היום העשרים ושמונה, או – איך מעבירים 12 שעות בין טיסות?

נחתנו בהלסינקי בשמונה בבוקר, וטיסת ההמשך שלנו לישראל היתה רק בשמונה בערב. במקור יצא זול יותר להזמין הלוך-חזור מישראל דרך הלסינקי באותה חברת תעופה. בפועל עכשיו היינו תקועים למשך 12 שעות בעיר שאין בה מונומנטים מדהימים או דברים שסימנו בתור "לעשות" כשהיינו בה. היינו צריכים לישון, לשתות קפה, לאכול ולישון. כן, עד כדי כך עייפים.

החלטנו שלפני שנחליט מה לעשות, נלך לישון. כי נמל התעופה הלסינקי הוא נמל התעופה הכי אוסומי בעולם, וכשהגענו להלסינקי לפני כמעט חודש ראינו שיש בו תאי שינה. יצאנו למצוד אחרי תאי השינה המגניבים, אולם כמה חבל! גילינו שהם מאחורי ביקורת הדרכונים. לשמחתנו אנחנו כבר לא באוסוגט, ולכן לוקח כמה רגעים לחלוף על פני הביקורת. הופס, ועברנו את הגבול לפינלד, הארץ בה כולם סופר-נחמדים ויש בה כנסי מד"ב בין-לאומיים. תאי השינה מתינו ליד שער 31, ואיתם בחורה חביבה שסיפרה לנו שעד השעה אחת בצהריים תא שינה עולה קצת יותר מ-4 יורו לאדם לשעה. לא היינו צריכים לחשוב בכלל. השתלטנו על ארבעה תאים והלכנו לישון. כלומר, לשכב בחושך, ופתאום נגמרה השעה והבנזוג העיר אותי. אוף.

אבל אוף טוב, כי חשוב לאכול משהו. הסתובבנו בצד הפינלנדי של נמל התעופה וחיפשנו מסעדה מתאימה לארוחת בוקר. התפשרנו על משהו שהזכיר את הפייזר קפה מוורלדקון – סנדביצ'ים, מאפים, פירות משומרים ויוגורט. אני לקחתי סנדביץ' קרואסון עם פסטו והבנזוג לקח לעצמו מאפה עם תותים. הילדים טענו שהם לא מוצאים שום דבר טעים. כשהתיישבנו לשולחן שניהם גילו סקרנות מרובה כלפי מאפה התותים של הבנזוג, והוא נבלס חיש-קל על ידי שני הילדים. אף אחד לא רצה את הקרואסון שלי, כך שלי כן נשארה ארוחת בוקר.

השעה היתה כמעט 11 והיינו צריכים להחליט לגבי המשך היום. היו לנו שתי אפשרויות – או לצאת מנמל התעופה ולהסתובב בהלסינקי קצת (אני רציתי לחזור לשוק שליד הים, הקטנה רצתה לחזור למוזיאון הטבע), או להשאר עוד תשע שעות בנמל התעופה ולחפש משהו לעשות. מזג האוויר החליט עבורינו – 12 מעלות צלזיוס, "מרגיש כמו 9", ציינה האפליקציה. היינו עם בגדים קצרים וסווטשרטים, וויתרנו על האפשרות לקפוא ברחובות העיר.

עכשיו נותר לנו רק להעביר המון זן עד הטיסה בערב, בניסיון לא להרדם, כי אפילו שהשעה המקומית היתה בוקר, המוח של כולנו צעק עלינו שארבע לפנות בוקר, ומה אנחנו עושים ערים בכלל?

התחלנו בסיבוב איטי עד כאב בין כל החנויות שיש. ליטפנו בובות מומינים, עצרנו לעשרים דקות ליד דוכן גאדג'טים שהדבר הכי חדשני בו היה רמקול בצורת אימוג'י קקי, ואפילו נכנסנו לחנות של ויקטוריה סיקרט'ס. הבנזוג והגדול נשארו בחוץ, הקטנה ואני הסתובבנו בין בשמים ואיפור ומדדנו תיקים ורודים מדי. היא ממש התלהבה מסרטון של תצוגת האופנה שהוקרן שם, מה שהוסיף עוד שלוש דקות של בהיה לסיבוב. יאי!

למרות הכל לקראת 12 מיצינו את כל האפשרויות, והלכנו לסיפרייה.

אה, כן. בנמל התעופה בהלסינקי יש סיפרייה. כבר אמרתי שזה נמל תעופה מושלם?

בכניסה לסיפרייה יש שלט שמבקש מהאורחים להשאיר את הספר שהם סיימו לקרוא שם, כולל מדבקה שעליה מצוין שם האדם והמדינה ממנה הוא הגיע. השלט גם ממליץ לכל המבקרים לקחת לעצמם ספר, ולהפיץ את הבשורה בעולם. יש שם ספסלים וכיסאות נוחים, ועל התקרה יש גזעי עצים, כך שאם שוכבים על הגב (על הסספלים) אפשר להרגיש כאילו חופת יער פרושה מעל הראש. זה המקום הכי שקט בשדה התעופה, יש בו אינטרנט ושקעים, כך שברור שהתמקמנו שם למשך שעתיים בהן אני השלמתי את הפוסטים, עניתי למילים של העבודה ולוואטסאפים של חברים, הגדול תיקשר עם חברים מכל העולם, הקטנה צפתה בסרטונים בסלולרי שלה והבנזוג ישן.

אחרי שעתיים הערתי את הבנזוג והעברנו אותו ואת הקטנה לישון בפודי השינה, שעכשיו כבר היו בחינם. הגדול ואני דיברנו ביננו והחלטנו שאנחנו יותר רעבים מעייפים, ולכן יצאנו לצוד מזון. הבעיה – היו לי רק 15 יורו, וכרטיס האשראי נשאר אצל הבנזוג הישן בתוך פוד. היתרון – הגבלת הסכום צמצמה מאד את מנעד המסעדות, ולכן בחרנו בברגר קינג. וופר כפול לגדול, נאגטס עוף בשבילי וכוס קולה שאפשר למלא כמה שרוצים – ארוחה מלאה בכל אבות המזון החיוניים, שעלתה בדיוק 14.75 יורו!

 

אחרי הארוחה המזינה להפליא חזרנו לסיפרייה. השתלטנו על שתי הספות הפנויות והמשכנו בכתיבה (אני) ובבניית צוללות במשחקי מחשב (הגדול) עד חמש, כשהבנזוג שלח הודעה שהוא ער. לקח לו קצת זמן להעיר את הקטנה, ושניהם הצטרפו אלינו. זה היה, ללא ספק בכלל, שלב הקפה. רק שסטארבאקס נמצא מהצד השני של הגבול! מזל שכבר ספטמבר, ולכן המעבר חזרה לאיזור הגבול הבין-לאומי היה מהיר. התכנסנו מחדש בסטארבאקס עם עוגיות, בדיוק כמו כשהגענו לסטארבאקס הזה בפעם הראשונה. הקטנה ואני הלכנו לבדוק את הליפסטיקים בדיוטיפרי בצד הזה של הגבול. באופן לא מפתיע גם כאן הם היו יקרים, אבל סיפקו מענה לחצי שעה של הסתובבות ובחינה. אחרי שחרשנו את כל הצד הזה של הגבול חזרנו ומצאנו את הבנזוג והגדול שרועים על הספות. הקטנה הכריזה שהיא גם רוצה המבורגר, ועברנו לבורגר קינג לספק את הצרכים שלה. כשהיא סיימה הגיעה סוף סוף שעת העלייה למטוס.

לרוב אומרים שהמקום בו נתקלים לראשונה בישראלים הוא בביקורת הדרכונים בכניסה לארץ. לצערנו הפעם חצי מהטיסה היתה של ישראלים, על כל הצעקות, העצבים, הדיבורים בקול רם, הבלגן וחוסר ההתחשבות בסביבה. אחרי ארבעה שבועות של שקט אירופאי ואמריקאי, זו היתה נחיתה קשה, ואפילו לא המראנו. לפחות הדיילות היו של פינאייר, חביבות ומתלהבות בכל פעם ששיבחנו את הלסינקי ואמרנו Kitos.

המראנו, ישנו, התעוררנו, דיברנו, התעצבנו על שכנינו לטיסה שחשו צורך להסתובב ולצעוק אחד אל השני, דיברנו עוד קצת, קראנו, ונחתנו.

ארבעה שבועות תמו עם שלוש מזוודות, ארבעה תיקי גב וארבעה בני משפחה שמנסים להתמודד עם שנת לימודים חדשה, ג'טלג, בלגן בעבודה שהמתין להתפוצץ ברגע שנגיע, ובעיקר – המון לחות.

מתי נוסעים שוב?

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: