השניה היתה של דבוקת רוכבי אופניים, שאמנם כל אחד מהם לבש משהו שונה אבל האופניים שלהם היו זהים לחלוטין. מוזר ביותר.
בכניסה לפארק מצאנו פסל מצמרר של רעב (famine) , שגרם לי לעצור ולצלם אותו מכמה זוויות. אני לא מכירה מספיק את ההיסטוריה של אירלנד, אבל כמו כל אמנות טובה, לא צריך להכיר את כל הגורמים לרעב הגדול של המאה ה 19 כדי להרגיש את הסבל.
המשכנו לטייל בפארק ומצאנו כמויות לא הגיוניות של שחפים ושל גוונים של ירוק. לגמרי לא ברור לי למה יש שחפים בגדלים לא הגיוניים בכל דבלין, וספציפית במקומות בהם אני נמצאת ברמה שמזכירה את "הציפורים" של היצ'קוק. ריקה העלתה את ההשערה שהן אכלו את היונים. אהוד שיער שהם אוכלים בני אדם. אני בעיקר רציתי לעשות הכל כדי להתרחק מהם.
מדי פעם מצאנו ילדים בגדלים שונים, חמודים מאד ולבושים טוב בהרבה ממני, שלמרות שבוע במזג האוויר המנוזל של דבלין עדיין התעקשתי לצאת מהבית בחצאית קצרה וגופיה. לפחות היום לבשתי שתי גופיות (!), אז בבטן היה לי פחות קר.
אחרי שצילמתי מספיק ירוק ומספיק שחפים הודעתי שהגיע הזמן לקפה, וריקה הוסיפה שאם זה הקפה האחרון שלנו באירלנד כדאי שנשב ונשתה אותו כמו שצריך. אהוד, אחרי שבועיים איתי, כבר ידע לחפש את הסניף הקרוב של אינסומניה, הרשת בה הקפה כמעט טוב כמו של ארומה, והוביל אותנו לשם.
המטרה שלי, חוץ מהקפה, היתה לגמור את כל הכסף הקטן שהיה לי בכיס, ולכן חוץ מקפה הזמנתי גם בראוני. רציתי סקון, אבל היו להם רק סקונז מקמח מלא או עם צימוקים. איכס. מי רוצה צימוקים בסקונז שלו?
הסברתי למוכר מה המטרה שלי, והוא השתדל מאד לקחת את כל המטבעות שנתתי לו, ואז התנצל שהוא ייאלץ להחזיר לי 15 סנט כעודף. לעזאזל עם היושרה של המוכרים! בתור נקמה נתתי את כל שני המטבעות האלה לאהוד. שילמד.
ריקה ביקשה להשתמש בסלולרי שלי כדי לצלם את האוכל שלה, וכשהחזירה לי את הטלפון גילינו שהפוקוס לא עבד, מה שהוביל אותה להאשים אותי בזה שכל המצלמות שלי לא מתפקסות כמו שצריך. ובכן, אני עדיין הנאחס של הטיול.
מלאים בקפה ובשטויות חזרנו לדירה לסיבוב אריזות אחרון לגמרי, הכנת סנדביצ'ים להמשך היום ונקיונות אחרונים. אהוד היה זה ששם לב שיפה שארזתי הכל אבל כמעט שכחתי את האינסולין במקרר. אופס.
הזמנו מונית, נפרדנו בפעם האחרונה מהפנטהאוז המטורף שגרנו בו בשבוע האחרון, וירדנו למטה.
כשהמונית הגיעה גילינו שהיא אמנם מתאימה לשישה אנשים, כמו שביקשנו, אבל לא בדיוק לכל המזוודות שלנו. עם הרבה אמונה וניסיון בטטריס הצלחנו לדחוק את כל האנשים וכל המזוודות לתוך המונית, ויצאנו בדרך לשדה התעופה. הספקתי להגיד "דוקא היום יש יום יפה?" וארובות השמיים נפתחו וחזרו להשתין עלינו את הטפטוף המעצבן של דבלין. מאד נחמד מצד העיר הזו לוודא שאזכור בדיוק ממה סבלתי בה לפני שאני חוזרת לארצי מולדתי שבה אני סובלת מהכל.
השתמשנו בכוח העל של הקטנה כדי לזרוק את המזוודות שלנו בצ'ק אין במהירות, ובינתיים אהוד וריקה גילו שיש שיטה אוטומטית להפקדת מזוודות! רשמתי לעצמי לנסות אותה בפעם הבאה שתזדמן לי הפקדה שכזו. עברנו את הבידוק הבטחוני כמעט לגמרי בלי בעיות, רק שביקשתי שהקטנה לא תעבור במגנטומטר כי חששתי למשאבת האינסולין, ולכן היא עברה חיפוש ידני. היא שיתפה פעולה נהדר, והמאבטחת שבדקה אותה התפעלה מכמה שהיא נהדרת. לא שחדש לי שהילדה שלי נהדרת 🙂
משחק הקופסה של הגדול וקרמים בטרולי של ריקה עיכבו אותנו עוד קצת בבידוק, אבל הכל הסתדר בסופו של דבר אחרי שהוכחנו שהמשחק הוא אכן משחק קופסה, והקרמים הם אכן קרמים לפנים.
עברנו לדיוטי וחיפשנו משהו לאכול ולשתות. מצאנו מסעדת המבורגרים מהודרת עם גינס שנראה מבטיח, ואהוד ואני החלטנו שאמנם אתמול היתה הבירה האחרונה שלנו באירלנד, אבל זו לא סיבה לא לשתות עוד בירה היום באירלנד. אחרי שסיימנו את ההזמנה ושילמנו הגיע מלצר נחמד ואמר שבעצם נגמר להם הבשר, ולכן הם יכולים או להחזיר לנו את הכסף או להביא לנו המבורגרים מעוף. למודת ניסיון רע מהרוקט החלטתי לוותר על ההמבורגרים מהעוף, ולקחתי את הקטנה איתי לקנות המבורגרים בבורגר קינג (תוך שאני ממלמלת את השורות הרלוונטיות מ"ספרות זולה", כמובן). המכונה האוטומטית סירבה לקבל את הכרטיס שלי, מה שעיכב אותנו עוד קצת אבל בסופו של דבר הצלחנו לקנות את כל האוכל והשתיה שרצינו וחזרנו לשולחן, בו הגדול שמר לנו על הגינס.
חצי פיינט והמבורגר אחד מאוחר יותר העולם נראה פחות מעצבן. הגדול עדיין הרגיש רע, וריקה הציעה לו דקסמולד קולד. סיכמנו שהוא יקח דקסמול בוקר עכשיו ולטיסה הארוכה מלונדון הוא ייקח דקסמול לילה שאולי יעזור לו לישון. כיוון שאני המשכתי לא להיות מנוזלת, לא להתעטש ולא להרגיש רע בכלל, בייחוד בלי כאב ראש, לקחתי גם אני דקסמול אחד מריקה.
אהוד ואני עשינו עוד סיבוב דיוטי ולא מצאנו שום דבר לבזבז עליו כסף חוץ ממטליות לחות לתיק הגב של אהוד. רציתי לקנות שוקולדים לעבודה אבל כל מה שמצאתי היה או יקר מדי או גדול מדי, ואהוד הזכיר לי שיש לנו עוד בידוק ביטחוני לעבור כשנגיע לאנגליה, כי אלה לא טיסות שנקנו מאותו מקום אלא שתי טיסות נפרדות.
הפעלתי את כוח העל של הקטנה כדי לעלות מוקדם למטוס ללונדון, ואהוד וריקה הפעילו את כוח העל שלהם שכלל לרכוש כרטיס במחיר קצת יותר גבוה וכך להכנס ל priority boarding, אבל זה לא שינה כי הטיסה התעכבה. והתעכבה. ובינתיים קיבלנו הודעה מבריטיש שגם הטיסה שלהם מתעכבת. ומתעכבת. ומתעכבת. העלו אותנו למטוס, ישבנו, התחגרנו, והטיסה עדיין התעכבה. חיכינו שעה במטוס עד שהוא המריא, וכבר התחלתי להלחץ שנפספס את הטיסה לארץ, אבל אז הגיעה ההודעה מבריטיש שהטיסה שלנו מתעכבת בשעתיים, אז… יאי…? בערך.
הצלחתי להתנמנם קצת בטיסה ולשחק קצת בסלולרי, אבל בעיקר הייתי משועממת. האוזניים של הגדול כאבו לו מאד, מה שהוביל לקוצר רוח מובן לחלוטין ולהמון מיקרו-מריבות עם הקטנה במהלך הטיסה. חיכיתי שתגיע העגלה של האוכל והשתיה, רק כדי לגלות שהשתיה עולה כסף והכרטיס שלי לא עבר! הקטנה הצילה את היום כשהיא נזכרה שיש לה 50 יורו בכיסוי של הסלולרי, והזמינה את כולנו לקולה.
טיסה שהיתה אמורה לקחת שעה וחצי ארכה קצת פחות משעה, וכף אפילו שהמראנו בשעה איחור נחתנו רק באיחור של חצי שעה.
נחתנו בהית'רו, שוב, אבל הפעם לא נשארנו בלונדון אלא חיפשנו את דרכנו לטרמינל 5, ממנו הטיסה שלנו היתה אמורה לצאת. הדרך היא כזו – הולכים למעלית ענקית וממתינים בתור עם עוד המון אנשים. יורדים לקומה מינוס אחת. הולכים במנהרה. מגיעים לרכבת ומקבלים כרטיס חינם. ממתינים לרכבת. מוודאים שעולים על הרכבת לטרמינל 5 ולא לטרמינל 4. עולים על הרכבת. מתכוננים לשהיה ארוכה. מגיעים לטרמינל אחרי 4 דקות. יורדים מהרכבת, מעט מאוכזבים. עולים במעלית. מגיעים!
הפקתי כרטיסי בורדינג, מצאנו את צ'ק אין המזוודות האוטומטי, ומלאת אושר יצאתי להרפתקאה. המסוע פועל על פי כרטיס הבורדינג, שוקל את המזוודות ומסביר איך להדביק את הסרט שמזהה את המזוודה. זה כל כך מגניב! ולשם שינוי לא צריך לתקשר עם אנשים או להפעיל כרטיס פטור מתור כי המקום ריק לגמרי! טיהי!
הבידוק הבטחוני היה זהה לבידוק שעברנו באירלנד, רק שהפעם ידעתי להגיד מראש שבתיק הגב של הגדול יש משחק קופסה, ושהקטנה עם המשאבה ולכן צריך לבדוק אותה ידנית. לצער כולנו הגדול נאלץ לזרוק את הקולה שקנינו במטוס כי נוזלים. באסה.
הבעיה עם להגיע להית'רו מאוחר בלילה היא שהמקום כולו נסגר בעשר. לכן מהרגע שסיימנו את כל ענייני הביורוקרטיה אצנו לחפש שני דברים – שוקולדים לעבודה, מתנות לחברות של הקטנה, וקפה.
התפצלנו בין חנויות, ריקה ואהוד מצאו את כל השוקולדים, הקטנה ואני מצאנו את כל המתנות, ונשאר רק לשתות קפה. מצאנו מסעדה שנראתה מבטיחה, והזמנו בה צ'יפס בטטה (נחמד), צ'יפס רגיל (סביר), ארוחת בוקר (חביבה), וקפה.
עכשיו.
תנו לי רגע להסביר משהו על קפה.
אני מאד אוהבת קפה. אני גם קצת פלצנית בקפה שלי. עם זאת, בשבועיים האחרונים למדתי להשלים עם המים-רותחים-בצבע-חום שהאנשים באיים הבריטים מחשיבים כקפה. אני עדיין לא מבינה איך הם הצליחו להשתלט על העולם עם התחליף-המחריד-לקפה שלהם, "תה", אבל הסכנתי עם חוסר הידיעה. חשבתי שהתרגלתי, ולכן הזמנתי אספרסו.
דבר לא הכין אותי למה שהגיע לשולחן. הצבע היה נכון, הכוס היתה נכונה, כל השאר היה שגוי לחלוטין. זה היה נוזל חם במרקם של נזלת ובטעם של זיעה קרה. הוא היה מלוח וחמוץ בו זמנית, כאילו מישהו חשב "הי, אנחנו מוסיפים חומץ לתפוצ'יפס שלנו, אולי נוסיף גם לכאן?". היתה לו ארומה של נוזל לפתיחת אסלות, וטעם שנשאר לאחר מכן של גרביים שמעולם לא כובסו.
זה היה הקפה הגרוע ביותר ששתיתי בחיי.
כמה גרוע? כדי להתנחם הלכתי לשתות אספרסו של PRET.
השארתי את כולם עם ג'אנק מפראט ואצתי לסיבוב קניות בחיפוש אחרי שוקולדים שיהיה עליהם איזשהו סמל של בריטניה. גם כדי להוכיח לכולם שהייתי באנגליה וגם כי נמאס לי מקופסאות הלינדט הגנריות שכולם מביאים מהדיוטי. מצאתי את השוקולדים שרציתי, ואפילו במחיר סביר, ובדרך לקופה מצאתי גם בקבוקון וויסקי קטנטן, שמיד קניתי. הרי אהוד אוהב ויסקי והוא לא שתה כמעט בטיול הזה! או, ליתר דיוק, לא שתה מספיק.
ברגע שדחפתי הכל לתיק, אהוד הופיע לידי, בדיוק בזמן כדי לפספס את ההפתעה עבורו, ובול בזמן כדי לצאת איתי למסע חיפושים אחרי מסיכה לפנים כהפתעה עבור ריקה. מצאנו מסיכה שנשמעה יוקרתית ממש, ואז כל שנשאר היה למצוא דרך להטמין את ההפתעות בתיקים שלהם. תכננתי לנצל את הגדול (שהרגיש קצת יותר טוב), אבל לשמחתי אחרי שחזרנו אהוד היה צריך לצאת לשירותים ויכולתי לדחוף לו את הבקבוקון עמוק לתיק הגב, מתחת לדברים אחרים. ריקה הסתכלה עלי, ולכן אמרתי, "עכשיו תסתכלי לשם (והצבעתי לחלון מאחוריה) ותעמידי פנים שאת לא רואה מה אני עושה", וכך בתחכום רב יכולתי להגניב לטרולי המסכן והמתפוצץ שלה את המסיכה. אני ממש מקווה שהיא שרדה את הנסיעה…
סגרו מסביבנו את הית'רו, והגיעה דיילת להודיע שאפשר כבר להגיע לשער של הטיסה שלנו. שוב תכננתי לנצל את כוח העל של הקטנה, אבל אז בריטיש התחכמו לי והעלו ראשונים את כל מי שיש לו ילדים. שזה גם מגניב וגם מתחשב!
בכבש הקטנה הזכירה לגדול ללטף את המטוס והזכירה לי שלא כתבתי על המנהג החמוד בעולם – שניהם מלטפים כל מטוס שאנחנו עולים עליו כדי שהוא יגרגר, כי כידעו מטוסים הם סוג של חתול.
הגדול קיבל דקסמול לילה ונרדם כל כך חזק שכשהגיע האוכל הוא סירב לאכול והעדיף להמשיך לישון. הקטנה שיחקה במסך שלה ונרדמה, ואני הצלחתי להרדם כל כך עקום שהצוואר שלי נתפס.
נחתנו. מצאנו את המזוודות. אבא שלי לקח אותנו הביתה.
כשנכנסנו הגורים התנהגו כמו בני נוער כעוסים – ניקס רצה מתחת למיטה שלי וסירבה לצאת החוצה. סטיקס קפצה עלי, מרחה עלי קקי, ואז רצה אל מתחת למיטה להצטרף לניקס, ורק קרברוס הגיע להתלטף בפרצוף הורוד שלו מסוג "הי, איפה הייתם? את יודעת שכשלא היית היתה כאן מישהי אחרת?"
הקטנה הצליחה להוציא את ניקס מתחת למיטה בעזרת מגב (אל תשאלו) ואחרי מספיק אוכל רטוב, שתי הגורות התרצו וחזרו להתלטף ולהתכרבל איתי. שתיתי שלוש כוסות קפה אמיתי, התיישבתי על הספה, הסתכלתי על הסיפרייה שלנו, והרגשתי בבית.
מתי נוסעים שוב?

קפההההה!

דברים שלמדנו היום:

  • יש מלא ישראלים בדרך לישראל
  • נמל התעופה הית'רו נסגר בעשר בלילה, ואין שום דבר לעשות לגבי זה
  • להצהיר שוב ושוב "אני לא חולה! ולא כואב לי הראש! ואני לא מתעטשת בכלל!" לא עובד נגד וירוסים
  • לטיול הבא לאירופה שאינה צרפת או איטליה אנחנו לוקחים איתנו קפה טחון ומקינטה

One response to this post.

  1. Posted by Eran Arbel on ספטמבר 1, 2019 at 12:49 pm

    אני מבין להיות מצונן בטיסה. בעצירה האחרונה שלנו במסע לפולין, הייתי צריך להחזיק את הדגל במהלך הטקס. התעקשתי לעמוד יציב ובלי לזוז גם כשהתחיל לרדת גשם. כשחזרנו חזרה לארץ הייתי כל כך מצונן שאני לא זוכר כלום מהטיסה חוץ מזה שזה היה כואב.

    להגיב

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: