היום הרביעי או – תה ושייקספיר

אני… לא רוצה לדבר על הבוקר. לכולנו היה קשה. לקטנה כנראה הכי קשה מכולנו, בגלל עייפות מצטברת, הגעגועים הביתה, האינטנסיביות של השהות ביחד וחוסר הפרטיות.

אהוד וריקה יצאו מוקדם, הגיעו בזמן למלון בו נערכה ארוחת התה של אחר הצהריים, ותפסו לנו מקום בזמן שלקח לנו להתארגן ולצאת. הגענו באיחור של שעה, לאחד אהוד ואחת ריקה, שניהם מלאים עד אפס מקום מארוחה בריטית להפליא.

בין הדברים שריקה ואני רצינו להספיק הפעם בלונדון היה "תה אחר הצהריים", ה Afternoon Tea המפורסם. מצאנו מקום שמגיש תה וארוחה תואמת בסגנון אליס בארץ הפלאות, והיינו חייבות לנסות את זה. שכנענו את אהוד, והופ, הגענו למלון סנדרסון לארוחה שכללה מגשים על גבי מגשים של מאכלים קטנטנים מעוצבים (עם מילוי מחדש של כל מה שרצינו, כמובן), מלוחים ומתוקים, קפה וכמובן – תה במגוון טעמים. לא הכל היה טעים לכולם. למשל, ביצי השליו בציפוי קוויאר היו טעימות לי, כריכוני הסרטן בציפוי מוס אבוקדו היו טעימים לגדול, הסקונז היו טעימים לכולנו אבל בעיקר לקטנה, ואף אחד לא אהב את כריכי המלפפון בלחם בטעם פסטו (חוץ מאשר ריקה שדעתה השתבשה עליה והיא ממש נהנתה מהם).

העיצוב היה מופלא בעיני. הצבעים השתלבו אחד בשני, חלק מהמתוקים נלקחו היישר מהסרט, כולל לוח שחמט מניאטורי או עוגיית מאקרון בצורת שעון כיס. כמה היה לנו טעים? אפילו הגדול, הידוע בכינוי "בור ללא תחתית" היה שבע בסיום הארוחה. אפילו הקלטתי אותו אומר את זה!

אחרי האוכל ניסיתי לשכנע את הקטנה לקנות נעליים חדשות, אבל היא היה מעוכה מכדי לשתף פעולה. הגדול הציע ששניהם יחזרו באובר לדירה, ושנלך בלעדיהם לחלום ליל קיץ. וידאתי שהוא באמת בקטע (הוא ממש לא רצה לשמוע שייקספיר), והתפצלנו.

ריקה הודיעה שנמאס לה מאוקסופרד, ולכן במקום ללכת בקו ישר, פחות או יותר, עד הגלוב, אהוד הוביל אותנו בין סמטאות מתפלות בחצר האחורית של לונדון, הידועה בכינויה "סוהו".

"אה! אנחנו בסוהו?" הכרזתי בעליצות, "אז בואו נלך ללטף את המשאבה!"

אהוד ניסה להסביר לי שזה לגמרי לא בכיוון, אבל הוא דיבר לואקום שהשארתי מאחורי בזמן שרצתי אל המשאבה שאחראית למגיפת הכולרה של לונדון. כלומר, דגם של המשאבה כי המשאבה עצמה נהרסה לפני מאות שנים כשחפרו את כל הרחוב והרחיבו אותו, ואז בנו דגם, ובפעם הקודמת שהיינו בלונדון הזיזו אותו, ועכשיו החזירו את הדגם חזרה למקום. גיפפתי את המשאבה היטב, וכשהפסקתי להתגפף איתה, זוג עצר להסתכל על הלוחית שמתחת למשאבה. "אם אתם רוצים לדעת משהו, רק תשאלו!" אמרתי באותה עליצות מלחיצה, ואז הוספתי, "אני אפידמיולוגית!" מה שגרם לזוג הנחמד להתרחק כמה צעדים ממני ולחייך בנימוס תוך מלמול מסוג "אוי, כמה מאוחר, חייבים לרוץ, ביי!"

ההליכה לגלוב היתה מלאה בשכיות חמדה כמו דוכני ספרים עתיקים באמצע שום מקום, מפות ממוסגרות, עצים עטופים בדים צבעוניים והצבעה על אנשים שהולכים על החול של התמזה בלי מגפי מיגון ביולוגיים. במקום לבזבז את הכרטיסים של הילדים חיפשנו מי מבין הישראלים ירצה להצטרף אלינו לגלוב, ולשמחת כולם מיטב הסכימה.

את הגלוב קל לזהות. הוא בניין לבן עם קורות חומות וגג קש עתיק, ובולט באנכרוניזם שלו יחסית למבנים החדשים והמהוקצעים מצדדיו. נכנסנו לסיבוב גיפט שופ ושירותים, בלי הגיפט שופ. יש המון חדרוני שירותים בגלוב, והתנועה זורמת בקלות, פרט לחדרון שלי, שהסתבר כשירותים הסתומים היחידים במבנה הזה. אחרי שדיווחתי על הסתימה לפקידת הקבלה וחזרתי לחבורה שלנו ריקה צהלה "הבנתי! את הנאחס של הטיול!" וכשעשיתי פרצוף היא פירטה. זו הפעם הראשונה אי פעם ששכחתי להוציא את האולר מהתיק והחרימו לי אותו בשדה התעופה, זו הפעם הראשונה שדירה ששכרנו דרך איירביאנבי היתה עד כדי כך לא מתאימה לפרסום אותה (כולל מיטות שבורות והאשמה בשקרים), אהוד האדם היציב בייקום החליק על מכסה ביוב בטיול שלנו לגני קנסינגטון, הבלגן עם הקטנה, ועכשיו רק האסלה שלי היתה סתומה.

הו! אז זה הקטע! דוקא שימח אותי להבין שאני פשוט מביאה את הנאחס איתי. זה עוזר להרגיש פחות אשמה בזה שהכל נורא. זו לא אני, מבינים? זה הנאחס שהחליט להצמד אלי לטיול הזה.

ההצגה היתה נהדרת. זה היה רעיון מצוין (שוב, של ריקה) ללכת על קומדיה שיקספירית ולא על אחת הטרגדיות שלו. הקאסט העלה עיבוד חצי-מודרני לשייקספיר, תוך שימור רוב הטקסט המקורי אבל עם תוספות שהפכו את הסיפור המוכר לחדש ועסיסי, כולל שירים, תלבושות מודרניות ומשחק עמוס רבדים. הדבר שהכי אהבתי היה שלא היה פאק במחזה. כלומר, לא היה פאק אחד. היו המון המון פאקים, וכל אחד מהשחקנים כמעט (למעט השחקן של אוברון) בשלב זה או אחר של ההצגה לבש חולצה לבנה שעליה הודפס "פאק", ויצא לעולל תעלולים. את המונולוג הסופי של פאק הם עשו שורה-שורה כשבכל פעם יוצא שחקן אחר ומרדים את מי שלפניו. זה היה גאוני ומצחיק וקסום כראוי למחזה הזה.

בדיעבד זה גם היה רעיון מעולה לא להביא את הילדים. הם לא מכירים מספיק את ההיסטוריה כדי להתלהב מלשבת בגלוב ולשמוע את שייקספיר, והשחקנים (המצוינים) דיברו בכל כך הרבה בריטיות שקשה היה לי לפעמים לעקוב אחרי הדיאלוגים, אז לילדים זה בטוח היה קשה בהרבה.

הגיפט שופ היה סגור כשיצאנו. התקשרתי לגדול שאמר שהם מסתדרים, ולכן הוחלט על בירה וצ'יפס בסוואן לפני שחוזרים לדירה. כלומר, אהוד ואני חלקנו בירה וצ'יפס, ריקה הזמינה תה וקיבלה קנקן מהודר עם חלקים חיוניים להגשת תה. מושקע בהרבה מהכוס שלנו!

החלטנו לא ללכת ברגל שעתיים באחת עשרה בלילה כדי לחזור לדירה, אבל הדרך לתחנה הקרובה אלינו עברה בין ספינות עתיקות, רחובות צרים עד כדי מחנק וכלא מפורסם להפליא. אם היו לנו עוד כמה ימים בלונדון הייתי מנסה להשחיל ביקור עם הילדים. זה נראה מסוג המוזיאונים שהם ישמחו לחקור לעומק.

עברנו על גשר לונדון והצלחתי לא לזמזם לכולם שהוא עומד ליפול, גברתי הנאה. במקום זה תעינו בין תחנות רכבת בשיפוצים עד שמצאנו את התחנה הנכונה. היא היתה ממש נכונה כי כשירדנו למטה מצאנו עכברון קטנטן אפור שעלה מהפסי הרכבת לרציף ורחרח לכיווננו. לא הספקתי לצלם אותו והרכבת הגיעה.

הביתה, לישון, ומחר עוד יום!

דברים שלמדנו היום:

  • באפטרנון טי אפשר להזמין קפה ואפילו לא מסתכלים עלייך מוזר. עם זאת, חשוב להקפיד להגיד שרוצים מי ברז אחרת פתאום החשבון מתנפח עם מים מינרלים שמעולם לא רצית לשתות.
  • סקונז עשויים טוב הם דבר מושלם.
  • צריך לחפש מקומות מחרידים לקחת אליהם את הילדים לטיול.
  • כל אחד צריך לפעמים שקט מאחרים, אפילו ילדות בנות כמעט-12.
מודעות פרסומת

2 responses to this post.

  1. אבל מה לעזאזל הבעיה שלכם עם כריכי מלפפון בלחם בטעם פסטו?!?!

    להגיב

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: