היום השמיני – או, וולקאם טו וורלדקון!

אנחנו באירלנד! בוורלדקון! באירלנד!

התעוררנו לבוקר שהרגיש קצת כמו ספוג. קר, חם, לח, ורטוב. שלא נחשוב חס וחלילה שאנחנו עדיין בלונדון.

אהוד, הגדול ואני יצאנו במבצע איתור טסקו. למי שהשם לא נשמע מוכר, טסקו היא חנות מסוג "קנה ככל יכולתך". יש שם אוכל מוכן, אוכל לא מוכן, צרכי משרד, גומיות לשיער ודוכן קפה גרוע. התעלמנו מהקפה אבל הצטיידנו בכל מה שמשפחה בגודל בינוני צריכה כדי לאכול ארוחת בוקר סבירה ולהכין סנדביצ'ים למחר, כולל פירות יער שהם חבריהן הטובים של מי שאוהבת פירות יער (כמוני וכמו ריקה).

הכנו ערימת סנדביצ'ים ראויה, והופ – למרכז הכנסים! על פי ההסברים והמפה שסופקה מראש הנחנו שייקח בערך רבע שעה להגיע לשם בהליכה קלילה. בפועל לקח הרבה יותר כי הלכנו בקצב של אחת ילדה עייפה, מרוטה ומשתדלת מאד לא להראות את זה. מרכז הכנסים אכן נראה כמו הדגם בוורלדון לפני שנתיים, כולל חזית הזכוכית המשופעת, מינוס דאלקים. באסה איתם.

בהיעדר הבנזוג הייתי צריכה את הרשימה של כל מה שצריך לאסוף, ולוודא שיש לנו הכל. התחלנו באיסוף התגים, עברתי לדוכן ה YA שבו וידאו שאכן יש לי שני ילדים בגילאים עליהם הצהרתי (12 ו-16, והסברתי שלשניהם יש יומולדת בעוד חודש, אז בבקשה לעגל למעלה, לפני שיודיעו לי שהקטנה צריכה השגחה תמידית, מה שמזכיר לי שלא כתבתי בבלוג על איך שברתי את וורלדקון), והדביקו לשניהם מדבקות צבעוניות על התגים, ומשם עברנו לדוכן ה accessibility כדי לקבל עוד מדבקות צבעוניות לתגים, שזה מאד מטופש כי יש יופי של אמנות על התגים שלנו אבל הכל מתכסה לאט לאט במדבקות.

הילדים עלו לקומה למעלה והשקיפו עלי בזמן שהלכתי לעמוד בעוד תור, הפעם עבור מי שמשתתפים בתוכניה. מכיוון שהראש שלי היה תקוע בסלולרי כמעט נתקעתי באיזה בחור, דריל גרגורי, שעמד ממש באותו תור, והיה ממש שמח לפגוש אותי. תוך עשר שניות הגדול הגיע אלינו גם כן, ומיד קיבל גם הוא חיבוק וחיוך וטפיחה על השכם מסוג "איזה כיף לפגוש את שניכם כאן". הקטנה עמדה בקומה מעלינו ונופפה באופן מאד מכובד. בזמן שעמדתי בתור שני הילדים מצאו את חדר הגיימינג ונבלעו לתוכו. אמרתי להם שלום, אף אחד משניהם לא שם לב שהייתי שם, ויצאתי עם אהוד להחליף את הפאונדים שלי ביורו כדי שנוכל לבזבז כסף כאן.

יש לציין שאהוד היה מאד משכנע בהסברי ה"אין לי תוכניות לבוקר" או "אני רק רוצה להסתובב כדי לראות את האיזור." ממש משכנע, ובכלל לא חשדתי שהמטרה שלו היא לוודא שאני מרגישה בסדר אחרי הררי המשברים מהימים האחרונים, הנסיעה המפרכת או הליכת הבוקר שהיתה מלאה בטרוניות מצד כל מי שצעיר מגיל 20 בקבוצה שלנו.

חיפשנו מלון להחליף בו כסף, ומשם שלחו אותנו לבנק, ובבנק שלחו אותנו לדואר, עד שהגענו למרכז דבלין ומצאנו סניף של משרד התיירות בו בשמחה רבה לקחו את כל הפאונדים שלי והפכו אותם ליורו בשער לא נחמד אבל זה מה יש. לפחות לא גבו על זה עמלה. חצינו את הכביש כדי לקנות לילדים סוללות ניידות, כי הקטנה כל הזמן מתלוננת שאין לה סוללה בסלולרי ואין לה מתאם להטענת הסלולרי, ואהוד כבר החליט שלאור הגשם כדאי שיהיה לו איזה סווטשרט. אולי.

רגועים בהרבה חזרנו ל CCD, הלא הוא מרכז הכנסים של דבלין. בדרך עצרתי לצלם פסל, להביט בתמונות ולהראות לאהוד פוסטר של בירות בוטיק, עד שאהוד הבין את הפואנטה והתחיל להגיד לי אחת לכמה רגעים או בכל פעם שהתחלתי להאט "את רוצה לחזור ל CCD, לתת לילדים את הסוללות שלהם, ולשתות קפה." זה היה יעיל בצורה מפתיעה!

כשהגענו סוף סוף נפרדנו לדרכינו. אהוד לפאנל/הרצאה ואני להגיד שלום לילדים שלא הבחינו שנעלמתי, לתת לכל אחד מהם 10 יורו לבזבוזים ולנסות להחליט מה לעשות. בעודי מחפשת את עצמי, עדי (!) מצאה אותי והחתימה אותי על עותק של לב המעגל באנגלית (!). זו הפעם הראשונה שחתמתי על הספר בגרסה הזו, וזה שימח אותי כל כך שבקושי הצלחתי לשבת בשקט ולחתום.

ירדתי לחדר הדילרים, כלומר המקום בו כל המרצ'נדייז של הכנס נמצא. בהלסינקי היו מעט דוכנים יחסית, והם לא היו מאד מלהיבים, אם כי מצאתי דברים לקנות. הפעם יש משמעותית יותר דוכנים, עם הרבה יותר אופציות לבזבוז כסף. בזמן שתהיתי על מה להוציא את היורואים החדשים שלי, מישהי הצביעה על ג'ורג' מרטין! כן! ההוא! מהספרים! אחרי התלבטות פנימית קצרצרה, ואחרי שוידאתי שהפעם, בניגוד להסינקי, הוא לא מוקף במליון שומרי ראש, הלכתי לכיוונו, ממתינה שהוא יתפוגג בכל רגע או יהפוך לכפיל שלו. אף אחד מהדברים האלה לא קרה. במקום זה לחצתי את ידו, ואמרתי לו שהספרים נהדרים ותודה שהוא כתב אותם. הוא חייך, לחץ את היד שלי, ונפרדנו. אני בטוחה שהוא שכח אותי אחרי עשר שניות, אבל לי היה כיף.

המשכתי להסתובב עד שמצאתי את הדוכן של אנגרי רובוט ושם הספר שלי. שלי! כולו! בדוכן! ג'מה, העורכת של הספר בגרסה האנגלית, ואלינור, מנהלת הכספים של אנגרי רובוט, עמדו בדוכן והיו חמודות ובריטיות לאללה. דיברנו קצת, צחקנו קצת, וגיליתי שיש בעיות עם המשלוח של ספרים לדבלין. מסתבר ש UPS הודיעו לרובוטים שבגלל מזג האוויר הם לא שולחים ספרים מלונדון לדבלין עד להודעה חדשה. דמיט!

אלינור צילמה אותי ל"אלבום התמונות המביכות" של הסופרים שלהן. הן מצלמות תמונת פולארויד, מבקשות מהסופרים לחתום על התמונה ומציגות את התמונה ליד הספרים של הסופרים האלה.

לאהוד היה פאנל שהוא רצה לשמוע בבניין השני של הכנס, לי היה מלא סטרס לפרוק, ולפיכך שמנו פעמינו לפוינט סקוור. אנחנו ועוד חמישה אנשים הסתובבנו וניסינו להבין לאן בדיוק אנחנו אמורים להגיע כי בפרסומים של הכנס היה כתוב ששני הבניינים יחסית קרובים אחד לשני. ה"יחסית קרובים" הוא 1.5 ק"מ אחד מהשני, שזה לא נורא אם עושים את זה מדי פעם, אבל לעשות את זה כמה פעמים ביום בזמן כנס זה מתיש ולא נחמד בכלל.

אני מתחילה לחשוב שאירים לא יודעים להעריך מרחקים.

נכנסנו לבניין וגילינו שיש המון תור בבניין הזה. הם העמידו את כל האנשים שרוצים להגיע לכל האירועים באותו בניין בתור אחד (!). דמיינו כמה מאות אנשים עומדים בתור אחד כדי להכנס לארבעה אירועים שאמורים להתחיל באותו זמן. מזל שאנחנו בדבלין ואנשים לפחות מנסים להראות כאילו הם מתנהגים בנימוס.

נפרדתי מאהוד וירדתי לחפש קפה. בכניסה לבניין יש סטארבקס והתיישבתי שם בניסיון להתאפס על מה אמור להיות לי ומתי. בעודי מרפרפת על הלו"ז אהוד הופיע, ועזר לי להחליט שעכשיו צריך קפה וסקונז, ואחר כך נראה. אכלנו, שתינו, הרגשנו יותר טוב, חיפשתי ספל שתיה רב פעמי מגניב עבור איריס ולא מצאתי, והחלטנו לחזור בטראם כי פאק איט, אנחנו לא צועדים שוב.

אחת הבעיות עם הצעדות בין הבניינים היא שכשמגיעים ליעד אין איפה לשבת. בניגוד להלסינקי ברוב הקומות אין כסאות, וכשמתיישבים על הרצפה מגיעים אנשי צוות של המקום להודיע לך שזה לא מקום מתאים לשבת בו ובבקשה לזוז לקומה אחרת.אז זה לא רק הקילומטרים של ההליכה אלא גם חוסר המנוחה כשמגיעים סוף סוף.

כשחזרנו ל CCD הלכתי לנוח עם הקטנה ב quiet room, המקום האהוב עליה עוד מהלסינקי. החדר השקט כשמו כן הוא. חדר שבו אסור לדבר, עם קפה ותה, פופים ובעיקר – שקט. התכרבלנו על אחד הפופים עד שאהוד הגיע להעיר אותי כי עוד מעט מתחיל הפאנל שלי.

רציתי להכנס לחדר שבו הפאנל היה, אבל אסרו עלי ושלחו אותי לעמוד עם שאר הקהל. מאוחר יותר גיליתי שהיו אמורים להפנות אותי לתור של המרצים אבל המתנדבים לא היו מעודכנים בזה. נו, ניחא. חיכיתי עם הקהל, פגשתי אנשים חדשים, וחמש דקות לפני הפאנל, כשעדיין לא איפשרו לקהל להכנס, הלכתי אל המתנדב ודרשתי שיתנו לי להכנס לחדר. הפעם הוא נבהל ממני ואיפשר לי להכנס, וככה גיליתי שהפאנליסטים האחרים כבר היו שם! רק לי לא איפשרו להכנס! אוף.

הפאנל היה על ההצטלבות של מדע ובריאות הציבור והיה כיפי ומעניין. דיברנו על חיסונים, קבלת החלטות בתנאי אי ודאות ויחס למהגרים. השאלות מהקהל היו מעניינות ואף אחד לא נעמד לנאום לנו! בסוף הפאנל ניגשה אלי רחל גוטין, שהיא צייצנית שאני עוקבת אחריה כבר מלא זמן, ושאלה אותי אם הספר שלי זמין בוורלדקון. "בוודאי!" אמרתי, ואז היא ביקשה שאחתום לה עליו! מיד (טוב, כמעט מיד, קודם עברתי שוב אצל הילדים לוודא ששניהם בסדר) ירדנו לחדר הדילרים, ובו גם רחל וגם בחור נוסף בשם טום שהיה בפאנל, קנו את הספר וקיבלו הקדשה! ואז גם מיכאל ג' קנה את הספר וקיבל הקדשה! וזה מאד שימח אותי!  כי אז פגשתי את נועה, הידועה בכינויה "העורכת המושלמת", ומיד לקחתי אותה לפגוש את ג'מה ושתיהן מיד לחצו ידיים והיו מאד נחמדות ומנומסות אחת לשניה! אז הכל היה סופר-מגניב וכיפי ומעייף כל כך שבקושי הצלחתי לעמוד.

יצאנו למסדרון והתיישבנו על הרצפה בניגוד לכל הוראות הבטיחות כי לא היו כיסאות בשום מקום וכולנו היינו מותשים. היינו אמורים לפגוש את דריל וליזה לארוחת ערב ברבע לשמונה בכניסה ל CCD, ולקרוס על הרצפה נראתה כמו הדרך הנכונה להעביר את הזמן. בשבע הגדול סימס לי לשאול מה עם אוכל, וכשאמרתי לו שבעוד שעה נצא לארוחת ערב הוא החזיר לי הודעה ש"אני רעב עכשיו!". ובכן, חומד…

אכלנו במסעדה איטלקית סבירה למדי. החברה היתה מוצלחת בהרבה מהאוכל. התגעגעתי מאד לליזה, וכמובן שעם דריל תמיד כיף. הזהרתי אותו מראש שברק קורא את Raising Stony Mayhall ולכן יהיו לו המון שאלות והערות והצעות להמשך קריאה לגבי זומבים, ודריל היה לגמרי בעניין ואפילו פעם אחת לא שידר סימני מצוקה, וחיפשתי אותם! בילינו שעה וחצי ביחד, עד שנגמרו לנו התירוצים להשאר שם. ריקה הציעה שהיא תיקח את הקטנה איתה חזרה לחדר. אהוד ואני רצינו לצאת לשתות משהו כי אנחנו באירלנד כבר יומיים ועדיין לא לגמנו ולו בדל אלכוהול, והגדול רצה לחזור ל CCD לבלות עם חברים ב Teen lounge. ליוינו אותו לשם, פגשנו חברים של דריל (כולם חברים של דריל), והתחלנו ללכת לפאב. באמצע הדרך הגדול התקשר וביקש שאחזור לקחת אותו.

מסתבר שוורלדקון מיקמו את ה Teen lounge ליד אחד הברים ב CCD, מה שגרם לזה שהמקום התמלא בשיכורים והגדול נבהל מרוב אנשים מבוגרים וחסרי מעצורים. חזרתי לאסוף אותו ונתתי לו לבחור בין חזרה הביתה או פאב (הוא ישתה, כמובן, קולה). הוא בחר בפאב, ומיהרנו להשיג את החבורה שלנו.

דריל קנה לי פיינט גינס, ליזה הפגישה ביני לבין חברה שלה הת'ר, שהיא גם סופרת ועורכת, והערב השתפר עוד יותר. בילינו עד שכולנו הפכנו לדלעת, וחזרנו לחדר ולישון.

לילה טוב דבלין! אל תעשי שטויות כשאנחנו לא משגיחים עליך!

 

דברים שלמדנו היום:

  • פיינט אמריקאי הוא לא פיינט בריטי. מסתבר שאפילו ששתיהן מידת נפח בעלת אותו שם אלה נפחים שונים.
  • אירים לא מבינים "רחוק" או "קרוב".

4 responses to this post.

  1. […] ונעליים נוחות. אהוד גויס מיד למשימה ויצאנו לנדוד. ביום הראשון שלנו מצאנו את Penny's שהוא בעצם פריימארק של אירים, ואחרי בירור […]

    להגיב

  2. […] הראשון מבין השניים היה שוב פאנל בהנחיית סאם, האפידמיולוג מוושינגטון על שימוש במחלות בספרות מדב"פ. השתתפו בו פיזיקאית, […]

    להגיב

  3. Posted by Eran Arbel on אוגוסט 26, 2019 at 10:03 am

    אולי זה שאירים גרועים במרחקים מסביר למה הם נוסעים 80 בכביש שכתוב עליו 50 ושגם 40 בו מתחיל להרגיש מסוכן.

    להגיב

    • Posted by אלודאה on אוגוסט 26, 2019 at 2:44 pm

      זה כי הם מתנגדים לכפייה מכל סוג, כולל כזו שבה מכתיבים להם באיזו מהירות לנהוג.

      להגיב

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: