היום השני, או – שופינג ושירים

קמנו מוקדם בבוקר, והחלטנו לצאת לסיבוב רגלי. "החלטנו" זה אהוד, ריקה ואני, כי הילדים ישנו כל כך חזק שאפשר היה לראות את המוח שלהם חולם. אהוד, האיש והתחקירים, גילה שאנחנו ממש קרובים לגני קנסינגטון, ויצאנו לצעידה.

יש כמה דברים שמאפיינים את לונדון מבחינתי, ולהסתובב בפארק גזום בקפידה עם עצים עבותים וריח של אחרי גשם הוא אחד מהם. הפרחים היו שמחים ומלאי טל, הדשא היה גזום עד כדי מילימטר, ואפילו מצאנו פסל של ג'נר! כן, ההוא מהחיסונים! מצאנו אותו בדיוק בזמן, כי חמש דקות מאוחר יותר המצלמה שלי הפסיקה להתפקס מעצמה, וכל שאר התמונות צולמו בסלולרי שלי. לסלולרי הזה יש הרבה מעלות, אבל צילום אינה אחת מהן.

סירבנו לאפשר לבעית המצלמה להפריע לנו להינות, ארזתי אותה בתיק וחזרנו לחדר. הפעם כשביקשתי מהמארח באיירביאנבי החדש להשאיר את המזוודות מוקדם בבוקר הוא אמר שאין בעיה, ורק ציין שהוא לא יודע אם הדירה תהיה מוכנה לקבלת אורחים בשעה כזו. הבטחנו לו שאין לנו שום כוונה להשאר, ולשמחתנו גילינו שהדירה במרחק של גוש בניינים מהמלון. ארזנו את מה שהיה צריך, אכלנו ארוחת בוקר אנגלית אמיתית, וצעדנו על מזוודותינו וטפנו לדירה החדשה.

השארנו את המזוודות, וכעת למה שהתכוונו לעשות אתמול ולא קרה – פורבידן!

בטיול הלונדון הקודם שלנו עשינו טעות ולקחנו את הילדים קודם להמליז ורק אח"כ לפורבידן, ושניהם היו אומללים מהבחירה הזו. לכן הפעם החלטתי להפוך את הסדר, מה שהתברר כהצלחה מרובה. הקטנה צללה לנבכי הפושין, החיות הפרוותיות והבובות הממותגות בזמן שהגדול הסתובב בפרצוף טינאייג'ר אופייני והתלונן שהכל משעמם. בלית ברירה לקחתי אותם לחלק של משחקי הקופסה, מה שהאיר את עיני שניהם, והגדיל את ערימת הדברים איתם הגענו לקופה.

לפני כמה שבועות יצרתי קשר עם הוצאת הספרים הבריטית של לב המעגל, Angry Robot, והצעתי שאבוא לבקר במשרדים. במקום זה הרובוטים הציעו שניפגש לצהריים, מה שהפך את הסיבוב הקצר והשלומפרי שתכננתי לפגישה עסקית לכל דבר. ריקה זכתה בבת אחת למעמד של קדושה כשהיא הציעה לקחת את הילדים איתה לכמה שעות, ואהוד הצטרף אליה כשהוא, ובכן, הצטרף אליה.

זו הנקודה לספר שאחד החששות שלי מהטיול הוא שאהוד, ריקה ואנחנו חולקים דירה במשך שבועיים, ואמנם כשלושה מבוגרים סביר שהכל יהיה בסדר, אבל שלושה מבוגרים עם שני מתבגרים (טובב, מתבגר וחצי מתבגרת) זה כבר מצב בסיכון להפוך לאירוע רב נפגעים. לשמחתי האדירה גם אהוד וגם ריקה לא חולקים את החששות שלי בנושא, והילדים שמחו להצטרף אליהם.

יצאתי לפגישה, וכמובן שבדרך לטיוב חבילת הדאטה שלי הפסיקה לעבוד. זכרתי במעורפל שאני אמורה לעלות על central line (הקו האדום), אבל לא איפה להחליף, לאיזה קו להחליף, איפה לרדת או לאן ללכת אחרי שאני אמצא את התחנה.

אשה מופלאה בטיוב פתחה את הסלולרי שלה, מצאה עבורי את המסלול, נתנה לי לצלם את המסך של הסלולרי שלה, והסבירה לי כמה פעמים מה אני צריכה לעשות עד שהיא וידאה שזכרתי את הדרך. ברכבת עצמה פתחתי את הסלולרי, הוצאתי את הסים, החזרתי את הסים, וכיביתי והדלקתי את הסלולרי כמה פעמים בתקווה שזה יאושש אותו. כשיצאתי מהרכבת קלטתי שעם כל ההתעסקות עם הסלולרי שכחתי להתאפר ולסדר את השיער, ובכל זאת – זו פגישה עסקית, אני צריכה להראות כמו אדם סביר. מכירים את גרמי המדרגות הנעים האינסופיים בתחנות הרכבת התחתית של לונדון? רוצים לדעת מה האורך שלהם? ובכן, הם בדיוק באורך מספיק לחפור בתיק, למצוא את האודם ומראת האיפור, למרוח אודם, להחזיר לתיק, לסדר שיער ולהראות כמו סופרת רצינית שכדאי לקדם את הספר שלה ולא כמו אמא לשניים אבודה בלונדון עם חבילת דאטה לא עובדת.

הגעתי בזמן לפגישה, ואפילו חבילת הדאטה חזרה לעבוד.

הפגישה עצמה היתה בסדר. פגישת עבודה במקרה הזה היא להיות נחמדה וחביבה, לא להכנס לפרטים אישיים מדי, לדבר על כמה שיותר עניינים שטחיים אבל בצורה שרומזת שיש לי מה לתרום מעבר למה שאני אומרת, לא לכסוס ציפורניים, לא לנשוך שפתיים, לא לשחק עם השיער, לשבת זקוף, להקפיד לאכול בסכין ומזלג ולא לנגב אוכל עם הלחם, להביע עניין בכל מה שאומרים לי, לשאול שאלות לא פולשניות, ולחייך כל הזמן. סמול טוק של שעתיים. הנושא היחיד עליו העזתי לצאת קצת מהמסגרת העסקית שלי היה כשדיברתי על הספרים של דריל גרגורי. מבחינתי כל אדם נוסף שקורא את הסופר המופלא הזה, הוא הצלחה.

האוכל היה בינוני, אבל הקפה היה סבבה לשם שינוי. בסיום הארוחה ביקשו ממני לחתום על ספר שאמור לצאת להגרלה של הרובוטים, אבל הספר שהם הביאו היה הספר הלא-נכון (כלומר, כן את לב המעגל, אבל עותק שמור לפרודקשן ולא עותק שאפשר למסור הלאה), ולכן חזרנו למשרדים. אלה משרדים מהממים! מלא ספרים בכל מקום, מלא אנשים שעובדים על ספרים בכל מקום, ומלא ספרים! בכל מקום! אני תמיד צריכה להזכיר לעצמי שאנשים בהוצאות ספרים לא באמת קוראים ספרים כל היום אלא עובדים בלהוציא ספרים. ובכל זאת, מהצד זה נראה כמו מקום נפלא לעבוד בו.

חתמתי, קיבלתי הוראות לחזור הביתה, ויצאתי באוטובוס קומותיים.

ריקה, אהוד והילדים השתכנו בפוילז, חנות הספרים המושלמת בעולם שמסתבר שהתדרדרה מאד מאז שביקרנו בה בפעם האחרונה כי החלק של המדב"פ שלהם מכיל בעיקר סופרים ידועים ולא כל כך דברים בשוליים. לקחתי את הקטנה לסיבוב בגיפט שופ, והיא לא מצאה כלום. לעומתה הגדול בהחלט מצא – הוא ביקש שאקנה לו את Rainbow six של קלנסי, ובשמחה רבה קניתי לו את הספר.

חזרנו לדירה, הקטנה עשתה unboxing מצולם של המתנות שלה מהפורבידן, שלחתי את הסרטונים לבנזוג, והופ – הגיעה השעה לצאת שוב. הפעם – למחזמר. אחרי שראינו את וויקד בניו יורק גיליתי שהקטנה עפה על מחזות זמר, ואני מאד אוהבת מחזות זמר, ולכן היה לי ברור שגם בלונדון נלך. בחרנו במתילדה כי שני הילדים קראו את הספר ונהנו ממנו וכי ריקה המליצה על המחזמר בחום.

המחזמר עצמו חמוד מאד ומשעשע, והילדים נהנו ממש. השחקנית של מתילדה היתה לא משהו, אבל כל הצוות התומך היה מצוין, והשחקנית של מיס האני היתה פשוט קסומה ומכמירת לב. השירים היו נהדרים והכוראוגרפיה פשוט מושלמת! בקיצור, אחלה.

הקטנה ביקשה שננסה לעבור דרך הפורבידן בדרך חזרה, אבל כבר היה סגור והתחיל לרדת עלינו גשם כי לונדון ואוגוסט, ולכן חזרנו לדירה מותשים, אכלנו חביתה ולחמניה, והלכנו לישון לכמה שעות לפני הרפתקאות מחר.

IMG_20190809_093633

טוויסט על ארוחת בוקר אנגלית – האש בראונ עם נוטלה!

דברים שלמדנו:

  • אם מאחרים למתילדה משאירים אתכם בחוץ עד שהשיר הקרוב נגמר ואז מכניסים אתכם בשקט למקום שלכם.
  • קל לזהות תיירים בלונדון כי אנחנו היחידים שעומדים באדום.

One response to this post.

  1. […] יותר משבוע ריקה לקחה את הילדים לחנות של m&m. מאז הקטנה מסתובבת עם […]

    להגיב

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: