יום רביעי חלק א', או – הודעה מאוחרת

ביום שני עמדתי בפקק באיילון, מקללת את כל הנהגים שמשום מה החליטו לצאת מהבית בדיוק כשאני אמורה להגיע למרפאה, ואז הבוסית מירושלים התקשרה אלי. אחרי שהיא שאלה מה שלום בראשית (אני לא יודעת, מקווה שבסדר, היה תמרון), האם יואב חזר הביתה מאז השיגור (כן, אבל רק לכמה שעות כדי לישון, וגם אז הוא ענה לטלפונים) היא שאלה אם אסכים לייצג את המשרד בכנס בין לאומי בנושא חיסונים. נלהבת ומלאת גאווה השבתי שבוודאי.

ואז היא אמרה שהכנס מתחיל ברביעי.

בבוקר.

באלבניה.

ולי אין דרכון בתוקף.

 

שלב א': להשיג דרכון

הדרכונים שלנו נארזו במקום בטוח באיזשהו מעבר דירה מאלה שהיו בשנה האחרונה (מהבית הקודם להורים שלי, לדירה זמנית, חזרה להורים שלי, ובסוף לבית החדש שלנו), ומאז לא מצאתי אותם, לא משנה כמה פעמים חפרנו בארגזים ובתיקים. ידענו שנמצא אותם בוודאות כאשר נוציא דרכונים חדשים, ולכן קבעתי תור להוצאת דרכונים לי ולקטנה (לגדול כבר הוצאנו דרכון חדש כי הוא אמור לטוס במשלחת נוער לסן פרנסיסקו מבית הספר בסוף השנה).

הטוב – התור היה ביום שלישי!

הרע – לדרכונים לוקח שבועיים להגיע, דרכון זמני אפשר להוציא בלשכת מרשם האוכלוסין רק לטיסה שהיא לפחות עוד 48 שעות, ופחות זמן מזה יש להוציא דרכון בנמל התעופה.

המכוער – התור הצפוי להוצאת דרכון זמני בנמל התעופה.

התוכנית שהצעתי היתה לנצל את התור הקיים, ולהתחנן שיוציאו לי דרכון זמני בלשכה. קיבלתי מכתב רשמי שמבקש שיוציאו לי דרכון ומדגיש כמה אני חיונית, והרבה תפילות לדרך.

ביום שלישי הגענו לפקידה נעימה, חביבה, נחמדה, ובעיקר – מאד מאד רוצה לעזור. היא נכנסה למנהלת הסניף, לחצה, וקיבלה אישור להוציא לי דרכון זמני (!) תוך שעה (!!).

הקטנה ואני יצאנו לסיבוב איתור בתי קפה במשך שעה, וכשסיימנו היה לי דרכון.

שלב א' הושלם בהצלחה!

 

שלב ב': להבין על מה הכנס

"חיסונים" הוא נושא מרתק, מגניב ורחב כמספר התוצאות בגוגל לגביו. איש הקשר מול הכנס הצליח להשיג לי את תוכנית הכנס בשלישי בבוקר. כך התגלה לי שלכנס הוזמנו במפורש מי שעוסקים בשינוע חיסונים (לא אני), תמחורם (שוב, לא אני), והרגולציה שלהם (עדיין, לא אני). תוכנית הכנס כוללת המון הרצאות בשלושת הנושאים האלה וסדנאות בהן הנציגים מכל מדינה אמורים למצוא דרכים חדשות לשינוע חיסונים, הוזלתם והקלה על הרגולציה שלהם במדינה שלהם. בשלב הזה התחלתי לדמיין את עצמי יושבת בחדר ומעמידה פנים שיש איתי את מי שאחראים על שינוע, תמחור ורגולציית חיסונים בישראל, ואז שולחת את המסקנות שהפקתי עם עצמי לשר הבריאות.

 

שלב ג': להתפכח

המטרה המוצהרת של כל כנס מקצועי היא אמנם רכישת ידע, אבל לא רק זה. היא גם מפגש עם מי שעובדים באותו תחום, ולמידה מדרכי התמודדות של אחרים בבעיות שאנחנו נתקלים בהן. אני משוכנעת שיש דברים שנפתרו בבוסניה-הרצגובינה ואנחנו לא יודעים שהפתרונות האלה יכולים לעזור גם לנו!

אז כרגע התוכנית שלי היא להגיע, לסכם דברים שנשמעים מעניינים, לא להצהיר הצהרות שאי אפשר לעמוד מאחוריהן, וכשמבקשים שנתחלק לקבוצות עבודה עפ"י מדינה, לברוח.

 

שלב ד': למידה

הטיסה שלי היא בשש, מה שאומר שבשלוש לפנות בוקר הייתי צריכה כבר להיות בשדה התעופה. לכן מאד הגיוני שבחצות עדיין ישבתי מול המחשב וניסיתי ללמוד קצת על אלבניה. גיליתי שאלבנית היא שפה ייחודית באירופה, ושיש לה כמה וכמה ניבים שמשתנים על פי המקום במדינה והאוכלוסיה שמדברת אותה. היא נמצאת בין יוון לבין הבוץ הידוע בכינויו "נו, איפה שהיתה יוגוסלביה. רגע, עדיין יש יוגוסלביה? היא לא התפרקה ל… נו, איך קוראים למדינות האלה?". היא כמובן היתה תחת שלטון קומוניסטי, ולכן לפחות בעיר הבירה איתרתי שלושה מוזיאונים על התקופה ההיא. סימנתי אותם באושר, דיצה, גילה ורינה כמקומות לבקר בהם בערבים אחרי שהיום בכנס נגמר (בין חמש וחצי לשש, תלוי ביום), ואז גיליתי שהם נסגרים בשש. אבל הכי חשוב – גיליתי שמזג האוויר הוא כמו ירושלים ביום סתיו רע. 15 מעלות בצהריים, אפס בלילה. ואין לי מכנסיים מחויטים ראויים לכנס.

אמא שלי התגייסה לעזור וקנתה שני טייצים שחורים שיהיו מתחת לחצאיות, ובואו נחזיק אצבעות שלא אקפא למוות במעבר מהמעלית לחדר הכנס.

 

שלב ה': טיסה לבד

זו הפעם השלישית בחיי שאני טסה לבד לאנשהו, והפעם השניה שאני טסה לבד מאז שיש לי משפחה. בפעם הקודמת זה היה לדרום סודן בשליחות הומניטרית. הפעם זה למקום מערבי עם מים לשתיה בברזים וחשמל, שזה כבר שיפור!

בודד להסתובב בשדה התעופה, ובעיקר – משעמם. עם הילדים או הבנזוג תמיד יש מישהו לדבר איתו, להעביר איתו רשמים, ליצור איזושהי אינטראקציה. עכשיו זו רק אני וספר השמע הנוכחי. אלה הדברים הקטנים, כמו זה שאין למי להושיט את המעיל כשאני מנס לשלוף את הארנק מהתיק, או מישהו שישגיח על הטרולי כשאני רוצה להכנס לשירותים. בכל צעד אני מחפשת מישהו לחוות איתו את הרגע, ואין. בלית ברירה נאלצתי לספר לטוויטר שבאוסטריאן שמים ברקע מוסיקה קלאסית כשעולים לטיסה, כי לא היה לי מישהו להגיד לו את זה במציאות, שיצחק עלי שאני לא מסוגלת לזהות באכמוצרטבטהובן.

אבל היו גם דברים טובים בטיסה הזו. האוכל היה מוזר, שזה טוב כי אני אוהבת מוזר. אשה מעצבנת שישבה באמצע השלישיה שלי החליטה להתחלף על דעת עצמה עם מישהו במושב ליד בעלה. המישהו התגלה כגבר חרדי, שלא ידע איפה לקבור את עצמו כשהוא גילה שהוא אמור לשבת בין שתי נשים. התוצאה – הוא הושב במקום אחר, ואני והאשה ליד המעבר בילינו טיסה שקטה עם מושב פנוי בין שתינו שאפשר לנו לנמנם ברגליים פרושות.

 

שלב ו': ארבע שעות בוינה

אנשים במדים בשדה התעופה הפנו אותי למקום בו כל האנשי שאמורים להחליף טיסה צריכים לחכות. הגעתי למקום שומם וחסר חיים, והספקתי אפילו לקטר בטוויטר שהדיוטי בוינה שומם וחסר חיים, עד שהבנתי בזכות דוד גוגל שאני פשוט נמצאת בקצה השומם וחסר החיים שלו, ומיהרתי לנדוד אל המקום בו יש קפה ושוקולד. זו הפעם הראשונה מזה שנים שאני אוכלת מוצארטקוגל, וזו הפעם הראשונה בחיי שאני אוכלת מוצארטקוגל שעולה 2 יורו. מה זה המחירים האלה?!?

כמו כן – בורג יצא מהמזוודה, ועברתי בין כל החנויות בדיוטי עד שנמצאה מוכרת בלבוש אוסטרי לתיירים (שמלה לבנה, מחוך אדום, מחשוף) ששלפה מספריים ממגירה נסתרת ובכוחות משותפים הצלחנו להוסיף עוד כמה ימי סחיבה לטרולי שלי. הוא רק צריך להחזיק מעמד עד שנחזור הביתה בשבת, ואחר כך נראה.

חזרתי לאיזור השומם וחסר החיים כדי לטעון את המחשב והסלולרי. יש כאן כורסאות עם נקודות טעינה וספות שמיועדות לשינה, ואני צריכה לעבוד קשה כדי להזכיר לעצמי שללכת לישון עכשיו יתנקם בי אחר כך. בינתיים גיליתי שטיראנה, עיר הבירה של אלבניה בה אשהה, בוערת בגלל הפגנות שדורשות להפיל את הממשל. בניגוד אלינו, כאן היא ממש בוערת. עם הצתות וגז מדמיע וכל הדברים שקוראים עליהם בחדשות. יאי…

 

שלב ז': עוד טיסה!

בצירוף מקרים מופלא בטיסה הזו המושב לידי היה פנוי, והיה לי מלא מקום להתרווח! אפילו הצלחתי לנמנם. הדרך היחידה לנצל טוב יותר את המקום הפנוי הוא אם הייתי צריכה לשירותים, ואז לא הייתי צריכה להקים את מי שיושבת ליד המעבר.

 

שלב ח': הגענו

אלבניה מלמעלה נראית… לא אירופאית.  הצימחייה לא ירוקה מספיק, ויש המון חום. רק כשנחתנו התברר לי שאלבניה באמת לא כזו אירופאית. יש המון עצי זית והמון קרקע חקלאית. מעין ארץ-ישראל אבל עם מזג אוויר קר יותר וברקע – הרים ענקיים מכוסי שלג.

נהג המונית שאסף אותי היה דברני להפליא ושיתף אותי ואת הנוסעת השניה (גם היא מהכנס, תציג מחר לגבי חיסונים בדנמרק) על עוולות הקומוניזם. לא שהוא היה צריך להסביר הרבה. המדינה הזו נראית כמו תפאורה לסרט. בתי מגורים הרוסים וישנים לצד מבני תעשייה ענקיים נוצצים של חברות זרות. ברחובות ילדים, נשים עם תינוקות ונכים פושטים יד למכוניות בפקקים, אנשים על קטנועים ירוקים מלפני עשרים שנה, אבל גם בתי קפה בעלי חזית מצוחצחת ואנשים מודרניים. יש כאן שתי ערים, אחת מורכבת על השנייה, והן לא יכולות להפגש. אחת תיעוד חי לקומוניזם מתפורר, השניה עיר מודרנית שמנסה לפרוח ונחנקת על ידי תאומתה הסיאמית. ואולי זה סיפור של פער בלתי ניתן לגישור בין מי שיש להם ומי שאין להם. ובמרכז כל זה – חפירה שהיתה מיועדת להפוך להיות מחלף, רק שאז הקבלן נעלם עם הכסף והתברר ששמונה עשרה מליון יורו הושקעו בחברה שלא קיימת.

אני כאן כמשתתפת בכנס ולא כתיירת, ולכן נמנעתי מלצלם את הקבצנים, ההריסות והבתים המטים-ליפול. מחר אנסה לעשות סיבוב כשעוד יש אור ולתפוס כמה דברים מעניינים.

ואחרי כל הסיבוב, והקבצנים, והבניינים והמונית – הגעתי! למלון! יאללה, כנס!

 

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: