שרשור כתיבה – סיבות שמונעות מאיתנו לכתוב ומה אפשר לעשות לגביהן

שרשור בהשראת אביב.

אני יודעת שאני תמיד כותבת שצריך לשבת ופאקינג לכתוב, שלאף אחד אין מוטיבציה, שאין מה להמתין למוזה, שזו עבודה כמו כל עבודה, אבל…

יש סיבות שבאמת מונעות מאיתנו לעבוד, בין אם כתיבה היא העבודה שלנו ובין אם לא. למשל, טרדות פרנסה באמת מפריעות לכתיבה. אי אפשר לכתוב כשכל מה שאת עושה זה לרוץ מעבודה אחת לאחרת. בעיות גופניות באמת מונעות מאיתנו לכתוב. אי אפשר לכתוב כשאת מרותקת למיטה ולא מסוגלת לשבת בשביל להחזיק עט.

אבל אני לא רוצה לדבר על דברים ניראים לעין. לכל אחת ברור שאם היא מיד אחרי טיפול שיניים ולא מסוגלת לראות מרוב כאבים, אין לה מה להתחיל לכתוב כי ראבק, כואב.

אבל דכאון לא רואים. חוסר בטחון עצמי לא רואים. כאבים כרונים לא רואים. בדידות לא רואים. עומס לא רואים. לא רק שלא רואים אותם, החברה בה אנו חיות משדרת לנו באופן תמידי שאנחנו חייבות להמשיך לתפקד *למרות* הדברים האלה. ברור שאם את בדכאון אמורה להגיע לעבודה. אין לגיטימציה להתקשר לבוסית ולהגיד "תקשיבי, מצב הרוח שלי חרא. אני מפחדת לעלות על הכביש כי אנהג ישר לתוך מחסום הפרדה או אקפוץ לפסי הרכבת. אני נשארת מתחת לפוך עם המון שוקולד ואשתדל להגיע מחר או מחרתיים."

וגם אם הבוסית מוכנה להקשיב ולקבל, אנחנו לא מוכנות לקבל את זה. הפיד שלי קורס מרוב א/נשים שמעמיסות על עצמן יותר מדי, נופלות ומושכות את עצמן בציצית ראשן כדי להמשיך לשרוד. נאחזות בציפורניים בכך שהן משוכנעות ש*מתישהו* העומס הזה אמור להפסיק, ואז יהיה להן זמן לנשום.

ובכן, הנה כמה דברים שצריך לדעת:

  1. הנפש שלנו היא גם איבר בגוף. וכשהיא כואבת, זה בדיוק כמו גב תפוס, רגל שבורה או לסת מלאת תפרים. לא תצפו לצאת לריצת מרתון שבוע אחרי ניתוח קיסרי, נכון? אז למה אנחנו מצפות מעצמנו לתפקד כשאין לנו אפשרות לנשום?
  2. בדיוק כמו באיברים אחרים, גם בנפש שלנו אפשר לטפל. ובדיוק כמו באיברים אחרים, גם כאן הטיפול הוא לא מושלם. יש טיפול בשיחות, בתרופות, בהליכה בים, בשוקולד, בקפה. כל אחת והטיפול המתאים לה. אבל מציאת הטיפול הנכון מתחילה בהודאה שיש לנו בעיה.
  3. קל לדעת שיש בעיה. הנה כמה סימפטומים: את לא מסוגלת לחשוב. את בוכה. את עצבנית. את כוססת ציפורניים. את יודעת לקרוא. את לא מצליחה למצוא משהו שאת נהנית לעשות. דברים שנהנית מהם פעם לא מהנים אותך. את חיה במאה ה-21. את נושמת.

ועכשיו, עצות!

  1. בקשי עזרה. זו יכולה להיות חברה שתוציא אותך לשעה של קפה ועוגה. זו יכולה להיות פסיכולוגית שתתן לך לפרוק. זו יכולה להיות פסיכיאטרית שתתן לך טיפול תרופתי. זו יכולה להיות מסאז'יסטית, מרפאת בעיסוק, מורה למקרמה… משהו. מישהי שיכולה לתמוך בך, אפילו קצת.
  2. give yourself a break

מותר לקרוס. מותר לשבור את הכלים. מותר להזניח את הרצפה, את העבודה, את הילדים. מותר לא לכתוב! מותר להרגיש כמו כשלון. מותר להבריז מהעבודה. מותר להבריז לחברות. תמצאי איפה את יכולה להוריד עומס ותורידי אותו, בשם האל. את לא רובוט. את אנושית.

  1. חזרי על נקודות 1 ו-2 ככל שאת צריכה. אני קורסת על בסיס חודשי, וזה טוב. פעם זה היה על בסיס שבועי. קודם כל השרדות, אחר כך כל השאר.

אני לא יכולה להדגיש מספיק את נקודה 3. קודם כל השרדות. אחר כך כל השאר. אחרי שתצופי, תוכלי לחזור לכתוב, לערוך, לצייר, מה שאת עושה. אבל כל עוד את במה שנראה כמנהרה בלתי נגמרת של עינוי נפשי, את צריכה להתמודד איתה.

כשהקטנה היתה מאושפזת לא הצלחתי לקרוא את הספר המטופש ביותר שיש. ידעתי שהדכאון מרים ראש כשלא הצלחתי לכתוב אחרי שהנעדר התמידי נפטר. זה הסימפטום הברור ביותר אצלי – כשאני לא מצליחה לחבר משפטים. ואז שום דבר לא עוזר. לא דד ליין, לא קפה, לא ספירת מילים. לא טבלת ייאוש. כשהנפש לא מתפקדת, שום דבר לא מתפקד.

קודם כל השרדות. אחר כך כל השאר.

  1. שרדת? מצאת מחדש נקודת איזון? מעולה, המשיכי איתה. נסי לשפר את מה שגרם לך לקרוס קודם (אני, למשל, הוצאתי הודעה לכל החברים שאסור להם למות כי אני לא יכולה להפסיק לכתוב שוב. יש דדליינים וזה).

עדיין לא מצליחה לכתוב? חזרי לנקודה 1. כנראה שעדיין לא התאזנת.

יאללה, לכו לבקש עזרה.

ואז לכתוב 🙂

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: