היום העשרים וחמש, או – שיעורים שלא לומדים בבית הספר

זה האחד בספטמבר הראשון שאנחנו מפספסים. בתור משפחה חסרת חוקים ונטיה מובנית לזלזל במוסד הבית-ספרי, מפתיע שטרם יצא לנו להחמיץ את תחילת הלימודים. בייחוד כשהגדול מתחיל כיתה תובענית במיוחד (ט'), והקטנה בית ספר חדש. אני מקווה שהימים שהם יפספסו לא יעיקו עליהם בהמשך השנה. קבענו את הטיול והזמנו את הכרטיסים הרבה לפני שידענו שהקטנה תעבור בי"ס. עם קצת מזל החוויות מהטיול יספיקו בשביל להקטין את הקושי בתחילת השנה.

התחלנו בארוחת בוקר במקום זול. כלומר – הרבה פחמימות, מעט ערך תזונתי. ניחמתי את עצמי בכך שבקרוב נחזור לארץ ואז או-הו, כמה ויטמינים אעמיס על הילדים. שייק חסה וקינואה בכל בוקר! הארוחות היו מובנות מראש, ואי אפשר היה להחליף שום רכיב בדבר אחר. התוצאה היתה שקיבלנו שלושה ספלי קפה עם האוכל. "אין בעיה", הצהרתי, "אני פשוט אשתה שניים." הקפה היה מרק דלוח, אבל לפחות עם קפאין, ומנה כפולה היא הרי כיף כפול.

הבנזוג שתה רק ספל קפוצ'ינו דלוח אחד, ולכן ברור שהוא לא התעורר מספיק בשביל למלא את תפקידו כנווט הראשי של המשפחה. התוצאה היתה שמיהרנו לסאבווי, הגענו בזמן, עלינו על רכבת האקספרס, ואחרי עשר דקות הוא הבין שאנחנו נוסעים בכיוון ההפוך. מזל שבניו יורק משלמים מחיר קבוע בכניסה, כך שיכולנו לרדת מהרכבת ולהחליף לרכבת אחרת בלי בעיה.

היום הפעם הוקדש לאמנות לשם שינוי. בעקבות המלצות מחברים ומהמדריך ב One world  בחרנו ללכת ל MET ולספוג קצת אומנות. גם כדי לאזן את כל החלליות/רובוטים/מדע שאנחנו עושים באופן רגיל וגם כי אומנות זה מעניין, וב MET יש כל מיני תצוגות שנשמעו מושכות במיוחד.

למודי ניסיון ממוזיאונים גדולים אחרים התחלנו את הסיבוב בלרדת לקפיטריה, לקחת עוגיות וקפה, ולפרוש את המפה של המוזיאון. הבהרנו לילדים שאין סיכוי שנצליח לראות את הכל, ושיהיה לנו מזל אם נצליח לראות עשירית ממה שמוצג במוזיאון. לכן חשוב להחליט מה הדבר העיקרי שרוצים, מה התצוגות המשניות, ומה נשאיר לסוף, ורק אם יהיה לנו זמן. הקטנה מיד הבינה את הרעיון והצהירה שהיא רוצה לראות את התצוגה האפריקאית, המצרית, ימי הביניים, הרנסאנס, הפסלים היווניים, וכלי הנגינה. היא גם אמרה שלדעתה כדאי להכנס לתצוגה, להסתכל עליה לעומק, ורק אם משתעממים לעבור הלאה, אבל להסתכל עליה לעומק מהר כדי שיהיה זמן להכל.

התחלנו ממה שהיה קרוב לקפיטריה – ציור ענק מתקופת הבארוק, שהוביל לפורטרטים, שהובילו לחדר עם כלי בדולח, שהובילו לחדר אחר עם ציורי קדושה, שהובילו לתחריטי שנהב, שהובילו למבוך ענק של ציורי זכוכית, פסלים, תמונות נוף וגינה, כי למה שלא תהיה גינה באמצע מוזיאון באמת?

התערוכה המצרית היתה מהממת. באמצע המוזיאון (זה אמצע אחר מהאמצע שבו יש גינה. יש המון אמצע-ים למוזיאון הזה) יש מקדש שלם שנשדד הושאל ממצריים, מומיות, סרקופגים, תכריכים, גליונות פפירוס, כלי בית, ועוד ועוד. על חלק מהדברים כתובים בדיו אדום תאריך החפירה שלהם, ורובם מתוארכים לשנות העשרים, וזה מגניב לאללה.

(לקוראות מהעתיד – הכוונה ל-1920 ואילך, לא ל-2020…).

יש שם אפילו ספינקסים! אבל הם לא שאלו אותנו שאלות. בטח התעייפו מכל המבקרים שהיו לפנינו.

 

אחרי התערוכה המצרית הילדים ביקשו לנוח. הם נשארו בלובי הכניסה בזמן שהבנזוג ואני התרוצצנו בתערוכה מאוקיאניה ומדרום אמריקה. טוטמים בעלי הבעות משתנות, פסלים בעלי הבעה בין חיה לאדם ובובות שמטרתן השפעה על אחרים, לצד מסיכות זהב (אמיתי) וכסף (אמיתי) שגרמו לספרדים להרגיש כאילו הם גילו מצבור בלתי נדלה של ממון. אחד הדברים המעניינים הוא שהפסלים מאוקיאניה תוארכו כולם למאה ה-19, בעוד שמדרום אמריקה היו פסלונים ומסיכות עתיקים בהרבה. הבנזוג עלה על כך שכל מה שהגיע מאיי האוקיינוס השקט מפוסל בעץ ובשורשים, ולכן כנראה פשוט לא שרד את השנים.

 

Maori
House Post Figure (Amo), ca. 1800
Maori people, Te Arawa,
Wood; H. 43 x W. 11 x D. 5 1/8 in. (109.2 x 27.9 x 13 cm)
The Metropolitan Museum of Art, New York, The Michael C. Rockefeller Memorial Collection, Bequest of Nelson A. Rockefeller, 1979 (1979.206.1508)
http://www.metmuseum.org/Collections/search-the-collections/313697

 

מהפסלים העתיקים והתרבויות השונות שדיברו בשפה זרה אך מובנת עברנו לתערוכה של אומנות מודרנית. כנראה שאין לי עין אומנותית מספיק כדי להעריך כראוי את ג'קסון פולוק. לידינו עמדו המון אנשים, כולם התפעלו מדברים כמו קומפוזיציה או פרספקטיבה, ולי הכל נראה כמו יומרנות אומנותית ושפיכת צבע במטרה לשבור מסגרות, שאני דוקא די מחבבת. כדי לאזן עברנו לתמונות מהמאה ה-17 וה-18, נופפנו לשלום לתמונה של הזוג לבואזיה בעודם מגלים את השפעות החמצן על שריפה, והמשכנו לתערוכה האמריקאית, כולל הציור המפורסם של וושינגטון חוצה את הדלאוור. וושינגטון וחבר מרעיו היו מלאי פאתוס, חדורי מוטיבציה ובקושי נרטבו מהררי הקרח שהקיפו אותם, כך על פי התמונה לפחות.

בשלב הזה נשברתי. הבנתי שאני לא מסוגלת יותר להתפעל מכלום. בעצב רב נפרדנו מהמוזיאון, לא לפני סיבוב חובה בחנות המזכרות, כמובן. לא מצאנו משהו ראוי לקניה במחיר סביר, וחמור מכך – לא מצאנו ספר טוב של התערוכות במוזיאון. מזל שיש את האתר בשביל תמונות של דברים מגניבים שראינו.

לארוחת ערב החלטנו ללכת על סושי. לאור ההצלחה אתמול, הבנזוג שוב הופקד על מציאת מקום, והוא אכן מצא! מסעדת Guzan, שהיתה קרובה לסאבווי, עם שירות מצוין ואוכל מעולה. התפוצצנו מסושי, שזה דבר נדיר יחסית, ואחר כך התגלגלנו הביתה על בטן מלאה, לפרק של הדיפנדרז (בלעכס) ושינה (יאי!).

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: