היום העשירי, או – ספרים והתגנבויות

נחשו למי לא כאבה הברך הבוקר? נכון! למי שהסתובבה כל היום אתמול עם חבישה, הקפידה להתיישב על הרצפה בכל רגע אפשרי, לא צעדה הלוך ושוב לפוינט סקוור ובאופן כללי שמרה על הברך שלה!

הגדול התעורר באותו מצברוח זעוף, אכל קורנפלקס בפרצוף זעוף, ובסופו של דבר יצא עם ריקה ואהוד לזעוף ברגל כל הדרך ל CCD. הקטנה ואני התארגנו בניחותא ויצאנו במונית קצת אחר כך. מדהים כמה הנסיעה הזו מקלה עליה, וכמה היא נעימה יותר כשהיא מרגישה שמקשיבים לה ומקלים עליה. כמו כולנו, בעצם.

לקחתי אותה לסיבוב דוכנים, והיא מצאה שרשרת מהממת לעצמה אבל שום דבר נוסף, ואחרי כמה דקות ביקשה לחזור לחדר השקט. היא הלכה לשם ואני הלכת להגיד שלום לרובוטים כדי לגלות שאין להם שום ספר שלי על שולחן התצוגה. נשמתי עמוק ושאלתי לאן נעלמו הספרים.

ובכן, הסבירה לי ג'מה, סולד אאוט.

"את מתכוונת שהשניים שהיו על השולחן נמכרו? אבל מה עם השאר?"

החלק היפה בבריטים זה שהם מצליחים לחייך, לדבר בנימוס, ועדיין את יודעת שבפנים הם מגלגלים עיניים כל כך חזק שאפשר לשמוע את העפעפיים נוקשים. "הכל נמכר. הכל. אין לנו ספרים יותר כאן."

אני רוצה לציין שהצלחתי לא לצווח. הייתי רגועה לגמרי כשהלכתי משם.

רני הזמין אותי לארוחת צהריים עם אלן קושנר ודיליה שרמן, ביחד עם אכמו ונעמי. הודעתי מראש שאגיע לזמן קצר מאד כי ידעתי שאהיה לחוצה ועמוסה בענייני ילדים.

הבית שאלן ודיליה שוכרות נראה מדהים. הוא ענק, עם סלון מהמם ותחושה של "חדש". כולם הזמינו מראש אוכל אבל בגלל כל הדברים שהחזקתי בראש הבוקר הצלחתי לשכוח את זה. מזל שהיה לי סנדביץ' בתיק ושנעמי לא גמרה את האוכל שלה. אלן אמרה לי שהיא התחילה לקרוא את לב המעגל (שלחתי לה עותק קריאה מוקדם בפידיאף), ושהיא אוהבת את הדמויות, הדיאלוגים, והאופן בו אני מעבירה מידע לקורא בלי אינפו-דאמפ. שזה מגניב לאללה ושימח אותי מאד. היא גם אמרה שזה מצוין שהספרים סולד אאוט, כי זה לא שהייתי מוכרת אלפי ספרים בוורלדקון. נעמי הוסיפה שבאופן כללי להיות סופרת שהיא סולד אאוט בוורלדקון זה מדהים ושארגע כבר.

אחרי שעה חזרתי ל CCD, מצאתי את הגדול שמח וטוב לב אבל מבקש שלא לצאת איתנו לצהריים כי הוא באמצע סשן רציני של משחק כלשהי. אספתי את הקטנה ויצאנו לרוקט. המקום נראה בדיוק כמו מזללת המבורגרים משנות החמישים בארה"ב למעט העובדה שהוא בדבלין, לכולם יש מבטא כלשהו (הרוב מהגרים), ובכל מקום כתוב שההמבורגרים הם מבשר אירי משובח.

כשסיימנו אהוד לקח את הקטנה ל CCD וריקה ואני הלכנו לאינסומניה להצטייד בקפה. בדרך נתקלנו בנועה (המושלמת) שנראתה פחות מושלמת מהרגיל.

הגדול הגיע בסוף האוכל והצטרף אלי לאינסומניה לקפה. בזמן שהכינו לי את תמצית הקפאין שלי הוא חיסל את ההמבורגר הכפול ואת הצ'יפס. ריקה החליטה להשאר ולפגוש את עדי לסיבוב, הגדול רצה לחזור לכנס, ואני לקחתי קולה זירו לנועה כדי לאושש את רוחה. מצאתי אותה בחדר תוכניות הילדים, בין ערימות לגו למגזרות נייר, נתתי לה חיבוק וקולה, ואמרתי לה שהכל יסתדר בסוף.

חזרתי לחדר הדילרים בזמן להתחלת החתימות שלי, רק כדי לקלוט שאין לי באמת איך לחתום על ספרים. מה שכן יש זה סימניות שחורות של אנגרי רובוט, אבל הן שחורות והטוש שיש לחתימה גם הוא שחור. בחדר ענק מלא מוכרים הייתי משוכנעת שאמצא טוש בצבע לבן או כסוף, ובאמת במרחק שני דוכנים היו שני יוצרי קומיקס עם טוש זהב! שהסכימו לתת לי אותו, אבל מכיוון שהרגשתי לא נעים שאני לוקחת מהם טוש כבר קניתי מהם קומיקס מד"ב. אני מקווה שהוא טוב…

חזרתי לדוכן של אנגרי רובוט מצוידת בטוש עם ערימת סימניות לידי והמתנתי נצח. אף אחד לא הגיע.

אף. אחד.

יאי לביטחון העצמי שלי.

החלק החיובי הוא שפגשתי את סאם (לא המלחין, מומחה בבריאות הציבור מוושינגטון שהיה איתי בשני פאנלים של בריאות הציבור) ודיברתי איתו קצת על גראנטים למחקר בנושא של דעת הקהל ובריאות הציבור. עלו לנו כמה רעיונות והוא ביקש שאשלח לו מייל אחרי הכנס.

קצת לאחר מכן הגיעה ג'סמין, שעל פי התג שלו מזדהה בתור They, שלא מתורגם טוב לעברית, ולכן אני משתמשת בשפה מעורבת כאן. הספרים של ג'סמין גם כן נפלו קורבן לאותה קנוניה שבמסגרתה לא מגיעים ספרים של אנגרי רובוט לוורלדקון, ורציתי להקדיש לו סימניה. שאלתי האם בסדר לכתוב הקדשה ל My sister, אפילו שזו מילה ממגדרת, וקיבלתי רשות פלוס חיוך (ההקדשה היא "לג'סמין, אחותי לאבדן הספרים", למי שתהו).

אהוד הגיע לאסוף אותי, ויצאנו לנסות להכנס לפאנלים. הבעיה – אני הייתי בטוחה שמספיק להגיע עשר דקות לפני פאנל כדי להכנס אליו. אהוד, למוד הניסיון, ידע שצריך לפחות חצי שעה המתנה בתור אחרת אין סיכוי להכנס. בגלל חוסר היכולת שלי להתמקד בדבר אחד (עכשיו הולכים לפאנלים) פספסנו שני פאנלים, והתייאשנו. הצעתי שנעלה לחדר המרצים ונשתה שם משהו, אבל מהמדרגות הנעות ראינו ציירת מדהימה באירוע חתימות בלי אף אחד בסביבה. אמרתי לאהוד שאני מזדהה איתה, בתור מישהי שכרגע יצאה מאירוע חתימות בלי אף אחד והצעתי שניגש אליה רק להגיד לה שהיא מדהימה.

הנה מה שלא ידענו כשעשינו את זה – מדובר ב Afua Richardson, אחת מאומניות הקומיקס המדהימות בעולם, שאחראית בין השאר לעיצוב המדהים של ווקנדה. היא אורחת כבוד בוורלדקון, והסיבה שהתור מולה היה ריק מאנשים היא שהחתימות שלה כבר נגמרו והיא פשוט נשארה במקום לצייר תמונה מושקעת בטירוף למישהו שביקש ממנה. היא סיפרה לנו על האומנות שלה, אנחנו השתדלנו לא לצאת טיפשים מדי, והתוצאה היתה שגם היא חתמה בספרון החתימות שלי! סקוווי!

היינו מותשים מכדי להמשיך להסתובב, ולפיכך קרסנו פשוט ליד הקיר ביחד עם עדי וריקה. רגע אחר כך הגיעו דריל וליזה. מסתבר שדריל אמור לחתום בסיבוב הבא! ישבנו ביחד, קיטרנו קצת, התחבקנו קצת, דריל הלך לחתום וליזה אמרה שהיא רוצה לקפוץ לחדר הדילרים ולקנות משהו. בשמחה קפצתי על ההזדמנות לבזבז עוד כסף. ליזה קנתה זוג עגילים יפהפיים, ו*********************[כוכביות אלה יוסרו אחרי הסרת הצנזורה מהאירוע.]***********

חזרנו לחתימות, שוחחנו עוד קצת עם דריל, פגשתי את גורדון שאהוד הכיר כבר, ונפרדנו. דריל וליזה לאירועי החברה הנוצצים שלהם, אהוד ואני לקרוס שוב בפינה ולשאול את סאם ומיק אם בא להם לעשות משהו. הם הצטרפו ברון וצהלה, והציעו ארוחת ערב.

הנה הבעיות: מיק אלרגי לדברים, רוב החנויות סגורות בשעות האלה (שש אחה"צ), ולמיק היה אירוע בשמונה בערב. לכן התפצלנו בסופו של דבר. מיק וסאם הלכו לאכול פיצה נטולת אלרגנים, וריקה, עדי, אהוד ואני הלכנו לעשות סיבוב קניות ב M&S. אהוד איתר בזווית העין את אדה פאלמר וג'ו וולטון, ומיהרתי להגיד להן שלום ושהן נהדרות. אדה סיפרה לי שיש להן קונצרט ביום שני, ואולי אפילו אצליח להגיע!

ב M&S מצאנו סלטים מוכנים ופירות וחזרנו ל CCD לפיקניק מאולתר בקומה 3. כשהתיישבנו שם הקומה היתה כמעט ריקה מאנשים, אולם ככל שהשעה נעשתה קרובה יותר לשבע בערב כך המקום התמלא עד שהתברר לנו שאנחנו יושבים במקום המיועד לצילומי המשתתפים בנשף התחפושות של הכנס. בתזמון מושלם סיימנו לאכול, הקטנה חזרה לחדר השקט, ואהוד ואני החלטנו לנסות להכנס לאירוע literary beer עם גארי וולף.

כמו הקפהקלאץ' גם literary beer הוא אירוע מסוג עשרה על אחד, רק שבמקום קפה הוא מלווה בבירה. בשני המקרים צריך להרשם מראש, ולכן בשני המקרים צריך לעמוד בתור שנסגר לפני שבכלל יצאתי מהבית. החלטתי שאין דבר שיעמוד בפני החוצפה (וגם הרגשתי ממש רע שבגללי אהוד הפסיד את שני הפאנלים שהוא רצה לשמוע היום), ולכן גררתי את המסכן איתי עד לאירוע עצמו ושאלתי את המארגנות אם יש מקום עבורנו.

"בטח שיש". הן אמרו, "בואו בחמישה לשמונה ונכניס אתכם". מה שהוביל מיד לריקוד ה"אמרתי לך" מול אהוד, וקצת אחר כך לבירה בבר כדי שאפסיק לרקוד. שתינו סטאוט כלשהו, שהיה קליל יותר מגינס ונחמד למדי וחיכינו שיעברו חמישים דקות.

הפגישה עם גארי התחילה מצוין, בכל מיני סיפורים שלו על הארלן אליסון, דעות על נשים במד"ב (הוא בעד, אל דאגה), המשמעות של כתיבה וביקורות, ואז הכל נהיה איום ונורא כי כששאלתי אותו על אנתולוגיות בין לאומיות אהוד (בניסיון מרושע לגרום לי לקבור את עצמי מתחת לשולחן), רגע אחרי שגארי התחיל לדבר על Zion's fiction, אמר, "היא כתבה סיפור באנתולוגיה הזו", ומאותו רגע הכל היה איום ונורא ומביך בטירוף. מצד שני, גארי אמר, "הו! אהבתי את הסיפור הזה!", אז אולי רק בראש שלי זה היה איום ונורא ומביך בטירוף.

אחרי שהקבוצה התפזרה נשארנו לדבר עם גארי עוד קצת ואהוד סיפר לו ש"לב המעגל" יצא באנגלית עכשיו, מה שגרם לי לרצות לקבור את עצמי שוב. יש לי הרגשה שמישהו נוקם בי!

בחוץ הטמפרטורות נשרו קרוב מדי לאפס (19 מעלות צלזיוס שלמות! אבל עם המון רוח), וגארי היה צריך ללכת. הילדים ואני חזרנו במונית, ריקה ואהוד הלכו עד הבית, ובזאת תם יום שבת.

 

דברים שלמדנו היום:

  • אהוד מתפקד מצוין בתור התקן זיכרון נייד ובתור אל נקמות.
  • זיו ויטיס לימד אותי איך פותרים את בעית הטלטול של תג הכנס בשבת (הוא השתמש בו בתור חגורה).
  • הרבה פעמים יש מקומות ריקים לקפהקלאץ' ולבירה ספרותית, רק צריך אופטימיות ונחישות.
  • סטאוט שאינה גינס היא טעימה, אבל לא כמו גינס.
מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: