היום השניים עשר, או – כל סוף הוא גם סוף

קמנו עגומים ליום האחרון של וורלדקון. בניגוד לאנשים החכמים איתם אני חולקת דירה, לי היו עוד שני פאנלים היום ואפס יכולת להכנס לדברים. הילדים ואני נסענו (כרגיל) במונית לכנס, אהוד וריקה הלכו בדרך שונה ומיוחדת שאהוד גילה. כשהגענו התפצלנו (כרגיל) – הקטנה הלכה לחדר השקט, הגדול לחדר הגיימינג (שבשלב הזה כבר הריח בדיוק כמו האשכול באייקון), ואני לחדר הדילרים להפרד מג'מה ואלינור שכבר התחילו לפרק את הדוכן. הן נתנו לי לקחת איזה ספרים שארצה והמליצו לי על שניים ספציפים. סיכמנו שאם יהיה כנס רלוונטי בלונדון אשתדל להגיע, ובכל מקרה ברגע שהן ירצו קפה אנסה להביא להן. אני מאמינה שלפחות באחת מההתחייבויות האלה אצליח לעמוד.

כשעזבתי את הדוכן פגשתי את סאם ומיק. רציתי לחפש עוד כמה דברים קטנים לזרחינאים, וניסיתי להזכר באיזה דוכן ראיתי משהו חמוד, אבל רגע אחר כך ראיתי את אהוד וריקה וכשהסתובבתי היו מאחורינו סיכות גיקיות משעשעות, ותהיתי האם ללכת על זה במקום על מה שתכננתי, ובשלב הזה סאם התחיל לצחוק ואמר שלהסתובב איתי זה כמו להסתובב עם כלבלב. אהוד הנהן בפנים עגומות, ואמר שאני בול כמו הכלב מ Up.

אני, צילום אילוסטרציה

בשלב הזה סאם צחק ממש ואמר "אני חייב להמשיך להסתובב איתה. אני רוצה לדעת איך זה נגמר." הייתי נעלבת, אבל בדיוק ראיתי משהו נוצץ.

הצלחתי למצוא את הדבר המגניב האחרון לזרחינאים המגניבים האחרונים, ואפילו היתה עליו הנחה לאור העובדה שמי שמכרה אותו רצתה לחזור הביתה עם מזוודה ריקה (כמו רוב הדילרים). סיכמנו שלאור העובדה שאני רוצה לעזוב את חדר הדילרים ולסאם כבר כאבה הבטן מרוב לצחוק עלי, נעלה לחדר הירוק וננוח שם עד הפאנל הראשון שלי של היום.

הגדול כתב לי בוואטסאפ שהוא לא מרגיש כל כך טוב. חשדתי שמדובר בשפעת כנסים וביקשתי ממנו שיעלה לקומה 5 כדי שאוכל לבדוק אותו.

כמובן שאיך שעלינו הגיעה לשם האחת והיחידה, זוכת פרס ההוגו לשנת 2019, מארי רובינט קוואל המהממת והנפלאה. הצלחתי למצוא מספיק מילים כדי לדבר איתה, סיפרתי לה על הבנזוג שכרגע באוניברסיטת החלל, וביקשתי ממנה לכתוב עבורו בספרון החתימות שלי. עוד לא קראתי מה היא כתבה, אבל אני יודעת להגיד שהיא כתבה את זה בעט נובע מהמם ויפהפה.

האסיסטנטית שלה זיהתה את השם שלי מהפוסט בבלוג שבדיוק התפרסם אצלן ודיברנו עליו קצת. אמרתי להן שזה שימח אותי יותר מאשר הפוסט אצל סקאלזי, בין השאר כי אצל סקאלזי אייתו את השם שלי באופן שגוי, ושתיהן צחקו, ומארי רובינט אמרה שהיא תספר לו את זה. סאם ומיק הצטלמו עם ההוגו שלה, ואני הצלחתי לא להביך את עצמי עוד יותר.

הגדול הגיע לחדר הירוק ובדקתי אותו. לא היה לו חום, אבל הוא כן השתעל ונראה קצת מסכן. אבחנתי אותו מיד כסובל מוירוס, ואמרתי לו שאם הוא מרגיש ממש רע נוכל לצאת הביתה. הוא מיד אמר שהוא מעדיף להשאר, והבטיח שהוא ינוח במשך היום.

הפאנל הראשון מבין השניים היה שוב פאנל בהנחיית סאם, האפידמיולוג מוושינגטון על שימוש במחלות בספרות מדב"פ. השתתפו בו פיזיקאית, סופרת שכותבת פנטזיה היסטורית, סאם ואני בתפקיד כפול. יצא לי להגיד דברים כמו "פחות זומבים וערפדים ויותר מחלות מגניבות" או "איפה הכולרה במאד מקס?", ופעם אחת לפצוח בנאום חוצב להבות לגבי הפצת מחלות.

טכנית, אתמול אדה פאלמר וג'ו וולטון הזמינו אותי לקונצרט של הסספרס היום בצהריים. מעשית, שכחתי מההזמנה לגמרי ובמקום זה כל מה שחשבתי עליו אחרי הפאנל זה לנוח ולאכול לפני הפאנל הבא שלי. עדי, ריקה, אהוד, מיק וסאם החלטו בכוחות משותפים לצאת לבוג'ום, מסעדה מקסיקנית שמגישה גם אוכל נטול גלוטן, מוצרי חלב ואשכוליות. איתמר, בחור חמד שמתנדב לכל ארגון שזקוק לאנשים טובים, הצטרף אלינו לאוכל. אני לא לגמרי בטוחה איך, אבל מתישהו בשיחה הוחלט שמיק (ועדי?) יכתבו ספר ובו כבאי נועז עובר לגור בביתו של לורד מהודר שמתאהב בו ומצית דברים באופן רנדומלי כדי לצפות בכבאי… או משהו… אני לא בטוחה מה הלך שם, רק יודעת להגיד שבוודאות כל החברים שלי איבדו את דעתם באופן סופי ומוחלט אחרי חמישה ימי כנס.

הזדחלנו לאינסומניה, הקפה הסביר יחסית, והשתמשתי בכוס הרב-פעמית הורודה להחריד שלי כדי לשתות קפה. העתקתי את הרעיון מריקה, והוא אחד הדברים הכי משמחים שיצא לי לעשות. אני מסתובבת עם כוס תרמית בתיק, ובכל פעם שאני רוצה לקנות קפה אני מבקשת מבית הקפה שיכינו לי בכוס שלי ולא בכוס חד"פ. זה אקולוגי (יחסית), ויותר חשוב – ככה תמיד אני יכולה לשתות קפה בכוס ורודה!

עדי חיבקה את כולנו ויצאה לשדה התעופה. אחרי שנפגשנו בלונדון ואחרי כל הכנס התחושה שלי היתה שעדי בעצם עוד רגע תחזור. הרי לא הגיוני ששוב ניפרד לכמה שנים, עד הפעם הבאה שהיא תהיה בארץ או אנחנו בלונדון. לכן החלטנו שאנחנו לא באמת נפרדות להרבה זמן אלא ממש לקצת ועוד רגע ניפגש שוב. אני בטוחה שזה יעבוד.

עם קצת יותר קפאין בדם חזרנו ל CCD ועלינו לחדר הירוק. התלבטתי איך לנצל את הקופון שלי לשתייה למרצים. מצד אחד, היה לי ברור שלא אשתה אלכוהול, ולא בא לי קולה. מצד שני, שאשתה עוד קפה?

ברור.

אז אחרי הקפה הטעים של אינסומניה הזמנתי קפה מסוג "אלוהים שישמור למה אני עושה את זה לעצמי" של ה CCD וישבתי עם כולם עד שהגיע הזמן לפאנל. חיבקנו את סאם ומיק לפרידה, וקיווינו שנספיק להפרד כמו שצריך אחרי הפאנל, וירדנו למטה.

הנושא של הפאנל היה ספרות ז'אנר ישראלית, והוא היה בסלוט האחרון ביום האחרון, והיינו בטוחים שיהיו חמישה אנשים בחדר וכולם ישראלים. במקום זה היו מלא אנשים בחדר, רובם לא ישראלים, והיינו צריכים לנהל פאנל רציני! ולדבר! עם מילים והכל! באמצע הפאנל בערך אהוד לקח את ההובלה והפך למנחה הלא-רשמי, תוך הכוונת הדיון למקומות מעניינים ורלוונטים לספרות הז'אנר המתחדשת. הצלחנו לדבר על זרמים ומה קורה בספרות, ורותם ואני עשינו את הקטע שבו כל אחת מדברת על הכתיבה של השנייה, כי אנחנו טובות בהרבה בלדבר אחת על השנייה מאשר על עצמנו.

אחרי שהפאנל נגמר התקבצנו חלק מהישראלים לתמונה משותפת, ואהוד, ריקה, רותם, הדס, סאם ומיק עלינו חזרה לחדר הירוק לבלות את הזמן שעוד נותר לנו ביחד לפני שבאמת-באמת-באמת ייגמר הכנס. דיברנו, אכלנו את הסנדביצ'ים של לחמניה-מטסקו-עם-חמאה-וצ'דר-אדום בפעם האחרונה, וזהו. נגמר וורלדקון.

יצאנו מה CCD בכוונה מלאה לתפוס מונית למלון וגילינו שאין. כלומר יש מלא מוניות, אבל כולן תפוסות או על ידי גיקים שזרמו בהמוניהם לשדה התעופה או על ידי חובבי הרלינג שזרמו בהמוניהם לשדה התעופה. מאוחר יותר גילינו ששדה התעופה של דבלין היה מלא בבני אדם שניסו לצאת מהעיר, אבל באותו זמן הדבר היחיד שידעתי הוא שמעיר מלאת כלי רכב שרצו לקחת אותי ממקום א' למקום ב' היא הפכה לפקק אחד גדול. התחלנו לצעוד בתקווה שאם נחצה את הנהר יהיה לנו קל בהרבה לתפוס מונית. טעינו, כמובן, בפעם הראשונה מאז שיצאנו מישראל הקטנה אמרה "עזבי, אמא, בואי נלך כבר ברגל."

הגדול השתעל אבל נראה בסדר וניהל שיחה ערה עם אהוד על… דברים בזמן שהקטנה ניהלה שיחה ערה עם ריקה לגבי תולעים של חתולים. לטובת הקוראים רכי הלבב אחסוך את הפירוט.

קרוב לבית התפצלנו – ריקה והגדול חזרו לדירה בזמן שאהוד, הקטנה ואני קפצנו לעשות קצת קניות בטסקו. הצטיידנו בפירות ובשוקולד, והקטנה בחרה את הדבר הכי בריטי שאני מכירה – דייסת אינסטנט. כן, כן, אנחנו באירלנד. זה עדיין מאד בריטי לאכול porridge.

פרקנו את הקניות בבית והתישיבנו בסלון "רק לכמה דקות" שהפכו לאהוד, ריקה ואני שרועים על הספות בלי יכולת לזוז. ריקה עבדה קצת ליד שולחן הכתיבה בזמן שאני נרדמתי על הספה, תוך כדי החלפת שטויות בוואטסאפ עם סאם. כשהצלחתי להתעורר החלטנו שלא יעלה על הדעת שנבלה את הערב הפנוי שלנו בנמנום או (חס וחלילה!) בללכת לישון בשעה סבירה, ולכן התארגנו וירדנו לפאב למטה. האוכל היה סביר, הבירה נחמדה, ניהלנו שיחה על מדע בדיוני וייצוג במדע הבדיוני, והחשוב מכל – הרגשנו כמו אירים אמיתיים!

דברים שלמדנו היום:

  • גם קפה גרוע מכיל קפאין, וארבע מנות אספרסו בהפרש של שעה גורמות לי לקפץ (פיזית) בלי יכולת להשלים משפט.
  • סוף כנס זה עצוב, וסוף כנס של חמישה ימים זה עצוב עוד יותר.
  • בפאב ה"ביתי" שלנו הסטאוט היחידה היא גינס.

3 responses to this post.

  1. מי היה אמור להנחות את הכנס על הכתיבה הישראלית?

    להגיב

    • Posted by אלודאה on אוגוסט 21, 2019 at 1:18 pm

      עפ"י התוכניה – נעמי ליביק (לא להתבלבל עם נעמי נוביק), שהיא כותבת מדב"פ ישראלית אבל כותבת רק לשוק הבינ"ל ולא כ"כ חלק מהקהילה של הכותבים בארץ.

      להגיב

  2. Posted by Eran Arbel on אוגוסט 27, 2019 at 1:11 pm

    את אכן כדור אנרגיה מקפץ רוב הזמן שאני מכיר אותך. אבל אני רואה את זה כדבר חיובי כי זה כמעט הפוך לגמרי ממני. 🙂

    להגיב

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: