היום העשרים ושש, או – עוד חלל!

אם אתמול היה יום אומנות היום היה יום מדע (וגם היום האחרון שלנו כאן).

בנמל בניו יורק שוכנת נושאת מטוסים, האינטרפיד. היא עשתה כמה דברים חשובים בחייה, כמו להשתתף בקרבות במלחמות, למשות את הג'מיני מהמים בשובה מהחלל ולאכסן את האנטרפרייז. לא ההיא שחיפשה גבולות שאף אדם לא חצה, אלא מעבורת החלל שמעולם לא הגיעה לחלל.

הבנזוג הזמין לנו מראש כרטיסים לשני סיורים מודרכים, האחד בצוללת Growler והשני סיור חלל. הסיור הראשון היה בתשע בבוקר ולכן השכמנו קום למרות לילה מלא סיוטים שלי ושל הגדול. שנינו חלמנו על זומבים, אם כי לא בטוח שאלה היו אותם זומבים.

למרות השעה כמו כל בוקר, צריך להתחיל באוכל, והבוקר הזה החלטנו לאכול ארוחת בוקר בבית הקפה בעל השם המעולה, "קפה גראמפי", שנמצא בתחנת גראנד-סנטרל, תחנת הסאבווי שממש קרובה אלינו למלון. אני לא יודעת אם הקפה באמת היה סביר או שאני מתרגלת לטעם המבחיל של קפה אמריקאי. בכל מקרה, שתינו, אכלנו, ויצאנו בליפט למוזיאון שעל המים.

הסיור הראשון היה סיור בצוללת, כאמור. המדריך שלנו נקרא רון והוא סיפר על כל מסעותיה של הצוללת גראולר בנסיונה לשמור על השלום עם רוסיה על ידי הצבת פצצות אטום על הגבול עם סיביר. היגיון של שנות החמישים הוא דבר נפלא…

הצוללת אמנם צוללת דיזל ולא צוללת אטומית כמו הצוללות היום, אבל היא עדיין מרווחת לאללה, עם המון מקום להמון אנשים, ולאין שיעור רחבה ונוחה יותר ממה שאנחנו מכירים מצוללות רוסיות אחרות. אני סיכמתי לצרכי מחקר, הגדול צילם כל פינה לצרכי התלהבות, הבנזוג הנהן ברוב רצינות, והקטנה חקרה פינות ומשכה ידיות בכל פעם שהסיור נעצר לצרכי עוד הסבר. היה מגניב, ולגמרי שווה השכמה בשש וחצי בבוקר, בעיקר כי אחרי שהסיור הסתיים התחיל התור הנורא בהמתנה לצוללת, והוא היה ענק מכל תור אחר על האינטרפיד.

היתה לנו שעה לשרוף עד הסיור הבא. הבנזוג והגדול יצאו להסתובב, והקטנה ואני הלכנו לחנות המזכרות בכניסה למוזיאון. זה היום האחרון שלנו בניו יורק, ונשארו שתי חברות ברשימה שלה שהיא טרם קנתה להן מתנות. אחרי שסיימנו את הסיבוב (ולא מצאנו שום דבר יאה), הצטרפנו למחצית השניה של המשפחה במוזיאון הרחפנים. ככל הנראה במוזיאון נסקרו תולדות הרחפנים, השימושים הנוכחיים והעתידיים שלהם, אבל לא הספקתי לראות כלום כי הקטנה ניגשה למוצג, ואם הוא לא היה אינטראקטיבי היא המשיכה הלאה. כך גיליתי שרוב המוצגים אינם אינטראקטיבים, וגם אלה שכן, לא מתאימים לבנות עשר שרוצות להתנסות בדברים במקום רק לספוג ידע בהאזנה פאסיבית.

הסיור הבא היה סיור בנושא חלל. המדריך היה חביב ודיבר על דברים שאנחנו כבר יודעים, אבל זו לא חכמה כשיש מהנדס חלל בבית. גולת הכותרת של הסיור היתה האנטרפרייז. מסתבר שבמקור רצו לקרוא לה constitution, אבל טרקרים שלחו כמויות עצומות של מכתבים לבית הנשיא וביקשו שמעבורת החלל הראשונה שארה"ב תשיק תהיה על שם החללית האהובה על כולנו. הנשיא נעתר, ויש תמונה נפלאה של כל הצוות של TOS כשג'יין רודנברי במרכזה, על יד האנטרפרייז.

המעבורת עצמה מעולם לא היתה בחלל. היא שימשה לניסוי נחיתה ובניית תרגולות חירום. כאשר היא סיימה את התפקיד ורצו להשמיש אותה כמעבורת חלל "אמיתית" התברר שעלות התיקונים והחלפת רכיבי הדמה ברכיבים אמיתיים תהיה גדולה יותר מעלות בניית מעבורת חדשה. האנטרפרייז הזו מעולם לא היתה בחלל, אבל לפחות זה הקל על האינטרפיד לקבל אותה לתצוגה.

 

 

אני רוצה לציין שמאד משמח אותי שבטיול אחד הצלחנו לראות שתי מעבורות חלל, ג'מיני, מרקורי וסויוז. איפה ראינו סויוז? אה! על האינטרפיד. באותו האנגר יש גם חללית מדגם סויוז, שאחרי שהטיסה מיליונר אמריקאי נמכרה לו בסכום פעוט של מליון דולר. בקיצור – מגניב.

יצאנו לסיפון התצוגה שמכיל המון מטוסים ומסוקים. מדהים כמה נושאת מטוסים היא דבר ענקי. מצד שני, היה קשה להתלהב אחרי שראינו מעבורת חלל. אז רק טיילנו בין המטוסים ודיברנו על כמה אנחנו רעבים.

על הסיפון פגשנו את שני ומשפחתה. שני ואני חברות כבר די הרבה זמן, וזו הפעם הראשונה שאנחנו נפגשות במציאות. יש לה שתי בנות. הגדולה שלה והקטנה שלי מיד הפכו לחברות, מה שעזר לכל הצדדים מבחינת התארגנות. יצאנו לצהריים מחוץ לאינטרפיד, בהתאם להמלצת רון, המדריך מהבוקר. תגי הסיור שלנו מקנים לנו כניסה ליום שלם, והוא אמר שהאוכל כאן מזעזע, אז לא חשבנו יותר מדי על אופציית היציאה מהמוזיאון. אכלנו במסעדה נחמדה עם מגוון מזון שמתאים לכל הגילאים.

אחרי האוכל נפרדנו מהחברים החדשים וחזרנו לאינטרפיד, הפעם במטרה לראות את החלק הימי שלה. הגדול והבנזוג יצאו לסיבוב בגשר. הקטנה ואני עברנו בין תצוגות שונות, מתעכבות בכל תצוגה על פי רמת האינטראקטיביות שלה. כך הקטנה למדה על סמאפור וסימון בעזרת דגלים להנחתת מטוסים, על ניהול משימות בחלל, על משמעת השינה בתקופת הפעילות של נושאת המטוסים ועל השפעת ההתחממות הגלובלית על זרמים באוקיינוס, אבל לא התעכבה רגע על הג'מיני או החיים בצוללת.

מצאנו שולחן דמקה ושיחקנו משחק אחד. היא התגלתה כיריבה נועזת וקשה להבסה! לדעתי בסוף היא נתנה לי לנצח…

אחרי שסרקנו את רוב אולם הדברים לילדים, הזכרתי לה שהיא רצתה לקנות מתנות לחברות שלה. חזרנו לתצוגת החלל והצטיידנו בעט ומגנט בעלות סבירה – יחסית. בזמן שהיינו בחנות המזכרות הבנזוג התקשר: התחיל גשם. שוב. ואנחנו בלי מטריה. שוב. הסימן האולטימטיבי לסיום היום.

חיכינו שהגשם יהפוך לטפטוף, ומיהרנו לתחנת האוטובוס הקרובה. כשהנהג הגיע התברר שאפשר לשלם לו רק במטבעות או בכרטיס מטרו. רק שלא היו לנו מספיק מטבעות, ועל כרטיס המטרו נשארו 15 סנט. הנהג שאל מתי אנחנו חוזרים הביתה. עניתי שזה היום האחרון שלנו, והוא פשוט החווה פנימה ואמר לנו להכנס ולשבת. יש אנשים נחמדים בעולם.

נחנו קצת בחדר, ואחר כך יצאנו לסטארבאקס, הפעם במטרה לעבוד. לגדול יש משחק שהוא מתכנת וזקוק לאינטרנט כדי לעבוד, לי יש פוסטים לסיים, הבנזוג היה צריך לעבור על דברים, והקטנה רצתה להעלות סרטונים ליוטיוב. הבנזוג והקטנה פרשו אחרי שעה וחצי, ואנחנו נשארנו. הספקתי לכתוב שלושה פוסטים לפני שהגשם התחזק שוב לרמה שהבהירה לי שניתקע בחוץ אם לא נחזור.

השאלה למה לא לקחנו איתנו מטריות החוצה *אחרי* שטפטף עלינו גשם כל היום ו*אחרי* שכבר נתקענו פעמיים מחוץ למלון בזמן גשם, כאשר המלון משאיל מטריות לאורחיו, היא שאלה מצוינת, שוועדת חקירה תצטרך לדון בה.

המצב היה שיצאנו מסטארבאקס בלי מטריות כשהגשם נחלש, כשלשנינו תיקי גב עם מחשבים בפנים, ושנינו לבושים כאילו אנחנו בתל אביב באמצע הקיץ ולא בניו יורק שגשומה גם בספטמבר. יצאנו, ומיד הובלתי את הגדול בדרך המהירה ביותר הביתה, כולל קיצור דרך תחנת גרנד סנטרל כדי לשהות כמה שפחות בגשם. הייתי מאד גאה בעצמי עד שקלטתי שבמקום ברחוב 44, בו המלון שלנו נמצא, אנחנו ברחוב 42, בואכה רחוב 41. כלומר, בדיוק בכיוון ההפוך. יש לציין לזכות הגדול שהוא נהם רק פעם אחת, ואחר כך הפסיק לקטר ואץ בין שלוליות, חמוש רק בסווטשירט ואמא שמתפוצצת מצחוק, כי זו באמת טעות קלאסית עבורי. יש סיבה בגללה הבנזוג תמיד מנווט ואני תמיד נוהגת. כל אחד צריך לעשות את מה שהוא טוב בו, אחרת זה נגמר בקיפוץ בבגדים רטובים בעשר וחצי בלילה בעיר חשוכה.

באמצע הדרך חזרה הביתה משכתי את הגדול לחנות קאפקייקס כדי לפצות את עצמנו על הטעות. בחרנו 12 קאפקייקס קטנים במגוון צבעים ובמחיר סביר, ויצאנו שוב לגשם. הצלחנו הפעם ללכת בכיוון הנכון, בעיקר הודות לתושיה של הגדול (שאמר "תפתחי כבר גוגל מפות!"). הגענו לחדר ספוגים ומותשים, אבל הספקנו לארוז ולהחליט על תוכנית למחר. כיוון שהיום היינו במקום שבעיקר הגדול אוהב, מחר נעשה סיבוב חנויות עם הקטנה. בלי לקנות, רק עם ללטף סוודרים צמריריים ובובות חיות פרוותיות. וזהו, טסים הביתה. אוף.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: