היום העשרים ושבע, או – פסלים, קאפקייס וגרביים רטובים

היות שאתמול תכננו לעשות טיול רגלי, היום האחרון שלנו בניו יורק התחיל עם גשם. המון גשם. גשם מהסוג שבו נעלי הספורט של הבנזוג הפכו לספוגים נוטפי מים, הסנדלים שלי שינו את צבעם, והייתי צריכה להחביא את המצלמה בתוך התיק לפני שתחליד. הפעם היינו חכמים מספיק לבקש מטריה מהמלון, אבל היא לא גרמה לגשם להעלם. לא רק זה, מסתבר שהיום הוא סוף השבוע של labor day, וכל בתי הקפה שאנחנו מחבבים סגורים לרגל החג!

באסה מרובה נרשמה במקומותינו. בלית ברירה הלכנו לסטארבאקס בשביל לגמוע קפה ולהחליט על הדבר הבא שנעשה.

אחרי קפוצ'ינו אחד הבנזוג התאושש והציע שנלך לבניין האו"ם. תיככנו לעשות את זה מזמן, והאו"ם באמת קרוב אלינו. חמושים בקפאין ובמטריות יצאנו לדרך.

הגשם הפך לטפטוף המציק המפורסם של ניו יורק. אני מתחילה לחשוב שהעיר הזאת ממש לא אוהבת אותנו…

בניין האו"ם גבוה, מרשים, ויש לו גינה עם המון פסלים. החלטנו לטייל ולא להכנס לבניין. גם כי עלות כרטיס היא די גבוהה, וגם כי היו לנו רק שלוש שעות לפני שהיינו צריכים לחזור למלון לעשות צ'ק אאוט מסודר.

הקפנו את הבניין, דיברנו על מטרות האו"ם, צילמתי את האקדח קשור הקנה, ראינו את הפסל של ג'ורג' מביס את הפגזים בצורת דרקון, והמשכנו הלאה בשדרה הראשונה.

רציתי לשבת בפארק כלשהו ולאכול את הקאפקייקס הצבעוניים מאתמול, אבל הכל היה רטוב ומטפטף. בסופו של דבר עמדנו מתחת לגגון של בניין משרדים וכרסמנו את הקאפקייקס, שהתגלו כארוחה טעימה מאד אבל לא בדיוק ממלאת. כמו כן הקטנה התחילה לדבר על כך שהסנדלים שלה ספוגים במים ואין לה גרביים בחדר, מה שהתווה את שארית השעות שהיו לנו: קניית גרביים וארוחת בוצוריים, בתקווה שמשהו יהיה פתוח.

ברמזור נתקלנו בכלבלבה חמדמדה מהזן הפרוותי המתלהב, שמיד קפצה עלינו, ליקקה אותנו ונבחה בצורה חמדמדה כראוי. הבעלים שלה שמחה לתת לילדים ללטף ולהרים את הכלבלבה, והילדים היו מאושרים לחבק חיה סוף סוף, אחרי ארבעה שבועות נטולי נמש.

נכנסנו לסופר, קנינו גרביים לקטנה והמשכנו לחפש מקום פתוח. מסתבר שלקראת עשר דברים כן נפתחים ב labor day, וכרגיל נשאר לנו רק למצוא מקום לא יקר מדי. בחרנו בבית קפה בשם morning star. קצת בגלל המחירים וקצת בגלל השם. החביתות היו טעימות, הואפל הבלגי היה עמוס בפחמימות, והבטחתי לעצמי שאוטוטו אני מעמיסה על הילדים כזו כמות של ירקות שהם לא יזכרו מה הטעם של דברים אחרים.

חזרנו למלון, עשינו את סיבוב ה"האם שכחנו משהו", הקטנה קפצה בשמחה לגרביים החדשים, הזמנו ליפט, וקדימה, לנמל התעופה.

בילינו רק שעתיים בטרמינל שמונה ב JFK. זה טרמינל סביר, עם אוכל ומקומות לבזבז בהם זמן, אבל בלי וויפי. טכנית כרטיסי הסים שלנו אמורים להתחבר אוטומטית לוויפי בשדה הזה. בפועל הם לא הסכימו, והקליטה הסלולרית מזעזעת כרגיל. הסתובבנו בין חנויות, הסתכלתי על כל הדברים שיכולתי להעמיד פנים שאני מתעניינת בהם ולו קלושות, וחיכינו. בעיקר חיכינו. לפחות, כך התנחמנו, הטיסה היא בפינאייר, והיא תהיה כיפית.

הטיסה אכן היתה כיפית למדי. ישבנו בזוגות ליד הכנף, כרגיל. כשהזמנתי את כרטיסי הטיסה הגדול ביקש שנשב ליד הכנף כי הוא רוצה להבין איך היא עובדת, ולכן הזמנתי כך את כל הכרטיסים שלנו. העדפתי שנשב בשני זוגות ולא בשלישיה ובודד, ולכן הכרטיסים היו תמיד בזוגות. בטיסה מניו יורק להלסינקי יש טור של זוגות מושבים, כך שלמעשה השתלטנו על רביעיה שהיתה רק שלנו. גם קרוב לשירותים, גם מאחרוינו היה קיר, גם המסכים סוף סוף עבדו לכולנו, וגם איכשהו היינו פחות מרוטים מהרגיל. ראיתי את פאסיפיק רים, אחר כך אכלנו צהריים מפינלנד שהיו סבירים, שתינו מיץ עגבניות, והחלפנו מושבים. הפעם הגדול התיישב ליד הבנזוג, והקטנה ואני אחת ליד השניה. היא שיחקה עם הבנים "צוללות", ואני בהיתי בסדרה שנקטעה כל הזמן לצרכי הודעות כמו "קנו בדיוטי פרי שלנו!" או "האם שקלתם באיזו חברה תטוסו בפעם הבאה?"

נחתנו בשמונה בבוקר שעון הלסינקי, אחת לפנות בוקר שעון ניו יורק, ועכשיו התחיל האתגר הגדול מכולם: איך מעבירים 12 שעות בין שתי טיסות?

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: