שרשור כתיבה – בני ובנות זוג

נשארו 12 יום לדדליין ולא עשיתי כלום היום בספר, לפיכך, רשומה על בני זוג של כותבים. או בנות זוג. או כותבות. דחיינות גאלור!

אני קוראת (בפעם השלישית) את "על הכתיבה", הספר היחיד של סטיבן קינג שאני מסוגלת לקרוא ולהינות ממנו. ובפעם השלישית הגעתי לקטע הבא:

זה קטע שאחריו באופן קבוע אני עוצרת, הולכת לבנזוג ואומרת לו תודה. כי כתיבה היא לא עבודה יצרנית. בייחוד לא כתיבת ספרים. בואו נודה בזה: אני לעולם לא אהיה סטיבן קינג, סטפני מאייר, ג'יי קיי רולינג, ג'ון גרישם או רם אורן. הכתיבה שלי היא מפלט חיוני מבחינה נפשית, אבל כלכלית זו החלטה מהגרועות שיש. אבל לבנזוג זה לא משנה. מבחינתו כשאני כותבת, זה חשוב וחיוני אפילו שאין שום כסף בסיפור. לא רק מבחינת הבנזוג, גם הילדים.

הם כבר יודעים ש"אמא כותבת" אומר ללכת לשאול את אבא לגבי שיעורי בית, לבקש מאבא ארוחת ערב ולהתארגן לבד לשינה. כשהם היו קטנים בהרבה הבנזוג היה מוציא אותם מהבית, או מארגן שנלך להורים וסבאסבתא שמרו עליהם בזמן שכתבתי. חלק מהספר הראשון שכתבתי (הידוע בכינויו "הרומן הגדול הבא של הספרות העברית" ולעולם לא יצא מתיקיית ה"טיוטות שנזנחו" שלי) נכתב בזמן שהגדול שיחק במשאיות על השטיח לידי והנקתי את הקטנה.

אני לא יודעת איך זה עובד במערכות משפחתיות אחרות, אבל ברור לי שללא התמיכה של כולם, מזמן הייתי מוותרת. אם מישהו מהם היה אומר שכתיבה היא דבר מיותר, שעדיף שאשקיע את זמני במשהו מועיל כמו להכין אוכל או לעשות עוד תורנות, לא הייתי כותבת. אני לא מכירה דרך להתגבר על התנגדות משפחתית.

משפחה תומכת לא אומרת רק להתארגן מנהלתית כדי לאפשר לי פנאי לכתוב. זה אומר גם לקרוא את מה שאני כותבת ולהעיר. פעם זה היה רק הבנזוג, היום הילדים הם חלק אינטגרלי מהתהליך. הם מציעים פיתולי עלילה, רעיונות לסיפורים וכמובן – נותנים לי רעיונות לשמות (לרוב של אנשים שהם לא סובלים). אני מעריכה את דעתם בעיקר כי שלושתם אומרים לי גם כשמשהו פחות טוב. כשסיפור משעמם, כשדברים לא עובדים או כשסתם העולם לא נראה להם.

צריך לזכור משהו – הבנזוג נכנס למערכת יחסים עם נערה שרצתה להיות רופאה. עבודה בחצי משרה ככותבת מעולם לא היתה על הפרק עד השנה האחרונה.

הילדים נולדו לאמא שמשרבטת סיפורים פה ושם. הם מעולם לא חתמו על הסכם בו הם מוותרים על זמן אמא בשביל אנשים אחרים, שהם לא מכירים אפילו.

עצות!

כותבים? דברו עם בני הזוג שלכם על כמה התמיכה שלהם חיונית. על זה שבלעדיהם לא תוכלו ליצור. תסבירו שהיצירה עוזרת לכם לפרוק ולהתמודד עם נושאים שמעיקים עליכם, ובמקביל התחייבו שבשום שלב לא תעמידו את היצירה מעל מערכת היחסים שלכם.

בנות זוג של כותבות? תמכו. הן לא יכולות ליצור בלעדיכן. הן לא עושות "דוקא" כשהן בוהות בחלל במבט ריק, הן באמת מנסות להבין מה השלב הבא. אתן לא חייבות לאהוב את מה שהן עושות, אבל מאד יעזור אם תביעו עניין, אם תשאלו מה מפריע / תוקע אותן. לפעמים סתם לדבר יעזור להן לשחרר את התקיעות, ואחר כך תקבלו אותן שמחות בהרבה.

ולתוהים, זו ההשראה של קינג, בהקדשה ב"שמים שבורים", הספר שלעולם לא היה נכתב בלי המשפחה שלי.

יאללה, לכו לכתוב.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: