היום האחד עשר, או – מסיבהההההה

לפני יותר משבוע ריקה לקחה את הילדים לחנות של m&m. מאז הקטנה מסתובבת עם שני קילו של שוקולדי m&m צבעוניים שהולכים ונבלסים לאט לאט. בימים האחרונים היא פיתחה מנהג של שליפת m&m ורודים, לתת לי אחד, לתת לגדול אחד ולעשות "לחיים קרבושיים" (מילעל בשתי המילים). לחיים כי משיקים דברים (במקרה הזה – שוקולדים), וקרבושיים כי כידוע קרברוס (החתול שלנו) הוא  החתול הכי וורוד שאי פעם חיתל. אף ורוד, בטן ורודה, כפות ורודות, וכנפיים (האיזור בין הרגליים הקדמיות לגוף) ורודות. כמעט בכל בוקר אנחנו עושים את זה, וזה אחד המנהגים הכי חמודים שיש שהקטנה מיישמת. לצער כולנו ה m&m הוורודים האחרונים נאכלו היום, ולכן הקטנה ואני השקנו לחיים קרבושיים עם m&m בצבע ירוק. עדיין חמוד.

אהוד וריקה יצאו ברגל, הגדול לעומת זאת התחיל להפנים שלהגיע במונית זה כיף יותר ולכן הצטרף אלינו. הבוקר הנהג שלנו התגלה כנהג לוחמני במיוחד, שהמליץ לנו לבקר בכלא שבו נעצרו, עונו ונרצחו לוחמי מחתרת אירית. ההזמנה שלו הובילה לשיחה משועשעת לגבי מי הרג יותר בריטים (הם) ומי השתחרר מהשלטון הבריטי מהר יותר (אנחנו), וסיימנו בתקווה לעתיד משותף של שלום במזה"ת, שזה תמיד נחמד.

כשהגענו ל CCD הגדול נבלע (כרגיל) בחדר הגיימינג ואילו הקטנה הציעה שנעשה ביחד סיבוב דוכנים. היא מצאה שרשרת יפהפייה בחמישים יורו, ולאחר מכן עלתה לחדר השקט להתכרבל שם בשקט. פגשתי את בועז והמשכנו להסתובב עוד מעט, לא מוצאים שום דבר להוציא עליו כסף אבל בהחלט נהנים מהחברה. באופן כללי אפילו שיש יותר דוכנים ממה שהיו בהלסינקי, ההיצע די חוזר על עצמו ומזכיר במידה מסוימת את אייקון. כלומר – המון ספרים (שאני נמנעת מלקנות כי משקל ומקום במזוודה, והכל אפשר להשיג אונליין), מעט עבודות יד במחירים גבוהים מדי והרבה חולצות גיקיות שאין במידה שלי (הכי קטנה זה XXXL) או בגזרה שאני אוהבת, ואני מעדיפה לא להוציא כסף על דברים שרק ישבו בארון. מה שכן, יש דוכן של אנגרי רובוט אז הלכתי להגיד שלום ולוודא שבאמת אין יותר ספרים שלי. (יאי!).

עליתי לחדר השקט להתכרבל עם הקטנה עד שיגיע הזמן לעלות לקפהקפלאץ' עם ליזה, ואחרי כמה רגעים קיבלתי הודעה מג'מה מהרובוטים ששואלת אם אני במקרה עדיין מסתובבת במתחם כי היא עומדת בתור להוגו וקופאת מקור, והאם אני מוכנה בבקשה לקפוץ להביא לה סוודר ומטרייה מהדוכן. בניגוד לוורלדקונים אחרים כאן החליטו לחלק כרטיסים מראש לאירועים מבוקשים כמו אירוע הסיום, וכך למנוע את התור לאירוע. הבעיה היא שאז יש תור כמה שעות לפני האירוע, ומכיוון שאין מקום בבניין מעמידים את האנשים מחוץ לבניין, מה שהוא לא כזו בעיה במדינות נורמליות אבל באירלנד באוגוסט הטמפרטורות נמוכות, יש מלא רוח ויורד גשם, וכל מאות האנשים שהתקבצו, קפאו.

קפצתי לדוכן, הבאתי את המטרייה והסוודר לג'מה הקפואה ועליתי לקפהקלאץ' עם ליזה שהיה מ-פ-ו-צ-ץ. לא שזה מפתיע. היא העורכת הראשית של אחד המגזינים החשובים בתחום, היו לה כמה פאנלים שבהם היה אפשר לקרואת כמה היא מרתקת, ובאופן כללי, הקפהקלאצ'ים כאן מפוצצים.

ליזה הגיעה, ראתה אותי עומדת בצד ושאלה מה קרה. הסברתי לה שהכל מלא, ואמרו לי להמתין לראות אם יהיה מקום ספייר. היא צחקה, לקחה את היד שלי והובילה אותי לשולחן שלה מאחורי הגב של המתנדבים. מוהאהאהא!

הקפהקלאץ' היה מרתק. ליזה, כאמור, היא אדם מרתק ותמיד כיף להקשיב לה, וחלק מהדברים ידעתי, אבל לא הכל. היא יודעת לוודא שכולם ישתתפו (פונה ספציפית לאנשים ושואלת מה הם רוצים לשאול, ואחר כך עונה בפירוט המתאים, ולא נגררת לשיחות צדדיות), והתשובות שלה תמיד לעניין ומובילות להמשך שיחה. כך גיליתי שהצוות של לוקוס הוא זעיר ושהם על סף הפסד באופן קבוע, שיש לה רשימה ארוכה של דברים שהיא רוצה לעשות ולא מגיעה אליהם, כולל ראיונות עתיקים שצריך להעביר למדיה תקינה, גליונות ישנים שצריך לסרוק ולקטלג ופודקאסט שהיא רוצה לעשות אבל אין לה את כוח האדם לעשות את זה, וכמובן – התסכול המתמשך מהעובדה שמגזין מקצועי שמשלם לעובדיו לא מתאים לאף קטגוריה של ההוגו.

בצהריים ירד כזה גשם שהוחלט פה אחד (אהוד ואני) לא לחפש שום אוכל בחוץ אלא להסתפק במה שמוכרים בעגלת המזון בכנס. עגלות המזון ממוקמות בפאב המרכזי בקומה הראשונה, אחת בכל צד של האולם, והן מוכרות משהו שנראה כמו תפוצ'יפס אבל בטעמים בריטים מזעזעים כמו חומץ, שתייה קלה ומשהו-עם-בשר. בכל יום יש משהו אחר עם בשר, אבל הבסיס נשאר אותו דבר. היום היה ג'בטה עם בשר וסלט כרוב. על הבשר. בתוך הג'בטה. החלטתי שזה מוזר מספיק כדי שיהיה לי טעים, והלכתי על הכל ביחד. השאר הלכו על בשר בלחם בלבד. הבאתי לגדול את הכריך שלו כי הוא לא רצה לצאת ממתחם הגיימינג, ואהוד, הקטנה ואני התיישבנו על הרצפה ובלסנו בשקט. להפתעת כולנו זה היה טעים, ואני אפילו גמרתי את שלי מבלי לשים לב! כנראה שהייתי רעבה משחשבתי.

הקטנה חזרה לחדר השקט, ואני ירדתי ליום השני של החתימות. הפעם עברתי מראש בדוכן של הקומיקסאים המגניבים לשאול מהם את המרקר המוזהב לחתימות, ושניהם איחלו לי בהצלחה.

אחרי שאתמול לא היה אף אחד והייתי בודדה ואומללה, היום ריקה ועדי התייצבו מיד, וריקה אפילו הביאה ספר! וחתמתי לה! ואז שלחתי אותה לקרוא את זה במרחק של לפחות 30 מ' כי אני לא מסוגלת לראות אנשים מגיבים להקדשות שלי. עדי שלפה פנקס גלויות מהמם ועט מהמם עוד יותר, וזו ללא ספק היתה החתימה הכי מסוגננת שאי פעם כתבתי. עדי גם העניקה לי פרחי נייר מאוריגמי שהיא הכינה מהניוזלטר של הכנס. סטודנטית לרפואה (!) הגיעה עם ספר פרמקולוגיה (!!) להחתים אותי. מסתבר שיש לה מבחן בעוד יומיים, והיא לומדת בין פאנלים. איחלתי לה בהצלחה בלימודים וחתמתי בעט זהב על ספר שאינו שלי. זהו. מטרותי בחיים הושגו.

ואז! מיק וסאם הגיעו! וביקשו חתימות! הם קיבלו סימניה חתומה ואפילו bookplate חתום. ה bookplates הושארו בדוכן של הרובוטים ע"י סופרת שגם הספרים שלה לא הגיעו בגלל ש UPS סירבו לשלוח אותם לדבלין. לאף אחד לא ברור למה… בעודי מקשקשת עם אנשים על שטויות הגיעה מישהי אמיתית! עם ספר! שלי! וביקשה חתימה! טיהי! ספר שלם!! שלי!!! זה היה ממש ממש כיף ומגניב ומשמח.

החתימות הסתיימו ונשלחתי לנדוד חזרה בכנס, בדיוק בזמן לקפהקלאץ' עם דריל. אתמול בערב נועם וייס, חבר אינטרנטי מקבוצת "ספרים?" בפייסבוק ואיש חביב לאללה, תפס אותי בוורלדקון ושאל אם אני רוצה להרשם לקפהקלאץ' של דריל היום כי יש עוד מקומות והוא ממילא הולך לעמוד בתור. כשנעניתי בחיוב הוא הלך לרשום אותי כי הוא מהמם. וכך היה לי מקום בקפהקלאץ'! טיהי!

היינו שמונה ישראלים מקבוצה של 10, ולכן השניים הלא-ישראלים הוכרזו מייד כישראלים לשם כבוד. הייתי קצת יותר מעורבת מאשר בקפהקלאץ' של ליזה, והשיחה היתה הרבה פחות מובנית כי כולנו ישראלים ו, נו, בחייאת, אנחנו לא מאמינים בשיחה מאורגנת. ליזה גיעה אחרי כמה רגעים, והסתכלתי אליה במבט חודר ואמרתי, "סליחה, את לא יכולה פשוט להגיע לכאן. נא להכנס לרשימת ההמתנה ולהמתין לתורך." מה שגרם לה להזעיף פנים ולהגיד, "ככה? אחרי איך שהתייחסתי אליך הבוקר?" ושתינו התחלנו לצחוק.

משכנו כסא משולחן ליד וליזה התיישבה לידי, מה שהוביל לכך שחצי מהקפהקלאץ' היה בעצם שיחה של ליזה ושלי, ואז קרה הדבר הכי מגניב בייקום של המגניבויות.

ליזה שאלה אותי "מה הסיכוי שתשארי בכנס עד מאוחר הלילה?"

הנחתי שהיא מתכננת ארוחת ערב אחרי שההוגו ייגמר ולכן מיד אמרתי "אני יכולה להשאר עד מאוחר הלילה", מתכננת להשאיר את שני הילדים בדירה ולחזור לכנס אם צריך. אחרי הכל, ארוחת ערב! אנחנו תמיד בעד אוכל. ואז היא שלפה פתק מהתיק שלה, העבירה לי אותו בחשאיות ואמרה בשקט, "זו הזמנה זוגית למסיבת מפסידי ההוגו. אל תאבדי אותה."

וזה, חברים, החלק בו הפסקתי לנשום לכמה רגעים.

באופן מסורתי אחרי ההכרזה על פרסי ההוגו נערכות שתי מסיבות – אחת לזוכי ההוגו והשניה למפסידים. המסיבה של המנצחים מאורגנת על ידי הכנס, והמסיבה של המפסידים מאורגנת על ידי גררמ בעצמו. הכניסה למסיבה של המפסידים היא על בסיס הזמנה אישית בלבד, והדרך היחידה להגיע אליה היא או להיות מועמד להוגו או לקבל הזמנה אישית. ההזמנות האלה נדירות ומחולקות במשורה. לפני שנתיים אלייט דה בודארד היתה מועמדת להוגו, ניגשה לגררמ לקבל ממנו הזמנה, והוא לא נתן לה כי התג שלה היה הפוך כך שהוא לא ראה את הסרטון (ribbon שצמוד לתג מלמטה) שאומר שהיא מועמדת להוגו. סלקציה באקסטרים.

אחרי שחזרתי לנשום הבנתי שיש לי מה ללבוש (שמלת דוקטור הו), אבל אין לי נעליים יפות או גרביונים ולכן אקפא. לכן כל תוכניות אחר  הצהריים נזנחו לטובת תוכנית חדשה – למצוא גרביונים ונעליים נוחות. אהוד גויס מיד למשימה ויצאנו לנדוד. ביום הראשון שלנו מצאנו את Penny's שהוא בעצם פריימארק של אירים, ואחרי בירור קצר בדוכן המודיעין של הכנס גילינו איך להגיע לשם ועד איזו שעה הוא פתוח. החלטנו לנצל את הזמן ביעילות ובמקום ללכת שעה עד למרכז העיר לעלות על החשמלית ולנסוע לשם. זה היה רעיון מצוין עד שלאט לאט החשמלית התמלאה באנשים ואז נזכרנו באזהרה שהסתובבה לפני כמה ימים בקבוצת הוואטסאפ של הכנס – יש היום משחק הרלינג והעיר צפויה להיות מפוצצת באנשים.

הרלינג, עד כמה שהצלחתי להבין, הוא מעין משחק ובו חובטים באמצעות משהו שנראה כמו מחבט לקרוס במשהו שנראה כמו כדור טניס, ואז עושים כל מיני דברים ובסוף מישהו מנצח. שתי קבוצות התחרו על גביע כלשהו היום – אחת עם פסים צהובים-חומים ואחת עם פסים כחולים-צהובים, ועל פי החיוכים והבכי אני מנחשת שהחומים-צהובים הפסידו.

למרות הדחק הגענו לפניז, מצאתי טייץ שחורים ונעליים שהתאימו לי, ויצאנו תוך פחות מחצי שעה חזרה ל CCD לארוחת ערב עם ריקה, עדי, מיק וסאם. הפעם למדנו את הלקח וסאם הזמין מראש מקום במילאנו, מסעדה איטלקית שמגישה גם אוכל נטול גלוטן ומוצרי חלב אליהם מיק רגיש.

האוכל היה נחמד אבל לא מפוצץ, החברה היתה נהדרת. עדי לימדה את סאם לקרוא אותיות עבריות בשיטה מגניבה לאללה שבה מתייחסים לשונות בין האותיות כדי להצמיד להן צליל ולזכור מה הן. הם כבר קבעו שיעורי המשך, ואני הזהרתי את עדי לגבות על זה תשלום, מה שגרם לסאם לפרוץ בצחוק ולהצביע למיק, שמסתבר שגם הוא לא ממש טוב בלגבות תשלום על עבודות שלו.

בזמן האוכל הקטנה ציירה על כובעי נייר עבור סאם ומיק:

בצד השני של אחד מהם יש ציור של כל שלושת החתולים שלנו, כולל שמות (בעברית)

 

יצאנו חזרה לדירה, אהוד ברגל, ריקה, הילדים ואני במונית, והגענו כמעט ביחד. אז התברר ההבדל המשמעותי ביני לבין אהוד – אני הייתי צריכה להתקלח, להחליף לבגדים חדשים, לקבל עזרה מריקה בסגירת המחוך, להסתובב, לנסות להחליט אם הכל עובד, להכין תוכניות חלופיות לבגדים אם לא יהיה לי נוח, להעביר את הדברים לתיק הקטן היפה במקום תיק הגב הגדול, לבחור אודם, לשקול לרגע בכל זאת ללכת עם נעלי עקב ולפסול את הרעיון בגלל כאבי גב ורגליים, ולשאול מריקה סודר שחור שיתאים לבגדים במקום הסווטשירט האפור שלי. אהוד החליף חולצה.

המסיבה נערכה במפעלי גינס. הצגנו את הכרטיס לשומר בכניסה ועלינו לקומה השניה, שהיתה מלאה באנשים מכל סוג. חלקם הגיעו מהודרים ונאים, חלקם בבגדי כנס, חלקם בקוספליי. בקיצור – הייתי באותה מידה יכולה להגיע בחצאית והחולצה הגיקית שלבשתי באותו יום.

הספקנו לקחת בירה ולהרגיש לא במקום כששני אנשים עצרו אותנו בהתלהבות וביקשו לצלם את השמלה שלי. מסתבר שהם תסריטאים של דוקטור הו! שהפסידו לפרק של The good place הצלחנו לנהל שיחה מינימלית על זה שהפרק שניצח היה טוב, והם שלחו תמונה שלי בשמלה למעצב התלבושות של הסדרה. שלי. תמונה. שמלה. מעצב תלבושות.

ככה זה התחיל.

פגשנו מלא סופרים והתפנגרלנו עליהם, שתינו גינס "מקורית" עם הסבר מלא חשיבות עצמית, שתינו גינס רגילה, אכלנו כל מיני דברים במגשונים קטנים, שמענו את הנאום של גררמ על איך התחילה מסיבת המפסידים הראשונה (הוא היה מבואס בחדר, אז הוא וחבר גנב בירה מהמסיבה של המנצחים, ולאט לאט אנשים התחילו להצטרף למסיבה שלהם. מי שכן ניצחו בהוגו היו צריכים להסביר למה מגיע להם להכנס למסיבה של המפסידים). ליזה ודריל הגיעו והצילו אותנו מלהיות ממש ממש לבד, אבל עם הזמן התחלנו להבין שאף אחד לא מכיר אף אחד, ושזו לא באמת קליקה סגורה אלא מלא אנשים שנמצאים באותו מקום ושותים מלא בירה. פגשתי מצילת חיות נכחדות ששמעה אותי בפאנל, את אלן קושנר ודיליה שרמן שהיו חמודות (כרגיל), לא הצלחתי לאזור אומץ לגשת לגררמ או לסילברברג, אפילו שאהוד הצביע עליהם וניסה לגרום לי לעשות את זה. השיחות שלנו תמיד היו "שלום, אני קרן, זה אהוד והוא עורך של סיפורים קצרים", ואז אהוד אומר, "והספר הראשון של קרן בדיוק יצא באנגרי רובוטס". אף אחד מאיתנו לא מסוגל באמת להציג את עצמו, אבל אחד את השני זה דוקא אחלה.

חיבקנו את מיה ואיחלנו לה מלא מזל טוב על ההוגו, ורגע אחר כך את מארי רובינט שגם היא קיבלה מלא מזל טוב, אם כי כרגיל גמגמתי לידה.

כשהוציאו אותנו פגשנו את אפואה, והיא זיהתה אותי! חיבוקים וכו', ואז ממש ביציאה מישהי עצרה אותי להראות לי את גרבי הדוקטור הו שלה, מה שהתחיל שיחה אולטרא-מגניבה על נשים בספרות. היא עובדת בחברת משחקים ענקית ומשתדלת להכניס דיברסיטי למשחקים, ועכשיו התחילה לעבוד באודיבל.

כשממש ממש גירשו אותנו מהבניין יצאנו סוף סוף, לקחנו מונית הביתה, וזחלתי למיטה בשתיים וחצי לפנות בוקר.

 

דברים שלמדנו היום:

  • אם עושים סיבוב מקדים בפניז, מוצאים נעליים יפות שאין זמן למדוד ומסמנים לעצמנו לבדוק אותן בפעם הבאה שמגיעים, ממש קל למצוא נעליים בפעם השנייה שמגיעים לשם.
  • קוספליי מול האנשים הנכונים זה הדבר המגניב ביותר שיש.
  • לא על כולם השורה "אני דוקטור וזה הקומפניון שלי" עובדת, אבל כשכן, היא משעשעת יותר מהצפוי, בעיקר אחרי כמה בירות.
מודעות פרסומת

5 responses to this post.

  1. תשמעי, את ממש טובה בחופשות. אני צריך פעם להתחבא לך במזוודה!

    להגיב

  2. […] אהוד וריקה קראו את הבלוג. אהוד הביע מחאה רשמית על הרשומה בה טענתי שהוא החליף רק חולצה, ורצה לציין שהוא החליף גם מכנסיים. ריקה בינתיים ערכה את […]

    להגיב

  3. אבל איפה התמונה שלך בשמלה?!

    להגיב

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: