סיפור לאחד בנובמבר: נאנו, הברזות, כתיבה ומרק

האחד בנובמבר הוא הפתיח לחודש הכתיבה הבינלאומי, NaNoWriMo, או National Novel Writing Month. הרעיון הוא פשוט: בכל יום כותבים, ובסוף יש ספר.

לא סתם כותבים, כותבים 1667 מילה ביום, כך שאחרי חודש מגיעים לחמישים אלף מילה ספר ממש, שאותו עורכים אחר כך, משכתבים, ומוציאים לאור (בתקווה).

כידוע, כתיבה מעודדת כתיבה וכאשר מתחייבים לכמות מילים פסיכית (תאמינו לי ש 1667 זו כמות פסיכית של מילים), אז לא מפסיקים לכתוב. בהתחלה כותבים את כל הרעיונות הטובים, אחר כך את הרעיונות הפחות טובים, ובאיזשהו שלב מכניסים פנימה פיראטים, נינג'ות ומסע בזמן.

הדבר היותר כיפי מלכתוב בנאנו הוא להצטרף לקבוצת כתיבה. המארגנים של הנאנו העולמי מעודדים את הכותבים שלהם להתאגד ולשבת ביחד. או כדי לכתוב או כדי לקטר. בכל מקרה – חברה.

הנאנו הראשון שלי היה נאנו 2008. עבדתי במקום שמצץ לי את הרצון לחיות, עם תינוקת בת שנה ששתתה לי את הלילות, אבודה וחסרת כיוון מקצועי, ו…

ואני לא זוכרת אם גיליתי על נאנו לבד, או שדיברו עליו בפורום אורט זצ"ל, אבל אני כן יודעת שבאחד בנובמבר 2008 התחלתי לכתוב סיפור שמתחיל בגרביים.

היו שם פרטים מהטכניון (שעדיין היה טרי בזכרוני), ובחורה אבודה, והמון המון ספרים. אבל יותר חשוב מזה – אדם אחד שהכרתי מכנסים שאל אותי אם אני רוצה להצטרף לקבוצת הכתיבה שלו. הוא שאל את זה לפני נובמבר, כמובן, כי הוא היה אדם מאד מסודר (מהבחינה הזו). הוא אמר שהוא מתכנן לעשות נאנו, ושהוא מתכנן להקים קבוצת כתיבה שתפגש פעם בשבוע כדי להגדיל את ספירת המילים ולתמיכה סיפרותית, וזה נשמע מגניב לאללה, אז הצטרפתי.

מעולם לא השלמתי את הנאנו ההוא. למעשה, פרשתי אחרי שבועיים, נדמה לי, והתחלתי לשכתב (מה שלא אמורים לעשות בנאנו), ונטשתי את הסיפור לגמרי.

אבל לא את קבוצת הכתיבה.

בנובמבר 2009 הייתי בתחילת ההתמחות, ניהלתי את כנס מאורות, עבדתי בחיפה, ולמרות זאת החלטתי לעשות נאנו. כי זה כיף, וכי נפגשתי בכל שבוע עם אנשים כותבים. הפעם היה לי רעיון קצת יותר מורכב, על עולם שיש בו קרע שדרכו דברים זולגים, ויש את השומרים שמגנים על הכל והם חייבים להיות ילדים, ו…

גם את הנאנו הזה לא השלמתי. מהר מאד עברתי לשכתב ולארגן אותו לצורת ספר ואחר כך הבנתי שאין לי רעיון מגובש מספיק, ועם הניהול של הכנס וההתמחות אין שום סיכוי שאצליח לכתוב 1667 מילה ביום.

בשנת 2010 כבר לא עשיתי נאנו (אפילו שהדסקטופ המתחלף שלי עדיין הכיל את לוח השנה של "רק עוד קצת").

אבל עדיין הייתי בקבוצת הכתיבה.

נפגשנו בכל עונה, בכל מזג אוויר, בכל מצב חניה. בהרכבים משתנים. עם לפטופים משתנים. עם סלולרים שהלכו והפכו למתוחכמים. החלפנו רעיונות ועשינו קריאות בטא אחד לשני, ופרסמנו! וזכינו בפרסים (כל אחד בנפרד). ופיתחנו הרגלי עבודה משונים למדי, ושיחות עידוד מטופשות, ובדיחות. אה, ומרק.

החלק של המרק הוא כזה – הייתי מגיעה והייתי צריכה קפה (כי זו אני). אבל אם היה חורף, אז המארח היה מכין לנו מרק (כי זה הוא), ותמיד היתה לי התלבטות אם קודם לשתות את הקפה או קודם את המרק, ובכל מקרה בסוף שניהם היו פושרים.

(ועכשיו אני מבינה שלא הכנסתי את המרק ל"זהירות, שביר").

החלק היפה בקבוצה הוא שהיא גדולה מסכום חלקיה. היא יותר מהחברים בה. במאי לפני שנה וחצי היוזם של הקבוצה, האדם שבזכותו למדתי שאני מסוגלת לכתוב ספר, שאני מסוגלת לפנות זמן שמוקדש רק לכתיבה, שהכין לי מרק…. ובכן, הוא החליט להבריז. לגמרי. לכולנו, בבת אחת, ובלי הודעה מוקדמת.

שזה, תודו, ממש לא מנומס. להקים קבוצה שתלויה בנוכחות שלך, בבית שלך ובמרק (!) שלך, ואז להעלם.

לקח לנו המון זמן לחזור. לקח לי המון זמן לחזור לכתוב. אבל אנחנו עדיין כותבים. אנחנו עדיין ביחד.

ואתם יודעים מה? גם מה שהוא כתב עדיין קיים. עדיין איתנו. כל הנאנואים הלא-גמורים, כל המיילים, כל ההודעות, הכל עדיין כאן.

החשיבות של נאנו מבחינתי היא לא לכתוב ספר בחודש.

היא לדעת ש*אפשר* להתחייב למכסת מילים. לדעת שאפשר להתגבר על בעיות עלילתיות. ובעיקר…

לדעת שאפילו שכתיבה היא אחד המקצועות הבודדים שיש בעולם, אפשר להיות בודדים ביחד.

שבו לכתוב.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: