מוזה, דדליינים, משמעת והשראה (לא חשמלית)

אחד המיתוסים הגרועים והמסרסים ביותר לגבי כתיבה הוא הנושא של השראה. כל שאמנית מתחילה צריכה לעשות הוא לשבת בחדרה (רצוי בפנים מעונות), ולהמתין שהמוזה תופיע, רצוי בענן מבושם וערפל מלא מסתורין. או אז האמנית שלנו תתחיל להקליד בשצף, אצבעותיה מונחות על ידי ההשראה בלבד, וכל שיצא מתחת ידיה יהיה מושלם, מדהים ומופלא. אחרי שהמוזה תסיים היא תתפוגג (ענן, ערפל וכו') והאמנית שלנו תחזור לשבת בפנים מכורכמות ותמתין לסבב הבא, כי אי אפשר לכתוב בלי מוזה, ואין טעם לנסות אפילו.

זה, כמובן, בולשיט מוחלט.

בתור התחלה, פרצי השראה כשהם מגיעים, הם מגיעים במקלחת, בתור בסופר או בפקק.

בגלל זה אני מחזיקה פנקס ברכב וכותבת לעצמי פתקים מסוג "שהיא תחנוק אותו *לפני* שהעכברוש נושך".

דבר שני, אם הייתי מחכה למוזה, עדיין הייתי מחכה.

השראה היא דבר מטופש, חמקמק, לא אמין ובעיקר – נדיר. ממש ממש נדיר. עדיף להמתין לירידת מחירי המילקי. (וגם יותר מזין).

החלק ההרסני באמת הוא האמונה שאי אפשר לכתוב בלי מוזה. זה קשקוש מוחלט. להפך. הכתיבה הטובה באמת נעשית כשצריך לכתוב. כשאין ברירה. כשחייבים לשים מילים על נייר, ואז המוזה מסתכלת מאחורי הכתף ואומרת לעצמה, "הי, קורים כאן דברים מעניינים, אולי אצטרף?".

הנה כלל כתיבה שמנחה אותי:

כתיבה גורמת לכתיבה.

כלומר, הדבר שגורם לכתיבה לזרום הוא להתחיל לכתוב. לא להמתין בקיטוני הצר לענן מלא השראה שינחת עלי, אלא להתחיל לשים מילים על דף. מקסימום הן יהיו גרועות. זה לא משנה. ברגע שמתחילים, הדברים מתחילים לזרום. כתיבה מניעה כתיבה. זה הדבר היחיד שעובד עבורי, וכל מי שצפתה בכתיבה שלי אתמול יכול  לראות את זה. איך בהתחלה עצרתי כל משפט, ואח"כ כל פסקה, ואח"כ זה רץ מעצמו כי הסיפור תפס תאוצה ולא הייתי צריכה יותר לשבור את הראש.

להמתין להשראה זה דבר נורא, והאמונה שאי אפשר, לא, סליחה, ש*אסור* לכתוב בלי השראה זו אמונה קטלנית לכתיבה. מקסימום כותבים גרוע ומשכתבים אח"כ.

(וכבר כתבתי במקום אחר ששכתוב הוא חלק חיוני מכתיבה ושכלום לא יוצא מושלם אף פעם).

ומכאן – דדליינים ומשמעת.

הסיבה שאני כותבת בבתי קפה או עם חברים היא שהמשמעת העצמית שלי בתחת. אם אני בבית במקרה הטוב אני אעשה כביסה וכלים. במקרה הרע אני אכנע לקריאת הפוך, וביי ביי יום כתיבה. מה שגורם לי להתניע כתיבה הוא הידיעה שאני *עכשיו* יושבת לכתוב. לא ממתינה להשראה אלא בפועל מתיישבת ומתחילה לשים מילים על דף. גרועות. עלגות. לא משנה. אפשר לשנות, כי כתיבה מניעה כתיבה. אבל אני *לא* מחכה להשראה, ו*לא* מצפה שרעיון יכה בי. הרעיונות יגיעו, זו לא שאלה בכלל. הם תמיד באים. רק צריך לגרום להם להבין שבדיוק כמוני, הם צריכים להגיע לעבודה, והדרך לזמן אותם היא לשים מילים על דף. באיזשהו שלב יגיע רעיון טוב יותר, אבל השלב הזה לא יגיע בלי ההתחלה של מילים על דף.

מכאן – לא עוד כותבת מכורכמת אלא משמעת. או סתם קפה. גם קפה זה טוב.

והדבר הנוסף הוא דדליין. אם המוזה מסתורית ובלתי ניתנת להשגה, דדליין הוא הדבר הטוב ביותר לכותב. כי דדליין עושה עבורינו את מה שאנחנו צריכים – מציב גבול שעד אליו אם המוזה לא מכה (והיא לא מכה), אנחנו חייבים לזמן אותה בעזרת מילים על דף. שני הדברים, משמעת ודדליין שנשמעים מנוגדים ליצירה חופשית ומשוחררת הם חיוניים לכתיבה. בלעדיהם לא הייתי יוצרת כלום חוץ מצורות בפוך.

(שזה סוג שונה לגמרי של יצירה).

ועכשיו – עצות!

  1. ותרו על המוזה. היא לא תגיע. שחררו את הרעיון שהיא מכה אחרים ורק אתכם לא. היא לא מגיעה לאף אחד, כי היא תקועה בפקק באיילון והוויז שלה שבור.
  2. ותרו על האשליה כאילו רק דברים שנכתבים בעזרת מוזה שווים את העבודה. כמעט ואין כאלה, וגם מה שנכתב בעקבות השראה פתאומית עדיין זקוק לשכתוב.
  3. פתחו שגרת עבודה. יום, שעה, סופ"ש, לא משנה. כמו כל עבודה אחרת. מקום שאליו אתם הולכים, פותחים את המחשב ומתחילים לשים מילים על דף.
  4. צודו דדליינים כאילו חיי הכתיבה שלכם תלויים בזה. פרויקטי כתיבה, תחרויות, תאריך הגשה שאי אפשר לדחות. כשיש דדליין פתאום אין ברירה וכותבים.
  5. שבו לכתוב.
מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: