היום התשיעי, או – מעשייה בברך כואבת ומחוך

אהוד ואני התחלנו את הבוקר בסיבוב קניות. גילינו בדירה פונצ'ואים חד פעמיים מניילון, ולאור הממטרים מאתמול החלטנו להצטייד במשהו דומה עבור כולנו. בנוסף קנינו לחמניות, עצרנו לקפה וכמובן – סקונז. נום!

כנראה בגלל השיטוטים הבלתי נגמרים אתמול קמתי עם ברך כואבת ואומללה. לשמחתי זכרתי לארוז תחבושת לחץ לברך, מהסוג שספורטאים משתמשים בהן או נשים שמתחילות לרוץ אבל לא עושות תרגילי סיבולת ולכן הכל כואב להן. בקיצור – קיבוע מסוים כדי להקל על הכאבים.

הגדול התעורר קצר רוח לקראת היום הבא, ואהוד התנדב להוליך אותו ל CCD. ריקה ואני נשארנו לעבוד עד שהקטנה תתעורר. אחרי שסיימתי לעדכן את הבלוג, לאכול ולשתות תה, הקטנה התעוררה והתארגנה. הלכנו ל CCD, מה שהתחיל כהליכה כיפית במזג אוויר נעים והסתיים עם קטנה אומללה ודאובה למרות הנעליים החדשות. כשתחקרתי אותה יותר לעומק התברר לי שיש לה שפשפות על הירך מרוב הליכה, מסכנה, והבטחתי לה שלהבא ניקח מונית.

הגענו ל CCD ומיד גילינו שהתג של הקטנה אבד. בהלסינקי היא איבדה לפחות 3 תגים, וכמעט בכל יום היינו צריכים להנפיק לה תג חדש. נגשתי לדוכן ההרשמה וביקשתי עבורה תג. האשה בדוכן מיד אמרה לי שאין בעיה, זה יעלה 30 יורו.

התפלצתי.

"אבל תבדקי בדוכן המודיעין, אולי הם יודעים איפה זה".

בדוכן המודיעין בדקו, איתרו את התג האבוד, שלחו אותנו לאבידות ומציאות, שנמצאים בקומה אחרת, בצד השני של הבניין. באבידות ומציאות לא איתרו אותנו במחשב, ושלחו אותנו שוב למודיעין שנשאל אותם איפה התג. הם התעקשו שאני לא הבנתי את מודיעין כי אם אבידות ומציאות לא רואים את התג במחשב ברור שהוא לא במחשב. אחרי ויכוח של רבע שעה במסגרתו כמעט בכיתי פעמיים מישהו מאחור צעק "רגע, אתם מחפשים את התג של (עיוות של השם של הקטנה)?" כשעניתי שכן הוא בדק בתוכנה אחרת, והפנה את מי שחיפשה לקופסה שונה מהקופסה בה היא חיפשה את התג. היא מיד מצאה את התג של הקטנה בקופסה השנייה ומיד פנתה לנזוף בנו שלא ידענו להגיד לה שהתג יהיה בקופסה של חפצי הערך ולא בקופסה של החפצים הרגילים.

עצבנית ועדיין על סף בכי לקחתי את הקטנה לחדר השקט, ואהוד בא לקחת אותי לבזבז כסף בדוכנים. כלומר, הוא הציע סיבוב דוכנים סתם, אני זו שהחלטתי לבזבז שם כסף. קניתי מחברת חתימות (כי אין לי ספרים להחתים עליהם אנשים), כמה דברים מטופשים, והיקר מכולם – שמלת מחוך בסגנון החולצה של הדוקטור השלושה-עשר:

Image result for 13 DOCTOR

 

אהוד ואני חברים כבר מליון שנה, בערך, ולכן מאד הערכתי את העובדה שהוא המשיך להיות חבר שלי אפילו שקשקשתי עם המוכרות במשך עשרים דקות עד שאזרתי אומץ להתלבש כמו שצריך ולשלם להן.

הלכנו לפוינט סקוור, אותו מקום מרוחק מאתמול, רק שהפעם זה היה קשה בהרבה. כל הזמן הרגשתי חנוקה ולא הבנתי למה הכושר שלי ירד כל כך מהר, עד שקלטתי שאני עושה את אותה הדרך, באותו קצב הליכה, אבל במחוך, ולכן אני לא מצליחה לנשום. יופי, אינטליגנטית.

ליד סטארבאקס בו אכלנו אתמול יש סניף של אינסומניה, בית קפה מרובה סניפים מסגנון גרג, ארומה וכו'. הקפה שלהם התגלה בטעים בהרבה מרוב מה ששתיתי עד כה באיים הבריטים, ומאפין השוקולד שבחרנו היה חביב למדי.

עלינו לאיזור הפאנלים, והפעם במקום לעמוד בתור סתם שלפנו את התגים שלנו. למראה הסרט של "משתתפי תוכניה" הסדרן נסוג ומיד הכניס את שנינו (אפילו שרק אני משתתפת בפאנל). זה הרגיש כמו כוח העל של הקטנה שיכולה לחלוף על פני תורים!

הפאנל היה על השפעת של 1918, ושניים מהחברים היו פאנליסטים איתי אתמול, בפאנל על מדע ובריאות הציבור. בסך הכל היה נחמד ואפילו הגיתי נכון את שם הספר שלי! ושלחתי אנשים לקנות אותו!

מכיוון שעדיין הייתי במחוך והייתי גמורה מההליכה, חזרנו בטראם ל CCD. תכננו לקחת את הילדים לרוקט, מסעדת המבורגרים מעבר לכביש שדריל אמר שהיא סבירה למדי, אבל עשר שניות אחרי שנכנסנו לבניין ארובות השמיים נפתחו. התוכנית לצאת מהבניין הוחלפה בתוכנית להכנס לבר שיש ב CCD ולקנות משהו שיש בעגלת האוכל שלהם. ה"משהו" התברר כטורטיות, בשר טחון, גבינה מותכת ועוד דברים מלמעלה. זה היה אכיל ונחמד. התיישבנו לאכול על הרצפה, וכמובן שמיד הופיע סדרן להזיז אותנו. בפעם השנייה שהגיע מישהו להזיז אותנו הודעתי לו שלילדה שלי יש סוכרת (מה שנכון), שהסוכר שלה בירידה (מה שנכון), ושאנחנו לא זזים עד שלא נסיים לאכול (מה שנכון גם כן).

אחרי האוכל באמת זזנו כמו שהבטחתי. אני הלכתי להחליף לבגדים שאפשר לנשום בהם והקטנה חזרה לחדר השקט. בזמן שהחלפתי בגדים אלייט דה בודארד (!!) שלחה לי וואטסאפ שהיא בבר, ואולי אני רוצה לקפוץ להגיד שלום. ברור שבאתי! עם אהוד ועדי, ופגשנו חוץ מאלייט את פראן ווילד וסופרות נוספות. דיברנו, התחבקנו, אכלנו תפוח (שעדי הציעה לפראן, שלא אוכלת גלוטן או מוצרי חלב), החתמתי את כולן במחברת שלי, קיבלתי ציור מהמם, והגיע הזמן לפאנל השני שלי של היום. הפעם – פאנל גוף ומוח – מה שסופרים צריכים לדעת. מעבר לנושא הדבר הכי חשוב הוא שזה היה פאנל שגם דריל השתתף בו, מה שמיד הפך אותו לפאנל הכי מוצלח בייקום.

דיברנו על מחלות, תפיסות שגויות לגבי מוח וגוף, והתבדחנו בינינו לגבי מה חשוב יותר. כשהפאנל הסתיים הספקתי להחתים את דריל במחברת החתימות שלי לפני שהוא התעופף הלאה לאירוע הבא שלו. במסדרון דיברתי עם מישהו שהיה בקהל והיה מקסים. הוא הציג את עצמו כסאם, מלחין (!) של סדרות טלוויזיה מגניבות, והתברר שהוא הארוס של מיק, אחד מהאנשים שהשתתפו בפאנל שהיה איתי בקבוצת "גוף זה מגניב" שהקמנו תוך כדי החלפת המיילים לפני הפאנל. מיק הוא ביולוג שעובד בהנגשת מדע וייעוץ מדעי לסרטי מארוול. שניהם אנשים מגניבים לאללה. עברנו לקומה 5, קומה שמיועדת למרצים, ונשארנו שם עד שכיבו את האורות בבנין, פחות או יותר.

אספתי את הגדול מחדר הגיימינג למרות מחאות נמרצות (הוא רצה להשאר למשחק שהיה אמור להתחיל ב 11 בלילה, אני לא הצלחתי למצוא אף אחד שיחזיר אותו בשעה הזו ואחרי סיפור ה"שיכורים נכנסים ל Teen lounge שלו מאתמול, לא התכוונתי להשאיר אותו לבד בבניין). כאות לכעס שלו הוא הלך הביתה ברגל עם אהוד וריקה בזמן שהקטנה ואני חזרנו במונית ההתאם להבטחותי.

חזרנו הביתה, שתינו תה, עדכנתי את הבלוג, והלכנו לישון בציפיה לדברים מגניבים מחר.

 

דברים שלמדנו היום:

  • כל הזמן עלול לרדת גשם באירלנד.
  • מחוכים לא מאפשרים נשימות עמוקות (ידעתי את זה קודם, אבל זו הפעם הראשונה שחוויתי את זה).
  • אבל הם כן מונעים כאבי גב, כמו שקיבוע של הברך מונע כאבי ברך. לפחות לטווח קצר.
  • הקפה באינסומניה טוב בהרבה מהקפה בנירו או בסטארבקס.
מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: