היום הארבעה עשר, או – בירות בכל מקום!

הגדול הרגיש עוד פחות טוב מאשר אתמול ולמרות זאת כשהתארגנו לצאת מהבית הוא ביקש להצטרף אלינו. הקטנה לעומת זאת הודיעה שאת היום האחרון בדבלין היא מתכוונת לבלות בסלולרי בבית, והפשרה היחידה שהצלחתי להוציא ממנה היתה שלפחות היא תרבוץ בסלון ותהיה בסלולרי במקום במיטה. היא הכינה לעצמה את המחנה שלה – חתול הפושין הענק שלה שאיתו היא מתחבקת כשהיא מתגעגעת לגורים שלנו, שמיכת פוך, סלולרי ומטען.

הגדול ארז מים, חמצוואר, מצברוח ויצאנו. הכיוון הכללי היה מוזיאון הלפריקונים שריקה איתרה והצהירה שהיא רוצה לבקר בו, אבל כרגיל אצלנו, על כל שלושה צעדים של התקדמות נכנסנו לשתי חנויות, כולל חנות עטים (נובעים וכדוריים), חנויות תיירים ועוד. בהתחלה לגדול היה קשה ללכת בקצב שלנו שהוכתב על ידי אהוד, ואחר כך הוא תפס אותי וביקש לחזור הביתה. במקום להחזיר אותו שאלתי האם ירצה לנסות לשתות שוקו לפני שהוא עולה על מונית הביתה. בניגוד לכל עיקרון שלי, הסכמתי שניכנס לקוסטה, חנות קפה בינוני ומטה. באופן מפתיע הקפה היה פחות דלוח משציפיתי, השוקו היה טעים על פי הגדול, אבל הקצפת המלווה היתה לא טעימה והמרשמלואים שחיכו לו בצד היו ההפך ממתוקים. איך אפשר לעשות מרשמלואים תעשייתיים לא מתוקים? לאלוהי האייים הבריטיים הפתרונים.

הגענו לרחוב שמקיף את טריניטי קולג' ונחסמנו על ידי חבורה ענקית של אנשים שפשוט התקבצו על המדרכה. לא הבנתי מה קרה לאירים שאמנם פחות נחמדים מהאנגלים אבל בכל זאת מנומסים, עד שקלטתי את המשפט "אבל מה לגבי ציפורה", והבנתי שבתוך עמי אני תקועה. הרמתי את הקול ואמרתי להם שהם חוסמים את המדרכה לכולם. לשמחתי זה אפילו גרם להם לזוז!

חצינו את הליפי, הנהר שחוצה את דבלין, והטפטוף שליווה אותנו מהבוקר הפך לטפטוף קצת יותר מעצבן. באופן כללי נראה שהמטרה של מזג האוויר האירי הוא לעצבן אותי. יש שמש מדהימה בחוץ עד שאני יוצאת מהבית, ואז מיד השמיים מתקדרים, מתחילה רוח קפואה וגשם נוזל מהשמיים.

מעבר לליפי מצאנו חנות משחקי קופסה ודגמים לצביעה. התלבטנו מול עוד הרחבה של מאנצ'קין עד שנזכרנו שבעצם יש לנו מטרה לסיבוב הרגלי, והמשכנו למוזיאון הלפריקונים.

המוזיאון עצמו חמוד לאללה עם הנחיה חביבה. עוברים בין מספר חדרים מעוצבים, שומעים סיפורים שחלקם מחרידים וכוללים זריקת תינוקות לבארות ושריפת נשים, ומדי פעם כמעט נרדמים כי צהריים, לא ישנו טוב בלילה ורוב המוזיאון חשוך כדי להכניס לאווירה של עולם השיי, שכידוע הפסידו לבני האדם וקיבלו את העולם שמתחת לקרקע בעוד שבני האדם קיבלו את העולם שמעל הקרקע. מצד שני, המוזיאון גרם לי לחשוב על חדר בריחה שבו הופכים לגמדים, כשהכל מעוצב ענק ומעבר למידה שלנו. שמישהו יזכיר לי לדבר על זה עם מלך חדרי הבריחה, גיא.

הדבר המאכזב העיקרי במוזיאון היתה הגיפט שופ, שהיתה מלאה בדברים שלא רציתי לקנות. בעיה חמורה בהחלט.

לארוחת צהריים החלטנו ללכת על השיטה מאתמול שהיא – לצאת לרחוב וללכת עד שרואים מקום שמוכר סטאוט שאינה גינס. הפעם מצאנו את הכנסיה, מסעדה שנמצאת במה שהיה פעם כנסיה והיום הוא מסעדה, בר, בית קפה ועוד. האוכל היה אחלה והבירה היתה סטאוט שאינה גינס! והיא היתה טעימה! אני מתחילה לחשוד שהקטע של הגינס היא שזו אולי הסטאוט הכי מפורסמת אבל בפירוש לא היחידה באירלנד!

כשסיימנו את האוכל הגדול התעודד מספיק כדי להסכים שנמשיך לשוטט ביחד, ועל פי ההמלצה של רותם החלטנו לשוטט לצ'סטר ביטי, מקום עם ספרים שנמצא בדרך הביתה (בערך, מאד מאד בערך). צ'סטר ביטי הוא מוזיאון של תרבויות עתיקות שנמצא בטירת דבלין (או ליד טירת דבלין? המיקום לא לגמרי מובן לי), ומחוץ למוזיאון יש מדשאה ענקית שעליה הסמל של אירלנד שאי אפשר לראות בבירור מהקרקע. ריקה, בהיותה אשה רבת תושיה, מיד הציעה לזרוק אותי או את אהוד באוויר כדי שנוכל לצלם את המדשאה מהזווית הנכונה. היא אמרה שהיא לא תעיף את עצמה כי היא חוששת שהיא לא תצליח לצלם בתזמון הנכון. אכן, חברת אמת.

בצ'סטר ביטי יש כמה קומות של תצוגות, והתחלנו כמובן מהתצוגה של הספרים העתיקים, מה שהתברר כבחירה הנכונה. היו שם מבחר מגילות, ספרי גיאומטריה, סיפורים, קטעים מהקוראן, תחריטים, קטעי פפירוס ואפילו שיעורי בית ביוונית! הספקנו רק את התצוגה הזו לפני שגירשו אותנו, ורגע לפני שזרקו אותנו מקומה צילמנו ספר ענק של תווים עבור סאם.

הגיפט שופ לשם שינוי לא איכזבה, ובזכות ריקה מצאתי כרטיס ברכה עם חתולים קופצים לקטנה ומגנט עם שיעורי הבית ביוונית עבורי. אני צופה עתיד מלא במגנטים למקרר שלנו…

יצאנו למזג אוויר עוד יותר ספוגי מהרגיל, עם גשם קר ואווירה של אמצע החורף הישראלי. הגדול היה ממש מסכן, וסיכמנו שניקח מונית הביתה. הבעיה – השעה היתה שש, והיו פקקים בכל מקום שהסתכלנו אליו. בלית ברירה הגדול נגרר איתנו ברגל, אומלל ורטוב כמו כולנו. ריקה ואני רצינו לעצור ולקנות קפה אבל המבט המסכן של הגדול, בתוספת העובדה שבית הקפה הקרוב לבית היה סגור, שכנעו אותנו לוותר.

אחרי הנמנום ההכרחי על הספה, שלושתינו הצלחנו להרים את עצמנו ולסכם על שלושה דברים – נתחיל לארוז, נכין סלט לארוחת ערב, ונצא לשתות כדי להפרד מאירלנד. לקח לי הרבה יותר מדי זמן לארוז, ובסופו של דבר, בסביבות עשר בלילה, הצעתי לאהוד ולריקה שנצא ישר לשתות, בלי שום סלט. ההצעה שלי גרמה לאהוד להתחיל לצחוק, כי מסתבר ששניהם התערבו כשלא הייתי בסביבה איזו מהתוכניות תיפול. כשביררתי, גיליתי שאהוד הימר שאני אוותר על השתייה! ככה, אחרי שבועיים של טיול, הבנאדם חושב שאוותר על בירה למען סלט. בושה! מיד הכרחתי אותו לנעול נעליים כדי שנצא כמה שיותר מהר.

מצאנו פאב עם 4.4 כוכבים בגוגל, מוזיקה, מלא אנשים ובלי כיבוד חוץ משקיות בוטנים ביורו וחצי. הזמנו גינס (לי ולריקה) וויסקי (לאהוד), והשקנו כוסות על זה שלמרות שבועיים ביחד, אנחנו עדיין ביחסי דיבור אחד עם השני.

אירלנד, אני לא אתגעגע לא למזג האוויר הספוגי שלך, אבל בהחלט אתגעגע לגינס שבאמת טעימה יותר מאשר בארץ.

בתוכנית למחר – מלא טיסות שבסופן שלושה גורים ובית.

אלכוהול במגוון צבעים, מרקמים וטעמים!

דברים שלמדנו היום:

  • המיתולוגיה האירית מלאה בסיפורי זוועה, שלא משתווים בכלל לדברים המחרידים שאנשים עשו בהשפעת המיתולוגיה האירית.
  • יש חמישה פאבים במרחק שלוש דקות הליכה לכל היותר מהדירה שלנו, אבל יש רק שני בתי קפה.
  • ריקה מסוגלת לקפל את כל הכביסה שלה בזמן שלוקח לי להקליד רשומה אחת בבלוג.
מודעות פרסומת

One response to this post.

  1. טוב, אחרי קריאת כל הסאגה, אני יכול לסכם: קרן פגשה את גררמ והרבה חברים, שתתה סטאוטים טובים וקפה גרוע, והילדים שלה כנראה מרוצים. אני חושב שהשתכנעתי שדאבלין תתאים לי מאוד כמקלט כשאאלץ לברוח מישראל, אם הסקוטים לא יקבלו אותי.

    להגיב

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: