היום העשרים וארבע, או – עצב ושירים

במקור רצינו לראות את בניין האו"ם, את בית הספר לאומנויות הבמה (נו, ההוא מ FAME!), להכנס לחנות ספרים, לבקר בסיפרייה הציבורית של ניו יורק או לחפש משהו חדשני לעשות. בפועל, קמתי בלי כוח. אפס רצון לזוז, לעשות משהו, להכנס לסאבווי, או אפילו לפתוח מפה ולהחליט מה לעשות היום.

הבנזוג הצליח להוציא אותי מהמיטה בהבטחה לקפה, ויצאנו לסטארבאקס. זו היתה תוכנית טובה רק שבסטארבאקס לא היו מקומות ישיבה, וגראמפי-קרן שוב התחילה להשתלט על העניניים.

"תראי!" הבנזוג צהל, "יש כאן עוד בית קפה! ממש ליד!" ואכן, דלת ליד היה בית קפה בשם birdbath היה להם קפה, המון קרואסוני שוקולד, ופאי אופים, כלומר פאי שמכיל אגוזים, צימוקים ושלל דברים שימנעו ממישהו מבני המשפחה שלי לאכול לי את המאפין שלי. הקפה התגלה כסביר, והמוכרת היתה חביבה מאד והמליצה לנו על המון דברים שלא התכוונו לעשות, אבל נשמעו טוב ושיפרו את מצב הרוח שלי.

הבנזוג הציע שניסע לדרום האי ונגיד שלום לילדה שמול השור מוול סטריט, ושאם יהיה לי מצב רוח מתאים, נראה את אתר הזכרון של האחד עשר בספטמבר. זו כבר נשמעה כמו תוכנית מתאימה למצב רוחי העגמומי, והסכמתי בחדווה-יחסית. לקחנו איתנו ארבע עוגיות שוקולד צ'יפס לדרך, כי צריך.

נסענו בסאבווי, החלטנו להפוך את הסדר ולהוסיף סיבוב בבאטרי פארק ותצפית על פסל החירות, יצאנו בתחנה המתאימה, והלכנו לאנדרטה.

האנדרטאות האמריקאיות שראיתי עד כה היו גרנזדיוזיות. הכל גדול, משויף, מבהיק ומלא פאתוס. הפסל של לינקולן ענק, הרבה משיעור אדם. המונוליט של וושינגטון היה המבנה הגבוה ביותר בחצי הכדור המערבי במשך תקופה ארוכה. האנדרטה לחללי מלחמת העולם השנייה גם היא מלאת פאתוס, מהזרים החרוטים בשיש ועד לפסלים המגנים עליה. הדבר המינימליסטי היחיד שנתקלנו בו עד כה היה פסיפס Imagine של ג'ון לנון, והוא לא אמור להנציח אבל של אומה שלמה. ציפיתי למשהו ענק, סביר שעם חריטת "אנחנו עדיין כאן", ואולי איזה פסלון שיש מונומנטלי. הו, כמה טעיתי.

מכל האנדרטאות שאני מכירה, זו האנדרטה הכי מיוחדת. בשני המקומות בהם עמדו מגדלי התאומים נמצאים מפלים מדורגים שנשפכים לבור ללא תחתית (מזווית הראיה בה עומדים). סביבם מעקה ועליו חרוטים שמות ההרוגים. על שמות האנשים שזו יום הולדתם מונחים ורדים לבנים. המקום כולו מצמרר ומרגש. המינימליזם עובד. אלה אמנם בריכות ענק, אבל דוקא בגלל שאין פסלי שיש ענקיים, דוקא בגלל שאין לוחות עם כתובות מעוררות השראה, הטרגדיה מובנת יותר. בזמן שהיינו שם הגדול שאל איפה היינו כשהתאומים קרסו. סיפרנו לו, כולל את ההשלכות של הקריסה. על הזמן שעבר בין הקריסה של הראשון להתנגשות של המטוס השני, על צוותי ההצלה שנהרגו, ועל ההשפעות שעד היום אנחנו חשים. הילדים עברו משמחה לנוכח האנדרטה היפהפיה לצער וזעזוע כשהם הבינה מה גודל האירוע שהיה שם. אין מה לעשות, לשמוע על בניינים שנפלו זה לא אותו דבר כמו להיות במקום, לראות את רשימת השמות, להקיף את המפלים ולהבין כמה ענקיים הם היו וכמה אנשים נהרגו.

אחרי שעברנו בין שתי הבריכות החלטתי שאני לא מסוגלת להכנס למוזיאון (כנראה בחירה טובה, כי על פי האתר נראה שהמוזיאון מכיל בדיוק את הדברים שמציקים לי באנדרטאות אמריקאיות). הבנזוג הציע שנעלה למגדל הגבוה ביותר בצד הזה של כדור הארץ, One world observatory. זו נשמעה כמו הפוגה ראויה מהשלב הזה בטיול. חוץ מזה, בוודאות תהיה למעלה חנות מתנות, והקטנה תהיה מאושרת.

הסיור מתחיל (כמובן) בבדיקה בטחונית, כולל שיקוף של התיקים. בקרבה כל כך גדולה לאתר ההנצחה של 9/11 הבידוק מצמרר. עברנו אותו, כמובן, והתחלנו בסיור. המסדרון שמוביל למעלית מדגים את הסלעים עליהם הבניין עומד, ומאפשר ללטף אותם. יאי! סלעים!

כדי להנעים את זמנם של העולים במעלית לקומה ה-102, קירות המעלית מציגים את ההיסטוריה של מנהטן, מהיותה קרקע מלאת דשא וחסרת משמעות נדל"נית עד למעצמה שהיא היום. בשלב צמיחת הבניינים ארבעתינו הסתובבנו במעלית כדי לנסות להבין איפה שני הבניינים החסרים שבדיוק דיברנו עליהם. כשירות לקוראים אומר כבר עכשיו – אל תחפשו אותם. הם לא שם. ההיסטוריה של מנהטן כפי שהיא מוצגת במעלית מנוקה היטב מכל אזכור לטראומה שבגללה הבניין הזה נוסד.

במצפה עצמו היתה מצגת קצת יותר מקיפה, כולל הסבר וסרטון על 9/11, אבל עדיין לא משהו מקיף. זה לא מגדל זכרון כאן! רוצים זכרון? לכו לבריכות למטה. כאן אנחנו חוגגים! תקומה ושיבה, או משהו. כמעט כאילו האמריקאים למדו מהפינים איך לנקות יפה את מה שמציגים לקהל, כדי שהקהל לא יחשוב משהו שלילי על מארחיו, חס וחלילה. או לא ירצה לקנות עוד מזכרת.

התצפית על ניו יורק מהממת. ביום יפה (כמו שהיה לנו) כל העיר פרושה מהאוקיינוס ועד… אני לא באמת יודעת מה יש בצד המנוגד לאוקיינוס. אבל יש המון בניינים! וניו ג'רזי! ונהר הדסון! ואפילו פסל חירות אחד! זו לא פאריז, המאורגנת להפליא בפרוסות עוגה מסודרות ממגדל אייפל ואילך. זו גם לא לונדון המבולגנת בצורה מהממת. זו ניו יורק. רחובות שתי וערב, מוניות צהובות, בניינים אדירים ופיסות פארקים שמבצבצות פה ושם.

אני חושבת שאחת הבעיות שלי בהתפעלות מניו יורק (מעבר לעובדה שזה סוף טיול, אני מותשת וספוגת חוויות) היא שאני מכירה אותה. היא הופיעה בכל כך הרבה סדרות, סרטים, ספרים ותמונות שהכל נראה כמו התאמה של משהו מוכר לתבנית שלו, לא משהו חדש. לראות אותה מהאוויר היתה גם כן חוויה שיותר הזכירה התאמה של התמונה שאני מכירה מפתיחים של סדרות מאשר תגלית חדשה. אולי בגלל זה האנדרטה של 9/11 כל כך הרשימה אותי, כי לא הכרתי אותה.

למרות זאת, אני מאד ממליצה על הצפייה מ One world. קודם כל – זה יפה. מוכר או לא, לראות מטרופולין מהאוויר זה מחזה יפה, אפילו אם יודעים איך המטרופולין נראה. שווה את עלות הכרטיס, בייחוד כשיש שני ילדים שאפשר לשחרר במקום סגור, והם כן מתפעלים מהמחזה שמולם. אין מה לומר, התפעלות של אחרים היא מדבקת, ובהחלט עזרה לי להתנער מהמצברוח של הבוקר. אפילו ניגשתי למדריך במקום ושאלתי לגבי המלצות מוזיאונים כשהילדים חיסלו את העוגיות שנותרו מהבוקר. רציתי לקחת את הקטנה למוזיאון לאומנות מודרנית, אבל המדריך הניא אותי מכך והציע את מוזיאון המטרופולין (MET עבור ידידים ומכרים קרובים) במקום. לדבריו MOMA מכיל אומנות מודרנית ותצוגה של תכנונים אדריכלים של פנרק לויד רייט, ואילו MET מכיל אמנות נגישה ומגוונת יותר. לא הייתי צריכה עוד שכנוע. גם אמנות נגישה ומגוונת וגם המנעות מטריגרים ברורים – קדימה!

ובכן, ה-MET נבחר כיעד למחר. בינתיים מיצינו את התצפית והיינו צריכים להמשיך את הטיול שלנו.

השור של וול סטריט אמנם בוהק, אבל אין ספק שהילדה שעומדת מולו מגניבה בהרבה. היא מגומדת לעומת השור, ועם זאת העמידה שלה לא מותירה מקום לשאלה מי ינצח בקרב. צילמנו את הקטנה לידה, את שתינו לידה, ואחר כך את הקטנה ליד השור, אוחזת בקרניים שלו ומסיטה אותו מהמקום.

 

 

 

המשכנו לבאטרי פארק, בקצב מותאם לקרסול הדואב של הבנזוג. השמיים התקדרו, אך לא דאגנו. גוגל הבטיח שהגשם יגיע רק מחר, וממילא תכננו יום במקום סגור!

כמה חבל שהעננים לא הקשיבו לגוגל, וממטרים פזורים שהפכו לגשם ממך שצפו עלינו, הרבה לפני שהספקנו להגיע לפארק. התצפית על פסל החירות התבטלה באחת, וחישבנו מסלול מחדש, בעודינו נסוגים למקום מבטחים בבניין משרדים קרוב. הוחלט על ארוחת צהריים בכל-מקום-סגור-שהוא, ואחר כך נסיגה מרוכזת חזרה לחדר.

הצטופפנו בפאב שאמנם נשמע מבטיח, אבל האוכל שבו היה בינוני. לפחות הגינס היתה טעימה. נדחקנו עם כולם בסאבווי, וחזרנו למלון לנוח שעה לפני שחייבים לצאת שוב. הפעם – מחזמר!

כידוע, אני מאד אוהבת את Wicked. את השירים, כלומר. את הספר פחות. לדעתי הספר לוקה בבעיית ה"מחויבות לדאחקה". הוא החליט לספר את סיפורה של המכשפה הרעה מהמערב כאדם טוב, ויהא מה, ודובק בעלילת הקוסם מארץ עוץ בצורה כל כך מוחלטת, שאפילו בחלקים בהם היא לא מופיעה בספר המקורי, הוא עדיין מעקם את הסיפור במקום לתת לדמויות זמן להתפתח ולגדול. הוא קופץ בין סצינות והדמויות לא מגיבות בצורה הגיונית אחת לשניה. לא רק זה, הוא לא מנצל מספיק את הדמויות הקיימות. ה"קוסם מארץ עוץ" מכיל המון דמויות שאפשר לפתח ולשזור בעלילת המכשפה הרעה מהמערב, ודמות המכשפה עצמה יכולה לקבל עומק רב יותר מאשר "אשה שלא הבינו אותה מספיק, ולכן נדחקה לחיי רשע".

לא משנה. הסברתי לכולם, ספציפית לחלק הגברי במשפחה, שהשירים אחלה ושיתעלמו מפערים עלילתיים או מסצינות שלא מתאימות אחת לשניה. כמו כן, נאמתי בהתלהבות, זו לא אידינה מנזל, אז שלא יצפו למנעד ווקאלי מפתיע. מספיק לקוות שלשחקנית הראשית לא יישבר הקול באמצע Defying Gravity.

הכסאות שבחרתי, שעל הנייר נראו במקום טוב, התבררו כקרובים מדי לבמה. היה עדיף לבחור כסאות בשורה החמישית ואילך, או במרכז האולם במקום בשורה שלישית בצד. לא נורא, נדע לפעם הבאה.

(הפסקה הקרובה מכילה ספוילרים למחזמר ולספר. לרגישות/ים לספוילרים מומלץ לדלג).

לשמחתי האדירה, מרשעת היה כל מה שרציתי והרבה מעבר לכך. הביצוע של השירים היה מהמם, התלבושות היו יפהפיות, התפאורה היתה נהדרת, השחקניות הראשיות משכנעות, העלילה מצומצמת ולכן מתאימה יותר לסיפור, והכי חשוב – הסוף טוב בהרבה! אני מכירה את הטיעונים שלפיהם הסוף של הספר עדיף על המחזמר, אבל בחייאת. זה מחזמר. הוא אמור להגמר בנצנצים ובנצחון האהבה, לא בבאסה שבספר.

(סוף ספוילרים!)

לא רק אני נהניתי! הקטנה ישבה בקצה הכסא שלה, מרותקת לכל פיתול עלילתי. בכל פעם שהתחיל שיר שהיא הכירה היא קפצה וחייכה אלי. אחרי ההצגה היא אמרה שזה היה הדבר הכי כיפי בניו יורק עד עכשיו. אפילו המחצית הגברית במשפחה נהנתה! אפילו במונית המשכנו לזמזם שירים, והקטנה הרשתה לי לזמזם עד שנגיע לחדר. ואז להפסיק, כי זה מביך.

סיום מוצלח ביותר, למרות התחלה מקרטעת. אין ספק שכל יום צריך להסתיים במלא שירים כיפים ומשפחה שמחה.

 

 

 

מודעות פרסומת

2 responses to this post.

  1. אוף, אולי תעשו משהו משעמם כדי שפוסט אחד אני לא אקנא? 🙂

    לראות מחזמר בברודווי או לונדון זה כנראה באמת הכי, הכשרונות הכי גדולים על הבמות האלו.

    המטרופוליטן זכור לי במעומעם כמשהו מרתק, אבל אני מקווה שלא תהיו מוצפים מדי כדי להינות ממנו. אפשר תמיד סתם לטייל בצ'יינה טאון או לתפוס ספסל על פסי הרכבת הישנים. אם צריכים המלצות לדברים מרגיעים של סוף טיול עמוס יש לי אחות ניו-יורקרית לבקש המלצות.

    הגב

  2. אני ראיתי את Wicked בלונדון (אחרי אדינה, לצערי ) ומאז החלטתי שכל ביקור מחייב גם צפייה במחזה.
    וכמובן שגם כל אחד חייב לעשות פוזה עם השור לפחות פעם אחת. כל הכבוד. אני הצטלמתי נלחם איתו. 😁

    הגב

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: